<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>מעמית לעמית</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406</link><description>מחשבות על אנשים ואנשים עם מחשבות</description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 עמית נגלר. All Rights Reserved.</copyright><image><title>מעמית לעמית</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406</link><url>http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/06/84/73/738406/misc/22221334.JPG</url></image><item><title>משבר מוליד הצלחה</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406&amp;blogcode=12393701</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;אומרים שכל משבר מוליד הצלחה והפחד מהצלחה הוא בעיקר שהיא תשתק אותך או תגרום לך לצעוד במקום ולהסתנוור. 
לכן לא תמיד ברור מה עדיף. מה שבטוח לא צריך להסתנוור מהצלחה ויש לראות במשבר או כישלון, הזדמנות להצלחה ולהתקדמות. מספיק עם רמזים. 
לפני שבוע נמחקו לי חיים יצירתיים שלמים. שירים, סיפורים שטרם הוצאתי, מסמכים חשובים פשוט נעלמו. וזה לא שלא יצרתי גיבוי. הם התאדו מהדיסק און קי. איך ? זה לבלוג אחר... 
תכל&apos;ס, זה לא הזיז לי. לפני שנתיים הייתי עושה את כל המאמצים לאתר או למצוא גיבוי ממקורות אחרים. 
אבל משהו קרה לי. בהתחלה חשבתי שאולי זה נובע מכך שהחומרים שכתבתי במשך השנים לא היו מספיק טובים. בחלק מהדברים אולי זה נכון רק שהיו שם באמת חלק לא מבוטל של חומרים שאולי עוד יתגשמו. 

כן, כנראה שאין תחליף לקופסה האנושית. אני לא יודע כמה GB יש לכל אחד ואחת מאיתנו בקודקוד אבל צריך להתחיל ולסמוך גם קצת עלינו במובן הכי אנושי ולא-טכנולוגי שיש. 
בכל אופן ניסיתי לחשוב למה זה לא הזיז לי במידה כזאת, שאקום ואעשה מעשה כלשהו של לפחות לשחזר חלק מהתכנים. ואז במקרה, כמו בהרבה מקרים בחיים שלנו, גיליתי על עצמי משהו חד&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 27 Mar 2011 01:15:00 +0200</pubDate><author>amitnagler@walla.com (עמית נגלר)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406&amp;blogcode=12393701</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738406&amp;blog=12393701</comments></item><item><title>חבר, אתה חסר !</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406&amp;blogcode=12393688</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;הורינו גדלו עם המשפט ש&quot;חברים יש רק באגד...&quot;.
ילדינו יגדלו עם המשפט ש&quot;חברים יש רק בפייסבוק...&quot;.
ככה זה, זמנים משתנים, טכנולוגיה משתנה אבל בני אדם לא משתנים.
אני מחלק את גולשי הפייסבוק לשניים: האישיים והמסחריים.
לטיפוס האישי יש 37 חברים, שבועיים אחרי 42 ואחרי חודשיים 55
הוא לוקח הכול אישי. כל חבר עובר &quot;ועדה&quot; לפני שהוא מקבל אישור.
הטיפוס המסחרי היה פעם אישי או שמלכתחילה הוא מסחרי.
הוא יהיה חבר של כל העולם ואשתו. 5001 חברים, 1677 חברים, מה זה משנה
הוא רוצה לצעוק ושכל העולם ישמע.
הבת שלו אתמול עשתה את הנפיחה הראשונה שלה והוא תיעד את זה בוידאו וכעת כוווווווולם
צריכים אם לא להריח אז לפחות לחזות בתחושה.
מה עדיף ?
בואו נחזור אחורה.
מה זה לעזאזל חבר ?
לאחרונהישבתי עם שמונה חברים במסעדה טובה עד 12 בלילה. חגגנו סיום מסכת.
זה חגיגה של דוסים שלומדים גמרא (מומלץ, מפתח ת&apos;שכל)
אז כן, הם חברים. אבל היי, אם תשאלו אותי, הם כמעט ולא מכירים אותי.
זאת אומרת בכללית, כן. אבל מבפנים ? ממש לא.
נכון, צריך שנים לטנגו וזה הרבה בגללי אבל פתאום קלטתי שהפייסבוק יצר זן חדש
של חברות. אני לא צריך לראות&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 27 Mar 2011 01:02:00 +0200</pubDate><author>amitnagler@walla.com (עמית נגלר)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738406&amp;blogcode=12393688</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738406&amp;blog=12393688</comments></item></channel></rss>