http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921heCopyright 2026 juliet 16. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12569988<div align="right" dir="rtl"><P>לכל הקוראים שלי אני ממש מצטערת על התקופה הארוכה שנעדרתי (שוב)אבל מה לעשות היה לי הרבה לחץ אם בגרויות וההפקה שבה אני משתתפת ולא היה לי זמן לכתוב ,האמת אני מתלבטת כבר כמה זמן אם להפסיק את הסיפור או להמשיך אותו כי יש לי רעיון לסיפור חדש </P> <P>אני מתלבטת להפסיק כי פשוט אין לי איך להמשיך אותו חשבתי שאני פשוט אוכל לזרום איתו אבל אני נתקעתי </P> <P>ומצד שני אני יודעת שאני כן ארצה לסיים אותו </P> <P>אז אני יודעת שבסוף ההחלטה היא&nbsp;שלי אבל בגלל שאני יודעת שיש אנשים גם אם מעטים שבכל זאת קוראים בבלוג שלי החלטתי לתת לכם להביע את דעתכם בנוגע לזה .</P> <P>כמה אפשרויות :</P> <P>1. להפסיק את הסיפור לגמרי (אם בעיניכם הוא לא היה מעניין )&nbsp;ולהתחיל אחד חדש (יש לי כבר רעיון בנוי פחות או יותר בראש)</P> <P>2.להפסיק את הסיפור ולהעלות סיפור חדש ובעתיד אני יכולה להתחיל מההתחלה ואשנה דברים בסיפור </P> <P>3.להפסיק את הסיפור ובעתיד להמשיך מאיפה שהפסקתי </P> <P>4.להמשיך את הסיפור (אבל זה ייקח זמן )</P> <P>טוב אלה האפשרויות ופליז מי שקורא כאן שיגיב לי על זה אני אשמח לשמוע את דעתכם </P></div>Mon, 20 Jun 2011 15:38:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12569988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12569988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12508717<div align="right" dir="rtl"><p>אוקיי אז סוף סוף&nbsp;למרות האיטיות והעצלנות שלי&nbsp;אני מעלה את&nbsp;היום שני פרקים ברצף כמו שהבטחתי (למרות השעה המאוחרת) שוב ממש מצטערת על הייבוש ומצטערת&nbsp;שזה מפורסם כל כך מאוחר אבל אני מקווה שהפרקים ייפצו על זה בנוסף אני מקדישה את הפרקים האלה לשתי קוראות מאוד נאמנות שלי שהן גם&nbsp;חברות מאוד מאוד טובות שלי שאני פשוט חולה עליהן (ברי וברבור למרות שפעם קודמת קראתי להצוצ'י ,מה אני אגיד זה פשוט לא תפס)</p> <p>אז תהנו מהפרקים ואל תשכחו להגיב ורק את האמת .</p> <p>&nbsp;</p> <p dir="rtl"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק 3</span></strong></p> <p dir="rtl">אחרי שחיפשתי בכל החדר &nbsp;,ולבסוף נזכרתי ששכחתי לבדוק מאחורי דלתות העץ&nbsp; ,לכן פתחתי את דלתות העץ הגדולות שלא ידעתי מה יש מאחוריהן עד אותו הרגע הזה &nbsp;,וגיליתי לתדהמתי &nbsp;את המזוודה שלי מונחת בתוך מה שהתגלה לי ארון בגדים ענק שהיה בערך בגודל חדר נוסף היתי המומה זה היה הרבה יותר מדי בשבילי . נכנסתי לאט וראיתי שתי שורות של מגירות רחבות ומדפים רבים מלאים בגדים וגם עוד ארון צר שבו קולבים ועליהם שמלות ומעילים .נאנחתי ופתחתי המזוודה שלי כדי להוציא בגדים חדשים להיום אבל אז העברתי מבט אחד אחרון על כל הבגדים ומשהו משך אותי לנסות אותם ,הרי הם במילא בשבילי נכון ? אז לא כדאי שאני איהנה מהם ? מצד שני איך אני יכולה להרשות אז זה לעצמי גם ככה החוב שצברתי על כל הדברים האלה שבחדר שלי גדול , חשבתי לעצמי אבל ידעתי גם שאלנה (גב' דה לוקה זוכרים?) תיעלב אם לא אלבש לפחות משהו אחד מכל הבגדים שכאן 'רק פעם אחת להרגיש נורמאלית ,אחר כך אולי אני אמצא עבודה ואקנה לי בגדים חדשים ,עד אז אצטרך להסתפק בבגדים הרגילים שלי ,אבל זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שלי ' הבטחתי לעצמי למרות שידעתי שאצטרך הרבה משמעת עצמית כדי לא להתפתות מעבר לפעם היחידה הזאת.לבסוף בחרתי את מכנסי הג'ינס הכי יפים שלי שמצאתי במזוודה (עד כמה שהם יכלו להיות) וחולצת פסים בלבן וסגול קצרת שרוולים עם כובע דק &nbsp;מחובר לחולצה (קפוצ'ון) נעלתי את הנעלי אולסטאר השחורות והישנות שלי (למרות שהיו עוד נעליים אחרות בארון מלבד החולצה לא הרשיתי לעצמי לקחת עוד משהו מהארון) . </p> <p dir="rtl">עליתי למעלה ונכנסתי למטבח שלא היה קשה למצוא אותו,ישר כשנכנסתי כל המבטים של אלנה ,לורנ'צו וחמישה ילדים שלא הכרתי הופנו אליי, הסמקתי ואמרתי בקול שקט "בוקר טוב" לכל חמשת הילדים שישבו סביבי שולחן העץ הגדול אמרו&nbsp; &nbsp;אלנה ולורנצ'ו חייכו אלי חייכו רחב ואלנה באה אליי ואמרה בשמחה "החולצה הזאת מאוד מחמיאה לך ויולט בואי תשבי לאכול ,אלה הילדים שלנו ,לוקרציה,אליסיה,לוקס שכבר פגשת כששלחתי אותו לקרוא לך ,אדוארדו ואדמונד " ,לוקס חייך אלי ואמר לי בהתרגשות המתוקה שמאפיינת כל ילד קטן &nbsp;"ויולט בואי תשבי לידי " נענעתי בראשי לאט והלכתי לשבת לידו ,לוקרציה &nbsp;שישבה לידו גם היא חייכה אליי ואמרה "היי ויולט אני מאוד שמחה לפגוש אותך אנחנו נהיה חברות טובות "ואז קרצה לי&nbsp; היא מאוד הזכירה לי את אמה במראה (חוץ מהשיער הסגול החלק שניחשתי שהוא צבוע ) ובאישיות שלה, חייכתי אליה חזרה .אליסיה שישבה ליד לוקרציה הייתה גם היא מהממת ביופייה (בעצם כולם היו נראים כאילו יושבים פו חמישה דוגמנים במקום נערים ונערות רגילים גם מבחינת לבוש ) אבל גם נראתה לי טיפה מפחידה באיך שהיא נעצה בי את עינייה הכחולות היפות ואמרה לי היי קצר ולא כל כך סימפתי כאילו עשיתי לה משהו ולכן לא העזתי לענות לה ,והשפלתי את מבטי אל השולחן "היי ויולט "אמר קול גברי שגרם לי להרים את עיניי שוב ,הקול היה שייך לנער מאוד שרירי וגבוהה שיישב ליד אליסיה ,אדוארדו הוא חייך אליי בפלרטטנות והדרך שהסתכל עליי גרמה לי להסמיק עוד יותר מקודם כשעמדתי בפתח המטבח וכולם הסתכלו עליי ,"ברוכה הבאה למשפחה ,מה את אומרת שאני אעשה לך אחר כך סיור בבית. נתחיל בחדר שלי " הסתכלתי עליו וחשבתי איך לדחות את הצעתו כדי שלא אצטרך להישאר איתו לבד ,אף פעם לא הייתי טובה במיוחד אם בנים ומשהו בו גרם לי אי נוחות ,אך למזלי אלנה התערבה ואמרה בקול נוזף "אדוארדו תפסיק להציק לויולט "ונעצה בו מבט כועס בעודה מניחה מולי צלחת אם ירקות ,חביתה ובייקון וכוס מיץ תפוזים ואמרה בחביבות "מקווה שאת אוהבת ביצים " נשמתי לרווחה שחילצה אותי