http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321קבלו אותו במחיאות קביים סוערותheCopyright 2019 walkman. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321http://f.nanafiles.co.il/upload/62005/IsraBlog/7321/misc/2613009.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13960605<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>עלה בדעתי שאם כבר <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=13954345" target="_blank">טרחתי </a>לערוך ולהרחיב ולשפצר את האמ-אמא של הפוסט הראשון שלי כדי <a rel="nofollow" class="blog" href="https://medium.com/p/1a7257f07d7" target="_blank">לתרגם אותו לאנגלית</a>, מן הראוי, או לפחות מן האפשר, לפרסם את התוצר העברי הערוך. בשביל זה יש לי בלוג, לא? לא עולה לי כסף וממילא יש כאן קהל מדולדל ביותר. </p> <p>אתם מוזמנים לקרוא ולהשוות את הטקסט הארוך והערוך שלהלן עם <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=80816" target="_blank">הטקסט המקורי הזה</a>, שנכתב ככלות הכול בחיפזון-מה וכמעט לאחר-יד; לקרוא ולשפוט מה עשר שנים של בלוגינג + תואר בספרות במסלול כתיבה יוצרת (בהצטיינות!) + ניסיון חיים מר ונמהר עשו לכתיבה שלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p> <hr /> </p> <p>&nbsp;</p> <p>בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. "קיבלת נר כבר?" שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מנענע בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של ד"ר פישר. "צלצל כשזה מוכן," הוא מפטיר בצאתו, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי. </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;במחלקה נשמעת המולת הבוקר &ndash; אחיות מסתובבות, עגלות מתגלגלות, טלפונים מצלצלים, צפצופים של פעמונים של חולים. בוקר חדש עולה על מחלקה 4. אני שומע הכול כמין רעש רקע בזמן שאני מנסה לגנוב עוד כמה דקות נימנום בעוד ה"סופר קונטלקס" עושה את עבודתו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>עשרים דקות מאוחר יותר השניצל מוכן. אני מצלצל בפעמון. דווקא עכשיו הוא לא ממהר להגיע. אני מכה על הכפתור שוב ושוב, כאילו שזה עוזר במשהו, מאמץ את שרידי השרירים הטבעתיים שלי שגם ככה לא מצטיינים בעבודתם. בסוף הוא מגיע. "אתה מוכן לרדת?" הוא שואל. מוכן ומזומן. אך מסתבר שבזמן שנמנמתי מישהו גנב את כיסא השירותים שהוצב לידי בהיכון. בצבא הייתי חוטף על זה מינימום שעתיים ביציאה. כאן במחלקה יש בקושי דקותיים ליציאה ואין לי את הפריבילגיה להחמיא לעצמי על משחק המילים. הוא סורק את השטח, בוחן את המצב, רץ החוצה וגונב את הכיסא ממיטה בחדר אחר לקול זעקות אחת האחיות, ומציב אותה ליד המיטה שלי. הנה הוא כאן כיסא המפלט: שחור, גדול עם חור באמצע, נכון לקבל את פני ישבני הגרום. אני מתנשף בעת שהוא עוזר לי לעבור, מכסה את מבושיי בסדין, ואני מאיץ בו לצאת לדרך. אבל אז מסתבר שהשירותים תפוסים. ומה הפלא? כשבחדר אחד מקובצים שישה נפגעי חוט שדרה, שלכל אחד מהם מנגנוני פריסטלטיקה פגועים במידה אחרת, יש צורך במתמטיקאי-על כדי לתזמן את סדרי היציאות של כולם כך שאף אחד מהם לא יחרבן על הסדינים. הבחור שלי דופק על הדלת בעוז אך נענה בנביחה עצבנית מהשותף לחדר שעדיין לא גמר להתרוקן. אני מודיע שאם תוך 30 שניות לא נמצאת לי אסלה אני משאיר פה על הרצפה שביל עמי ותמי של חריונים, ושאין לי כוונה לשאת בתוצאות. הוא שועט קדימה, פונה שמאלה ומביא אותי אל איזה חדר שירותים צדדי סמוך לאחד המשרדים, שאלוהים יודע איפה הוא הסתתר כל השבועות האלה. הוא מעמיד את העגלה מעל האסלה, נועל אותה, בדיוק בזמן, ויוצא. עכשיו אני לבד, מרוקן את מערכת העיכול שלי מהזוועות שאכלתי אתמול. אני מתחיל להתעורר.