http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875סיפור בהמשכים או לפחות - אמור להיותheCopyright 2026 Vtal@.@. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13372617<div align="right" dir="rtl">טוב... אז מלא זמן לא פרסמתי. זה מה שקורה כשמסיימים י"א וכשאתם עצלנים כמוני :/ חחחח אחרי הרבה זמן שלא ידעתי איך ומה אני רוצה לכתוב, הצלחתי להוציא משהו מסתבר על הדעת. לדעתי :) ההחלטה הסופית שלכם D: אז בכל מקרה, מי שכבר קרא - מקווה שתאהבו, למרות שיצא קצר מבדרך כלל, ומי שלא - תקראו, ואם תאהבו אז בצד שמאל יש רשימה עם קישורים לשאר הפרקים P: חחחח, בכל מקרה- קריאה מהנה ושבת שלום שתהיה לנו פרק שישי האולם היה גדול. גדול יותר מכל אולם אחר שיצא לי להיות בו. הקירות הכבדים שהקיפו אותו ניצבו מכוסים בענפים שהתפרסו לכל מקום, שולטים בכל. אור חדר מבעד לסדקים שבין הענפים, אדום כמו השמש השוקעת, כמו דם שנשפך בשדה הקרב. עמדתי במרכז, צופה בחדר העצום שהקיף אותי, סוגר עלי מכל הכיוונים. עמדתי, וצפיתי. צפיתי כיצד הענפים שכיסו את הקירות כמו התעוררו לחיים, גורמים לרחש העלים שעליהם למלא את החדר. צפיתי כשהעלים נשרו, משאירים ענפים חשופים. צפיתי כשרוח פרצה לחדר, מעיפה את העלים לכל כיוון, מטשטשת ומעוותת את התמונה שנגלתה אלי. צפיתי כשהענפים נבלעו בקירות, כשהחדר החל לפעום כמו לב של חיה עצומה, משחר ל</div>Thu, 19 Jul 2012 00:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13372617http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13372617http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13216873<div align="right" dir="rtl"> בגלל שיוצא שאני מפרסמת את הפרק בערב יום השואה - נא להתעלם מהטון העליז שבהמשך. כבר הרבה זמן שהאינטרנט עושה לי בעיות אז אני מנצלת את ההזדמנות לפרסם, אבל קדם כל:יהיי זכרם ברוך של כל אותם אנשים שנספו בשואה ושלא זכו לחיות את החיים שהיו אמורים להיות להם. נזכור ולא נשכח. טוב.... אז קודם כל - שמתי לב שיש אנשים שקוראים אותי!!!! ולא האמנתי, באמת שלא. אז קודם כל - המון המון, המון המון תודה :) שנית, פעם נוספת, אני מתכוונת לשכתב את הפרקים שכתבתי עד עכשיו (כשאין רעיונות בנוגע להמשך, צריך לחפור בישן ומשהו יצוץ ;) ) אבל השכתוב הוא בעיקר בשבילי, אני לא חושבת שאני אעשה שינויים דרסטיים. אולי משפט פה ושם, מילה כזאת או אחרת.... אבל זה חשוב לי, אז אני אעשה את זה D: ועכשיו, סוף סוף אחרי הרבבבהההההההה מאוד זמן -הפרק החמישי פרק חמישי - התעוררות גיחחתי. למרות שכיוון שבאותו הרגע הראש שלי היה חפור עמוק בתוך הכרית איש מהנוכחים בחדר לא שם לב. הרגשתי שאני שקועה עמוק בתוך... עיסה כזאת? ריבה? לא הצלחתי למצוא מילים למה שהרגשתי בזמן שהתעמקתי בכך, מנסה להתעלם ממה שאלה אמרה. הרי ממילא ל</div>Wed, 18 Apr 2012 19:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13216873http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13216873http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13014863<div align="right" dir="rtl">טובב.... אז בגלל שמלא זמן לא פירסמתי, החלטתי לפרסם לפני שהפרק עבר עריכה &gt;.