מהמצב המביך הזה ואמרתי יותר בקלילות "תודה זה בסדר אני מאוד אוהבת חביתות ,היינו אוכלים אותן לארוחת הבוקר בבית היתומים כל יום ראשון" לורנצ'ו ואלנה הצטרפו אלינו גם הם לארוחת הבוקר &nbsp;ובמהלך הארוחה שמתי לב שהשתחררתי יותר אחרי ההיכרות שלי אם כולם והרגשתי טיפה בנוח וגם בעיקר כי אלנה התיישבה לידי,מאדוארדו השתדלתי להתעלם אבל נראה שהוא כבר לא שם לב אליי והתעסק יותר באוכל שלו ולוקרציה ולוקס היו ממש נחמדים אליי ואחרי הארוחה לוקרציה הציעה שהיא תערוך לי סיור בבית שלהצעה הזאת הרגשתי ממש בטוחה להסכים לה ,היחידים שנראו מכל בני המשפחה לא מרוצים מהגעתי היו אליסיה שחוץ מההיי הקצר שזרקה לעברי והמבט שנעצה בי למשך כמה דקות נראה שהיא מתעבת אותי &nbsp;והנער האחרון שאלנה הציגה בפניי אדמונד שאפילו לא טרח להעיף לעברי מבט או להגיד לי היי גם אם לא &nbsp;לפחות היי קצר וקר כמו אליסיה ,אלנה כעסה עליו ואמרה שככה לא מקבלים מי שעומדת להפוך חלק מהמשפחה עכשיו אך לא נראה שעל אדמונד השפיע מה שהיא אמרה והיא נאנחה והתנצלה בפניי על התנהגותו למרות שאמרתי לה שזה בסדר כדי להרגיע ולא אכפת לי &nbsp;מסתריותו סיקרנה אותי והשוני שבו ,היה בו משהו שמשך אותי להציץ עליו גם אם לזמן קצר מפני שלא הסתכלתי בפעם הראשונה שנכנסתי על כולם ממש טוב והדחף היה חזק בגלל התנהגותו למרות שקצת נעלבתי אך למרות זאת לא העזתי להעיף מבט לעברו במשך כל הארוחה .</p> <p dir="rtl">אחרי ארוחת הבוקר כולם שמו את הכלים שלהם בכיור ויצאו מהמטבח ,פונים לעיסוקיהם&nbsp; ולוקרצ'יה משכה אותי יחד אם לוקס לאחר שאלנה דחתה את הצעתי לעזור לה אם הכלים . "זה הסלון ,אנחנו עושים משהו ביחד כולם בימי חמישי בערב "זמן איכות אם המשפחה " רעיון של אבא ,אבל אנחנו עושים גם מה שעושים רוב בני הנוער הרגילים בימינו בסלון &ndash;יושבים ורואים טלוויזיה "אמרה לוקרצ'יה וצחקקה </p> <p dir="rtl">הסלון כמו המטבח שכך הספקתי להבחין בזה נראה כאילו יצא ממגזין לריהוט הבית :עמדו בו שתי ספות עור שחורות ועליהן כריות גדולות ולבנות ומולן טלוויזיית פלזמה גדולה פי שתיים מזאת שעמדה בחדרי&nbsp; ובין הטלוויזיה לספות עמד שולחן זכוכית נמוך ועליו כערה לבנה אם פרות שנראו מזויפים אבל לא יכולתי להחליט בוודאות .אחרי הסלון לוקרצ'יה הראתה לי את &nbsp;כל 3 הקומות למעלה שהיו אותו דבר :מסדרון ארוך וכמובן לבן (משום מה כל הלבן הזה הרגיע אותי והזכיר לי דף חלק להתחלה חדשה ) ובכל קומה היו ארבע דלתות ,כל זמן הסיור בבית לוקרציה קפצה ממקום למקום הצביעה על הדלתות של החדרים של אחייה ושל הורייה ומדי פעם שאלה אותי שאלות על החיים הקודמים שלי ,אך לא ניסתה לחדור עמוק מדי בשאלותיה לחיי בבית היתומים (עוד סיבה שגרמה לי לחבב אותה יותר ,אך זה נראה שאפילו לא התאמצה לדבר איתי בזהירות בלי לחדור יותר מדי לפרטיותי כמו שאר האנשים שהיו פוגשים אותי ומגלים שאני יתומה ) במשך הסיור גיליתי שאני נפתחת אליה בזמן הקצר שהספקנו לבלות ביחד והעזתי גם לצחוק &nbsp;איתה מדי פעם ולדבר על שטויות או לשאול אותה גם שאלות עליה . אחר כמה זמן שבו המשכנו לפטפט ולצחוק ,תוך כדי שעברנו בין הקומות &nbsp;שמתי לב פתאום &nbsp;שחוץ מכמה מהדלתות שהיו שייכים לחדרים של אחיה ושל הוריה&nbsp; לא התייחסה לוקרצ'יה לשאר הדלתות שעוררו בי סקרנות רבהשפתאום לא עזבה אותי כך &nbsp;שככל שחשבתי יותר ויותר למה דילגה עליהן לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי את לוקרצ'יה בזהירות :"אממ..לוקריצ'יה מה יש מאחורי הדלתות האחרות שלא שייכות לחדרים של הורייך והאחים שלך" לוקרצ'יה שהייתה בגבה אליי מכיוון שיצא שהלכתי אחריה קפאה לדקה ולא ענתה לי שכבר הצטערתי ששאלתי אך מיד הסתובבה אליי עם החיוך הרגיל על פנייה ואמרה כאילו לא קרה כלום "אוה החדרים האלה משמשים כמחסנים מפני שהחדר הנוסף מחוץ לבית הוא החנייה של המכוניות ואין מספיק מקום לאחסן שם דברים והחדר האחרון בקומה השנייה משמש כחדר האורחים " למרות שלוקרצ'יה המשיכה להתנהג כהרגלה והמשיכה לדבר על הצבע הבא שחשבה לצבוע בו את שערה יכולתי להרגיש שהשלווה שהרגשתי ליד לוקרצ'יה נעלמה ובמקומה הרגשתי את המתיחות נמתחת בינינו כמו חוט דק וישר שמחבר בין שתינו והייתה לי תחושה שגם היא חשה בכך .ירדנו במדרגות לקומה הראשונה ובאותו הרגע ראינו את אליסיה לבושה בבגדים מהממים :ג'ינס בהיר קרוע צמוד ,חולצת סטרפלס שחורה ונעליי עקב שחורות ולאוזנייה עגילי חישוק גדולים בצבע לבן ,היא הייתה מאופרת באיפור שחור ומעושן מדי לטעמי אבל שרק הוסיף ליופייה הטבעי והבליט את עינייה הכחולות ושפתיה היו משוחות באודם אדום כדם &nbsp;היא נראתה חסרת סבלנות כאשר ראתה אותי ואת לוקרצ'יה יורדות ואמרה בעודה מרימה למול עינינו את מפתחות שנראו שייכות למכונית "לוקרצ'יה שכחת שאנחנו אמורים ללכת לקניות ,אנחנו נאחר למכירה של "ZARA ' זה מבצע חד פעמי " אמרה וכבר יצאה מהבית בכעס ,לוקרצ'יה פנתה אלי ונראה שכבר שכחה את מה שקרה לגמרי וגם אני קצת כי כבר לא הרגשתי את אותו החוט שבנה את המתח וקשר בינינו "אוי כמעט שכחתי מזה ,את רוצה לבוא איתנו " אמרה בשמחה ואז הוסיפה כשראתה שאני מהססת ברכות "אני יודעת שאליסיה יכולה לפעמים להראות קרה ומרושעת ומי כמוני יודעת אני חיה איתה אבל תאמיני לי שעמוק בתוכה היא בן אדם נחמד .טוב עמוק עמוק בתוכה מאוד עמוק "אמרה לבסוף בצחוק ושתינו צחקנו ,היא צדקה זאת הייתה אחת הסיבות שלא ממש הסכמתי בהתלהבות להצעתה אבל חוץ מזה אני לא ממש משתגעת על מקומות כאלה &nbsp;המוניים וחוץ מזה יש לי מספיק בגדים ואין לי כסף משלי ללכת איתן ואני לא יכולה להרשות להן לבזבז עליי כסף ויש עוד דבר שהתביישתי להודות בפנייה ובפני אליסיה שבטוח הייתה צוחקת עליי אם הייתה שומעת את זה&nbsp; :אף פעם לא בקרתי בקניון עד כמה שזה נשמע מוזר מפני שמי לא ביקר בקניון לפחות פעם אחת בחייו (אפילו יותר מפעם אחת כמובן) וגם באזור שבו גרתי היה קניון שהיה קרוב מאוד &nbsp;. אבל בגלל שלא יכולתי לומר לה את זה פשוט חייכתי ואמרתי בהתנצלות "תודה אבל אני חושבת שאני אוותר ,אני פשוט רק הגעתי לכאן והייתי רוצה לטייל קצת באזור ולחקור אותו אבל תיהנו " מה שלא היה לגמרי שקר והיה די נכון(באמת התכוונתי לטייל קצת ביער מאז שהגעתי היה לי רצון בלתי נשלט להיכנס לתוכו) לוקרצ'יה נראתה מודאגת טיפה לפתע ואמרה בקול קצת חושש &nbsp;&nbsp;"רק אל תתרחקי בסדר &nbsp;" וכדי להרגיע אותה אמרתי מהר "אל תדאגי אני אשמור על עצמי אני לא אתרחק מבטיחה " וחשבתי לעצמי ברגע שאמרתי את זה שאנחנו נשמעות כמו אחות גדולה ומגוננת ואחותה הקטנה שהולכת לבד לאנשהו בפעם הראשונה . לוקרצ'יה חיבקה אותי ולאחר שהזהירה אותי פעם נוספת בקשר ליער &nbsp;נפנפה לי לשלום לפני שיצאה בטריקת דלת מהבית .