</p> <p><br /> <br /> </p> <p>&nbsp;זה הזמן לעצור רגע ולהסביר נקודה עקרונית חשובה. לא לחינם פולטת מחלקה שלמה את מעיה בשעה אחידה בבוקר. חשוב להבין שאחד הדברים הראשונים שנפגעי חוט שדרה מאבדים, מלבד תחושה ותנועה ברגליים, הוא שליטה על הסוגרים. לעתים הדבר מתבטא בהירדמות של הש"ג, כך שכל מאן דבעי חופשי לצאת ללא הצגת אישור יציאה מהבסיס, או לחילופין בסגירה הרמטית של השער על סורג ובריח כך שאפילו הרמטכ''ל נשאר כלוא במחנה, בצד השני של הסקאלה. וכמובן כל השילובים שבאמצע. יתרה מזאת, אובדן התחושה בחלק התחתון של הגוף עלול להביא למצבים לא-סימפטיים שבהם המון חיילים פורץ את שערי המחנה בלי שהאדם בכלל ירגיש. עד שהריח מכה בו, כמובן. משום כך,&nbsp; יש צורך בהנחלת משמעת ברזל בזמני הפתיחה והסגירה של השערים. עיקרון "הסדרת היציאות" מסדיר את המשמעת הזו בנהלים ברורים שעיקרם: שפע של כדורים משלשלים בערב להפעיל את מנגנוני העיכול בזמן השינה, ונרות בבוקר לפתיחה מבוקרת ומתוזמנת של השסתום. יכולת הציות של מעֵי המאושפזים לפקודות המשלשלים מעלה אותם לגדולה או מורידה אותם לשאול תחתיות. אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא &ndash; אתה מסומן כחולה מועד לפורענות. סיפוריהם של מאושפזים שהיציאות שלהם לא מוסדרות מועברים במור"ק לעובדים חדשים. כל מאושפז נדרש למלא "דף יציאות" שבו הוא נדרש לציין את שעת היציאה, התרופות המשלשלות שנלקחו, כמות הפֶרֶש שנפלטה, ואף עמודה מיוחדת לציון מרקם היציאה &ndash; קשה, רך או נוזלי. בסופו של תהליך, מערכות העיכול של המשותקים אמורות להפוך למכונות קֶלֶט-פֶלֶט ממושמעות, מעבדי מזון אנושיים המאספים, מעבדים, דוחסים ופולטים משאריות המזון בלחיצת כפתור מדויקת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ההתעסקות היומיומית הזאת בכניסות ויציאות, שמסיגה את המאושפזים לשלב האנאלי בינקותם, מטרידה את הנפש הרצוצה ממילא מהתמודדות עם האובדן הפתאומי ביכולת להניע גפיים, אך היא כאין וכאפס מהתחושה המטרידה המתלווה לכך שבאמצע הפיזיותרפיה, בדיוק בזמן המתיחה, כשהפיזיותרפיסט מעביר את רגל ימין שלך מאחורי אוזן שמאל, אתה פולט לתוך המכנסיים אי-אלו גושים ריחניים שמישהו (תודה לאל, לא אתה) צריך לנקות, ומטרידה במידה קרובה לַתחושה המשפילה שאתה חש אם נניח, בשש בערב אתה מבקש שיעזרו לך ללכת להתפנות. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק, הרי רק לפני 11 שעות הלכת! ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני, ובכל רטינה הלב שוקע עוד ומייחל להתכווץ ולהיעלם בו-במקום. </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>מקץ זמן לא ידוע, שכן אני שקוע בשרעפים, נפתחת הדלת והבחור שלי מציץ פנימה. "גמרת שם?" הוא שואל. אני משיב בחיוב, אף שתמיד-תמיד ישנו החשש שאולי לא, אולי עוד קצת, רק ליתר ביטחון, אולי שארית הפליטה עוד משתרכת באיזה עיקול בדרכה לחלחולת. הרי יש עוד 24 שעות עד הפעם הבאה שתזדמן לי אסלה מתחתיי. רגע לפני שהוא מוריד את המים הוא מציץ באסלה ושורק בהתפעלות, "פשששש...יופי של גושים הבאת היום". אני מסמיק. אין כמו מחמאה כזו לרומם את הנפש הדוויה ולחזק את תחושת השליטה בסוגרים הסוררים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אנו עוברים למקלחת. הבחור פותח את הזרם על מים חמים ומענגים. ידיו המאומנות מקרצפות אותי במקום ידיי המשותקות כשאני רק על תקן מחלק ההוראות: קצת פחות חם, קצת יותר על הראש, פספסת שם נקודה. המראה והקירות מתמלאים אדים ואני מוכן להישאר שם עוד חצי שעה, אך הבחור חסר סבלנות, יש עוד קאקערים במחלקה שדורשים רחצה והלבשה. בצער הוא סוגר את המים ומייבש אותי במגבת הקטנטנה. הוא עוטף את גבי בסדין ואת אזור החלציים הוא מכסה במגבת, שעין זרה לא תשזוף חלילה את הבן-יקיר-לי במהלך הנסיעה במסדרון חזרה אל החדר. אני יוצא משם נקי ורענן, וקרירות נעימה של אוויר המתערבל בריחות ההפרשות של דרי המחלקה מכה בי. בחדר אני מועלה שוב למיטה, שם אני מולבש בבגדים נקיים, כולל חיתול תפוח על כל צרה שלא תבוא, ואז שוב מהמיטה לכיסא הגלגלים. כעת אני נכון להתחיל את היום החדש. אני מתגלגל לי לעבר חדר האוכל ולקראת עוד יום במחלקת השיקום, עוד יום של התמודדות. החרבון של הבוקר מאחוריי, שאר החרא עוד לפניי.