http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500-I'm a burning effigy of everything I used to be- heCopyright 2026 Burning Effigy. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=13743914<div align="right" dir="rtl">עכשיו,כשאתה חייל הדקה הזו מקבלת רובד נוסף של משמעות בבת אחת נקלט במוח שכל אותם חללים שאנו עומדים לזכרם הם לוחמים וקורבנות. חלקםצעירים, חלקם פחות בין אם המכר מבית הספר שהחליט שהחיים לא בשבילו ובין אם הדוד של אבא שנפל באסון המסוקים. רק עכשיו, כשאתה עומד לבוש מדים אתה מבין שהמשמעות של מותם היא בעצם חיינו. גיבורים שכבר לא משנה להם יותר איזה תואר ושבח מעניקים להם, הם "מחכים " כל השנה שיגיעו 3 הדקות שבהן הם מקבלים את הערכתם של כולם ולא רק קרוביהם שאינם מסוגלים לשכוח אותם למשך 3 דקות כלחייהם.</div>Sun, 14 Apr 2013 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=13743914http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=13743914http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=13690844<div align="right" dir="rtl"> תסבוכות שמתערבבות, באוויר שלא השארתי שם בשי לא הענקתי בזמן שלא ניצלתי באמון שלא שמרתי נקשרות אחת בשניה ומתהדקות עד חנק חנק סתמי הכל סתמי מלבד הזמן והאמון והשי והאוויר. הניצול היה מונע כאב האמון היה מונע פגיעה ומקשה על החלטה שנעשתה כבר מראש השי היה מפגין שאכפת,החשיבות היא רבה והפספוס יעורר חרטה אבל המצב בלתי אפשרי. והאוויר אותו בכל זאת לא הייתי משאיר הוא לא היה משנה דבר, מקווה מאוד שיצבוט. בשביל ההרגשה הטובה. ועכשיו הפוגה פגרה <span style="font-size: small;</div>Fri, 01 Mar 2013 21:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=13690844http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=13690844http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12913358<div align="right" dir="rtl"> שוב,הכל מרגיש טפל. שוב לא מתאפק-כותב לך. הכל נשאר אותו דבר-מבולבל אבל מוחלט. מוחלט שלא. כבר מההתחלה. נבואה לכשלון. אם הבאתי אותך למצב שבו אתה לא מאמין למה שאמרתי, כנראה שדחקתי לקצה. מצטער, לא מתחרט. אולי עוד תבין שזה אמיתי. אולי זה בכלל לא יעזור. לא ישנה. אבל חשוב. חשוב לי שתבין שהכל אמיתי לחלוטין. תקופות שונות יצרו את החיבור. תקופות שונות תמכו וחיזקו את חומה שהצבת. וגרמו לכך שאני לא הנחתי אפילו אבן יסוד. תקופות שונות יצרו את ההפרדה המזוויעה הזאת. אמרתי הכל. חד צדדי. חשק לפעול בצורה קיצונית יותר. חשש שהיא לא תועיל. הבנתי שאני לא מספיק בשבילך. ראוי לך משהו שלם יותר. אבל מה עם הרצונות והרגשות לעזאזל. "כל מאמץ עילאי מסתכם בסדרת עינויים" </div>Mon, 05 Dec 2011 13:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12913358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12913358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12869087<div align="right" dir="rtl"> הפסקת עם הלשון. לא חלקת איתי שמחה. לא עצרת להסתכל. אני מקווה שלא הייתי סתם. כי אתה לא היית. מתגעגע. </div>Sun, 13 Nov 2011 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12869087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12869087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12848587<div align="right" dir="rtl">חוסר מוטבציה. חוסר התעניינות. חוסר. חסר. זה מרגיש שמשהו ממני חסר. משהו שמילא והציף. מילא בטוב. הטוב הזה לדברי X היה השיא של היום שלי. מלבד הרגשה מעיקה התחושה הפיזית לא נעימה. חסר חיבוק. נשיקה. יש עודף געגוע. Must give it away Laid to rest Save themselves Please Promise me now All your love You won't, you won't</div>Thu, 03 Nov 2011 16:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12848587http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12848587http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12775926<div align="right" dir="rtl">ידעתי לאן זה הולך. מהרגע ששאלת "מה יהיה איתנו?" -הבנתי את הכיוון. צודק. ההפרש גדול ,כנראה מידי. אתה רוצה משהו רציני שאני בגילי לא יכול לספק, אני לא אוכל להיות איתך תקופה ואז לעבור לגור איתך, גם לא חוויתי מספיק דברים כדי להשתפר ולהיות ראוי לך. מבחינה הגיונית זה בהחלט מה שצריך היה להיעשות כמו שהוא נעשה. להיפרד. כשהגעת בשעה לא צפויה היה ברור שזה לא יגמר טוב. זה היה נגמר לא טוב במוקדם או במאוחר כי כמעט בטוח שהייתי מאכזב אותך. ובכל זאת הופתעתי כשאמרת ש...