לאחר שיצאה נלחצתי מעט שאני לבדי מפני שדממה שררה בבית 'לאן כולם נעלמו ' חשבתי בזמן שהסתובבתי בבית אך כשמצאתי את לוקאס יושב על הספות מול הטלוויזיה נשמתי לרווחה ,'לפחות אני לא לבד ' אמרתי לעצמי וניגשתי אליו "לוקאס אני יוצאת לא רחוק מהבית לטייל קצת ,יש עוד מישהו בבית ?" שאלתי מפני שדאגתי לצאת ולהשאיר אותו לבד הוא הרי כל כך קטן וגם זה נראה לי מוזר שכולם נעלמו פתאום בבת אחת לוקאס הפנה את מבטו מהטלוויזיה אליי חייך חיוך קטן וחמוד ואמר בשלווה "לא אבא ואמא יצאו לעבודה ואדוארדו ואדמונד בטח במצפה הכוכבים אדמונד אוהב ללכת לשם זה בקצה השני של היער "</p> <p dir="rtl">הסתכלתי לכיוון הדלת ואז על לוקאס והיססתי, התכופפתי לגובה שלו ואמרתי ברוך "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד?..." אך הוא צחקק להפתעתי ואמר "זה בסדר אל תדאגי אין עוד מישהו ביער הזה שחי קרוב אלינו ,טוב אולי חוץ מהחיות שיש כאן אבל אין באזור הזה חיות מסוכנות ,באמת זה בסדר ויולט את יכולה להשאיר אותי לבד אני אסתדר כבר נשארתי הרבה פעמים לבד " אף פעם בחיי &nbsp;מכל הילדים בגילו של לוקאס לא פגשתי ילד כמוהו ,רובם בטוח היו בוכים אם היו משאירים אותם לבדם בחדר כלשהו בבית היתומים מה שהיה טבעי לגילם לכן מאוד התרשמתי מהתנהגותו הבוגרת אבל עדיין מפני שלא הייתי רגילה לכך &nbsp;היססתי אך לבסוף אחרי עוד כמה שיכנועים ורק לאחר ששאלתי אותו כמה פעמים &nbsp;אם זה באמת בסדר להשאיר אותו לבד &nbsp;והוא ענה לי שכן ,החלטתי לוותר ולהירגע &nbsp;'הרי מה באמת יכול לקרות ואם הוא נשאר פעמים רבות לבד זה באמת בסדר נכון?' הרהרתי בזמן שחייכתי אליו ונפרדתי ממנו &nbsp;,יצאתי מהבית והתקרבתי אל היער אחוזת התרגשות ,היער נראה לי כאילו הוא אוחז בתוכו משהו מסתורי שרק מזמין אותי לגלות אותו מהרגע שנכנסתי לתוכו &nbsp;,כמו יער מכושף שנלקח היישר מספר אגדות .התהלכתי ביער נהנית מהשלווה של היער ומאזינה לקולות הקטנים שבקעו ממנו:כנראה מחיות היער ,הרוח נשבה בפניי והריח החריף של שרף העצים והאורנים יחד אם ריחם המתוק מעט של הפרחים הורגש באוויר ,לכמה רגעים החלטתי לשכוח מהכול :מהגעגועים לבית היתומים שאפילו שנזכרתי בהם כאן התעמעמו,החיים החדשים שלי כאן ואלו שקיבלו ולא קיבלו אותי אליהם</p> <p dir="rtl">ה-כ-ל,ובמקום זה נכנעתי לתחושה מוזרה שאני יודעת לאן אני הולכת שאחרי זמן קצר שהלכתי ביער תקפה אותי פתאום &nbsp;,רגליי פשוט החלו ללכת לעצמן ומשהו בתוכי אמר לי שאני חייבת להגיע לאן שזה לא יהיה בתוך היער הגדול הזה ונתתי לרגליי להוביל אותי &nbsp;,שוכחת &nbsp;את ההבטחה שלי לא להתרחק מהבית ותוך דק' ספורות מצאתי את עצמי עומדת מול בקתת עץ ישנה ורעועה ,התקרבתי לאט ובהיסוס עד שהגעתי למדרגות הישנות ,לא העזתי לעלות מחשש הן יישברו וייקרסו ואיתן כל הבית ורק קראתי בקול לא מספיק חזק כדי לקבל תגובה ,אולי זה מפני שבתוכי לא רציתי גם לקבל "סליחה יש פו מישהו ,סליחה" ובאמת שום קול לא נשמע מהבית אך למרות זאת הרגשתי שאני לא לבד אני לא יודעת לתאר תחושה חזקה כמו זאת שהרגשתי באותו רגע כאילו מישהו צופה בי הרגשתי צמרמורות אוחזות בגופי ולא מהרוח שנשבה כי לא היה קר ורצון ללכת ולמרות שיש לי גם תחושה מאיפה הדבר הזה יגיע אני מרגישה קפואה מפחד וכאילו איבדתי את היכולת לדבר ,הפחד שאם אדבר ייקרה לי באותו הרגע משהו נורא חיכיתי במתח לשמוע שוב את הרעש שיסגיר את מיקומו של מי שצופה בי וזה לא איחר להגיע.רשרוש שיחים ממושך וחזק כאילו משהו ממש גדול הרבה יותר מחיה קטנה יוצא ממנו או מאחוריו </p> <p dir="rtl">עכשיו כבר לא הייתי קפואה כאילו הסימן הזה שיחרר אותי מחבלים בלתי נראים שהייתי קשורה בהם הסתובבתי במהירות &nbsp;לראות מי יוצא ואז ...... </p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק 4</span></strong></p> <p dir="rtl">פלטתי צעקה ומהבהלה וההפתעה קפצתי שני צעדים אחורה ממרגלות המדרגות שבו עמדתי . יכולתי את הלב שלי מתנתק בקפיצה ממקומו לשנייה ואז חוזר חזרה למקום ,נשמתי באיטיות&nbsp; כמה נשימות קצרות במטרה להרגיע את עצמי ואז הרמתי את מבטי ששמתי לב רק עכשיו שהיה ממוקד במקום בו עמדו רגליו וחזרתי להביט בו אך שלא הרגשתי כמו לפני כמה רגעים עכשיו כבר לא הייתי קרובה כל כך לפניו</p> <p dir="rtl">ויכולתי לראות את מי שעמד מולי .</p> <p dir="rtl">לשנייה עיניי נפערו לרווחה ומצחי התקמט מהבלבול וההפתעה כשראיתי אותו "מה ...מה אתה עושה פו?" איך ידע שאני אהיה פו ,אולי לוקס אמר לו אבל למה שבכלל יישאל אותי הוא בקושי מכיר אותי ,ואולי סתם ייצא לטיול ביער והגיע לאותו מקום שאני הגעתי אליו במקרה ולא יידע שאני כאן ' המחשבות התרוצצו בראשי עד ששמעתי את קולו של אדמונד "ויולט את בסדר ? את נראית מהורהרת ממשהו ,ספרי לי מה מטריד את מחשבותייך" קולו החזיר אותי למציאות וגיליתי להפתעתי שכל הזמן הזה בהיתי בו 'אוי איזו מטומטמת אני איך אני יוצאת מזה ' עיניו הירוקות נעצו בי מבט חודר ונדמה לי שראיתי נקודות אדומות קטנות מופיעות בהן בדיוק כשחייך חיוך קטן היה משהו מוזר בהבעת הפנים שלו וגם בטון הדיבור שלו אך ניסיתי להדחיק את כל אלה כדי שלא יחשוב שאני משוגעת ורק חייכתי חיוך בניסיון להרגיע ואמרתי בנימת טון קלילה "לא הכול ...הכול בסדר . " הוא גיחך "את נוהגת לחזור אחריי כל דבר פעמיים? " ושאל "לא" אמרתי במבוכה והוספתי בהיסוס&nbsp; "אז ...