</p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 08 Nov 2013 21:23:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13960605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13960605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13954345<div align="right" dir="rtl"><p>רציתי רק לספר שאף שהבלוג די בתרדמת (אני בספק אם בכלל נותרו כאן בכלל מנויים עם כתובת מייל מעודכנת), הצלחתי לייצא אותו קצת לחו"ל. </p> <p>כבר שנים מדגדג לי לנסות לתרגם את הדברים שאני כותב לאנגלית. גם בשביל עצמי וגם בשביל קרובי המשפחה בארצות הברית, שכל הזמן שומעים תשבוחות מתלהבות על הכתיבה שלי מפיה נטול הפניות של אימא שלי, אבל מנועים מלגבש חוות דעת משלהם בשל אי-ידיעת השפה העברית. יש גם יהודים כאלה.<br /></p> <p>לאחרונה נתקלתי <a rel="nofollow" class="blog" href="https://medium.com/" target="_blank">באתר חדש ומגניב </a>לפרסום תוכן גולשים באנגלית. והחלטתי שזו הפלטפורמה הראויה.<br /></p> <p>אז לקחתי את <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=80816" target="_blank">הפוסט הראשון</a>, שהתפרסם כאן לפני עשר שנים ונתן את האות לקריירה בלוגוספירית ענפה שנמשכת עד היום, ערכתי את האמ-אמא שלו, הרחבתי, הוספתי, קיצצתי והפקדתי אותו בידי האמן של אבא שלי לשם מלאכת התרגום לאנגלית.</p> <p>התוצאה, להערכתי הצנועה והאובייקטיבית, <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="https://medium.com/comedy-corner/1a7257f07d7" target="_blank">יצאה משהו בן-זונה.</a></p> <p>מוזמנים לקרוא, ליהנות, להפיץ, להמליץ, להפליץ ומה שבא לכם לעשות. </p> <p>&nbsp;</p> <p>שאו ברכה!<br /></p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 01 Nov 2013 19:28:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13954345http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13954345http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13804454<div align="right" dir="rtl"><p>למי שמעוניין, השבוע עלה לאתר וואלה! <a rel="nofollow" class="blog" href="http://e.walla.co.il/?w=%2F269%2F2645818" target="_blank">מאמר אורח פרי עטי</a>. המאמר נכתב בעקבות צפייה בתוכנית התעודה של ערוץ 4 הבריטי <a rel="nofollow" class="blog" href="http://youtu.be/N3QGt9rnzeo" target="_blank">Sex On Wheels</a> והוא דן בכמה מהנושאים שמעסיקים אותי במיוחד: נכות, סקס, טלוויזיה וגם אינטרנט. לא תמיד בסדר הזה.<br></p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>מוזמנים <a rel="nofollow" class="blog" href="http://e.walla.co.il/?w=%2F269%2F2645818" target="_blank">לקרוא</a>, להתרשם ולטקבק שם בהתלהבות קורעת לב, עור ובגדים.</p><BR><p>(לדוגמה: "וואו! איזו כתיבה מדהימה! מעניין אם הכותב פנוי ואיך אני יכולה ליצור איתו קשר" או "הכותב בטח סקסי אש ברמות שלא ניתן להכיל ביקום כולו!" וכיו"ב. אבל אפשר גם סתם לפרגן)</p><BR><p>&nbsp;</p></div>Wed, 05 Jun 2013 11:25:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13804454http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13804454http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13800546<div align="right" dir="rtl"><p>קרוב לעשר שנים שאני חי עם גבר. רמת האינטימיות בינינו גבוהה עד שאני לא מתרגש כלל כשהגבר רוחץ את מבושיי או אוחז בבן-יקיר-לי כדי להחדיר את הקטטר. שבע שנים וחצי חייתי עם בחור פיליפיני, שהיה אמנם יעיל על גבול ה-OCD, אך גם בעייתי בכל הנוגע לאמינות וליחסים עם בנות המין השני, שכן הבחור נתן לבולבול שלו להוליך אותו כמו כוכב הצפון, ולראייה כמות הבחורות הזועמות שהוא השאיר מאחור, מתוכן לפחות שתיים שהוא עיבר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וכעת, מזה שנתיים, סרג'ו הנפאלי הוא הגבר בחיי. סרג'ו אינו שמו, אלא יותר וריאציה על שמו, אבל לא הייתה פעם אחת שבה אמרתי את השם המלא לפקידה או חבר ולא נדרשתי לחזור עליו, ואף לאיית. וגם אז, לא תמיד נרשם נכון.