http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420מתחילים שוב :)heCopyright 2026 אמא+חצי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14285148<div align="right" dir="rtl">לוקח את הרמקול שלו. מפעיל על פול ווליום. רמקול קריוקי עם שירי ילדים. צורם. נתקע בראש. איך שמפעיל רק רוצה שיסגור. ואז מסתכלת עליו. עומד ליד השולחן ומזמזם את השירים. נזכר שיש מראה בסלון. נעמד מולה ומתחיל לקפוץ, לרקוד, לעשות פרצופים. השיר נגמר. הוא לא אוהב את השיר הבא, אז מעביר לשיר שאחרי. ומתישהו נשבר לנו לשמוע את המוזיקה הזו, ואנחנו מצליחים לשכנע אותו לכבות. בתמורה הוא מקבל מוזיקה בפול ווליום במערכת. ואיזה שיר אתה רוצה? "תתילהחיי" "הבלדס"!!! (ככה זה כשאמא שומעת כוורת נונסטופ) אז אבא מפעיל את המערכת. ועכשיו אנחנו מבינים מאיפה הוא קיבל את הגנים של ההשתוללות הפסיכית עם מוזיקה. של מי היה הרעיון לשים מראה בסלון?</div>Wed, 18 Feb 2015 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14285148http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=14285148http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14254294<div align="right" dir="rtl">פיצקי עוד מעט בת 5. פצפון כבר בן שלוש.לא ייאמן. כמה שהזמן עבר מהר.גם ככה אני לא קולטת את הגיל שלי. לא קולטת שהזוגיות שלנו כבר בת יותר מ-10 שנים. לא קולטת שאני אמא, ועוד לשניים.כל כך מהר הם כל כך גדולים?כבר עכשיו מתחילה להתגעגע אליהם כשיעזבו את הבית.</div>Sat, 20 Dec 2014 21:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14254294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=14254294http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14236097<div align="right" dir="rtl">- זה לא נראה טוב הכנתי את עצמי במשך שבועיים שזה עלול לקרות. מהרגע שהרופא לחש לי שאם הבדיקות הבאות לא יהיו תקינות נצטרך לחשוב אם להמשיך או לא. בנזוגי העדיף לשמור על אופטימיות ולחצות את הגשר כשנגיע אליו. אני לא הייתי מסוגלת. מצד אחד התחלתי לחשב איך נסדר את המיטה שלנו עם העריסה ושידת ההחתלה בחדר בבית החדש, מצד שני התחלתי לחשוב על מתי יהיה כדאי לנסות שוב. בנזוגי אמר שאני חייבת להיות יותר אופטימית. במשך כמה ימים ניסיתי להרגיע את עצמי שכל התופעות שקורות זה לא היסטרי, כי זה קרה גם בפעמים הקודמות. אבל אחרי שפתאום הייתה החמרה קלה התקשרתי לרופא. אמר שמצד אחד זה שכיח, אבל עדיין כדאי להקדים את הפגישה החודשית ואת הבדיקות. בצהרים כשהתחילו קצת כאבים שלח אותי לבדיקה מיד. הכנתי את עצמי לבשורה קשה. אבל עדיין ניסיתי להירגע, אמרתי לבנזוגי שלא יבטל את התכניות שלו ושאני אהיה בסדר. ועד רגע לפני הבדיקה עדיין קיוויתי לשמוע "גברת, הכל בסדר, רק תרגעי". - אין דופק? - אני לא מצליח למצוא דופק, וגם הגודל קטן מדי, לא מתאים לגיל אני מתחילה לדמוע. הרופא מסביר את התהליך מעכשיו והלאה. אני מקשי</div>Mon, 17 Nov 2014 22:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=14236097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=14236097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13457932<div align="right" dir="rtl">פיצקי כבר בת שנתיים וחצי, ופצפון עוד מעט סוגר 9 חודשים. החדר של פיצקי הפך להיות החדר של שניהם. בהתחלה זה היה מדהים. הם קצת קישקשו לפני השינה, אחרי טקס שינה לכל אחד, והלכו לישון. כמעט כל הלילה. לא האמנו שפיצקי לא מתעוררת מהבכי של פצפון כשהוא רוצה לאכול.