מה אתה עושה פו ?" מחכה שיענה על השאלה שלא ענה לי עליה בפעם הראשונה ששאלתי אותו עבר רגע ארוך שבו לא ענה לי וגרם לי מעט אי נוחות&nbsp; ,פתאום התחיל להתקרב אליי ולצמצם את המרחק הלא כל כך רחוק שהיה בינינו ואוטומטית הרגשתי שאני מתרחקת ממנו בניסיון להתרחק ,ולשמור על מעט המרחב הפרטי שנשאר לי </p> <p dir="rtl">וגם איתותי אזהרה פעלו בראשי שלמרות שלא הצלחתי למצוא בהם היגיון אמרו לי להתרחק ממנו ומהר </p> <p dir="rtl">אך אחרי כמה צעדים (שלי ושלו ביחד :עם צעד קדימה שלו אני הייתי הולכת צעד אחד אחורה)נתקעתי במשהו קשה שכמובן היה הגזע של אחד העצים הרגשתי את שהחולצה שלי נתפסה בקליפת העץ המחוספסת וכעת הוא היה קרוב מדי מכדי שאוכל לברוח 'לא תפסיקי את זה למה שאדמונד יירצה לעשות לך משהו הוא אפילו לא מכיר אותך ' אך עדיין הרגשתי משהו לא טוב בקרבה הזאת ,הלחץ התחיל לפעפע בתחתית הבטן שלי אדמונד היה מאוד קרוב ,יותר מדי הוא סגר עליי עם שתי ידיו שהיו מונחות כמו מסגרת על הגזע ,הצמדתי את גופי הכי קרוב שיכולתי לגזע הוא קירב את פניו כל כך שיכולתי לראות את הכתמים האדומים בתוך אישוני עיניו הירוקות בבירור וידעתי כעת שלא הכל היה בדמיון שלי כהבחנתי בהופעתם בפעם הראשונה ."סתם יצאתי לטיול קטן יער זה תמיד מרגיע אותי כשאני עצבני קצת אבל אל תדאגי עכשיו כפגשתי אותך אני מרגיש הרבה יותר טוב " אמר והדגיש את 3 המילים האחרונות ,וגם הסיט את עיניי מפני והעביר את עיניו לאט מנעליי לאורך כל גופי וחזר להביט בעיניי הרגשתי את הלחץ גובר וגם אי נוחות שגרם לי להתפתל קצת תחת עיניו שלפני שנייה סקר אותי ,החיוך שעל שפתיו התרחב ומהבעת פניו נראה היה שהוא משועשע מאי הנוחות שאני חשה תחת מבטו החודר 'תירגעי מספיק אם המחשבות הפרנואידיות האלה ' פקדתי עליי וניסיתי לשמור על קור רוח ,המשכתי למרות הדחף החזק להביט בעיניו גם ושאלתי כדי לשבור את השתיקה שנוצרה ואת האווירה המתוחה שהרגשתי שהתחילה להיווצר בינינו "למה היית עצבני ?" הוא השמיע קול גיחוך כאילו נזכר במשהו מצחיק בגלל מה שאמרתי ואמר "בוא לא נדבר על זה עכשיו טוב " ואז הרים את אחת מידיו והניח אותה על לחיי והוסיף בדאגה "את ממש חמה ,את בטוחה שאת בסדר אולי תתני לי לקרר אותך מה את אומרת ?" שאל אמר והרגשתי את מגע הקרח שהייתה לידו בשנייה שהניח אותה על לחיי שכאשר החליק אותה לאט מלחיי , עכשיו תחושה חדשה&nbsp;&nbsp; נוספה לתחושת הלחץ שהרגשתי תחושה שהרגשתי שהיא מכבה את כל מערכות גופי לגמרי,אלפי זרמים חדים וקרים כמו סכינים קטנים נשלחו בכל גופי שידעתי שלא היו ממגע ידו המקפיא של אדוארדו והרגשתי את אותות האזהרה &ndash;האינסטינקטים שלי כעת צורחים במלוא כוחם כמו סירנה סכנה .אך המוח מסרב להעביר את הפקודה לגוף ,לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שמה שאני מרגישה כרגע הוא &ndash;פחד היד של אדוארדו המשיכה לרדת מלחיי וצווארי במורד זרועי כשהגיע לאמצע זרועי הרגשתי שנפלט מפי "תפסיק " לרגע ידו עצרה והוא לא נראה מופתע אך אחרי שנייה המשיך הרגשתי שהפחד והחרדה לוחצים עליי ככל שהמשיך לרדת לכיוון מותני והרגשתי שלא אוכל לעמוד בזה יותר שכאשר ידו הגיע למותני צעקתי בקול גבוהה וצרוד "דיי" ודחפתי אותו מעליי בכל כוחי ,כמובן שזה לא ממש השפיע עליו בגלל שהיה יותר חזק וגדול ממני אך הוא לא התנגד והתרחק כשהוא מרים את שתי ידיו כאילו 'מראה' שהוא' חף מפשע' בלי להבין מה אני עושה ברגע שהרגשתי שהשתחררתי מהקיפאון שהרגשתי כשנשען עליי ברגע שהתרחק לו חשבתי פעמיים לפני שפניתי לשביל שדרכו הגעתי למקום הזה והתחלתי לרוץ בלי לחשוב אם החליט לרדוף אחרי או אם הוא קורא לי למרות שלא שמעתי שום קול שיעיד על אף אחד מהשניים .אחרי כמה זמן של ריצה שנראה לי כמו רצח הגעתי סוף סוף לבית&nbsp; נאלצתי עצרתי בסוף השביל בכדי להירגע מהריצה הארוכה ולנשום בצורה סדירה שוב ,הרגשתי שחם לי ושאני מזיעה ורגליי כאבו שנדרש ממני מאמץ גדול להתנגד לרצון לצנוח על האדמה ולהישאר שם אך לאחר שנרגעתי ולא זזתי לכמה זמן הצלחתי להחזיר אליי קצת כוחות כדי להתקדם אל הבית ,הלכתי לכיוון הבית ,עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת ,כשנכנסתי הבחנתי בשקט שבבית שנשאר בדיוק כמו שהשארתי אותו "לוקס "קראתי בקול רם ולאחר מכן נשמע קולו הקטן וראיתי אותו רץ אליי "ויולט אני שמח שחזרת "אמר בהתלהבות הרגילה לו (ממה שכבר הספקתי להכיר אותו) וחיבק אותי למרות מה שעברתי חילצתי חיוך משפתי כדי שלא ייראה עליי שמשהו לא בסדר ,"אני מקווה שהסתדרת לבדך מה השעה ?" שאלתי ולוקס הסתכל אליי קימט את מצחו לכמה שניות ואז אמר "13:00" וחייך חיוך תמים וקטן ,'הייתי שעתיים ביער ' חשבתי לעצמי בתדהמה ו</p></div>Sun, 22 May 2011 23:39:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12508717http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12508717http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12504205<div align="right" dir="rtl"><p>היי,חזרתי אחרי תקופת ייבוש ארוכה שכבר אני מתנצלת עליה בפניי כל מי שקורא בבלוג שלי ומגיב וגם מי שקורא ולא מגיב אז סליחה סליחה סליחה סליחה ממש מצטערת אבל היו לי לחצים בלימודים(הייתה לי מתכונת בלשון להתכונן אלייה וגם מועד ב' בהיסטוריה)&nbsp;וגם מטעם הצגה שאני משתתפת בה ממש גדולה שפשוט חונקים אותנו מרוב חזרות ואני יודעת שזה נשמע כמו תירוצים אבל זאת האמת וגם &nbsp;אם כל הלחץ גם לא היה לי ממש החשק לכתוב כשהיה לי זמן להיות על המחשב &nbsp;כרגע יש לי את פרק 3 מוכן רק שאני לעשות כמה שיפוצים קטנים ואת פרק 4 התחלתי לכתוב אני יודעת שלגמרי ייבשתי אתכם (כן כבר אמרתי את זה אני יודעת )ולמרות שהבטחתי לחברה שאני אעלה את זה כבר היום (ממש מתנצלת מראש בבקשה אל תכעסי עליי חחח אני אקדיש לך פרק )</p> <p>לא עולות לי כרגע המילים המתאימות לכתוב את פרק 4 אז תאלצו לחכות עד יום ראשון אבל מבטיחה שכפיצוי אני אעלה את שני הפרקים יחד פרק 3+4 אז צפו לזה (מחר יש לי טיול אם המשפחה אז אני אוכל לעבוד עליו) טוב אז אחרי כל החפירות ל"ג בעומר שמח לכולם ושבת שלום!!!!