</p> <p>בכל מקרה, סרג'ו זה הוא בחור סימפטי, אמפטי, מסור ובעל לב מזהב, שבאמצעות החן הילדותי הכובש שלו התחבב על הצוותים הרפואיים בבתי החולים שבהם הייתי מאושפז, מה שעזר לו להפוך לקומבינאטור קטן שנהנה מכל סדין שהוא הצליח לפלח או ספוג רחצה שמן שהוא הוסיף למחבוא כדי לקחת הביתה. בכל הנוגע לבחורות זועמות, לא נראה לי שיש חשש. הבחור שמרן עד כדי נזירות. מה גם שממילא הוא נמצא איתי כל השבוע, כך שאין לו מתי להתפרפר. הבחור, אם כן, בתור מטפל, הוא אחלה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הצרה מתחילה כשהוא מתחיל לדבר. זה לא שיש לו קול לא נעים או ריח רע מהפה, אלא שפשוט אי אפשר להבין אותו. ראשית ישנו העניין של המבטא המוזר, אבל למי אין מבטא מוזר. אחר כך ישנו המבנה הדקדוקי המעוות של המשפטים - מן הסתם משקף את המבנה התחבירי הנפאלי - שבו הנושא נדחה לסוף והפועל מופיע בכל פעם במקום אקראי אחר, קצת כמו יודה במלחמת הכוכבים, והזמנים &ndash; עבר, הווה, עתיד &ndash; מתבטלים לטובת present simple אחד ארוך. </p> <p>כך שכשהוא מספר על איזה אירוע, לא ברור האם הוא קרה לפני מספר שנים, יקרה בעתיד או קורה ברגע זה ממש. תוסיפו לזה את הנטייה שלו לבלבל בין זכר ונקבה (her wife, his husband) יחד עם הנטייה להתחיל שיחה בלי הקדמות על מי/מו/מה ההקשר, ותקבלו משפט מחורבש עם המון קווים מסולסלים אדומים וירוקים מתחת למילים. קודם אני צריך לפענח <strong>מה</strong> הוא אמר &ndash; להתאים את סדר הזמנים, הפעלים ולתרגם את המילים השגויות. אחר כך לחקור על <strong>מי</strong> הוא מדבר. רק אז אני מבין שהוא מדבר על ידידה שלו עליה שוחחנו בערב שלפני כן, או סרטון בפייסבוק שהוא סיפר אודותיו בבוקר ושמזמן נשכח לי מהתודעה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ומעבר למבטא והדקדוק, ישנו פשוט אופן ההגייה המשובש שלו של מילים, שנובע בחלקו מחוסר ההשכלה הפורמלית שלו (כפי שהוא העיד על עצמו, I am not education people), ובחלקו האחר מהרגלים מושרשים של החברה הנפאלית בכללותה &ndash; בוגרי תיכון לצד דוקטורנטים לספרות. נראה אתכם נשארים רציניים כשניגש אליכם בחור נפאלי קטן עם הלפטופ שלו ואומר &ldquo;I have problem with my Internet Exploser&rdquo; או &ldquo;Israel very deploped country&rdquo;. שנתיים תמימות שמעתי אותו משתמש במילה <strong>blez</strong> ככזו שמתארת כפר. בהתחלה חשבתי שהוא מנסה לבטא את המילה place ואיכשהו, כמו אצל הערבים, האותיות P ו-B משתבשות. אחר כך הנחתי שזו פשוט המילה הנפאלית לכפר. ורק לא מזמן, בדרך מקרה, התברר לי שהוא בכלל מתכוון ל-village. בשבע שגיאות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עם השנים פיתחתי אוזן לסרג'ואית מדוברת, כך שכשהבחור אומר ליI take toothbrush you are, אני &nbsp;מבין מייד שהוא מתכוון לזה שהוא יביא את מברשת השיניים שלי.</p> <p>או, לדוגמה, כשהוא אומר: Feel normus I am. אני מפעיל את הגוגל טרנסלייט בראש ומבין שהוא פשוט קצת עצבני. או כשהוא אומר על בחורה Nice esmile it is הוא מתכוון שיש לה ריח טוב ולא חיוך יפה. <br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>לו היה זה אדם שתקן שהתקשורת עמו היא בעיקר לצורך הוראות ובקשות פשוטות, ניחא. אבל סרג'ו זה הוא אדם מאוד חברותי ששמח לשתף את החברים שלי ואת בני משפחתי בחוויותיו וסיפוריו ובכל מיני סרטונים מרתקים שהוא מוצא באינטרנט. פועל יוצא הוא, שסרג'ו מלהג בהתרגשות ושצף-קצף (ולפעמים גם נעמד וממחיז) אודות איזה משהו שאירע לו, והנוכחים פוזלים אליי בתחינה אילמת כדי שאתרגם עבורם מאנגלית לאנגלית. הניסיון שצברתי במשך שנתיים אינטנסיביות אמנם הכשירו אותי להבין לרוב את השפה הסרג'ואית, אבל ישנם מקרים בהם אפילו אני מושך בכתפיי ומתוודה שאיבדתי את דרכי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>וזה לא שאני מתלונן. הבחור זהב, חמוד, מסור, וכשהוא מדבר בעברית עם השכנים הוא לגמרי כובש. רק שלפעמים אני מייחל לכך שידבר קצת ברור או אפילו שישתוק קצת. Because me no like he speak a lot and have headache I am.