&lt; מקסימום אשנה את הטעויות שיש אחר כך (וזה אחד היתרונות שיש באפשרות של עריכה). בכל מקרה - מקווה שתקראו, תגיבו ותהנו :) קריאה מהנה D: ________________________________________________________________________ שקיעות... עד היום אני עדיין זוכרת את השקיעות ההן. את השמיים הכחולים שהיו אט אט נצבעים בכתום, כתום בוהק כל כך ששעות הייתי יכולה לבהות בו מבלי להבין את הגוון האמיתי שלו. זכרתי גם את האדום, האדום העמוק שהיה מופיע לפני שהשמיים היו נצבעים בסגול כהה, עמוק כמעט כמו שמי הלילה. זכרתי את האורות שהיו נדלקים בעיר שלמטה, מפציעים כמו כוכבים מבעד לשמי הלילה, את הריחות של ארוחות ערב מתבשלות, את קריאות הנשים שקוראות לילדיהן לשוב הביתה. אפילו היום, הייתי יכולה לזכור את השאון של עשרות סוחרים אורזים את מרכלותם ואת קריאות השומרים שהתחלפו על החומה. כל אלו, ועוד רסיסים רבים אחרים מחיי העיר המתכוננת לשינה, היו נישאים לטירה לעת ערב. שוברים את השגרה המשעממת של חיי החצר שנחשפתי אליה. זה היה בסתיו, כמו אותו סתיו לפני שנה כמע</div>Mon, 23 Jan 2012 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13014863http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13014863http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013243<div align="right" dir="rtl">טוב.. אז למי שראה את העדכונים (אם נשאר מישהו מהמנויים &gt;&lt;) זה רק כי עשיתי קצת סדר בבלוג. במילים אחרות - לא עלה שום דבר חדש @.@ החדשות הטובות, אם למישהו אכפת, הן שיש לי כבר את שני הפרקים הבאים ושרוב הסיכויים יהיו לי עוד בקרוב. אני רק צריכה שה'עורכת' שלי תעבור עליהם לפני שאני שמה אותם בבלוג. קיצר - למי שמעוניין להיזכר, הפרקים בצד שמאל עם כמה תיקונים קטנים. למי שלא קרא - מוזמן לקרוא. ולמי שמשעמם - מוזמן להינות מהמוזיקה, חח :P נ.ב.- למה לא פרסמתי... 1.לא הייתה לי השראה. 2.לא הייתה לי השראה. 3.לא הייתה לי השראה!!! חחח, שלא לדבר על זה שאני בי'א אז יש לי קצת לחץ &gt;&lt;" בכל מקרה, מקווה שאוכל לפרסם עוד בקרוב D:</div>Mon, 23 Jan 2012 01:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013243http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13013243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013230<div align="right" dir="rtl"> עכשיו, כשאני חושבת על כך, הייתי צריכה לדעת. לדעת, שהתקופה ההיא לא תימשך זמן רב. לדעת, שלא משנה כמה ארצהבכך -הגורלטווה את חוטיו מבלי להתחשב באנשים שמסתבכים בהם. הכל התרחש במהלך שנתי השש עשרה. באותה שנה, המלחמה הגיעה לשיאה. הצללים כמו נתקפו טירוף וחיילותיהם הלכו והעמיקו אל תוך הממלכה. האבדות שספגנו, הן מקרב התושבים והן מקרב החיילים היו רבות מספור. אפילו בצהרי היום, ניתן היה להבחין בעשן שהיה בכל, מסרב להעלם. זו היתה השנה האיומה ביותר שזכרתי, אך משום מה, באותה תקופה לא הבחנתי בכך. כיום, במבט לאחור, אני מופתעת לגלות שאותו פרק זמן שנדמה לי אז כשנים נמשך לא יותר מחודשים ספורים שחלפו במהירות. אולם, למרות שהרגעים הללו, בהם לא הבחנתי במלחמה שרחשה סביבי היו קצרים כל כך וחלפו מהר כל כך, אני לא מסוגלת לדמיין כיצד היו נראים חיי בלעדיהם. לא הבחנתי בו, ברגע המדוייק בו התחלתי לצפות לפגישות שלי עם הוגו, ברגע בו התחלתי לקנא בכל אותן נשים שדיברו איתו בקלילות כזו, בלי מאמץ. הדחקתי את זה, את הרצון לראות אותו, לדבר איתו, עם היחיד שהתייחס אליי כאדם, לא כקורבן או כבושה לשושלת. באותה שנה, התחלתי לראות הבזקים</div>Mon, 23 Jan 2012 00:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013230http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13013230http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013227<div