</p></div>Fri, 20 May 2011 21:41:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12504205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12504205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12466742<div align="right" dir="rtl"><p>מכיוון שאתמול היה ערב יום השואה והיום הוא יום הזיכרון לשואה החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לזכר :</p> <p>&nbsp;</p> <p>כל אותם המיליון וחצי ילדים ,שחייהם נקטעו באכזריות בטרם עת ,נקטפו ונגוזו מעל פני האדמה ויחד איתם חלומותיהם ,שאיפותיהם ,העתיד שיכל להיות לכל אחד ואחד מהם .</p> <p>&nbsp;</p> <p>ההורים שנאלצו לוותר&nbsp; על היקר להם ביותר&nbsp;על&nbsp;בשר מבשרם וחלק מעולמם&nbsp;:ההורים שזרקו את ילדיהם מהרכבת או מסרו אותם למשפחות או מנזרים שיסתירו אותם בלי ידיעה אם ישובו לראות אותם ,אם יחיו עד אז ,והשאירו אותם יתומים מאב ואם ,בלי הבטחה שילדיהם יזכו שוב להרגיש את חיבוקים ומילותיהם המרגיעות כשיהיו עצובים או פצועים משאירים אותם להסתדר לבדם בלית ברירה .</p> <p>&nbsp;</p> <p>על הזכרונות של השמחה והצחוק והאהבה ,זכרונות ורגשות שפעמו בתוך כל אדם ואדם שבגלל&nbsp;היותו יהודי &nbsp;דעכו בו רגשות אלו וזכרונות אלו ובמקום זאת נאלץ לעבור על בשרו ונפשו סוג חדש מייסר ,כואב ומשפיל&nbsp;של רגשות וזכרונות&nbsp;.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;&nbsp;<span style="font-size: large;">כל אותם 6 מיליון היהודים שמתו בתאי הגזים ,בתנאים לא אנושיים במחנות העבודה ,ביערות ואף פעם לא זכו להרגיש שוב מהי שמחה ואהבה וצחוק ,</span></p> <p><span style="font-size: large;">לא זכו לעלות לא"י ולהרגיש פעם אחת הרגשה של שייכות וגאווה לאומית </span></p> <p><span style="font-size: large;">,והשאירו אחריהם לבבות שבורים וזיכרונות .</span></p> <p><span style="font-size: large;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: x-small;">אני יודעת שזה לא הרבה אבל אני לא ממש יודעת איך להביע את מה שאני מרגישה ,המחשבות שלי והרגשות שלי לגבי זה </span></p> <p><span style="font-size: x-small;">אבל זה המעט שרציתי לעשות כדי לזכור באופן ראוי את 6 המיליון מעמנו שנטבחו בצורה כזאת בעוד העולם שתק .</span></p></div>Mon, 02 May 2011 15:12:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12466742http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12466742http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12450842<div align="right" dir="rtl"><p>אחרי הרבה שכתובים (תופים חחח) הפרק השני ובגלל שאני במצב רוח השראתי חח כנראה מחר ייעלה הפרק השלישי </p> <p>הייתי מעלה אותו קודם אבל היה לי טיול אם המשפחה ליומיים (היה כיף) תהנו מהפרק ותגיבו (זה לקוראים העתידיים ולעכשווים כי נכון לעכשיו יש רק אחת אבל מאוד מפרגנת (מתה עליך צ'וצ'י )&nbsp;)</p> <p class="MsoNormal" style="margin: 0cm 0cm 0pt; mso-outline-level: 1;" dir="rtl"><strong><span style="text-decoration: underline;"><span style="font-size: 16pt;"><span style="font-family: Times New Roman;">פרק 2</span></span></span></strong></p> <p class="MsoNormal" style="margin: 0cm 0cm 0pt;" dir="rtl"><span><span style="font-family: Times New Roman; font-size: small;">&nbsp;</span></span></p> <p class="MsoNormal" style="margin: 0cm 0cm 0pt;" dir="rtl"><span><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman;">השמיים נצבעו בצבע כחול חיוור כאשר פקחתי את עיניי 'כנראה נרדמתי' חשבתי לעצמי והסתכלתי בשעון שעל פרק ידיי "5 בבוקר" אמרתי מופתעת שהצלחתי לישון 6 שעות כשבתחילת הנסיעה הייתי כל כך ערנית ,פתאום שמעתי קול שקטע את מחשבותיי והיה שייך לגב' דה לוקה שהסתובבה אלי ,הביטה בי בחיוך ואמרה "או יופי אני רואה שהתעוררת ,עוד מעט אנחנו מגיעים" הנהנתי כדי לסיים בזה את השיחה ולאחר שהסתובבה חזרה פניתי להביט בנוף שהשתקף מהחלון &ndash;כבר יישנתי מספיק . המראה היה יפה על רקע הזריחה שהתחילה מעולם בחיי לא ראיתי כל כך הרבה ירוק ופריחה הרי הטיולים היחידים שיכולנו להרשות לעצמנו היו לטיול מדי פעם לפארק הגדול שלא היה רחוק מבית היתומים ולפעמים שרה הייתה לוקחת איתה כל פעם קבוצת ילדים אחרת איתה לקניות בעיר בשביל בית היתומים אבל טיולים של ממש היו מותרות שלא יכולנו להרשות לעצמנו ,למרות שהמראות התחלפו מהר לנגד השתדלתי לעקוב אחריהם ויכולתי לקלוט בעיניי גבעות שטוחות וירוקות שנמשכו מטרים על מטרים ופרחים פורחים בצבעים שונים על חלק מהם כאילו מישהו הכתים אותן בכתמים קטנים וצפופים בכל מיני צבעים והיה ומדי פעם היו נטועים עליהן עצים<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>ושיחים<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>,ולאחר זמן מה השתנה הנוף מעט ובהדרגה יכולתי לראות רכסי הרים ירוקים שנראו קטנים מרחוק ויותר קרוב לשדות הפרחים צוקים שטוחים ורחבים<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>אבל לא כל כך גבוהים מעליהן ,כל המראות האלו היממו אותי והוצאתי טיפה את ראשי מהחלון כדי לשאוף עוד מהריחות שהפיק כל היופי הזה ושהורגשו מעט באוויר ,הרוח הצליפה על פניי וציננה את החום שהרגשתי במכונית עצמתי את עצמתי את עיניי אך לאחר כמה זמן נאלצתי לפקוח אותן בגלל השינוי שהורגש:המכונית האטה את נסיעתה ,הרוח הפסיקה להצליף על פני ,אורה של נעלמה<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>והריח המתקתק של הפרחים בריח חזק וחריף שלו ,כאשר פקחתי את עיניי נדהמתי לגלות ששורה צפופה עצי אורן סוגרים עלינו משתי צדדי השביל וכמעט הסתירו את השמש שרק קרניים אחדות ממנה הצליחו להסתנן </span></span></span></p> <p class="MsoNormal" style="margin: 0cm 0cm 0pt;" dir="rtl"><span><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Times