חשבנו שזכינו בלוטו. אבל בשבועות האחרונים נדמה שהם מתקשרים בסוג של טלפתיה ומחליטים מי מהם יהיה המעיר הלילי. הוספנו לטקס השינה חלק הסברתי (לפחות לפיצקי שהיא קצת יותר גדולה והרבה יותר מבינה) שחשוב גם להם ללכת לישון כל הלילה, בלי להתעורר, כדי לצבור כוחות ולא להיות עייפים בגן. אבל זה לא ממש עוזר. וכל לילה אנחנו מנסים שיטה אחרת. זה מתחיל בקפיצה מהמיטה שלנו והגעה אל המעיר הלילי. חיבוק, נשיקה, מים ולישון. לעוד שעתיים או פחות. בפעם השנייה כבר יותר מעוכים ומנסים רק חיבוק ונשיקה, בלי מים. לפעמים זה עובד. בפעם השלישית, כבר מתחילים לפנות ללב שלהם "לכו לישון, בבקשה, אבא ואמא מאוד מאוד עייפים". וכשזה לא עוזר, אחרי לילה שלם של התעוררויות וניסיונות התחמקות מהקיר (כי כשאני כ"כ עייפה אני לא שמה לב למיקום הקירות בבית...), אנחנו קצת מחכים לראות אם יירגעו</div>Tue, 11 Sep 2012 13:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13457932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13457932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13367647<div align="right" dir="rtl">חם חם חם. כמה חם. כמו כל שנה, גם השנה אני כמו הזקנים, מתלוננת כמה חם. שזה הקיץ הכי חם שהיה. והכי לח. האמת שקיוויתי שאם במאי היה נעים, וביוני לא היה נורא, אז הקיץ יהיה נחמד הפעם. אז כנראה שלא. הקיץ אולי התחיל קצת מאוחר יותר השנה, אבל הוא מפצה בלחות על כל יום דחייה. והכי קשה זה שנורא נורא נורא קשה להיות בחוץ, גם אחרי הצהרים. לא רוצה לסגור אותם בבית, לא מתה על בילויים בקניון, אבל מרגישה שאני נמסה איתם בחוץ. לגדולה זה לא כ"כ מפריע, היא משתוללת ונהנית כמעט בכל מקום, אבל הקטן ממש סובל. אז הנה האתגר בשבילי לחודשיים הקרובים - למצוא פעילויות לשניהם, בחוץ או לא, העיקר שיהיה כיף, ושנוכל להינות כולנו בלי לנטוף זיעה (או שננטוף אבל בכיף). והיום אפילו די עמדתי במשימה. קניתי לגדולה גירים לבנים וצבעוניים. היא ממש שמחה. הלכנו לגינה, יש שם מדרכת אספלט שנוח לצייר עליה וגם מדרגת בטון. ציירנו עיגולים ושמשות וחייכנים. טוב, אני בעיקר ציירתי את אלה. הגדולה שלי ציירה בעיקר קווים ועיגולים עם משמעויות שונות. מצביעה על קו - "אמא, הנה כסא!!! יה, איזה כיסא!!" אבל יש מקום לשיפור. יש שם המון המון דשא,</div>Sun, 15 Jul 2012 22:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13367647http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13367647http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13225365<div align="right" dir="rtl">היא עדיין לא מדברת ברור לגמרי ב-100%, אבל היכולת שלה לקלוט שירים מדהימה. כמובן שאת המילים שהיא שרה אפשר כבר עכשיו להעלות לאתר אבטיחוזה פשוט מדהים. בינתיים הלהיט הוא - "סורה חושך, הלשון!" ויום אחד כבר הופיע ריקוד של ממש, עם מחווה של האצבע על הלשון... לא משנה כמה אנחנו מנסים להסביר לה, אפילו עם הדלקת האור בחדר המדרגות (זה