זהו. הופתעתי מעצמי, לא חשבתי שזה ישפיע עלי כל כך. לא חשבתי שאני אשן רק שעתיים בלילה. לא חשבתי שבזמן שאני לא ישן אני אחשוב עליך ואבכה. לא חשבתי שאני אוהב אותך. אתה בן אדם באמת מיוחד שראוי רק לטוב,לטוב ביותר. לפחות עכשיו אולי תמצא מישהו שיהיה בגילך,באיכות שלך. מצטער שהתנהגתי כמו ילד מטומטם. זה אני. "אני תמיד אזכור אותך יפה שלי..." "גם אני אזכור אותך תמיד ואתגעגע." אין בי כעס. מצד אחד זה מטריף אותי שאין לי משהו לפרוק. כעס אפשר בקלות להפוך לשנאה,כעס קל לפרוק. מצד שני זה אומר שהתנתקנו באווירה טובה. אני לא יודע אם אפשר</div>Sat, 01 Oct 2011 15:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12775926http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12775926http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12733610<div align="right" dir="rtl">באופן משונה ועצוב: מוות הפך למין שגרה. המנהגים חוזרים על עצמם. הביטולים. נסיונות העזרה. אין משהו שמייחד מוות של אחד מאחר, אנחנו מאבדים חשיבות במוות שלנו, כי אנחנו.. כמו כולם. מכוסים,נזרקים,מתמלאים,נאטמים באבן. אותן תפילות. בלי יחוס של חשיבות ייחודית. פשוט.. כי "ככה נהוג." המוות הוא שעון מעורר של חרטה, ושל פיתוח רחמים וסלחנות גבוהה יותר-יש שיגידו: לוזריות. אני רואה בזה התעלות על הדחף הטבעי לנקמה. התעלות על הרצון לפעול ע''פ עקרון שבו אנו משכנעים את עצמנו שאם ננקום אז מגיע לאותו אדם. לאף אחד לא מגיע רע. אולי כשכולם ירצו בטובת אחרים יהיה לזה סיכוי להתממש. עכשיו כשנגמרו חיים מסויימים ואחרי שהקדשנו לזה לא פחות ממה שראוי, קשה אולי למצוא את הנקודה ה"חיובית" בדבר, אבל צריך ללמוד, להסיק, להמשיך. ____________________ אומנם לא ראיתי אותך מכיתה ה' (בערך) אבל אני זוכר איך את נראית איך את הולכת איך את נשמעת לרוב שוכחים התנהגויות של אנשים אחרי כל כך הרבה זמן. "צניעות,ענווה,פשטות." שוב, לוויה שלא מתמקדת במת. שוב, לוויה חסרת כבוד. אנשים. </div>Wed, 07 Sep 2011 17:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12733610http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12733610http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12732750<div align="right" dir="rtl"> שכחה. נקמה. חוסר רצון. רגשי נחיתות. רחמים. תאווה. איפוק. חרטה. השלמה. לבטים. רצון. הגיון. השתהות. .I hope that you're having the time of your life" But think twice,Think twice ."That's my only advice </div>Tue, 06 Sep 2011 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12732750http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12732750http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12671790<div align="right" dir="rtl">אני:"מה נשמע?" -"חרא" אני:"מה קרה?" -"אח שלי ניסה להתאבד ,הוא כנראה ימות עוד כמה ימים." שמתי לב שלעולם יש דפוס התנהלות כזה שבו הצרות באות בבת אחת באינטנסיביות בלתי נסבלת. תמיד לקראת תכנון מסוים. תמיד האנשים הכי טובים. תמיד כואב. תמיד רוצים לעזור. תמיד לא יודעים מה לעשות. תמיד מזדהים. תמיד דואגים. תמיד תומכים. תמיד זה עובר בסוף. אני מקווה ומאחל בכל כוחי שהכל יסתדר לטובה,שהכל יחזור לשגרה,שאף פעם - אף אחד לא יצטרך לחוות חוויות שכאלו למרות שהן בלתי נמנעות. אני פה. תמיד. בשביל מי שצריך. כדי לעזור. במה שצריך. הכי הרבה שאני יכול. -"חזרתי מהלוויה." אין לי דרך משמעותית שבה אני יכול להביע את הצער התנחומים ואת ההרגשה שבתוכי. העולם הזה מתנהל בצורה כ''כ לא הוגנת אבל אין משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את זה ,צריכים להתפרק ולהרכיב את עצמנו מחדש במבנה חזק יותר. "תשאב כוח מאיפה שאפשר, קח את שלי, תתפרק,תפרוק." </div>Mon, 08 Aug 2011 17:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12671790http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12671790http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12665372<div align="right" dir="rtl">"היא נפטרה". אם אני אגיד שזה לא היה ידוע בגלל המצב הרפואי שלה אני אשקר. זה היה צפוי, אבל זה פשוט לא נקלט. ההדחקה שם כ''כ ברורה כשמסתכלים על זה מבחוץ. נגמר. נגמר גם הטוב שהיה בחיותה וגם הרע שהיה במחלתה,לפחות היא נחה אחרי חיים מלאים בכאב,עצבים ואכזבות,שמחה אושר והצלחות - היא נחה. היא לא דואגת יותר לשום דבר. סוף. סוף. היא "חווה" קצת שלווה. דקות ספורות אחר כך והנה אני במטבח,מכין אוכל. אם יש משהו שיש קונצנזוס לגביו זה אוכל. אוכל הוא אחת מההנאות החיים. המזון מאפשר את קיומנו ודואג למותנו. בזמן שאדם אחד מת אתה מאכיל אדם אחר שרק מתחיל את חייו. ובעצם אתה "גורם" למותו. והתחושה משולבת במועקה מחויבות ודאגה. למה עכשיו,כשאתה רוצה לדאוג ולתמוך באנשים,העבודה שתומכת בך כלכלית מגלה חוסר אכפתיות גמור. מאיימים. "כל אחד יעשה את הבחירות שלו,ביי." ואם זה היחס, אני בוחר לא להיות שם יותר. אני אסתדר בלי כסף שמגיע ממקור כ''כ מנוכר. אין שום דבר שמחייב אותי להסביר את הסיבות האישיות שלי שבגללן אני לא אוכל להגיע לעבודה, אני לא חתום על חוזה שמחייב זאת,אני לא חתום על חוזה בכלל. אולי אני "נעלם"</div>Fri, 05 Aug 2011 17:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Burning Effigy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739500&blogcode=12665372http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739500&blog=12665372