http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985החיים של ילדה בת 16 בקולג' מטורף בהודו !heCopyright 2026 יוקה- יובלינקה- קושט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=13036840<div align="right" dir="rtl">אז כמעט חודש מאז חזרתי לקולג' הייפיפה שלי בהודו, מזג אוויר חם ונעים , השמש זורחת כל בוקר, אנשים מדהימים והמון המון לימודים :) כן רק חודש עבר וכבר הספקנו כ"כ הרבה.... הכל התחיל (מחדש) יום לפניי יומולדת 17( לא באמת מאמינה שאני כבר בת 17 אבל קורה) עזבתי את הבית שוב הפעם ללא דמעות, אני וההורים בשדה מחכים ומעבירים דקות אחרונות ביחד על כוס קפה ושיחת חולין... הרגע הגיע וכמובן שעכשיו יש דמעות נפרדים לשלום ועולים למטוס. הגענו להודו אני טל ויניב מתרגשים מהחזרה ומהפגישה המחודשת עם כולם. אני וטל נשארנו לישון את טווישה לילה אחד ובו כמובן חגגנו במסיבה הודית עם אחד החברים של טווישה. למחרת יומולדת 17 הגעתי לקולג' ריק כמעט לחלוטיןם אוליי 20 אנשים העבירו את הזמ תחת השמש ואיחלו מזל טוב. כשכולם הגעו הייתי מאושרת בייחוד מהפגישה עם עומית :) הסימסטר החדש של הלימודים מתחיל להראות על מה כולם דיברו לפניי, כמה קשה בלימודים וצריך להשקיע ואכן אני משיקעה את רוב זמני בלימודים :/ סופ"ש ארוך הגיע אחריי שבועיים וחצי כמעט אני טווישה נאניה ועומית עשינו את דרכנו להאמפי עיר מקדשים הודית. מקדשים צבעוניים !, קופים ושנאים</div>Fri, 03 Feb 2012 17:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=13036840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=13036840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12966429<div align="right" dir="rtl">אז מה עושים בשישי האחרון בבית לפני החזרה לקולג' ? כן כן מעדכנים אתכם קצת :) לא סיפרתי בכלל איך נגמר לו הסימסטר הראשון שלי בקולג' הזה , המהמם הזה, בהודו הזאתי. אז אעשה זאת עכשיו: שלושה שבועות מטורפים במיוחד עברו עליי מאז חזרתי מהפרוג'קט וויק מלאים בלימודים, חברים וחברות ובחבר :) muwcifest היה על הכוונת ומכיוון שאני לוקחת חלק בקבוצה שמארגנת אותו היה הרבה על הראש, ישיבות לתוך הלילה, עיצוב תפאורה ביום שבת של המופע מהבוקר עד הערב (כשביום שני יש לי בכלל מבחן בכלכלה שלא התחלתי ללמוד אליו וממש רציתי להוציא ציון טוב כי וואלה לא היה מזהיר בשאר המבחנים..) אז אחריי יום מטורף של הוצאת שולחנות וכיסאות ואירגון במה ותפאורה הגיעה הערב המיוחל: בתוך 20 דק' אני ונאניה ההודית שגרה עימי באותו הבית וגם הייתה חלק מקבוצת האירגון התקלחנו, התלבשנו, התאפרנו, סידרנו שיער, הספקנו להביא את הבראוניז' מהמקרר בחדר האוכל ולהגיע לפניי כל שאר הקולג' לאיזור המופע :P כולם לבושים יפייפיה ובטוב טעם מחכים שהמופע יתחיל האוכל נמכר ללא הרף ונגמר תוך שעה שעתיים (הצלחה מסחררת כן כן) המופע שהיה מלא מטובי הזמרים שלנו בקולג' הי</div>Fri, 30 Dec 2011 14:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12966429http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12966429http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12885357<div align="right" dir="rtl">אז אחריי שלושה חודשים פה בהודו אני יושבת ומעדכנת אותכם על עשרה ימים מדהימים שעברו עליי הם נקראים פה פרוג'קט וויק והם ללא ספק אחת הפסגות פה בקולג'. אז יצאנו למסע יום שבת ה12.11 בשעה 10 בבוקר בערך אחריי ארוחת בוקר מזינה אני (ישראל, כמובן ) ארבע הודים : סוואטי, טנושרי, דרוב וננדיטה, הנפלית ניאנטה, הגרמניה נעומי, היפני אקירה, הדני מרטין, האפריקאית מרתה, הפולניה קרולינה והאנגליה פני, בדרכנו לתחנת הרכבת