align="right" dir="rtl"> מאז שהייתי קטנה,קשה היה לכנות אותיבן אדם חברתי,תכונה שרק התעצמה עם השנים. ייתכן מאוד שזו הייתה אחת הסיבות לכך ששנאתי אותן, את המסיבות שנערכו בטירה. שנאתי את דיברי הנימוסים שאיש לא התכוון אליהם, את המסכות שעטו אנשים בניסיון לצבור לעצמם כוח והשפעה. שנאתי את העמדות הפנים של כולם, את הדיבורים חסרי התכלית והאנשים הרדודים. לא שאני הייתי שונה. כבר יצא לי לעטות מסכות רבות בין אם במהלך קרב או במהלך פגישה של אבי עם אחד השליטים השכנים. למעשה, אפשר היה לומר שכל החיים שלי היו מסכה אחת גדולה, אבל עדיין... לראות את זה מבוצע על ידי אנשים רבים כל כך, שכל רצונם הוא לשפר את מעמדם, הגעיל אותי. עכשיו, כשאני חושבת על כך, זה היה במהלך אחת המסיבות האלה שהכל החל להשתנות, שהמסכה שהרכבתי במהלך זמן רב כל כך, החלה להתנפץ.זה היה בסתיו, בתקופה שבה הלילות מתחילים להתארך והשלג הופך ליותר מרק זיכרון. עד היום, אני לא מצליחה להיזכר מה היה הדבר שגרם לי ללכת למסיבה הזאת. האם היו אלה ההפצרות החוזרות ונשנות של אבא, או שהיו אלה הירידות של אחותי אלה שגרמו לי לרצות להוכיח לה שהיא טועה. בכל מקרה, בסופו של דבר מצאתי את עצמי מאז</div>Mon, 23 Jan 2012 00:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13013227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013223<div align="right" dir="rtl"> הפעם הראשונה ששמתי לב לזה היתה בגיל שבע, כנראה. במבטים מלאי הרחמים שהיו ננעצים בי, בוחנים אותי, מסתכלים עליי כקורבן. במבטים שגרמו לי להרגיש כאילו כל רגע אני עלולה להישבר, עד שדבר לא יישאר. זה היה עוד ערב רגיל. היהקיץ, והלילה כבר עמד לרדת, לבלוע בתוכו את קרני השמש האחרונות. האוויר החל להתקרר, וצינה נעימה פשטה בגנים שמאחורי הטירה. ישבתי שם, צופה בכוכבים שהחלו להתגלות בשמיים הסגולים. כבר אז, הייתי ילדה בלתי חברתית בעליל שהעדיפה לבלות את הערב בחוץ, בגנים, מאשר בפנים באחת המסיבות שארחה אחותה לרגל אירוע זה או אחר. אט אט, קרני השמש האחרונות נעלמו, מפנות את מקומן לחושך חמים שבלע את הכל. צפיתי באורות שנדלקו ברחבי הטירה, הופכים את המבנה הקודר למואר וחמים, לבית שהכרתי."ובכל זאת, ריצ'רד, אני לא יכול לאשר זאת."הקול כמו הופיע משום מקום. אבי, המלך ויליאם הופיעלפני השיחים שמאחוריהם הסתתרתי, צועד לצידו של ריצ'רד. כבר אז, הנער בן הארבע עשרה כמעט והגיע לגובהו של אביו וכשצעד לצידו, היטשטשו הקווים שהפרידו בן האב לבן. ריצ'רד היה הבכור מבן שלושתינו, זה שהוטל עליו לרשת את כיסאו של אבי לאחר שימות. הופתעתי ל</div>Mon, 23 Jan 2012 00:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13013223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013218<div align="right" dir="rtl"> "ויזרמו נהרות, נהרות אדומים, ויזרמו נהרות אדומים כדם, ויתהלכו בני אנוש ברחובות כצללים, זועקים לזה שאינו כבר כאן ויעלה ערפל, מתהומות, מתהומות, ויעלה ערפל מלווה שיגעון, וישרפו אגמים, ימים ונהרות, וישרור בקרב כל היגון, היגון, וישתלטו הצללים, וייסדקו השמיים, אנשים זועקים ונשרפים המים וכהרף עין, מהיר כלחישה, יחשכו השמיים ותשרור הדממה והחול בשעון כבר קופא בלי תנועה אף המוות כבר תם, הראות עמומה וכך יבוא לו הקץ המוחלט, כך תדע כי עולמנו כבר איננו לעד " סוף העולם מאת אלמוני הרוח לא נשבה במקום הזה, לכן האבק לא זע והאוויר לא היה ניתן לנשימה. מוזר לחשוב עד כמה דבר כה שולי כמו משב רוח חלש יכול לשנות כל כך הרבה.