New Roman;">הוצאתי מעט את ראשי מהחלון והסתכלתי מהופנטת בענפי עצי האורן הגבוהים שקני השמש נוגעות בהן וחוצות אותן ,המשכתי כך עד ששמעתי את חריקת הבלמים וחזרתי למטה בעוד שראשי עדיין מסוחרר מהמראה שריתק אותי למעלה בראשי העצים . כשהבנתי שנעצרנו שאלתי בבלבול "למה עצרנו ?" מר' וגב' דה לוקה יצאו מהמכונית בלי לענות על שאלתי ואחרי רגע הגיע מר' דה לוקה ,ופתח את דלת המכונית שבמושב האחורי בשבילי תוך שהוא עונה על שאלתי בטון משועשע "כי כבר הגענו?" הבטתי סביבי :המקום שבו היינו היה נראה כקרחת יער גדולה שבמרכזה עמד בית גדול ולבן בעל 3 קומות גדולות ורחבות ,דלת הכניסה הייתה מורכבת משתי דלתות עץ חומות גדולות וכמה סנטימטרים מכל צד של הדלת היו ממוקמות שתי חלונות זכוכית גדולות שדרכן היה אפשר לראות את המטבח והסלון ,השמש שעכשיו התגלתה ולא הוחבאה ע"י עצי האורן שפכה את אורה העדין והרך על הבית ומסביבו והכול נראה כאילו היה לקוח מאגדה (למרות הבית המודרני) הסביבה החדשה הזאת היממה אותי אך אם זאת הרגשתי בטוחה במקום אליו הגעתי ,כאילו אני נמצאת בבית ,שייכת .פתאום הרגשתי יד נוגעת בזרועי וקוטעת את מחשבותיי "בואי תיכנסי לבית ויולט אל תעמדי שם סתם כך " אמרה גב' דה לוקה ומשכה אותי אחריה ,כאשר נכנסנו בדלתות העץ הגדולות מיד אחרי מר' דה לוקה. חדר הכניסה היה גדול וחיבר בין המטבח לבין הסלון ומולנו היה גרם המדרגות שהוביל לקומות למעלה , "בואי אני אראה לך את חדרך ואם תרצי מחר בבוקר אעשה לך סיור בבית "אמרה גב' דה לוקה בחביבות כשהבחינה בי סוקרת את הבית או לפחות חלק ממנו .היא ניגשה לקיר שעמד במקביל לגרם המדרגות ולחצה על מתק אור כסוף שחשף בפני גרם מדרגות שהוביל למטה ירדתי אחרי גב' דה לוקה ואחרי זמן קצר עמדנו מול דלת עץ כהה היא פתחה אותה ומולי נגלה החדר הכי גדול ומדהים שראיתי בחיי :כל החדר היה צבוע בצבעי סגול ולבן (מוזר כי הצבע האהוב עליי הוא סגול) מיטה שמעליה כילה ועליה כריות רבות בגווני סגול וגם בשחור ,כוננית <span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp;</span>ספרים שהגיעה עד התקרה <span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp;</span>לידה שתי דלתות עץ גדולות שלא היה לי למה הן שם ,מול הכוננית היה שולחן בצבע סגול ועליו מחשב נייד ומול המיטה עמדו שלושה פופים גדולים ומולם טלוויזיית פלזמה וכל רצפת החדר הייתה מכוסה משטיח אפור צמרירי הבטתי בתדהמה בחדר והתחלתי להיכנס לתוכו בוחנת כל פרט ופרט ובמיוחד מתפעלת מכמות הספרים שהיו בכוננית ,הדבר שהכי אהבתי לעשות זה לקרוא אבל בבית היתומים לא היו הרבה ספרים חדשים אז יצא שאת כל הספרים הייתי קוראת כבר 4-5 פעמים .</span></span></span></p> <span>לבסוף ניגשתי אליה ואמרתי מנסה למצוא את המילים כדי להודות "גב' דה לוקה אני..." אך היא קטעה אותי ואמרה בתנועת יד מבטלת "אוי ויולט זה שום דבר באמת ובבקשה תיקראי לי אלנה הרי אנחנו כבר מכירות נכון.אין צורך ברשמיות כזאת " צחקקה וקרצה לי ,חייכתי ואמרתי "תודה אלנה אף פעם לא היה לי כזה חדר יפה ו...משפחה חוץ מבית היתומים "אמרתי את המילים האחרונות בשקט אך היא כנראה שעה מפני שחייכה אלי חיוך קטן ועצוב ומשהו השתנה בהבעת פנייה שנראה לי למרבה הפלא לא של רחמים אלא של הזדהות אך לאחר שנייה חזרה לפרצופה הרגיל והמחייך ומיהרה לשנות נושא בכך שאמרה שיש דבר אחד אחרון בחדר שפספסתי ,היא לקחה את ידי ומשכה אותי לאורך הקיר והראתה לי שתי דלתות מזכוכית שהיו במקביל למיטה נכנסנו והתברר לי שזה חדר מקלחת שבו היו שירותים ,אמבטיה גדולה ,ולידה ג'קוזי זה היה כבר די ויותר אך לא אמרתי לה דבר כי פחדתי שתיעלב היות שטרחה כל כך בשבילי ורק הודיתי לה עוד פעם "בבקשה יקירתי" אמרה אלנה אחרי שייצאנו מחדר האמבטיה והוסיפה "טוב את בטח עייפה מהנסיעה אז אני אניח לך ואתן לך לנוח לילה טוב " אמרה ויצאה מהחדר ,נשכבתי על המיטה<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>הרכה והנוחה <span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp;</span>לאחר שיצאה ולמרות שלא הרגשתי עייפה בכלל לאחר כמה דק' הרגשתי את העייפות משתלטת על גופי ונרדמתי . שמעתי דפיקות חזקות ופקחתי לאט את עיניי ,תהיתי מה הן הדפיקות האלה שהתחילו להכאיב לראשי ולקח לי כמה דק' להבין שמקורן הגיע מכיוון הדלת<span style="mso-spacerun: yes;">&nbsp; </span>ניגשתי לדלת ופתחתי אותה מולי עמד ילד קטן והכי יפה שראיתי בחיי שיערו החום הגיע עד כתפיו והחומות בהירות גדולות בוהות בי "שלום אמא קוראת לך לארוחת הבוקר " הוא חייך אלי חיוך קטן ,"בסדר "אמרתי לו בחיוך והוספתי תוך כדי שאני מסתובבת לחדר לראות איפה הנחתי את המזוודה שלי "אני רק אתלבש ו.." אך בשניה שהסתובבתי אליו חזרה הוא נעלם 'זה מוזר' חשבתי לעצמי וסגרתי את הדלת.</span></div>Sun, 24 Apr 2011 23:01:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12450842http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12450842http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12441637<div align="right" dir="rtl"><p>טוב אז אתמול פרסמתי את הפרק הראשון של הסיפור שלי אבל אז התחרטתי ומחקתי אותו כי הגעתי למסקנה שהוא לא ייצא כמו שרציתי </p> <p>ועכשיו כתבתי פרק חדש .אני עוד לא ממש בטוחה לאן הסיפור יזרום אבל בנתיים קבלו את הפרק הראשון של הסיפור הראשון שלי (שאותו אני בטוח לא אמחוק)</p> <p>תהנו ותגיבו </p> <p>&nbsp;</p> <p dir="rtl"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק 1</span></strong></p> <p dir="rtl">יישבתי בחדרי בשתיקה והבטתי על דמותי שהשתקפה מהמראה נשמתי עמוק 'היום חייך הולכים להשתנות ' חשבתי לעצמי בעצב אך ניסיתי לחייך מעט להעמיד פנים שזה באמת מה שאני רוצה ולשכנע את עצמי שאני ברת מזל ושכל אחד כאן מחכה להזדמנות שאני קיבלתי אבל בכלל לא רציתי-אך לא הצלחתי &nbsp;,הסטתי את מבטי מדמותי שבמראה לקופסא הכחולה שנחה על המיטה לצידי ולקחתי אותה ,פתחתי את המכסה הכחול חיוור שהתחיל לצבור מעט אבק ורפרפתי באצבעותיי על החפצים שהיו מונחים בתוכו שרידים מחיי הקודמים לפתע נפתחה הדלת ומיהרתי לסגור את הקופסא ננסי נכנסה לחדר וישבה לצידי "ויולט את מוכנה ? הם הגיעו" היא חייכה אלי ולחצה בחוזקה את זרועי ,ידעתי עד כמה זה קשה גם לה לכן ניסיתי לחייך חיוך קטן ואמרתי בטון הכי יציב שיכולתי לגייס "כן אני מוכנה " קמנו מהמיטה </p> <p dir="rtl">כשהקופסא בידי האחת ובידי השנייה החזקתי רק מזוודה אחת &ndash;לא הייתי צריכה יותר מזה .