בפונה העיר המרכזית הקרובה לקולג' (שעה נסיעה) ומשם נסיעה של 22 שעות עד לבנגלור בירתה של קרנטקה (אני מקווה שאתם יודעים שהודו מחולקת למדינות קטנות בדיוק כמו ארצות הברית). הנסיעה ברכת בהייתה משעשעת ביותר: מתרגלים בפעם הראשונה לעשות את צרכינו בשירותים סטייל הודו (הכוונה היא לבור קליעה חברים כן כן) , כל כמה דק' עובר הודי אחר וצועק: צ'אי צ'אי או קופי קופי או כל דבר אחר שעולה לכם לראש, התא רכבת שלנו היה עם מזגן זה אומר שלכל אחתד הייתה מין מיטה משלו ולא נתקלנו ביותר מידי בעיות. אחריי המסע הארוך והמעייף הגענו לבנגלור התמקמנו בבית הארחה בעיר לאנשים שמתנדבים בחברה הבנות (היינו שמונה) בחדר אחד גדול</div>Mon, 21 Nov 2011 07:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12885357http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12885357http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12826439<div align="right" dir="rtl">אז כשמחר בערב אמא וסבתא עוזבות אני יושבת קצת במחשב ומוצאת את הזמן לעדכן אותכם חבריי היקרים :) אז העשרה ימים עם האמא והסבתא שלי באים לקיצם מחר, עשרה ימים של כיף ! של לישון עם אמא וסבתא באותה המיטה, לטייל, לצחוק, לאכול אוכל של בית ! להתעייף ובעיקר להנות. אני לא מאמינה שהזמן עובר כ"כ מהר ! לפניי עשרה ימים לולי שלי חגגה יומולדת, אחריי 8 שנים של ימי הולדת ביחד יומולדת ראשון בנפרד היה קשה אבל לפחות היא בת 16 ! אז מה עבר עלינו בחודש הזה שלא עידכנתי אותכם חבריי היקרים ? אני בכלל לא זוכרת מה קרה אתמול D: מה שכן השותפה התורכיה שלי חוזרת היום הבייתה לשישה ימים (קקי של ילדה ) ואנחנו יוצאים ביום שלישי לחופשה קצרה בת חמישה ימים. הרגע חזרתי מארוחת ערב מסורתית !! כל הילדים בקולג' לובשים את הבגדים המסורתיים של המדינה שלהם, כולם יפים וצבעוניים אוכלים שותים ונהנים ! אוקיי בואו נתחיל לפניי קצת... אוקטובר הגיע ואיתו המבחנים והעבודות. המורים מתחילים להרגיש את סוף הסימסטר אז הם מפציצים אותנו במקצת ! בנוסף לזה עם הגעת אוקטובר התחיל להגיע הריח של הבית. יום שבת 15.10 אני יוצאת בשעה 4 וחצי מהקולג' אחריי</div>Sun, 23 Oct 2011 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12826439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12826439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12767967<div align="right" dir="rtl">יום שישי, מסיימים ללמוד, מארגנים דברים אחרונים, מזג אוויר מושלם לא חם מידי לא קר מידי והשמש זורחת מעילנו.יצאנו לסופ"ש ארוך מה שנקרא exeat weekend. בערך חמישים ילדים מהקולג' עלו להם לאוטובוס אממ לא בטוח במיוחד בדרכם למומבי.יצאנו בשלוש ועזבו את זה שהגענו באיזה תשע וחצי הדרך הייתה מלאת מחשבות. הקבוצה שלי כללה את השותפה התוריכה שלי סילה, הסקנד ייר שלה (מקווה שהסקתם שהוא תורכי גם) ג'נר, ושתי בנות שנה ראשונה מפולין ורוניקה וקרולינה.אוקיי יצאנו לדרך. נוסעים, הרים, ירוק בלי סוף בעיינים, כולם שרים, שמחים, חלק ישנים, חלק מעשנים לי בפרצוף חחח אבל נסיעה נחמדה בסה"כ.ירד הערב ואני יכולה להשבע שלרגע הרגשתי שאני יורדת מהריי ירושלים באמצע הלילה שכל האורות דולקים וההרים מהממים.. ממש כמו הדרך חזרה מסבתא. התרגשתי, קצת, טוב הרבה אתם מכירים אותי (:הגענו למומבי אחריי הרבה מאוד שעות של ישיבה מרובה על הטוסיק. עולים על מונית ונוסעים לחלק במומבי שנקרא קולבה (איזור המסיבות אם באלכם וגם שם יש יותר מטיילים לבנים) בדרכנו אחר מלון סביר חולדות מטילות לנו בין הרגלים ואנשים ישנים ברחובות הגענו לאחד המלונות נראה סביר (חח</div>Tue, 27 Sep 2011 12:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12767967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12767967http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12745197<div align="right" dir="rtl">היום בבוקר התעוררתי מחלום או בעצם סיוט (?) אני לא יודעת איך לקרוא לזה באמת.