http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184החיים שלי, משעמם, אופטימי מידי, ממוצע, ריבים, שטויות, סיפורים, חיוכים, חברים, אהבה, בית ספר. כרגיל!heCopyright 2026 signer-The heart of the blue eyes dragon. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12940745<div align="right" dir="rtl">כשהמתקפה הזו התחילה השתדלתי להישאר רגועה. /הם/ כבר הספיקו לקחת ממני שתי בנות משפחה. אנדרו היה כל מה שנשאר. חשבנו שזה נגמר, שהפסקת האש עומדת להיות ארוכה הפעם, שנוכל להרגיש בטוחים כמו פעם, בלי האיום הזה מצידם. אבל כשאני עומדת כאן, מולו, כשהוא חיוור כמו סיד והעיניים שלו עצומות לעברי אני יודעת שלא אני הייתה זו שטעתה, אלא הם. אלו שאמרו שזה הסתיים. עשיתי הכל בשביל להגן עליו, החבאתי אותו מפניהם. אבל אני יודעת שלא עשיתי מספיק. אני עומדת מול הגופה שלו, זה נראה כאילו הוא ישן בשלווה. גם כשהיה חצי חיי הוא מעולם לא היה שליו. תמיד היה לו למי לדאוג. חוץ מלעצמו. כך שאני הייתי צריכה לעשות את זה. הוא שוכב בשקט על ערמת ורדים. חיוך רפוי. אני שומעת את ליזי ואת הבן שלו בוכים. ארבעה אנשים באו לחלוק לו כבוד אחרון. לא סיפרנו על זה לשאר. אנדרו.... אנדרו היה הערפד הנחמד ביותר שהכרתי... מתוך חיבה וכבוד לבני האדם השתדל לצוד מעט מאווד. אני זוכרת את הרזון שלו.... כמה זה הכאיב לי לראות את זה. הוא לא היה במצב טוב. בדיוק כמו אחיו הצעיר. הבן שלו. החברה שלו. אני. היינו פשוט חבורת אנש</div>Sat, 17 Dec 2011 08:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12940745http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12940745http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12905382<div align="right" dir="rtl">לחוץ-כשכל דבר קטן יקפית אותך, כשהלב פועם במהירות והריאות דורשות יותר אוויר, כשהכל נדמה אפל יותר מהרגיל והכל סוגר עלייך, כשאתה מרגיש דחוס והכל מתכווץ אצלך. שמח- כשאתה לא מסוגל להוריד את החיוך שמרוח לך על הפנים, כשבלי סיבה אתה מתחיל לדלג לך ולשיר. מאוהב- כשהלב שלך פועם בחוזקה בכל פעם שאתה רואה אותו, כשאתה יושב ובוהה במשך שעות וכל מה שאתה חושב עליו זה האדם שאתה אוהב. עייף- טוב נו זה מה שיש לי עכשיו, ליל"ט פירוט על היום יבוא מחר (כנראה שלא..)</div>Thu, 01 Dec 2011 20:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12905382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12905382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12893462<div align="right" dir="rtl">טוב תראו. FAKE OR NOT למי אכפת? ניקי חזר. ריטה והניסויי סוציולוגיה שלה. שיגעה אותי. אניווי, קבלו סיפור שונאן איי על המדריכים שלי בצופים ישבנו כזה בטיול פתח"שׁ (פתיחת שנה) והסתכלנו על המדריכים שלי, ניתן להם שמות אחרים..אממממממממממ יובל ועמית. אז ישבנו בטיול והסתכלנו עליהם והם ישבו ביחד אז דיבבנו אותם כזה ורציתי לכתוב על זה סיפור, או גאד אני סתומה: "אתה חושב שמישהו רואה?.." הבחור הבהיר שאל, מניח את ידו בעדינות על ידו של חברו. "וגם אם כן, זה משנה לך משהו?" השיב לו השני, מחייך קצת. "אני לא רוצה שיחשבו שאני הומו" הוא לקח חזרה את ידו אליו. "אוי נו יובל באמא שלך!" הוא אמר בעצבנות, "אני בן 16, אתה 18, תעשה לי טובה, לי זה הרבה יותר קשה." הוא סיים. "בסדר, בסדר. דרמה קווין" הוא סינן מבין שפתיו, מחייך חיוך נעים. "אם אתה הומו, תקבל את זה" הוא נותר עצבני במקצת, אבל החיוך של יובל נתן לו תחושה טובה יותר. "עמית...