</p> <p dir="rtl">ירדנו למטה ונכנסנו אל הסלון שם יישבה שרה &nbsp;מנהלת בית היתומים אם מר' וגב' דה לוקה </p> <p dir="rtl">שלושתם שתו תה &nbsp;ושוחחו בשקט כך שלא יכולתי לשמוע דבר עד שנכנסתי לחדר וקטעתי את דבריה של</p> <p dir="rtl">שרה. אהבתי את שרה &nbsp;היא הייתה בשנות השלושים לחייה והייתה גבוהה ,רזה ומאוד יפה &nbsp;,וגם מאוד מסורה לבית היתומים ותמיד הערכתי אותה על כך שלמרות גילה הצעיר הצליחה להחזיק אותו &nbsp;כמעט לבדה חוץ מעזרתם של כמה עובדים ועדיין למצוא זמן להקדיש לכל ילד בבית היתומים כשהיה צריך אוזן קשבת או עצה היא הייתה כמו אמא בשבילי ובשביל כל אחד כאן ,שרה קמה ממקומה וניגשה אלי "הו הנה את ויולט ,בואי מר וגב' דה לוקה מצפים בקוצר רוח לפגוש אותם את זוכרת אותם נכון " אמרה בקול חלש ואימהי </p> <p dir="rtl">והובילה אותי למקום בו יישבו שלושתם ,"כמובן "אמרתי בחביבות וחייכתי לעברם בחיוך קטן ומזויף </p> <p dir="rtl">כאשר ניגשתי ללחוץ את ידיהם ,האדון וגברת דה לוקה היו בשנות ה30 אך נראו לפחות בני 20 והיו יפים&nbsp; כמו דוגמני על .שמה הפרטי של גב' דה לוקה הייה אלנה ,היו לה שיער שחור גלי עיניים כחולות גדולות עצמות לחיים גבוהות ויפות תווי פנייה היו עדינים &nbsp;וגופה הייה מחוטב כמו גופה של דוגמנית &nbsp;&nbsp;.שמו הפרטי של מר דה לוקה הייה לורנצו' שיערו היה גם שחור ומסורק לאחור באופן מושלם עיניו שחורות ,גופו רחב ונראה שרירי בחליפתו השחורה.אך חוץ מהדברים האלה לא ידעתי עליהם דבר למרות שנפגשתי איתם רק 3פעמים מכיוון שלפי הנוהל בכל פעם שזוג מגיע לבית היתומים ורוצה הזדמנות להכיר את הילד לפני שהם מחליטים &nbsp;שאותו הם רוצים לאמץ הם נפגשים איתו כמה פעמים אך תמיד בכל פגישה לא דיברו הרבה &nbsp;והעדיפו לשאול על עצמי ופחות לספר על עצמם ,מאז פגישתנו השלישית &nbsp;לא נפגשתי איתם במשך חודשיים והתחלתי כבר לחשוב שאולי התחרטו ולכן לוקח להם כל כך הרבה זמן מהנדרש להחליט למרות שאם זה היה כך לא הייתי מתאכזבת ממש .עד שאתמול הודיעה לי שרה כי הם החליטו שברצונם לאמץ אותי ושמחר יבואו לקחת אותי "מה שלומך ויולט" אמרה גב' דה לוקה ויישרה את חליפתה הכחולה שנראתה ייקרה כמו החליפה שלבש בעלה ונעלה נעלי עקב כחולות תואמות &nbsp;&nbsp;(תמיד תהיתי למה התלבשו ככה בכל פעם שפגשתי אותם ) כשקמה ללחוץ את ידי "בסדר "אמרתי בנימוס והרגשתי מתוחה מעט כאשר קם גם מר דה לוקה ואמר בהתנצלות &nbsp;"תודה רבה לך גב' פייפר על האירוח הנעים ,אך אנו צריכים להתחיל לזוז מצפה לנו נסיעה ארוכה חזרה הביתה " &nbsp;ולחץ את ידה של שרה שאמרה במהירות "כמובן ,כמובן ננסי תלווה אתכם החוצה " ולאחר מכן ניגשה אליי ואמרה "דרך צלחה ויולט אנחנו מאוד נתגעגע אליך" ופייה התעכל בחיוך קטן ועצוב חיבקתי אותה בחוזקה ואמרתי "גם אני אתגעגע תודה שרה ,על הכול " לאחר שנפרדתי משרה ידעתי שעכשיו מגיעה פרדה לא כואבת פחות כאשר &nbsp;&nbsp;דקות לאחר שגב' ומר' דה לוקה נפרדו שוב משרה והיא איחלה לנו נסיעה בטוחה, נעמדתי מחוץ לפתח בית היתומים.מר וגב' דה לוקה &nbsp;חיכו ליד מכוניתם השחורה ואני וננסי עמדנו מסתכלות אחת על השנייה בצער והעיניים מביעות את מה שלא יכולנו להביע במילים לבסוף לאחר דקות ארוכות משכה אותי ננסי לחיבוק הכואב השני שלי להיום ואני חיבקתי גם אותה מסרבת להיפרד בפעם השנייה מעוד אדם שהייה לי כמו משפחה במקום הזה משהו משותף שהיה לי ולננסי הוא ששתינו לא היינו טובות בפרידות (גב' ומר' דה לוקה ביקשו לבוא לקחת אותי מאוחר בלילה למרות שזה היה נשמע ממש מוזר לי בהתחלה לא הייתה לי התנגדות מפני שאני יודעת שהיה קשה לי לעמוד&nbsp;בפרידה&nbsp; מהילדים בבית&nbsp;היתומים&nbsp;&nbsp;&nbsp;ולמרות שלשרה זאת גם נשמעה בקשה מאוד לא רגילה היא לא שאלה מה הסיבה&nbsp;ולא הייתה לה בעיה אם זה אז היא הסכימה &nbsp;) למדתי במשך הזמן כשהיו לפעמים ילדים מבית היתומים עוזבים ,אבל אני חושבת שהפרידה ממני הייתה הכי קשה &ndash;מהרגע הראשון התחברנו והיא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי .</p> <p dir="rtl">כשהתנתקנו לבסוף הצליחה לומר בקול מעט שבור "תתקשרי אליי כשתגיעי ותתארגני אוקיי" </p> <p dir="rtl">"אה הא" הוצאתי בקושי קול להסכמה הנהנתי כי ידעתי שאם אנסה &nbsp;לדבר יישר אתחיל לבכות לקחתי את המזוודה והקופסא שהיו מונחות על הרצפה ונכנסתי למכונית ,נוסעת הרחק מכל מה שהכרתי כל חיי ומהמקום ששימש לי בית ומשאירה שם את כל האנשים היקרים לי ,ממשיכה&nbsp; אל החיים החדשים</p> <p dir="rtl">והלא צפויים שלי בלי להביט לאחור.</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">&nbsp;</p></div>Wed, 20 Apr 2011 21:52:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12441637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12441637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12438071<div align="right" dir="rtl"><b>- כמה אנשים שהכרתן כבר מתו?</b><br />1 אבל יש אנשים שאני מכירה שאנשים קרובים אליהם מתו אבל בכל פעם ששמעתי על זה נהייתי ממש עצובה <br />בעיקר כי האנשים שאיבדו את האנשים הקרובים לחייהם הם ידידים שלי .<br /><br /><b>- מה נראה לכן שקורה כשמתים?</b><br />נראה לי לא מרגישים כלום ואחר כך אני לא ממש יודעת .<br /><br /><b>- ממה הייתן רוצות למות?</b><br />מזקנה במיטה שלי עד כמה שזה נשמע חולני אומרים שהכי טוב למות ככה בכל דרך אחרת זה מכאיב .