http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061ככה פתאום אחרי 33 שנים ושלושה ילדים החלטתי להתפטר. פיק ברכיים מטורף שלא עובר, סיוטים בלילות על ילדים רעבים ושום תכניות קונקרטיות...בערך שלוש שנים אחר כך אני בפתחה של הרפתקאה נוספת, שוב שלושה ילדים, שוב פיק ברכיים ושום תכניות... הפעם רק עם נוף אירופאיheCopyright 2019 imuvtelet. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/61/80/72/728061/misc/24778494.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14451201<div align="right" dir="rtl">מוטי, 38 שנה אני מכירה אותך, מכירה אותך עם מדים ומכירה אותך מתחתן ומכירה אותך אבא, ועכשיו אני גם מכירה אותך מת. ואם יש משהו שאתה לעולם לא רוצה להכיר במישהו שאתה אוהב זה להכיר אותו מת. כי אתה רוצה להכיר אותו עוד. רוצה להכיר אותו בריא ורוצה להכיר אותו שמח ולהכיר אותו קרוב, לידך. אבל אתה לא רוצה להכיר אותו מת. ועכשיו, כשאני מכירה אותך מת אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד לך כשהכרתי אותך חי- אני רוצה להגיד לך שאתה לימדת אותי לחבק. חיבוק מלא כזה, בשתי ידיים, שמועך את הכל. ואני רוצה להגיד לך שבגלל הפיתה ההיא שהכנת לי פעם מזמן אני לא אוהבת שוקולד. וכל מי ששומע על זה פותח עלי עיניים ענקיות ושואל אותי איך זה יכול להיות. אז אני רוצה להגיד לך שאתה עשית אותי נורא מיוחדת. ואני רוצה להגיד לך שהיו לך עניים ענקיות, שדיברו יותר טוב ממה שהפה שלך דיבר ותמיד הראו בדיוק את מה שבלב שלך, גם אם לא רצית להגיד. ואני רוצה להגיד לך שאני כל כך אהבתי אותך בגלל זה. אני רוצה גם להגיד לך שאני מצטערת שאני לא אגיע. ושאני יודעת שאם היית יכול היית אומר לי שזה שטיות, אבל אני עדיין מצטערת שאני לא יכולה</div>Sat, 19 Dec 2015 23:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14451201http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14451201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14376423<div align="right" dir="rtl">אם כבר אני שולחת סימן חיים, אז עדיף שיהיה משהו ששווה להגיד אותו. יום אחד אתה עובר מדינה. ככה זה מתחיל.ואתה נוחת במקום חדש ואתה זר. אתה הולך לסופר שבו אתה זר וניגש לחברה של הכבלים ומתייחסים אליך כאילו אתה זר או שאתה נוסע ברכבת בזרות. כי אתה זר. ועם הכל אתה יכול להתמודד, כי אתה בן אדם מבוגר וזרות לא זרה לך. אתה יודע שזה עניין של זמן והזרות הזו, גם אם היא לא תעלם, תהפוך להיות סביבה מוכרת כזו, שעם הזמן אתה אפילו תלמד לחבב...אבל אז הילד שלך נכנס לבית ספר חדש, ושם יש ילדים אחרים שמדברים בשפה שהוא לא מבין. ולובשים בגדים שנראים לו מוזר או משחקים באיזה משחק שהוא בכלל לא מכיר..ואולי לא ביום הראשון אבל ביום או ביומיים שאחרי הם צוחקים עליו, כי הם ילדים ולפעמים זה מה שילדים עושים. צוחקים על מי שאחר או חדש או חלש. קצת כמו שמבוגרים עושים. רק שהם מסתירים את זה פחות. הוא עוד לא מבין מה הם אומרים, אבל הטון, אי אפשר לטעות בטון... אז הוא כועס. גם עלי שלקחתי אותו מכל מה שהוא הכיר ואהב. גם על המורה שרוצה ממנו דברים שהוא לא יודע. גם על המוכר במכולת או על השכן מלמטה. וגם על עצמו. שהוא לא מצליח. אבל הוא לא</div>Fri, 04 Sep 2015 14:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14376423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14376423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14240395<div align="right" dir="rtl"> השאלה הראשונה שהפסיכולוגית שלי שאלה אותי היתה למה באתי אליה.הסתכלתי עליה בהפתעה ועניתי לה שאני לא יודעת. כמה חודשים גילגלתי את האופציה הזושל ללכת לפסיכולוגית ודמיינתי לי מגוון שיחות אבל על השאלה הזו אפילו לא חשבתי."