אני אוהב אותך...אני פשוט לא אוהב סטיגמות" יובל מלמל. "אה, טוב" הוא חייך וטפח לו על השכם כדי שאנשים אחרים לא יבינו על מה דיברו הרגע, "מה? לאן אתה הולך?" הוא קם אחריו, "קראו ל</div>Fri, 25 Nov 2011 18:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12893462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12893462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12881237<div align="right" dir="rtl">בדיוק כמו שאני ויקירתי חזינו. אמנם זמן רב מהמצופה, אבל הוא חזר. מי? כמובן שניקי. ואם אני נשמעת מאושרת, זהו שלהפך. הציניות שופעת ממני ברגעי כתיבה אלו ממש ^^ אני מרגישה... אני מרגישה שכשהוא שם כולנו חוזרים למי שהיינו בשנה שעברה. וזה בעייתי. -עכשיו תשאלו למה.- למה אתם שואלים? כי בעצם בשנה הקודמת הייתי ילדה בעייתית. והחבר שלי, כן גם הוא. וזה מה שמפריע לי. שהחבר שלי מתנהג מוזר לידו. וכשניסיתי לדבר איתו (ניקי) וזה לא ממש עבד. כי אני בעצמי כבר הבנתי שהוא מזויף. ואני חושבת שכולם הבינו ובכל זאת מנסים לדבר איתו והם מאושרים והכל. אז אני לא. ליל"ט.</div>Sat, 19 Nov 2011 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12881237http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12881237http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12875033<div align="right" dir="rtl">-בעקבות הפרסומות של הכאב הנוירופטי החלטתי לשלוף כמה משפטים ולהתחיל לתאר כאבי תופת. למה? כי ככה!- זה כואב כמו דקירה של סכין. לא, זה כואב כמו מיליוני סכינים קטנים שננעצים בעורי החשוף בכל שנייה נתונה בה אני ממצמץ. והדם, שנוזל הפצעים הללו, מרגיש כמו אש. אש שזורמת לי בתוך העורקים וזולגת לי על העור. חורכת את התאים שלי. לו יכולתי לצרוח, הייתי צורח. אבל את כל האנרגיה שיש בי, אני משקיע באותם מצמוצים חסריי תועלת. לשם מה אני צריך לראות אם זה גורם לי סבל רב כל כך? אני מכווץ את עיניי, עוצם אותן חזק. שאוליי אם אסגור אותן יתנדף לו הכאב ממני. אני מרגיש כאילו הדם מציף לי את הגרון, אני לא יכול לנשום יותר. אני טובע. וודאי שלא להגיד למישהו משהו על זה שכואב לי. או לבכות. או ללחוש חזרה אליה את מה שהיא רוצה לשמוע. על כמה שאני אוהב אותה, על זה שהיא הדבר היחידי שמחזיק אותי חיי. אני מנסה לחייך בשבילה. אבל כל פעם שאני מזיז שריר אני מרגיש איך כמו סלע הוא מנסה לחזור למקומו. הצפצופים בחדר בית החולים ממלאים לי את האוזניים. מסיחים את דעתי מהאנשים השבים והולכים. אני עושה את עצמי ישן. כי לפקוח את</div>Tue, 15 Nov 2011 20:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12875033http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12875033http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12866801<div align="right" dir="rtl">אני מתגעגע אליו. כן, לפעמים. כשיוצא לי לאבד את הריכוז בזמן ישיבה זה בדרך כלל בגלל שאני