<br /><br /><b>- ממה הכי לא הייתן רוצות למות? </b><br />כל דרך שהיא לא הדרך הטבעית למות<br /><br /><b>- אתן מפחדות מהמוות? </b><br />אני לא יודעת אני חושבת שכן יצא לי לחשוב שאולי המוות קצת מפחיד כי אז אתה מפסיק לדבר ולצחוק ולעשות את כל הדברים שאתה עושה כשאתה חי ואתה בעצם נפרד מכל מי שאתה מכיר ויקר ללבך ואתה מפספס את כל הדברים שממשיכים לקרות בעולם .<br /><br /><b>- יש אנשים שהייתן רוצות שימותו?, למה? </b><br />מממש לא אולי אמרתי כמה פעמים או חשבתי את זה על אנשים שממש שנאתי והכעיסו אותי אבל אין אף אחד שהייתי ברצינות רוצה שימות .<br /><br /><b>- מה דעתכן על המתות חסד?</b><br />אני לא יודעת<br /><br /></div>Tue, 19 Apr 2011 05:03:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12438071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12438071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12437619<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p><img title="קריצה" src="../moodicons/blink.gif" alt="קריצה" width="15" height="15" />ליל הסדר היה נחמד ומצחיק ,פגשתי את שתי הבנות דודות המהממות שלי ואת הבן דוד החתיך שלי (למרות ששנים מהבנינ דודים שלי גרים במושב אני לא רואה אותם הרבה ) היה ממש כיף לראות את הבת דודה שלי שכבר לא גרה במושב וראיתי את סבא וסבתא שלי .טיפה התאכזבתי שהיו מעט אנשים אבל עדיין מאוד נהניתי והצטלמתי איתם מלאא.... בערך חחח דוד שלי הריץ קטעים כשהוא קרא את ההגדה לפעמים הוא עשה משהו שגרם לנו להתפוצץ מצחוק והוא אפילו לא הבין למה נשבעת שהיו פעמים שכשהוא חייך הוא היה נראה כמו ילד קטן (טוב בערך אבל אין לו פנים ילדותיות )</p> <p>בקיצר הסדר ה-כ-י טוב שהיה לי חוץ מקטע אחד (אמרתי לאמא שלי שאם אני מוצאת את האפיקומן למרות שרק אחותי הייתה בגיל לשחק את זה עדיין </p> <p>היא קונה לי מכנסיים מH a M או מזארה או חולצה או נעליי עקב (יכולתי להשיג את זה גם בלי האפיקומן אבל היין עלה לי לראש ) בסוף אחותי מצאה אותו וקיבלה מדוד שלי 100 שקל (חחח לא נורא שנה הבאה)</p> <p>אז זה מה שעבר עליי בליל הסדר ואני לא רוצה לראות לפחות עד מחר אוכל </p> <p>מקווה שעבר עליכם ליל סדר נחמד וחג שמח :))</p></div>Mon, 18 Apr 2011 23:30:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12437619http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12437619http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12435585<div align="right" dir="rtl"><p>שמי JULIET ׁ(רק בבלוג) ואולי בהמשך אני אחשוף את השם האמיתי שלי פתחתי את הבלוג הזה משתי סיבות :כי רציתי לראות איך זה יהיה לפתוח בלוג </p> <p>והסיבה השנייה היא כי כבר שנתיים שאני מכורה לישראבלוג ויכולה לשבת שעות על המחשב בלקרוא&nbsp;סיפורים וקטעים שאנשים כתבו מהראש שלהם או סתם מהחיים וזה עשה לי חשק גם להתחיל לכתוב ואולי כאן אני אוכל לפרוק חלק מהדברים שאני לא יכולה לספר לאנשים שקרובים לי ואני מחזיקה בתוכי </p> <p>ועכשיו קצת על עצמי :אני רגישה ,חברותית ,קצת משוגעת (זה רק בשעות הקטנות של הלילה או אם אני בהיי מבחינת מצב רוח ),פרנואידית,מוזרה,עושה ורק אז חושבת , עקשנית ,מתעצבנת בקלות,צינית,ומצחיקה . אני אוהבת לשיר ולשחק (7 שנים בתחום ) ,לצייר ולנגן בגיטרה ואני לא יכולה בלי מוסיקה לפחות 23 שעות ביממה . בבלוג הזה אני אפרסם כל מיני קטעים שכתבתי ואת הסיפור הראשון שלי בהמשכים ואולי קטעים מהחיים שלי אם ייתחשק לי לשפוך כאן </p> <p>אז אחרי כל החפירות על עצמי (חחחח) הנה קטע קצר שכתבתי ואולי אם יהיה לי זמן מחר אני אעלה את הפרק הראשון בסיפור שלי .</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p dir="rtl"><strong><span style="text-decoration: underline;">לראות הכל ממעוף הציפור</span></strong></p> <p dir="rtl">&nbsp;</p> <p dir="rtl">היא עמדה על קצה ההר מסתכלת על הגבעות הירוקות והיער שהתפרסו לפנייה </p> <p dir="rtl">היא הרגישה כמו ציפור הרועה הכול מלמעלה ,היא הרגישה חופשייה ,סוף סוף היא הרגישה שהיא יכולה לעוף אל החופש היא נשמה עמוק את האוויר הצח לריאותיה ופרשה את ידיה ,היא הרגישה את הרוח מלטפת את פנייה וגופה ,לפתע החל משהו להשתנות מסביב היא הרגישה איך גופה נעשה קל יותר ומאבד את משקלו רגליה איבדו את אחיזתן בקרקע והורמו לאט על קצות הבהונות כמו בלרינה עד שלא נגעו יותר באדמה ,ידיה נשארו פרושות הרוח חגה מסביבה והתהדקה סביבה יותר ויותר משהו קסום התרחש באוויר ,בהתחלה נתקפה הנערה בהלה קלה כשראתה שהיא&nbsp; באמת באוויר אבל לאחר מכן השתחררה וצחקה בקול נהנית מהרגע כשהיא עטופה במעטה הרוח שלה היא מצאה עצמה הנערה עפה מעל לשטחי הגבעות והיער ,ומקומות נוספים שמעולם לא הגיע אליהם מעבר לגבעות:ערים ,כפרים,נהרות שקטים שזורמים ומסתיימים במפלים אשר שוכנים במקומות ירוקים וקסומים ,היא עברה מעל לים הגדול וחצתה אותו במעופה לעבר ארצות שונות שבהן עוד לא ביקרה מעולם ואולי גם לא ידעה על קיומן,הנערה הוקסמה&nbsp; ונהנתה היא רצתה עוד והרוח מילאה את רצונה לבסוף הגיעה סיום תפקידה של השמש&nbsp; אשר ירדה מהשמים צוללת לים ,השמים הכחולים שינו צבעם ,והפכו לערבוביה קסומה של צבעים עדינים ומרהיבים:סגול,ורוד חיוור,כתום חיוור,כחול כהה . הנערה התמלאה במעט עצבות כאשר עברו במוחה המחשבות על לחזור לעמוד שוב על הקרקע ולהיות חסרת כוח כנגד כוח המשיכה אבל ליבה גם התמלאה התרגשות ואושר שכמוהו מעולם לא חוותה צמרמורת&nbsp; אחזה בה. לבסוף חזרה הבחורה לעמוד באותו מקום על קצה הצוק שמשם הרוח לקחה אותה כעת היא השתחררה ממנה לאט לאט באותם סחרורים&nbsp; שבהם&nbsp; גם התהדקה סביב גופה .הנערה אחוזת הקסם שאפף אותה לפני רגע הרגישה שמילאה את חלומה הגדול ביותר :היא זכתה להיות חופשייה ולראות הכול ממעוף הציפור .</p></div>Sun, 17 Apr 2011 23:10:00 +0200talbak02@walla.co.il (juliet 16)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740921&blogcode=12435585http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740921&blog=12435585