התעוררתי.לא זכרתי מתי שקעתי בשינה. מתי הסבל שבקיומי נעשה נסבל למשך שעות מועטות. שאר החבורה החלה להתעורר, לארוז את המחנה. התיישבתי. הם לא נזקקו לעזרה ולכן נשארתי לשבת, לא מוצא שום מטרה בפעולה כה חסרת תועלת כלקום."הגיע הזמן לזוז."הרמתי את מבטי. היא עמדה מעליי, שערה נו</div>Mon, 23 Jan 2012 01:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=13013218http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=13013218http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=12776710<div align="right" dir="rtl">טוב... אז דודה שלי עברה על הפרק, אז אני מעלה אותו מחדש עם התיקונים &gt;&lt; לא היו שגיאות משמעותיות ככה שמי שקרא - יכול לא לקרוא אותו עוד הפעם, זה אותו פרק ;) מי שקרא והגיב על הפרק הקודם - תודה רבה :) ממש שמחתי לקרוא את התגובות מי שקרא ולא הגיב - אני מבקשת שתגיבו הפעם, מכיוון שמאוד חשוב לי לדעת מה אתם חושבים &gt;&lt; בכל מקרה - אחרי החפירה הארוכה והמיותרת הזאת, הנה הפרק: תהנו :] 3.רגע חולף עכשיו, כשאני חושבת על כך, הייתי צריכה לדעת. לדעת, שהתקופה ההיא לא תימשך זמן רב. לדעת, שלא משנה כמה ארצהבכך -הגורלטווה את חוטיו מבלי להתחשב באנשים שמסתבכים בהם. הכל התרחש במהלך שנתי השש עשרה. באותה שנה, המלחמה הגיעה לשיאה. הצללים כמו נתקפו טירוף וחיילותיהם הלכו והעמיקו אל תוך הממלכה. האבדות שספגנו, הן מקרב התושבים והן מקרב החיילים היו רבות מספור. אפילו בצהרי היום, ניתן היה להבחין בעשן שהיה בכל, מסרב להעלם. זו היתה השנה האיומה ביותר שזכרתי, אך משום מה, באותה תקופה לא הבחנתי בכך. כיום, במבט לאחור, אני מופתעת לגלות שאותו פרק זמן שנדמה לי אז כשנים נמשך לא יותר מחודשים ספורים שחלפו</div>Sat, 01 Oct 2011 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=12776710http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=12776710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=12765115<div align="right" dir="rtl">טובבב... אז נאמאס לי לראות את הבלוג ריק כל כך &gt;.&lt; אז החלטתי אני אעלה את הפרק הבא לפני שדודה שלי עברה עליו &gt;.&lt;" בכל מקרה, אם יהיה שינויים כל שהם, אני פשוט אעלה אותו מחדש ;) בכל מקרה, מקווה שתקראו, תאהבו ותגיבו, וגם אם לא אהבתם - אני תמיד פתוחה לביקורת בונה בכל קרה, אחרי כל כך הרבה שמן שלו כתבתי את זה - הנה הפרק ENJOY 3.רגע חולף עכשיו, כשאני חושבת על כך, הייתי צריכה לדעת. לדעת, שהתקופה ההיא לא תימשך זמן רב. לדעת, שלא משנה כמה ארצה בכך הגורל טווה את חוטיו מבלי להתחשב באנשים שמסתבכים בהם. הכל התרחש במהלך שנתי השש עשרה. באותה שנה, המלחמה הגיעה לשיאה. הצללים כמו נתקפו טירוף וחיילותיהם הלכו והעמיקו אל תוך הממלכה. האבדות שספגנו, הן מקרב התושבים והן מקרב החיילים היו רבות מספור. אפילו בצהרי היום, ניתן היה להבחין בעשן שהיה בכל, מסרב להעלם. זו היתה השנה האיומה ביותר שזכרתי אך משום מה, באותה תקופה לא הבחנתי בכך. כיום, במבט לאחור, אני מופתעת לגלות שאותו פרק זמן שנדמה לי אז כשנים נמשך לא יותר מחודשים ספורים שחלפו במהירות. אולם, למרות שהרגעים הללו, בהם לא הבחנתי במלח</div>Sun, 25 Sep 2011 18:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Vtal@.@)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744875&blogcode=12765115http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=744875&blog=12765115