</p></div>Sat, 01 Jun 2013 21:29:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13800546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13800546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13563684<div align="right" dir="rtl"><p>היום אני חוגג שנה בדיוק ל<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=12888595" target="_blank">ניתוח הראשון</a>. ואיזו שנה זו הייתה! שלושה ניתוחים, אחד שטף דם במוח, שמונה חודשים בבתי חולים ולפחות פעם אחת שהייתי חצי רגל בעולם הבא.</p> <p>אחרי השנה הזאת אין לי ספק שהייתי יכול לעמוד בלב עזה עם משגר פאג'ר ביד וסטיק-לייט זרחני על הראש ועדיין לא היה קורה לי כלום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו הייתה שנה מחורבנת. אחרי הניתוח הראשון עוד התעוררתי ואמרתי לעצמי שלא נורא כל כך, הגרוע מכל כבר מאחוריי. אבל הבוקר שבו התעוררתי אחרי הניתוח השני, הגדול, עם הראש המתפוצץ המקובע, עם הגוף המשותק למחצה ובעיקר עם צינור ההנשמה האיום שתקוע לי בגרון היה כנראה <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=13084239" target="_blank">הבוקר המחורבן ביותר בחיים שלי</a>. רציתי למות ולהיעלם, לכל הפחות לישון, אבל האחות לא נתנה לי והתעקשה לתרגל את הנשימה שלי. הרופא והמשפחה באו ולא יכולתי לדבר. נחנקתי על הצינור. וכשבסוף נשלף ממני הצינור ניסיתי לדבר ולא היה לי קול ומייד שמו עליי מסכה של אינהלציה. וכשהאחות באה לבדוק מה שלומי היא הסירה לרגע את המסכה מהפנים שלי והמילים הראשונות שלחשתי היו "יש לזה טעם נורא". אחר כך הגיעה הפיזיותרפיסטית וביקשה ממני לנסות להרים ידיים ורגליים ולנשום עמוק. מבעד לערפל ההרדמה והאינהלציה לחשתי לה דרך המסכה, "את מאוד יפה" והיא אמרה תודה. אחר כך הוספתי, "אני בטח לא אזכור אותך אחר כך" והיא אמרה, "גם זה קורה". המעניין הוא שזכרתי כל מה שקרה בבוקר ההוא ושכשהיא חזרה אליי בימים הבאים היא לא נראתה לי יפה בכלל. הימים הבאים המשיכו להיות מחורבנים. בכל בוקר התעוררתי ולא האמנתי שאני באמת שם. התבוססתי ברחמים עצמיים מוצדקים, לא היה לי תיאבון וכל אכילה, אפילו של כדורים, הייתה מאמץ. במשך כמה שבועות כל מה שאכלתי הרגיש מר, כל כך מר. אחר כך בהשפעת משככי הכאבים התחילו ההזיות. בהתחלה מוזרות ומצחיקות, אחר כך איומות, מסויטות, עם בתים אפלים ותינוקות מתים תחת מדרגות עץ וחיות טרף ליליות משנות צורה. בכל פעם שעצמתי עיניים, אפילו לרגע, צצו ההזיות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו הייתה שנה של מעגליות מקוללת. מאיכילוב לשיקום ואז שוב לאיכילוב ושוב לשיקום וחוזר חלילה. גידולים ועוד גידולים והידרוצפלוס, וכשכבר חשבתי שגמרתי עם העסק של בתי חולים פתאום הדימום במוח שהגיע משומקום, ופתאום לא הצלחתי לחשוב על מילים אף על פי שידעתי מה אני רוצה להגיד, חוויה כל כך מוזרה. ובחזרה לאיכילוב, ושם הפרכוס שכמעט גמר אותי אילולא מצאה אותי האחות, וההתעוררות בטיפול נמרץ שוב עם צינור ההנשמה שתקוע לי בגרון, לשמחתי עם מספיק חומרי הרדמה כדי שלא אהיה מודע מדי למתרחש. הייתי מתעורר באמצע הלילה במחלקה משינה חזקה, תערובת של חלומות מוזרים ושאריות הרדמה, ומגלה לחרדתי שאני עדיין שם על המיטה החשמלית באיכילוב, שזה באמת קרה. בכל פעם שאני חושב על האשפוז האחרון אני נדהם מחדש. זה באמת קרה לי? הדימום, הפרכוס, השליפה שלי את צינור ההנשמה? כן, זה באמת קרה. ואחר כך שוב השיקום. ואף על פי שחלף רק חודש מאז שהשתחררתי, כל הצוות שהיה כמו משפחה במשך שישה חודשים נראה פתאום זקן ועייף