מה זאת אומרת למה באתי? כי רציתי לנסות" ובכל זאת?" היא שאלה..."מה גרם לך להרים את הטלפון ולקבוע יום ושעה?" "יש אופציות?" עניתי לה "אני הרבה יותר טובה במבחניםאמריקאיים" היא חייכה ושאלה "בעיות בבית?" נופ "בעבודה?" דווקא בסדר, המשכורתלא משהו אבל אחלה אנשים" "בעיות עם אמא?" לא, היא דווקא גידלה אותייופי. נראה לי שיצאתי סבבה. גם אבא שלי אחלה, אמרתי לה עוד לפני שהיא הספיקהלשאול. אחים? בן זוג? מאורע שקרה לאחרונה? היא התחילה לירות. לא, עניתי. הכל בסדר.נשבעת לך, אבל הפסקתי לראות חדשות בשבועיים האחרונים, סתם כי נמאס לי מרוני דניאל.זה נחשב? היא שוב חייכה ושאלה אותי אם אני חושבת שאני נורמלית, אם במסגרת ההכלבסדר שאני יורה פה אני גם חושבת שאני בן אדם רגיל. עניתי לה שנראה לי שאני פטפטניתמעל לממוצע הארצי ושיש מצב שאני הבן אדם הכי מבולגן בכל איזור גוש דן אבל שחוץ מזהנראה לי שאני באחו</div>Tue, 25 Nov 2014 13:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14240395http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14240395http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14212060<div align="right" dir="rtl">תפסתם אותי בארץ. בכלל לא תכננתי לכתוב. חופש יזום קוראים לזה. אבל אז מישהו פרסם איזה פוסט על מחירי הסופר בברלין ועוד מישהו שיתף את זה על הקיר משם זה עבר לסטטוסים מצייצים וכבר יומיים טוחנים את זה בחדשות. ואני בכלל תכננתי חופש, כן?אני גרה בברלין. זמנית אמנם, אבל גרה שם. זה אומר שאני קונה שם בסופר ושאני הולכת שם למוזיאון עם הילדים או להחליף ספרים בספריה העירונית. אני גם אזרחית של מדינת ישראל. ואני אוהבת אותה בכל ליבי. ואולי בגלל זה אני מרגישה שאני קצת חייבת לכתוב את זה.זה לא הסופר. אני נשבעת לכם שזה לא הסופר.הסופר זול. מאוד. אפילו יותר ממה שסיפרו לכם. וההפרשים במחירים מוציאים מהדעת. כי אני מוציאה היום על סופר הרבה פחות מחצי ממה שהוצאתי בארץ. ומרשה לעצמי הרבה הרבה יותר ממה שהרשתי בארץ. אבל אף אחד לא יורד מהארץ בגלל המחיר של המילקי. גם לא בגלל שבא לו לעמוד בתור בלי שידחפו לפניו או שלא יחתכו אותו בכביש. כי הרבה לפני שאתה מתחיל לבדוק מה קורה במקום אחר אתה מתחיל להרגיש שנמאס לך במקום שבו אתה נמצא. אתה מתחיל לחשוב שאם שני אנשים שעובדים במשרה מלאה לא מצליחים לשמור על מה שיש להם (לא חלילה להשיג מש</div>Mon, 06 Oct 2014 15:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14212060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14212060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14200023<div align="right" dir="rtl">מיטל ת'שמעי...כבר כמה שנים שאת כותבת עלי, אלי ובשמי. לפעמים את חושבת שאנחנו אותו בן אדם אבל הרבה פעמים את מותחת קו ענק ואדום שמפריד ביני לבינך... אני אמובטלת. את מיטל. אני וירטואלית ואת אמיתית. וכל העניין הזה די ברור אבל את נהנית לטחון אותו שוב ושוב... ולמה לא אני אומרת?! את הרי עושה מה שבא לך וכותבת מה שבא לך ואני יושבת בצד כשאת מציירת אותי וסותמת את הפה.אז זהו... שלא. כאילו... באופן כללי את מציירת אותי פ'סדר כזה. רחוקה משלמות אבל עושה את זה בחן.. וכל זה טוב ויפה אבל את יושבת לך שם בחיים האמתיים שלך, וחושבת שאם יקראו אותי וידמיינו אותך את תצאי מזה יופי. 99% מהקוראים שלך לא מכירים אותך בכלל.. את יכולה לספר להם מה שבא לך.. את יכולה לעשות אותי, או בעצם אותך, גבוהה, בלונדינית עם עיניים כחולות.. או לכתוב אותי (שוב מיטל... אני ואת הולכות יחד, כן?!) נפלאה, מלאת ביטחון ומצחיקה, אבל במקום זה את מציירת נמוכה שחרחורת עם סף עצבים נמוך ושלושה ילדים שתמיד צריכים פיפי. את מבינה לאן אני חותרת, כן?