http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה המציאות.heCopyright 2026 אור_אווחנה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860&blogcode=14351873<div align="right" dir="rtl">בס"דאחריי התגובות הנפלאות שלכן, שריגשו אותי ממש החלטתי להמשיך (-:מקווה שתהנו אוהבת מלא! פרק שני: זה היה מוזר, תום ישן אצלנו מידי פעם אבל זה בהחלט משהו שלא קרה אף פעם, המעטתי לחשוב על ההתקלות המוזרה שלנו ואת האמת שכמעט שחכתי אותה, כמעט, עדיין הרגשתי מתח כזה באוויר, שזה מוזר בהתחשב שעבר בערך שבוע ולא קרה משהו מיוחד כל כך בלילה הזה. דפיקה על הדלת. היא הייתה קטנה כמעט לא מורגשת, קמתי באיטיות משפשפת עיניים וניסיתי להיות בשקט לראות אם לא דמיינתי את הדפיקה, לא, לא דמיינתי היא התחזקה מרגע לרגע ומיהרתי לפתוח את הדלת כדי להפסיק את הרעש החזק. בעקרון היום יום שבת, שני הבבונים עדיין נוחרים ואימא חזרה לפניי איזה שעה הביתה וישר הלכה להשלים את שעות השינה שאיבדה בעבודה הסוחטת שלה. פתחתי את הדלת עצבנית, בדיוק שהיד של הזר באוויר מוכנה להכות שוב בדלת לפי הצורך. הוא היה כבן 23 או 22 להערכתי למרות שהזיפים על הפנים כנראה ביגרו אותו בשנה, הוא היה גבוה ממני בראש והעיניים החומות שלו היו כל כך אדומות, שהייתי מהמרת על כך שהוא לא ישן איזה יומיים, הוא ניראה כמו אמא אחרי שעבדה</div>Thu, 09 Jul 2015 21:04:00 +0200Oroosh1212@gmail.com (אור_אווחנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860&blogcode=14351873http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729860&blog=14351873http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860&blogcode=14344272<div align="right" dir="rtl">בס"דהחלטתי לנסות שוב, אז שכתבתי את הסיפור נתתי לו שם חדש ונראה מה יצא מזה (: אוהבת &hearts;דם קרוש: פרק ראשון: שקט שרר בחוץ, אהבתי את הדממה השלווה של השעות האלה, ממש לפני שעולה השמש, נשמתי עמוק מכניסה לראותי את חמצן שהיו זקוקות לו והתחלתי לרוץ, לא יודעת לאן, רוב הסיכויים לפארק וחזרה הייתי זקוקה למשהו ארוך ומקום ריק מאנשים. אהבתי את השעות האלה, לא קר מדי לא חם מדי וכולם ישנים, עצמתי את עיניי והרשתי לעצמי לרוץ טיפה יותר לאט, עם כל צעד הרגשתי איך האדמה נדחפת מתחת לרגליי, אהבתי את זה, אהבתי את התחושה שהריצה נותנת לי, משום מה כאשר רצתי הצלחתי לחשוב יותר בצלילות, הרגשתי בשליטה יותר, ערנית יותר, פשוט יותר. גרתי בעיירה נידחת וקטנה ועם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על המקום הזה, ויש הרבה, לא דמיינתי לעצמי מקום אחר שבו הייתי רוצה לגדול, זה היה הבית שלי. השמש כמעט עלתה ידעתי שאני חייבת לחזור, הייתי ממש בסיבוב האחרון פנייה לפניי הבית שלנו והאטתי את הקצב לריצה איטית כמעט הליכה. הכול ניראה כמו שהשארתי, הצבע הלבן של הבית מתפורר מעט בפינות, הגינה המטופחת של אימי, היא אהבה שהכול ניראה</div>Tue, 23 Jun 2015 02:56:00 +0200Oroosh1212@gmail.com (אור_אווחנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729860&blogcode=14344272http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729860&blog=14344272