http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854לא בכוחheCopyright 2026 just sick and tired. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=13363423<div align="right" dir="rtl">"אני רגישה מדיי לכל הסבל בעולם הזה". המנטרה העצובה שפתחה את המקרה שלי, בכלל לא תיארה לעצמה כמה עוד סבל, אפשר להרגיש ולשרוד. בת 26, ניצולת 5א. ספוגת זכרונות כואבים יותר וכואבים פחות, צבעוניים ואפורים, חולת האסתטיקה שלא מעבירה את הבקבוק, שתכה אותך אם תיגע בפנייה &ndash; עוטפת אותן, מוזנחות ומדיפות, דקה.. שתיים.. שלוש.. לא מרפה ולא זזה. לא מריחה ולא רואה. עוטפת בדיוק במעגל הצפוף, עוצמת עיניים ומתפללת- אנרגיות, כוחות, צאו. לכו. תעברו. יש מי שזקוקה לכן יותר. מי ילמד אותי נפשות מצולקות מהן? אני, שהגעתי משברי זכוכית שנקראת "המשפחה"? לתמונות והאירועים שספחתי וספגתי במחנה הריכוז של "5א &ndash; אברבנאל" &ndash; כבר יש מקום קבע בתוך כל הבלאגן הזה שנקרא המוח שלי. או מה שהם השאירו ממנו. או מה שמחסור השינה השאיר לי. <span style="font-family:</div>Fri, 13 Jul 2012 11:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=13363423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=13363423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12716433<div align="right" dir="rtl">לאחרונה נהייתי מאוד פקחית ואנליסטית לגביי החיים שלי. אני מוצאת את עצמי מנתחת היסטוריה, עושה אנליזות על עצמי ועל הסובבים אותי, על ההשפעה שלהם בחיי, התועלת אל מול העול, מסיקה מסקנות, מציעה פתרונות.. באחת הפעמים האחרונות בהן שוב התעופפתי בעולם המחשבות הזה - הרגשתי שחרצתי גורל יחסים שהפעם זה כבר לא "לעשות איקס ולשכוח". גיליתי שאני סוחבת מטען מאוד כבד כלפיי אמא שלי. אמא שלי, שאולי נותרה האדם היחיד בעולם שאני מאמינה בתמימותו וטוב ליבו. </div>Mon, 29 Aug 2011 10:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12716433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=12716433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12648258<div align="right" dir="rtl">צעקתי, התנהגתי כמו כלבה, לא הייתה לי סבלנות וספגתי כל כך הרבה שכבר לא הייתי לי אפילו סבלנות לנסות שוב. הגעתי לכאן וקיבלת אותי לא פחות משגרירה עולמית. בת לשושלת מלכותית. "היא משוגעת לגמריי. היא תידבק אלייך איזה שבועיים שלושה רק בשביל לבדוק אותךותעזוב אותך. אל תיבהלי ממנה! חוץ מזה אני תמיד כאן" אמרת לי על הזקנה הערירית מהקומה למעלה. "היא הבעלים של כל הבניין הזה! ויש לה קטע כזה ש..." ניסית בעברית. חייכתי אלייך ופשוט אמרתי לך: TRY ENGLISH זהו. מבחינתך סגרתי את הפינה. אני החברה הכי טובה החדשה שלך. אני עומדת על המדרגות,בוחנת. צוחקת כשאת כל כך משתעשעת מהעובדה שהנסעדת הזו הולכת להיתלות לי על הסורגים בחלון עכשיו במשך 3 שבועות. סה"כמזוודה ושקית בידודלת אחת לחיים חדשים מולי. שתיי דלתות. צמודות. שלי ושלך. שלי ושלך שעם הזמן בכלל היו ל- "שלנו". <span style=</div>Thu, 28 Jul 2011 11:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12648258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=12648258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12618652<div align="right" dir="rtl"> " אז אני סוגר שבוע בלעדיך את חושבת לוותר אני לא מאמין שאת צריכה להסתתר כי כל הבעיות נערמות ולבסוף זה רק יכאב יותר זה לעבור את המדרגה, להתבגר להיפגע זה לשים את האדיוט והשטויות בצד, לשבת ולהירגע. אז אני דורך אקדח ומכוון רחוק אני מטפטף זיעה ואז נושם עמוק אני מנגב דמעה ואז מתחיל לצחוק כאילו כלום לא קרה ואני שיכור ממך אז אני הולך לאט וגם חשוך אצלך אז תעזרי לי קצת בדיוק שנייה לפניי שהכדור נפלטאני לא רואה מטרה אז איפה את? כשהמציאות חוזרת אז איפה את? כשהדמיון נגמר. אז איפה את? אז אני מוכן, אולי נתחיל לשים את הקלפים על השולחן? שברת את הקירות שעליהם אני נשען</s</div>Wed, 13 Jul 2011 15:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12618652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=12618652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12605796<div align="right" dir="rtl">כבר הגעתי עם עצמי למסקנה הזו שכתיבה נועדה לנצח להיות "פרימיטיבית" ואותנטית. מריחה מדף עיתון מצהיב, מספרת אגדה בכתב מחובר שבקושי בכלל מובן. איפה העט שלי?? זו פשוט מכה. כל העטים נעלמים בבית הזה. העטים והמצתים. מעניין אם לקולות שאני שומעת כאן בלילות - יש קשר להיעלמויות המסתוריות הללו. </div>Thu, 07 Jul 2011 10:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12605796http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=12605796http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12257226<div align="right" dir="rtl">אני מבינה מה אתם רוצים ממני. אתם רוצים שאמצא כבר כיוון ואפסיק לאנוס לכם את שארית תאיכם האפורים ביללנות בלתי פוסקת על חיי הארורים שאפילו כיוון אני לא מוצאת בהם. אתם רוצים שאכתוב בלוג כדיי שפעם אחת לשם שינוי אולי תצליחו לנהל איתי גם דיאלוג ולא רק תצטרכו לספוג באוזניכם את סיפור החיים העצוב עד צחוק שלי. שגם כשתרצו להעיר הערה, לשתף בחוויה דומה, להביע בפניי סוג של אמפטיה עד הזדהות טוטאלית - אני אתן לכם בכלל להוציא את האות הראשונה מהפה בלי להתפרץ. אני סובלת מבעיות קשב וריכוז ברמה הגבוהה ביותר, אמרתי לכם! זה לא שאני אגואיסטית! להישבע על כך בחיי? אני לא יכולה. אמרתי לכם- אני יותר מדיי מודעת וביקורתית כלפיי עצמי... אז מה? לכתוב בלוג אמרתם? לתת מקום, שם וביטוי חופשי ל"כושר ההתבטאות" ו-"כישרון הכתיבה" שלי? הנה. עכשיו אפשר לוותר לי על טיפול פסיכולוגי? להוריד לי במינון את הכדורים הפסיכיאטרים? אני בסדר אמרתי לכם!! הנה!! אני כותבת בלוג!! מרוצים??? אחר כך אתם מתפלאים למה אני, המייצג החיצוני האנושי לשיא השלמות וחיי החברה - מעדיפה בכלל לכלוא את עצמי בין 4 קירות. רחוק מכם. מהצחוק המא</div>Sat, 08 Jan 2011 16:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (just sick and tired)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728854&blogcode=12257226http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728854&blog=12257226