ממש סורה חושך, לא?), היא בשלה - הלשון! ואפילו מתקנת אותנו כשאנחנו מתעקשים לשיר את המילים ה(לא) נכונות. הכי כיף פתאום לשמוע אותה שרה לעצמה. באוטו, מקשיבה לשירי הקרנבל שלי מלפני 10 שנים (אוי כמה זמן עבר...), ופתאום מתחילה לשיר חלש את המוזיקה בכאילו-פורטוגזית. הכי מצחיק שיש לה לפעמים פחד קהל. ברגע שאנחנו רוצים להקשיב לה שרה ומחלישים את המוזיקה או מפסיקים לדבר - היא נאלמת. מחכה שנחזור להתעסק בשלנו והיא תוכל לשיר לעצמה. לעומת זאת, יש ימים שהיא ממש עושה לנו הפעלות. בפקקים זה מעולה. היא בוחרת שיר וכולם חייבים לשיר! ומי שלא יודע את המילים חייב לעשות את עצמו שר, אחרת... "תפתא! אשיר!!!" (סבתא! לשיר!!!). וסבתא כ"כ מתלהבת שאפילו כשהיא יודעת את המילים היא מפסיקה לשיר כדי לק</div>Mon, 23 Apr 2012 15:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13225365http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13225365http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13169172<div align="right" dir="rtl">הורים אחרים מתחלקים לשתי קבוצות - המזדהים והמבקרים. יש פעמים שאין ברירה, ואין מה לעשות, אנחנו לא מסכימים איתה, והיא תבכה. כי היא רוצה גלידה לפני שאכלה ארוחת ערב או כי היא רוצה להישאר על הנדנדה למרות שהיא כבר מתנדנדת חצי שעה והיד שלי נרדמה ויש עוד ילדים אחרים שמאוד רוצים להתנדנד, או מכל סיבה אחרת שאנחנו אומרים א' אבל היא רוצה ב'. ופה מתחילה מלחמת התשה. מי יישבר קודם - היא או אנחנו. כלי הנשק שלה הוא בכי. כלי הנשק שלנו הוא סבלנות. בהתחלה, ככל שהסבלנות שלנו חזקה יותר, כך הבכי יתעצם. וזה עלול להמשך דקות ארוכות, ואף יותר. לקראת הסוף, הסבלנות חזקה יותר מהבכי, שהולך ומתעמעם כשהיא מפנימה שאולי תקבל את שלה, אבל לא לפני שאנחנו נקבל את שלנו. פעם אחת, ישבנו אחרי החוג בקפיטריה. היא לא אכלה צהרים באותו יום, והבאנו לה את האוכל בקופסא בתור ארוחת "אחרי החוג". וזה לא אוכל שהיא לא אוהבת. להפך, בד"כ מבקשת שנכין לה. אבל לא. היא ראתה ילדים אחרים שקיבלו גלידה, ורצתה גם. ועדיין קשה לה להבין שלילדים אחרים יש הורים אחרים, והורים אחרים מקבלים החלטות אחרות. ולה יש אותנו. ואנחנו החלטנו שלא תקבל גלידה לפני שת</div>Mon, 26 Mar 2012 10:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13169172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13169172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13122830<div align="right" dir="rtl">זהו. זה היום האחרון של חופשת הלידה שלי. מחר חוזרת לעבודה. לא מאמינה שכבר עברו שלושה חודשים. והפעם לא יכולה להאריך את חופשת הלידה. כמה ייסורי מצפון. עם הגדולה הייתי בבית עד שהייתה בת 8 חודשים. ועכשיו - 3 חודשים וזהו. מעכשיו תסמונת הילד השני? מתנחמת בכך שהעבודה שלי היא נוחה, ולא משרה מלאה במשרד. ועדיין יהיו לי יומיים בבית רק איתו (ועם העבודה בבית). ובקיץ אני שוב אהיה בבית רק איתו (ועם העבודה בבית). אז אני לא באמת עוזבת אותו. ולא יהיה לו רע, הוא יהיה עם סבתא ועם אבא. אבל זה לא עוזר לגמרי. אני לא אהיה איתו. דווקא עכשיו כשהוא מתחיל להיות תקשורתי, ולחייך ולצחוק ולקשקש. די, נו, אפשר לחשוב. שני חצאי ימים ועוד יום אחד מלא. אני סתם בכיינית. חבל שלא כל יום הוא יום "הבא את ילדך לעבודה"...