ומרוחק. הרגשתי כמו מישהו שכבר סיים את בית הספר ומקבל תעודה אבל נדרש לחזור להשלים בחינות, והוא יושב מגודל על כיסאות העץ הקטנים ליד התלמידים הצעירים שהוא לא מכיר והוא פשוט לא שייך לשם יותר. </p> <p>&nbsp;</p> <p>והיה השבוע ההוא, כשכבר הייתי בשיקום, והמוח שלי התחיל לטבוע בנוזלי חוט השדרה ונהייתי סנילי. ישבתי עם חברים וסיפרתי אותם סיפורים שוב ושוב בהפרש של עשר דקות ושאלתי אותה שאלה שוב ושוב ושכחתי את התשובה ושכחתי אפילו ששאלתי את השאלה. זה היה מצחיק וגם עצוב למי שהתבונן מהצד, כאילו קיבל הצצה לאיך שאהיה בגיל 80. אז חזרתי לאיכילוב והכניסו לי <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=7321&amp;blogcode=13145461" target="_blank">נקז </a>מהמוח שמגיע דרך החזה עד לחלל הבטן, ומסתבר שזו פרוצדורה סטנדרטית, שעה וחצי ואני בחוץ. בחדר הניתוח חיכו לאיזה מכשור שאמור לסייע בהחדרת צינור ההנשמה, אז עד שהוא הגיע הזריקו לי רק את הטשטוש ובמשך רבע שעה, אולי יותר, ריחפתי במתיקות ורדרדה בעודי משוחח עם הצוות, והניחו עליי סדין מחומם שהעלה את הריחוף לרמה אורגזמית כמעט, עד שהגיע המכשור והתחילו עם ההרדמה. ואחר כך היה השבוע שבו היו לי בחילות וחוסר תיאבון טוטאלי, וכמה פעמים ביום הקאתי אוויר, כלומר היו הקולות וההתכווצויות אבל כלום לא יצא. ישבתי עם המשפחה בשישי בערב בחדר בשיקום ולא הצלחתי לאכול ולא הצלחתי להקיא, עד שזה חלף.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו הייתה שנה שבה גיליתי, או שמא הובהר לי ביתר שאת, שהתברכתי במשפחה מדהימה ואוהבת, משפחה יקרה ונדירה שלא עוזבת אותי לרגע ותומכת בי שלא אצלול למעמקי הייאוש. מהתבוננות במשפחות של אנשים אחרים סביבי בבתי החולים, אני מבין שזה בכלל לא מובן מאליו, ועל כך אני אומר תודה בכל יום. כי בסך הכול, עם כל הבלגאן והניתוחים והבתי חולים, היה לי ממש מזל גדול.</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"> <object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/sRQ3svsSKOo" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/sRQ3svsSKOo" /> </object> </p> <p style="font-weight: bold;">&nbsp;</p></div>Fri, 23 Nov 2012 16:02:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13563684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13563684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13432271<div align="right" dir="rtl"><p>כנראה שהגוף שלי משתעמם בקלות מחוץ לבתי החולים. חודש בדיוק עבר מהשחרור שלי ולפני שלושה שבועות הקצתי בבוקר ולא מצאתי את המילים. כלומר, עד כמה שזה יישמע מוזר, היה לי ברור מה אני רוצה להגיד אבל לא הצלחתי לשלוף את המילים. הפילוסופים של הלשון בטח יעשו מזה מטעמים. במיון באיכילוב עשיתי סי.טי. והתברר שהמקור לתקלה הוא <strong>דימום ספונטני במוח</strong>. למה לא, הרי עמוד השדרה זה כזה פברואר 2012, צריך לחפש אפיקים חדשים. רצו לאשפז אותי במחלקה&nbsp; פנימית אבל אחרי שהקמנו קול צעקה ואיימנו שלא מתפנים אושפזתי בנוירוכירורגית להשגחה. 36 שעות חלפו בנעימים ובמשחקי ניחושים מתסכלים עם המשפחה, ואור ליום ראשון כמעט עברתי לעולם שכולו טוב אלמלא אחות אחת שגילתה אותי בעיצומו של <strong>מופע פרכוסים אפילפטיים מרהיב</strong>. הועברתי מייד לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. על הדרך מסתבר שקצת <strong>הקאתי לעצמי בפה</strong>, באופן מילולי ביותר, מה שגרם <strong>לדלקת ריאות קטנה</strong>. ארבעת הימים הבאים חלפו כמו יום וחצי מעורפלים כשהמשפחה שלי מספרת לי שש פעמים מה קרה ולמה אני בטיפול נמרץ, ואני, כמו דג זהב, מופתע כל פעם מחדש. בשלב מסוים כנראה נמאס לי מההנשמה אז פשוט <strong>ניתקתי את עצמי ממנה</strong>, עם ידיים משותקות וקשורות, או ככה לפחות סיפרו לי להפתעתי שש פעמים. עוד שבוע בחזרה במחלקה ואז חזרתי לשיקום בתל השומר, לסיבוב רביעי. ככה זה, מי שלא רצה אותי בפיזיותרפיה יקבל אותי אצל קלינאית התקשורת!