בוהה בו וחושב מה היה היום אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי. כואב לי עליו. ראיתי איך הוא בכה שם. אבל למה כולם תמיד חושבים על הצד שלו?! אתם יודעים למה התחלתי את המהפכה, כולם יודעים. המסים המזדיינים שלו. (סליחה שקיללתי &gt;&lt;"~) הוא דרש ממני יותר מידי! הייתי מדינה צעירה, לא הבנתי שזה לא נכון. עד שהחלטתי שנמאס לי מזה, לי ולאנשים שלי. אז נלחמתי על עצמאות. לא רציתי שהוא ישלוט בי כל כך הרבה! אז הוא נפגע. אז הוא נעלב. הוא בכה. הוא לא מבין שיש לי רצונות משלי?! שהוא לא יכול לדרוש ממני כל כך הרבה בלי שאדרוש חזרה?! אני רציתי להיות מדינה עצמאית, כמוהו. אז שכולם יכעסו על הצד שלי, אני ניצחתי. ואני לא מתחרט על זה. אבל אני מתגעגע אליו. לפעמים. ........................................... ווהו! לא כתבתי סיפור כבר מלא זמןןן זה אמריקה. למי שלא הבין. תהיו בריאים ^^</div>Sat, 12 Nov 2011 07:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12866801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12866801http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12866079<div align="right" dir="rtl">ואני לא יודעת אם הוא קורא את הבלוג אז נוותר על הרכילות. לא שיש לי על מה לרכל, כן? הוא הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהרגשתי ככה כלפיי מישהו. אני לא יודעת למה, או איך, או מאיזה סיבות, אבל אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר שקיים. יותר מאת עצמי. והחיוך שלו הוא מה שאני מחכה לראות כל השבוע. כי הוא גר קצת רחוק. ואת הקול שלו אני מחכה לשמוע בכל הזדמנות שאפשר. להסתמס אני מספיקה גם בשיעורים. האמת היא שהייתי דלוקה עליו מלא זמן. יותר מידי. ועד שאיכשהו הוא הבין את זה... ועד שהוא איכשהו הסכים... אוי זה היה מלא זמן. אבל עכשיו אני מאושרת. החיוך לא יורד לי מהפרצוף. כי כל מה שיש לי בראש זה הוא. וכשאני חושבת עליו, אני מרגישה מאין תחושה כזאת... תחושה טובה שממלאת אותי. אז אני לא יודעת מה זה אומר עליי, זה שיש לי חבר, כן? אבל למי אכפת. יש לי חבררררררררררררררררררררררררר </div>Fri, 11 Nov 2011 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12866079http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12866079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12821855<div align="right" dir="rtl">~נוגדן~מאז אותה השנייה הראשונה שמבטנו הצטלבו הרגשתי את זה. כמו רעל שמתפשט לי בתוך העורקים והורידים וגורם לי להרגיש מת מבפנים. ניגשתי אלייך."שלום" חייכתי, לא הבטתי לך בעיניים, העברתי מבטי על השפתיים המלאות שלך ועל איך זזו כמו קסם כשדיברת."שלום" את חייכת, כמעט התעלפתי. אבל שוב, הייתה זו אותה הרגשה כשהבטת בי. רעל.אני לא זוכר איך. דיברנו. התחברנו. יצאנו. בילינו יחד.כשהתעוררתי מה'חלום' הזה גיליתי שעברנו יחד שש שנים שלמות.זה לא שרציתי להתעורר, כן?אתפשוטנעלמת. הייתי שבור. ראו את זה עליי. כשהבנתי איפה אני עכשיו. בבית שלי ושלך. לבד לגמריי. כשאין אף אחד שאוכל לדבר איתו. כי האנשים שהכרתי עזבו את הצד שלי אחד אחד. בגללך.נכון ארמיה?הכאב הזה, מאז שעזבת, לא פוסק.לא פוסק.