http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393heCopyright 2026 Annet. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=12489061<div align="right" dir="rtl"> אתמול בזמן המקלחת נזכרתי ביום שעבר עליי,כמה קשה החזרה לשיגרה כמה שוב פעם הכל חוזר לקדמותו ואף אחד כאן בחוץ לא מסוגל להבין. יום שלם עבר עליי ולא חייכתי אפילו פעם אחת התחלתי לבכות כמו מטומטמת נזכרתי באשפוז בעיקר באנשים שהיו שם איתי,כמה שנאתי את המקום הזה בהתחלה אבל אחרי כמה חודשים ראיתי מישהי אחרת זאת אומרת,אני. הייתי מישהי אחרת. אני רואה כמה סטיגמות יש על בתי חולים פסיכאטרים,לפחות מכאן, מהחברים שלי בחוץ אני לא יודעת אם אפשר לקרוא להם חברים בכלל כי חברים הם אלה שיעשו הכל כדי שתחייכי אפילו אם זה יגרום להם להראות פתטים, אני מתגעגעת לאנשים מהאשפוז,כל יום אני חושבת עליהם בעיקר בלילה הזכרונות הורגים אותי זה מעציב אותי שפעם היה טוב ועכשיו זה רק זיכרון כואב. אני מתגעגת לאנשים שגרמו לי להרגיש בן אדם,להרגיש בחיים, הם גרמו לי לחוות דברים שלא חוויתי אף פעם בחיים המזדיינים שלי אפילו התאהבתי שם בבן אדם מקסים שעודד אותי ואמר לי מילים שלא שמעתי בחיים שלי אני נזכרת איך שבהתחלה דחיתי את המילים שלו אמרתי לו שזה לא נכון שהוא לא חייב לשקר כדי שאני ארגיש טוב אבל אחרי כמה זמן הבנתי שהו</div>Fri, 13 May 2011 15:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Annet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=12489061http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740393&blog=12489061http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=12427336<div align="right" dir="rtl">החלטתי להחזיר את הבלוג,אני מרגישה צורך לשתף. מכתב שכתבתי בסוף האישפוז הפסיכאטרי שלי,רציתי לתת אותו לחברים הקרובים שלי שהתחרקו ממני עבר כמעט חודש ואין לי אומץ. אתם לא מבינים.אני כבר לא חיה אתם לא קולטים?תפסיקו לנסות להחיות משהו שכבר מת. נעצר.אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי, כמה אפשרכמה אפשר לקום בכל בוקר ולהרגיש את השנאה הפנימית מחלחלתבתוכך ואיתה את צרכה להיות כל היוםלצאת אל הרחוב, לראות אנשים, להכנס לבית הספר, ליצור קשר עין ומגע עם אנשים, אלוהים.אני יודעת שאתם חושבים שאני מוזרה בטירוף, מטומטמת, חסרת רגשותאבל אני לא יודעת איך עוד אפשר להסביר שזה לא ככה.אני לא יכולה להתקרב לאנשים בגלל השנאה שלי כלפי עצמי,ואולי זה ישמע לכם לא הגיוני אבל זה לא הגיוני כי זה לא נמצא בעולם שלכם.אף פעם לא חוויתם את מה שאני חווה כבר שנים.אתם לא יודעים מה זה לספור חיוכים.אתם לא יודעים כמה שאני רוצה להיות חלק ממכם, להיות אנושית, נורמלית.אבל אני לא מצליחה ואני פוגעת בהמון אנשים בדרך עם הפרצוף התמים שלי אני עושה מהלכים ראשונים ואז נסוגה לאחור, אנשים לא מצליחים לקלוט אותי.אתם לא יודעים מה זה להתארגן ביום שישי במש</div>Thu, 14 Apr 2011 00:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Annet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=12427336http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740393&blog=12427336http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=11938629<div align="right" dir="rtl">אני לא מאמינה שהפסדתי במלחמה הזאת נגד הפרעות האכילה,זה פשוט גדול עליי. אני רוצה חיים אחרים,אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם ההסתגרות הזאת,אני כל הזמן חולמת בלילה שהיא תמשך לנצח. אני רוצה ללכת לבית הספר ולסיים את כיתה י"ב עם כל הבגרויות,אני רוצה לחרוש ולהצטיין,לא להאמין שככ התגעגעתי למסגרת הזאת שכולם שונאים. אני לא רוצה שאמא שלי תקבל עוד התמוטטות עצבים בגלל אי ההחלטיות שלי,הבצפר היחידשמוכן לקבלאותי הוא פרטי והמצב הכלכלי שלנו בתחתית, אבל אמא אומרת שהיא מוכנה לעבוד שעות נוספות רק שאני אתחיל לחיות כבר,נקרע לי הלב מהרצון שלה להחזיר אותי, אני כל הזמן תוהה מאיפה אנשים לוקחים את הכוחות האלה להילחם על אחרים,מאיפה יש להם את הסבלנות הזאת לסבול בשביל אחרים? זה רק מוכיח כמה אני בנאדם עם תת רמה ואגואיזם מסריח. אבא שלי,"המצליח" מUSA מתקשראליי כמעט כל יום ואני מסננת אותו בלי סוף כי אני יודעת שצריך לזייף מצב רוח ואני שונאת את זה. אני מקבלת בחילה כשהוא מתקשר ואני אומרת לו "טוב לי,בלימודים הולך מצויין ויש לי הרבה חברים" והוא אומר לי "אפשר לשמוע בקול שלך שאת מאושרת" לפעמים אני רוצה לצרוח לו לתוך הפא</div>Mon, 26 Jul 2010 13:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Annet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=11938629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740393&blog=11938629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=11771800<div align="right" dir="rtl"> אחרי שכבר נשמתי לרווחה שהם עפו לי מהבועה הפרטית בה אני חיה.הצבע השקוף שלי מתחיל כנראהלהתקלף לצבע של טינופת. גוררת אחריי הסבל שלי עדר שלם,צביעות מנצחתשנותנת לכולםאות שעכשיו אפשר לזנק ולרחם. כי אני לא יודעת מה זאת שליטה,כאלו יושב בתוכי השטן בכבודו וניזון על חשבון אחרים,אחרים יקרים. הקטע הקשה הוא להסביר מה קרה,אף פעם לא ידעתי איך להסביר את זה,תמיד היה לי קושי לבחור את המילים הנכונות והמקוצרות שיסבירו את הבעיה שלי,ואף פעם לא מצאתי. אם הייתי מתה יום אחד אני בטוחה שלאף אחד מהאנשים שהכירו אותי לא היה מה לומר בעניין, רק שוק זמני של חודש לא יותר.ואז הכל היה חוזר לקדמותו כאלו לא הייתי קיימת בכלל. אף פעם בחיים שלי לא ספרתי לאף אחד מה אני באמת מרגישה,מגיל 10 אני עם תוית "מוזרה" על המצח. בררנית,מתנשאת.סנובית.מה רקלא נאמר עליי,מאחורי הגב והישר לפרצוף,טיפשה שכמותי עוד ניסיתי להוכיח שהם טועים, שזה מסלול מוטעה,אולי התכונות מאפיינות אותי מהצד,הצד האחר שלי בו אני לא אותה אחת רק כדי לא לחשוף את הכאב והקושי, וההתמודדות היומיומית עם הפרעות האכילה,מופנמת. נורא קשה להסתיר במשך 4 שנים הפרעות</div>Sun, 09 May 2010 05:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Annet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=740393&blogcode=11771800http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=740393&blog=11771800