</div>Mon, 19 Mar 2012 10:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13122830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13122830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13103566<div align="right" dir="rtl">"יוֹ!! יוֹ!!! יוֹ!!!!!!" (ובתרגום לעברית: "לא!! לא!!! לא!!!!!!") צעקות וצרחות מלוות בתנועת סטירה. לפעמים כלפי האוויר, לפעמים כלפי חפץ, לפעמים כלפינו או על עצמה. ואני פשוט לא מבינה איך הילדה המדהימה שלי הפכה לפרנקנשטיין הנוראי הזה שעומד לפני. ועוד יותר לא ברור לי איך זה קרה כל כך מהר. בקושי הספקתי למצמץ, לסיים משפט, לנשום, ופתאום מהפך של 180 מעלות. וזה כמובן יכול להסתיים באותה מהירות שהתחיל. בלי שאבין בכלל מה קרה ומה עשיתי כדי שיקרו שני המהפכים האלה. לפעמים זה פשוט חוסר אונים. לשבת ולחכות עד יעבור זעם. ולפעמים אני יודעת בדיוק מה הולך להיות ורואה את המהפך מראש, אבל לא יכולה למנוע אותו. ושוב חוסר אונים. ויש ימים שזה לא נגמר. ואז אני מוצאת את עצמי שוב טועה בבחירת המלחמות שלי. שוב מתעקשת על דברים שאין צורך. היא בת שנתיים. אז היא לא תאכל יפה עם כפית ומזלג, לא נורא, נחליף בגדים. אז הסלון יתמלא בפירורי בצק יבשים, לא נורא, נשאב שוב. כל מיני דברים קטנים שאני מוצאת את עצמי מצפה ממנה לבגרות מלאה, ומתפלאת שזה לא קורה. כי היא רק בת שנתיים. ואני שוכחת שככה ילדים בני שנתיים מתנהגים. כי היא לא</div>Tue, 13 Mar 2012 11:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13103566http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13103566http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13101717<div align="right" dir="rtl">פורים זכור לי כחג משפחתי לפחות כמו פסח או ראש השנה, אם לא יותר. היינו חושבים לפחות חודש מראש על תחפושת, יושבים עם אמא ומסתכלים בחוברות הבורדה של ההאלווין ומחפשים רעיונות. אח"כ הגיע שלב התפירה והמדידות, שהוא לא פחות כיף - בגדים חדשים וייחודיים, שאין סיכוי שיש לעוד מישהו, ובמיוחד בשבילי! לי לא היה מעולם הפחד שתהיה עוד ילדה בכיתה עם תחפושת כמו שלי, אולי אותו רעיון, אבל בוודאי לא אותם הבגדים. הייתי כלנית, עם כובע ענק של עלי כותרת; אשת-חייל (סופר-וומן) עם כתר זהב על הראש; כלה; סבא זקן (ששבוע אחרי פורים עוד הסתובבתי עם זקן כי האיפור נספג לי נורא בעור); בוקרת; נינג'ה; מעודדת. ואלו התחפושות שאני זוכרת ממש. עוד היו תחפושות נוספות, שאני רואה בתמונות ומכירה מסיפורים. והכל הכל הכל - תוצרת אמא ואבא. אמא אחראית על ההלבשה, אבא אחראי על האקססוריז ועל האיפור. ממש חגיגה משפחתית! בשנה שעברה, הגדולה שלי (שהייתה אז היחידה שלי) חגגה ממש לראשונה את פורים (בפורים הראשון שלה היא הייתה בת פחות מחודש, אז ויתרנו). יש לה בובת דב איכפת-לי ורודה וחמודה, והחלטנו שיהיה מגניב להכין לה תחפושת כזו. קיבלתי גזרה ו</div>Mon, 12 Mar 2012 00:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא+חצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740420&blogcode=13101717http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740420&blog=13101717