אז לרגל העובדה שאת עוד שניה בת שלושים ושבע, שזה די ענק במונחים שלי... (אני בת שנתיים בקושי וחצי נשואה שלו</div>Mon, 15 Sep 2014 17:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14200023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14200023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14192023<div align="right" dir="rtl">נראה לי שזה היה חודש וחצי בערך. היה פה חופש גדול וערב רב של מבקרים ופליטים אז אל תתפסו אותי במילה אבל אני חייבת להודות שזו לא הסיבה.ואל תשאלו אותי מה כן. כי אני לא יודעת לענות על זה. היו רגעים שידעתי שהרומן הזה שכבר שנתיים וחצי אני מתמסרת אליו, ביני לבין הדמות הוירטואלית הזו נגמר. והיו רגעים שהיא קראה לי לתת למה שיש ביננו עוד הזדמנות. "ככה?" היא שאלה אותי "כיבית את האור וזהו? לא מגיע לי איזה מכתב? איזו שיחה? אחרי שנתיים וחצי של שניות גנובות ורגעים של התמסרות את קמה והולכת? לא מגיע לי איזה חפוז פרידה? איזה "זה לא את זה אני???" קטן? איזה פוסט מונח על שידה בבית נטוש? " אפילו לא עניתי לה. כיביתי את המחשב והפנתי את הגב. וזה לא שלא רציתי לגנוב איתה כמה פוסטים... וזה לא שהפוסטים הסודיים שלנו לא עשו לי טוב... אתם יודעים כמה פוסטים אפשר לייצר משישה שבועות רצופים של אירוח? משפחות ובודדים, נקבות וזכרים..? לפעמים ארבעה יחד לפעמים רק אחד. אבל תמיד פה. בבית שלי? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על שלושה ילדים בחופש גדול? בברלין? בגרמניה? שלושה ילדים ישראלים, כן? ואתם יודעים כמה פוסטים אפשר לכתוב על</div>Mon, 01 Sep 2014 16:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14192023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14192023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14161719<div align="right" dir="rtl">אתמול, 00:00 אני: יאללה, נו... שינה. בואי כבר. שינה: עסוקה נו... אולי יותר מאוחר. אני: די נו... אני גמורה. בחיי. את כבר כמה לילות עושה לי פה בלאגנים. שינה: א. אני לא אשמה שיש פה חושך שעתיים וחצי וב. תרגיעי! אני אבוא כשיבוא לי אני: די, נו! כולם ישנים כבר. וחושך! את מוכנה לבוא? שינה: אני אשמה שתקעת עכשיו פיצה וקולה? אכלת, תתמודדי! אני: זה היה דאייט קולה!!!! שינה: בדקתי עם סבתא שלי. היא מוסרת שזה לא מעניין אותה. אני: תמותי! שינה: סבבה. נדבר עוד שעה. את תבואי על ארבע. 00:20 אני: פ'סדר. הבנתי את הרעיון. סליחה. מתנצלת. אל תמותי. תחיי חיי נצח ארוכים ושלווים. אם אפשר פה איתי. במיטה. כפיות. שינה: תמותי. אני: די נו... אל תהיי כזו. אני גמורה. מתה. עייפה. הילדים בחופש. אני פונה ללב שלך. קצת רחמים. שינה: תגידי, את קלטת כמה טילים היו היום בארץ?! זה נראה לך נורמלי לחיות ככה? אני: לא. בחיי שלא. אני בעיקר מודה על זה שהילדים לא ממש ערים לכל המצב וניזונים רק ממה שאנחנו מצליחים לסנן להם. האמת? מדאיג! שינה: עכשיו נראה אותך ישנה! אני: ובכן... בכל זאת</div>Thu, 17 Jul 2014 13:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14161719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14161719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14159511<div align="right" dir="rtl">בערך בשעה חמש לקחתי את הגדול לסופר היחיד באיזור שפתוח פה בימי ראשון עם אישור כולל ובלתי מוגבל לעוקרי סתימות ורעלי קיבה. התחלנו להרגיש מוזר כשירדנו מהאוטובוס והיינו היחידים ברחוב בלי דגל/חולצה/כובע/כפכפים/עגילים/מכנסיים/גומיות שיער/משקפיים/קשתות והכל בצבעי הרייך.(אין מה למחוק את המיותר. אין לך הכל אתה בבעיה), וכשנכנסנו לסופר כבר לא היה ברור אם נספיק לחזור הביתה עד למשחק- יש בסך הכל ארבע שעות וכל ברלין עומדת בתור עם בירות וחטיפים... הגדול נעמד אחרי שלושה בחורים בתלבושת אחידה וטען "שאם הם ישתו את כל זה הם לא ידעו אם גרמניה מנצחת או מפסידה" וביקש שאני לא אצלם כי הוא מתפדח. הוא מתבגר ואני מזדקנת..