מה שקרה הוא שרצתי לכיתה שלי... חחח ולא פה בהודו לכיתה בכפר סילבר ואני זוכרת בחלום מלא פרצופים מסתכלים עליי שונה- "מה את עושה פה ?", " את לא אמורה להיות בהודו? " , "כבר נכנעת? ".אני זוכרת שבחלום הייתי נורא מבולבלת חיבקתי את לילך ואחריי זה לא הבנתי מה אני באמת עושה בכפר סילבר.ואז התעוררתי מבהלה.הימים הולכים ומשתפרים.. כאילו אני עדיין קמה עם התחושה הזו בבטן של מה לעזאזל אני עושה במקום הזה... אבל אני מתחילה למצוא איזשהו מקום שהוא שלי.בימי שישי אנחנו יורדים לכפר ליד למסעדה רוקדים ואוכלים כולם. ביום שישי האחרון אנשים שאלו אותי אם זו באמת אני. חחח במובן של מה יובל ? את מחייכת לפעמים ? את יכולה לרקוד ולשמוח ? (:כל יום יוצא לי להכיר טיפה יותר לעומק מישו אחר.אבל בכלל לא סיפרתי לכם מי באמת עזרה לי להבין דברים.קוראים לה מרתה היא מנורווגיה. בלונדינית גבוהה שנה שניה באמת שילדה מהממת.יום אחד שבכיתי להורים בסקייפ היא ראתה אותי, ישר שאלה מה קורה תספרי לי תשתפי אותי.היא סיפרה לי שהיא הייתה בידיוק כמוני בתחילת שנה שעברה שחודש שלם</div>Wed, 14 Sep 2011 13:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12745197http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12745197http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12731609<div align="right" dir="rtl">השעה כרגע 4 אחריי הצהריים באינדיה הגשומה. אחריי שבועיים וחצי קשים במיוחד אני מוצאת זמן להתישב ולכתוב את שעל ליבי. חשבתי שאני אגיע להודו והכל יהיה גן עדן.. שאני אסתדר.. שיהיה התחלה חדשה והיא תיהיה טובה יותר ממה שנגמר. טעות הימים בראשונים בהודו היו גהנום, בכי שוטף, כאב בלב, דפיקות חזקות כאלו .. אתם מבינים למה אני מתכוונת ? כשהבוגרים אמרו לנו שיש שני סוגים של אנשים אלו שמגיעים לקולג' והכל טוב ויפה ואז אחריי חודש בערך מגיע השבר. ואלו שמגיעים לקולג' ונכנסים לשבר של חודש. הייתי בטוחה שאני איהיה מהסוג הראשון- פה הייתה הטעות האחרונה שעשיתי עד ההגעה לקולג'. הטעויות הראשונות היו בזה שחשבתי שאיהיה לי קל בלי המשפחה... שהקשר עם ההוררים שלי לא טוב... ושהמקום החדש איהיה גן עדן. אז בעצם בעשרה הימים הראשונים פה גיליתי איזו משפחה מדהימה יש לי... כמה מלוכדים ואוהבים אנחנו. כמה אני אוהבת אותם. כמה אני לא יכולה לחשוב על חיים בלי ההורים והאחים שלי... שמאז ההגעה לפה סובלים כל יום שעה של בכי בסקייפ :) ועוד תלונות: 1. שותפות עם כמה שהן יכולות לעודד ולעזור, אין להן טקאט ואני שונאת את השעון</div>Tue, 06 Sep 2011 13:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12731609http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12731609http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12663969<div align="right" dir="rtl">אני שוכבת במיטה היפה שלי והעיניים אט אט נעצמות... היום נגמר באופן רישמי תהליך ההכנה לקולגי'ם ואני לא באמת יודעת אם הסיכום הקצרצר של הימים האלו יוכל לתאר לכם מה עברתי.. התהליך שהתחיל- כלא מבטיח- בהרצאות שלקחתי כסתמיות (בהתחלה) הפך לדבר מדהים. בהמלך סמינר ההכנה שכלל יומיים מלאים בהרצאות, ניקיון חופים וכיף לא נורמלי, נערכה ה"שיחה". הגיעו בוגרים של הUWC וסקד-ייר לדבר איתנו להסביר לנו שוואלה לא הכל ורוד בקולג' ויש קשיים ועליות ומורדות. וכן