</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <div class="uiCommentContainer fbTimelineUFI"><form id="u92tjw_127" class="autoexpand_mode commentable_item live_10151076214693224_131325686911214" action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" method="post"> </form></div> <span style="font-size: large;"><br /></span> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 24 Aug 2012 18:24:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13432271http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13432271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13347698<div align="right" dir="rtl"><p>מצב העענייניים היה כזה שלעת ערב התכנס על המרפסת פרלמנט מצומצם אשר כלל, בין השאר, את פרדי - הכוכב העולה של המחלקה, איש מגודל ומאיים וממציא שפת ה''יה-יה''; צ'ו - הפועל הסיני המתוק שנפל מקומה שביעית ושרד כדי לחייך; וגם את חיימון הבדרן - איש טוב לב ושני ברשימת הוותיקים במחלקה.<br /></p> <p>חברי הפרלמנט ניסו ללמד את פרדי לדבר, שכן מאז השבץ שהוא חטף שפגע לו במרכז הדיבור במוח הוא מתבטא בעיקר ב''נהנהנהנה'' ו-''יהיהיהיהיה'', לא פעם בצעקות, ומתעצבן שלא מבינים אותו.</p> <p>אמר לו חיימון: ''אתה יודע איך קוראים לי?"</p> <p>ענה פרדי: ''לא''</p> <p>אמר חיימון: ''קוראים לי חיים''</p> <p>ענה פרדי: ''מים''</p> <p>אמר חיימון: ''לא מים. עם מים אתה מתרחץ. תגיד חיים"</p> <p>חזר פרדי: ''מים!''</p> <p>חיימון: ''ח-יים!''</p> <p>פרדי נשם עמוק, התרכז ואמר: ''אַיים''</p> <p>כאן התערב צ'ו ואמר במבטא סיני מובהק: ''חַ! חַ! חיים! מדבר - <strong>ח</strong>יים!''<br /></p> <p>פרדי התרכז שוב, עצם עיניים ואמר: ''היים''.<br /></p> <p>ישבתי וצפיתי במחזה בהשתאות ואמרתי לעצמי: תסריטאי לא יכול היה להמציא את הסיטואציה הזאת, שבחור סיני קטן מלמד גבר ישראלי מגודל לדבר עברית. אבל זה מה שיפה במחלקה הזאת - שימו ביחד במיקסר מספיק אנשים מרקעים שונים, ערבבו היטב, תקבלו מילקשייק מפתיע.<br /></p></div>Tue, 03 Jul 2012 22:02:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13347698http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13347698http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13346085<div align="right" dir="rtl"><p>שבעה חודשים אחרי שנכנסתי לניתוח הראשון ההוא, עשיתי היום טופס טיולים והשתחררתי מהשיקום. </p> <p>שבעה חודשיים של שינה במיטות בתי חולים, של אחיות וביקורי רופאים וחיים במשמרות של שמונה שעות.</p> <p>וזה מוזר, כשמסתכלים מרחוק, שנכנסתי לאכילוב במטרה לחזור ללכת ויצאתי בסופו של תהליך הרבה יותר מוגבל ומרותק לכיסא גלגלים. לא בדיוק שיקום אידיאלי. אבל לך תתווכח עם גידולים שיושבים לך על שורשי העצבים.</p> <p>אז עכשיו אני בבית של ההורים עד שאמצא דירה נגישה. ואשפוז יום. וקבלת החלטות. ולזחול חזרה לחיים האמיתיים. יהיה אללה יסתור אבל ג'ינדֵגי מוּסקולהֵה וככה זה.</p> <p>בימים הבאים, אם תנוח עליי הרוח, אנסה לקבץ בבלוג הזה כמה זכרונות מהחודשים האחרונים שהיו, איך נאמר, קצת פסיכיים.</p> <p>בינתיים, הולכים לישון.<br /></p></div>Mon, 02 Jul 2012 22:09:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13346085http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13346085http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13340514<div align="right" dir="rtl"><p>ובצורה הרבה יותר מדויקת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>*<br /></p> <p>&nbsp;</p> <div class="Section1"> <p class="a3"><span style="font-family: David;">לְהָקִיץ בְּבֵית-הַחוֹלִים בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם,</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">לִקְרַאת יוֹם