הוא שורף לי את העיניים. מעוור אותי. בכל נערה שאני מביט, אני רואה את פנייך.הוא אוסר עליי ללכת, עוצר אותי במקומי.ועד שהצלחתי לעשות עוד צעד אחד, הוא מושך אותי אחורה. שואב אותי פנימה חזרה לתוך זכרך. את. ארמייה. את הרעל שלי.אני נזכר במבט הראשון שלך. ברעל שהתפשט בתוכי.ומחפש את הנוגדן.כי בלעדיו או בלעדייך לא אוכל לחיות עוד. ~הסוף</div>Fri, 21 Oct 2011 14:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12821855http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12821855http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12804024<div align="right" dir="rtl">בוקר טוב לכם (סתם כי אין לי שמץ מה השעה אצלכם שם בליכטנשטיין כן?) אני כרגע מטומטמת לחלוטין ^^" אז תתמודדו. אז אממממ היושושים כולם! רומניה: כן סיינר תעשי לי טובה ותסדרי לעצמך את הראש. נכון כן כן אתה באמת יעיל לפעמים. טוב אז הפוסט הזה הוא פוסט סתמי למדיי (מלשון סתם לא מלשון לסתום) כי החלטתי שאני לא מעדכנת מספיק!!!!!!!!! אז ביום ראשון יש אייקון ואני מאלתרת קוספליי אליסייה וביום שני כשהפאת סין שלי תגיע בעזרת השם ביום ראשון אני אהיה סין ביום הטאליה ^^ ויום שלישי יש דוכן וכזה XD אני מקווה באמת באמת שהפאה שלי תגיע בראשון כי כזה אני ממש צריכה אותה ;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;; טוב אז אני אצלם לכם תמונות ותהיו בריאים ו33333333333333333333&gt; ממני. Signer the heart of the blue eyes dragon</div>Fri, 14 Oct 2011 19:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12804024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12804024http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12802334<div align="right" dir="rtl">"תקשיבי לי, סתומה!" הוא צעק, מנסה להימלט מבין עשרות ידיים חמושות. "מה אתה רוצה?!" היא ניסתה להילחם גם היא אבל התמוטטה. "אני מצטערת" "לא זה לא הזמן להצטער קומי על הרגליים ותלחמי!" הוא קרא אלייה, חלק מריכוזו אובד בתוך החלל השקט. הם לקחו אותה משם. הוא המשיך לנסות להיאבק בהם. "תנו לי אותה!" צעק בזעם וניסה להחלץ מבין האנשים לבושיי המדים. "עזבו אותי! תנו לי אותה בחזרה!" הוא העיף אותם ממנו והחל לרוץ במהירות מהחדר. כשידיים מנסות להפריע בדרכו. לתפוס אותו. הוא המשיך לרוץ. "האנה!" הוא קרא. מחפש אחריי הנערה אדומת השיער שלו. "איפה את?!" גופו כבר כמעט עמד לקרוס מאיבוד דם. אל מולו ניצבה דלת פלדה מעוטרת בסימני קדושה. בכוח הוא ניסה להתנגש בדלת ונפל אל תוך חדר בהיר מלא אנשים לבושים טורקיז. פניהם היו מכוסות וכפות ידיהם הלבנות היו מכוסות נוזל אדום. "האנה!" הוא ניסה להזיז אותם מדרכו. הם החליפו ביניהם מבטים וניסו יחד להוציא אותו מהחדר. "תני לי סימן האנה! תני לי סימן! אני אמשיך להילחם למענך! רק סימן!" הוא בכה והמשיך מפלס דרכו בין האנשים לבושי החלוקים הבהירים. הוא הגיע לשולחן עליו היא שכבה.</div>Thu, 13 Oct 2011 22:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (signer-The heart of the blue eyes dragon)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738184&blogcode=12802334http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738184&blog=12802334