כשתחזרו תיהיו בחוץ ולא יהיה לכם הרבה חברים וזה יהיה קשה. ובואו נחשוב קרוב לרגע גם שם יהיה קשה מבחינה לימודית ואיך מאזנים בין השינה החברים והציונים זה קריעת תחת שלמה ! ולהגיד את האמת באותו הרגע רציתי לצאת מהדלת ולא לחזור . מה נפלתי על הראש ?! או כמו שאצלנו אומרים החלקתי על הפרצוף ? פחדתי פחד איום, הרגליים שלי שיקשקו באותו הרגע רציתי הבייתה כ"כ. ואתם בטח גם חושבים שאני משוגעת, כאילו למה אני באמת צריכה את זה ובמשך כמה ימים גם אני הייתי עם ההרגשה הזו שאין לי מה לחפש בUWC. ואז הגיעו הסיורים. התחלנו בסיור בת"א ומהמקום בו הכריזו על הקמת המדינה שלנו ועד</div>Thu, 04 Aug 2011 22:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12663969http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12663969http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12627328<div align="right" dir="rtl">אותו החדר.. אותה ילדה.. אותה המיטה והשמיכה שמכסה.. בעוד חודש זה יהיה יומי האחרון בארץ. החדר כבר יהיה שונה.. אני קצת אשתנה המיטה תוחלף בחדשהוהשמיכה תיהיה געגוע. לפניי שבוע התעוררתי מסיוט. חלמתי שנשאר לי עוד שבוע בארץ ולא הספקתי את כל הדברים שתכננתי להספיק ואני בוכה לאמא שלי ואז התעוררתי. רצתי אליה. סיפרתי לה. והיה לה מבט עצוב. היא אמרה :" את יודעת בעוד חודש בערך זה מה שיקרה". תמיד שואלים אותי איך אני מרגישה עם כל העיזבה וההתחלה החדשה פחד ?שמחה ?אושר ?עצב ?כאב ? אני תמיד לא יודעת מה לענות ואומרת שזה הכל ביחד ... הכל משבש את המחשבה שלי ואני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הלכתי לישון בלי דמעה שזולגת. אבל יותר מהכל זו התחלה חדשה. דף נקי. משהו שהיה חסר לי מיזה זמן רב ... בלי שאיש יודע על עברי ובלי שום מטענים הכל פתוח ואוהב. ואני פשוט לא יכולה לחכות יותר כדי להתחיל את ההתחלה הזו ! לכל סוף יש התחלה... יובל </div>Sun, 17 Jul 2011 22:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12627328http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12627328http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12511682<div align="right" dir="rtl">אוליי זה סתם עוד שיגעון חולף ? או שעוד לא קלטתי שאני אשכרה עוזבת ? בזמן האחרון יצא לי לחשוב קצת על מוות. או יותר נכון להגיד חזרתי לחשוב על מוות. אני לא יודעת איך זה אצל כל אחד כשהיה קטן, אבל הפחד הכי הכי גדול שלי היה- מות . עכשיו אני שואלת את עצמי ובטח גם חלקכם שלא חוו בצעירותם פחד ממות- למה ילדה בת 4 (נגיד) פוחדת ממות ? למה היא בכלל חושבת על זה ? את האמת שאין לי תשובה טובה כ"כ. בזמן האחרון (יותר נכון להגיד מאז שהתקבלתי לUWC) אני מרגשיה מין רוח רפאים כזו ... לא, בעצם יותר נכון להגיד בנאדם גוסס. זה לא שאני לבד וזה לא שאני רוצה להיות לבד. זו התחושה שנוצרה. כאילו אנשים מנסים לחוות איתי מלא חוויות (אחרונות מבחינתם) כדי להשאיר זכרון. כדי להספיק. וזה באמת מרגיש כאילו אני גוססת. רק עם בני אדם גוססים מנסים לחוות חוויות אחרונות לא ? אבל זה לא שאני בורחת לעולם אחר, אני כולה יורדת לדרום היבשת שלנו. וזה מפחיד, כאילו הודו זה עולם אחר ? אין שם טלפון ? פייסבוק ? למי שבהודו אין חברים ?! יש ! אני בטוחה שיש ! אז למה אני גוססת כאן ? ועכשיו נראלי שיש לי תשובה לסיבה שילדים קטנים</div>Tue, 24 May 2011 16:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (יוקה- יובלינקה- קושט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740985&blogcode=12511682http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740985&blog=12511682