טָפֵל, וְלָחוּשׁ:</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">נִנְעָצוֹת בִּבְשַׂר לְבָבֵךְ, הִנָּעֵץ וְכַרְסֵם,</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">שִׁנֵּי-יֵאוּשׁ:</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">בְּנִקְבֵי רְגָעִים חוּט חַיִּים הָרָקוּב</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">לְהַשְׁחִיל בְּיָד חַלָּשָׁה</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">שׁוּב וְשׁוּב &ndash;</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַזֹאת הַקָּשָׁה?</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">&nbsp;</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">בְּבֵית-הַחוֹלִים אַךְ מַחְשִׁיךְ הַיּוֹם</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">וּכְבָר הַלַּיְלָה מֻשְׁלָט;</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">אַחֲרָיו יִצְנְחוּ יָבוֹאוּ בַּלָּאט</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">הַפִּיּוּס הַגָּדוֹל, הַשָּׁלוֹם;</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">קוֹל צַעֲדֵי הָרוֹפֵא בַּפְּרוֹזְדוֹר יִשָּׁמַע,</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">וְנָגְעָה בְּיָדֵךְ רַכּוֹת</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">יַד-נֶחָמָה.</span></p> <p class="a3"><span style="font-family: David;">מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת?</span></p> </div> <p>&nbsp;</p> <p>(רחל)<br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 29 Jun 2012 18:18:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13340514http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13340514http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13328214<div align="right" dir="rtl"><p>נו, זה בדיוק מה שהייתי צריך. ביום שישי שעבר שרצתי בבית ההורים לחופשת סוף השבוע. לצדי, מלבד האב והאם, היה גם מטפל שמילא את מקומו של הנפאלי שלי שיצא ברוב חוצפתו לסוף שבוע משלו &ndash; גבר הודי בא בימים שהציב סטנדרטים חדשים ומעוררי השתאות להגדרה של חוסר יעילות (להלן: מנואל 3). בכל אופן, המצב היה כזה שהייתי רצוץ ומעוך והתחשק לי למתוח את הרגליים. מאידך, לא יכולתי לעבור לכורסה יען כי הנפאלי, שאמון על ההעברה לכורסה, נפקד ממצבת הנוכחים, ולעלות למיטה היה מוקדם מדי. אז עלה במוחי הקודח רעיון מבריק: אמשיך לשבת על כיסא הגלגלים אך אמתח את הרגליים על כיסא אחר. גייסתי את האם מצד אחד ואת מנואל מצד שני &ndash; רגל פה ורגל שם. ברגע שעלתה הרגל השנייה חלפה בראשי תובנה מפחידה: נראה לי שאני נ-</p> <p>בטרם השלימה התובנה את מהלכה הטבעי, התהפך הכיסא אחורה והראש שלי &ndash; זה שבתוכו ניצת הרעיון המבריק &ndash; פגע בעוז ברצפה. האימא מטבע הדברים נכנסה לפאניקה והזעיקה את האבא החסון להושיעני. גם אני, אודה ולא אבוש, נבהלתי קצת, אבל כמו בן טוב מיד הרגעתי אותה שהכול בסדר, אני חי ושלם, וחוץ מכאב ראש לא נראה שהנזק גדול מדי.</p> <p>ואכן, במשך הלילה והיום למחרת המתנתי בחרדה לסימני סחרחורות או בחילות אך אלה לא הגיעו. מה שכן, כאבי הראש נמשכו לסירוגין לאורך השבת וגם בימים שאחר כך. משלא חלה הטבה נשלחתי לבדיקת סי.טי. עשיתי את הסי.טי והפענוח לא איחר להגיע: דימום קטן במוח! כאמור, בדיוק מה שהייתי צריך בימים אלה. החדשות הטובות הן שההחלטה היא לא לעשות כלום בהנחה שהדימום ייספג תוך כמה ימים, וגם שיכול היה להיות הרבה-הרבה יותר גרוע. אני את הלקח שלי למדתי: בפעם הבאה &ndash; קסדה!</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Fri, 22 Jun 2012 17:47:00 +0200walkmanblog@gmail.com (walkman)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7321&blogcode=13328214http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7321&blog=13328214