עם הידיעה המופלאה הזו חזרנו הביתה. הפעם זו היתה פיצה (שלהם תירס וזיתים שלנו שמן זית גבינות ושום..) והטלוויזיה נדלקה.כבר בחמש דקות הראשונות היה לי ברור שזה לא הולך להיות קל. ובמחצית כבר לא היו לי ציפורניים ומלמלתי שזה לא הולך להגמר ב90 דקות... הקטן אמנם טען שזה משחק משעמם ונרדם ליד הקטנה אבל חוץ מזה אף אחד פה לא הוריד עיניים מהמסך. בדקה ה113 הוא התעורר. גם הקטנה. מישהו צרח פה "יייישששש, יש! יש! יששש</div>Mon, 14 Jul 2014 12:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14159511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14159511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14155989<div align="right" dir="rtl">בתשע וחצי הווטסאפ המשפחתי שלי התחיל לצפצף. "כולם בסדר?" "אבא?" "אמא?" "שמעתם את זה?" "זה נחת ממש קרוב!" ו"יש שם מכבי אש ובלאגן.. " ו"אתם רוצים לבוא לישון פה?!" ואני ישבתי פה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז קמתי. הכנתי פנקייקים, קצת קצפת, תותים ובננות וקראתי לכולם כי מתחיל המשחק. אסקפיזם והדחקה תמיד היו עדיפים בעיני על כסיסת אצבעות...ישבנו כולנו. הם טורפים, ואני ובהבחור על הפלאפון. בפעם שעברה, כשהילדים התאכזבו מכמות הגולים במשחק מול צרפת, הסברנו להם שאלה כבר משחקים קשים. שהקבוצות כולן קבוצות טובות מאוד ושזה מה שיהיה מעכשיו. אז אמרנו...11 דקות לקח למולר לשבור לי את המילה ולהבקיע גול. אז גם התברר שהכבלים שלנו קצת בדיליי והצרחות מהמסעדה למטה הגיעו שניה לפני שהכדור פגע ברשת. נפצים ברחובות, מכוניות שצופרות בלי הפסקה, ווזלות, תופים (!!) ואנשים שיכורים. וזה רק הגול הראשון.עשרים דקות אחר כך כבר הצלחתי להרגיש לא נעים עם מה שקורה שם על המגרש. קלוזאפים של אוהדים בוכים, חלק מהם עוזבים את המגרש וצרחות בוז מכל עבר. הילדים שלי לעומת זאת, קופצים על הספה מאושר ותוהים אם זה הילוך חוזר של הגול הקודם או גול</div>Wed, 09 Jul 2014 10:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14155989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14155989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14155414<div align="right" dir="rtl">היום הם יצאו לחופשה. באתי לאסוף אותם מבית הספר עוד לפני שהם עלו להסעה, סתם כי רציתי קצת אווירת סוף שנה..ופגשתי אחד מתנדנד בחוץ ואחד באמצע האוכל. ואני לא יודעת אם הם כל כך שמחו לקראתי או שהם שמחו שנגמרה השנה אבל קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות וולנטריים שלא באמת אכפת לי מה היתה הסיבה...בדרך כלל הם חוזרים בהסעה. הם גם מגיעים איתה. זה בעיקר אומר שאני לא נמצאת בבית ספר אם אני לא חייבת. מסיבות, אסיפות, ותור לרופא... זהו בעיקרון. זה אומר שאני לא מכירה הרבה אנשים. זאת אומרת אני יודעת מי המזכירה ומי המנהלת. אני גם מכירה את המורות ואת מי שמלווה אותם בהסעה, אבל זהו בערך...והיום באתי לאסוף. ואנשים ראו אותי איתם. ושאלו אותי אם אני אמא שלהם. ואמא אחת אמרה לי שהגדול שלי כל כך דואג לאחיו שזה נפלא. ואיזו בייביסיטר אחת שסתם ראתה אותי בחוץ אמרה לי שהילדים שלי הם הילדים הכי חמודים בבית ספר ואחת המורות באה אלי ואמרה לי שהילד שלי מדבר גרמנית נהדר. ויכול להיות שהבייביסיטר סתם ניסתה לגייס עוד לקוחות והאמא סתם נסתה לפתח שיחה, אבל חייכתי לי בנחת וחיבקתי אותם ממש ממש חזק. שלוש דקות אחר כך, כשהם הוציאו את הילק</div>Tue, 08 Jul 2014 14:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (imuvtelet)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=728061&blogcode=14155414http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=728061&blog=14155414