http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870heCopyright 2026 צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12304649<div align="right" dir="rtl">אחרי שכל כך פחדתי וחששתי מהנסיעה הזו וחיכיתי לה כל כך הרבה זמן, לפני כמה דקות חזרתי מטיול מחוץ לעיר מגוריי פעם ראשונה בתור נהגת. היה מרגש, ומוזר אבל במיוחד כייפי. הגעתי להילוך חמישי, הרגשתי בטוחה יותר על הכביש, הרגשתי מה זה לסוע פעם אחת על כביש מהיר בתור נהגת ולא בתור אחת שיושבת ליד אביה ורק מקטרת על כך שהוא נוסע מהר מידי. הרגשתי שאני מסוגלת והכל תלוי בשלושה יסודות שהם, רוגע, רצון, וסבלנות . גיליתי שהשד לא כל כך מפחיד כמו שהוא נראה. היה לי כייף, ואני מרגישה שבהחלט התקדמתי שלב נוסף בהיותי נהגת. שיהיה לכולם סופ"ש מדהייייםםםם!!!!</div>Fri, 04 Feb 2011 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12304649http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12304649http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12301858<div align="right" dir="rtl">כתיבה. הכתיבה היא דבר קסום בשבילי. בתור אחת שלא נוטה לדבר הרבה על תחושותיה והרגשותיה, וכדי להוציא את מה שהיה לי בלב ההורים שלי שלחו אותי לפסיכולוגית, אך הרעיון לא עזר בצורה משמעותית והתחלתי לכתוב ביומן אישי, באותה תקופה שבה הייתי אצל הפסיכולוגית סבתא שלי נפטרה והיה לי בבית יומן חדש שקיבלתי מאמא כשהיא חזרה מחול ועדיין לא עשיתי בו כלום. לבסוף החלטתי להפוך את היומן ליומן אישי שבו אני אכתוב בשביל סבתא, הייתי כותבת בו הכל החל מחששות, פחדים, קנאות, אהבות, דברים שקרו בבית ובכלל דברים יום יומיים. בכיתה ט' נחשפתי לכתיבה של סיפור . הכל למעשה התחיל כאשר ישבתי בשיעור ערבית והשתעממתי בכיתה בטירוף כשהיה לי פטור מהמקצוע אבל הבית ספר חייב אותי להיות נוכחת בשיעורים. אז בשיעורים, מתוך שיעמום ודמיון פורה התחלתי לחרבש לי כל מיני אותיות שהתחברו למילים ומילים שהתפתחו למשפטים ומשפטים שהתפתחו לפסקה ולטקסט שלם. כך סוף מחברת ערבית שלי נראתה אחרי כמה שיעורים. מחברת הסיפורים שלי. מאז פירסמתי את הסיפורים שלי אם זה בבלוג או אם זה בפורומים וכדומה, היה לי חשוב לשמוע חוות דעת של אנשים על הכתיבה שלי. למדתי לקבל הערות ו</div>Wed, 02 Feb 2011 19:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12301858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12301858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12287860<div align="right" dir="rtl">בתור נערה מתבגרת בתקופה האחרונה אני לא מפסיקה לעשות טעויות שאחרי שאני עושה אותן אני מתחרטת ואוכלת את עצמי. לפני חודש וחצי רבתי עם חברה טובה בגלל שהלכתי וביקשתי מהמורהמאחורי גבה לעשות אתהעבודה לבד מכיוון שאנחנו לאהסתדרנו טוב בעבודה. היו בנינו חילוקי דעות שלא ראיתי שיש לנו עתיד בעבודה הזו, החברה לקחה את זה קשה ומאז אנחנו לא מדברות. בנוסף לזה אתמול הספקתי לחוות עוד חרטה נוראית בכך שהמורה נהיגה שלי כועס עליי. הייתי לא בסדר, ההתנהגות שלי לא הייתה לעניין, אני יודעת ואני מרגישה איום ונורא בעודי כותבת את זה, אין למורה שלי מושג עד כמה אני מתחרטת ולא התכוונתי שזה ירחיק ככה לכת. זה המורה נהיגה שלי, היה לי כיף איתו בכל השיעורים שהיו לי עדעכשיו ועכשיו הרסתי את הכל. אז לוקח לי זמן ואולי כעסתי טיפה על המורה אבל הבנתי שהייתי צריכה לדבר איתו קודם וללבן את הדברים מאשר לעשות מעשה שירחיק לכת כל כך ויגרום לו לכעוס עליי. עצוב לי נורא שככהאני אסיים תקופה של חצי שנה עם מורה שליווה אותי ועודד אותי והיה שם בשבילי והתעקש איתי שאני יכולה ואני אצליח. אני מצטערת שהוא כועס עליי ואתמול היה לי עצוב שאני מרגישה</div>Tue, 25 Jan 2011 19:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12287860http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12287860http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12278313<div align="right" dir="rtl">לפני כמה דקות הלכתי לסבא שלי לבדוק מה שלומו, כשגיליתי שהוא אינו בבית באחד העיתונים שהונחו בכניסה של הבניין תפסה אותי כותרת בעיתון המקומי שהרתיחה אותי מזעם. "בתיכון * לא אוהבים נשיקות לסביות במסדרונות" הכותרת הזו צרמה לי ולקחתי את העיתון וקראתי את הכתבה בדרך הביתה. רמת הכעס והאכזבה רק עלתה וגעשה בי עם כל משפט שקראתי ובעיקר מתגובה מפגרת של אחת המורות. אני לא מבינה למה לזוג בנות אסור להתנשק ולזוג סטרייט כן מותר להתנשק, ולהתמזמז ולהימרח אחד על השני כל ההפסקה , מה ההבדל?! אז מה שהן בנות! מותר להן! הן אוהבות את זה, זה עושה להן טוב מה מפריע לחברה? מילא היינו עוד במאה הקודמת אבל כעת אנחנו במאה חדשה, מודרנית, אנחנו חברה פלורליסטית שאמורה לסבול ולקבל אחד את השני על כל גווניו. מה עם המשפט "חיה ותן לחיות" מה הבעיות של הילדים המגעילים האלה שכל כך כאב להם לראות זוג בנות מתנשקות וללכת למורה ולהלשין על הבנות האלה ועוד הכי מפתיע אותי הוא שהמורה אמרה להן לפחות לפי מה שכתוב בעיתון שיש דברים שהפרטיות יפה להם ושלא יתנשקו יותר בבית הספר! אם זה מה שהיא אומרת שתגיד את זה לכל הזוגות שמתנשקים בבית ספר. לפחות</div>Thu, 20 Jan 2011 13:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12278313http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12278313http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12272571<div align="right" dir="rtl">היי לכולם :) המון זמן לא כתבתי כאן כי לא ממש מצאתי מה לכתוב, נעלמו לי כל המילים ובבת אחת ברגע אחד עלה לי רעיון לפוסט, האמת היא שאני לא עד כדי כך מקורית וראיתי איזשהי כתבה על הנושא אז החלטתי לכתוב על זה במיוחד בימים כאלה שאני רק רוצה שוב מישהו. אני לא אכתוב כאן את הייתרונות בלהיות לבד כי אני לא חושבת שיש כל כך הרבה יתרונות בלהיות לבד ואני חושבת שאני אתכחש לתחושות ולרגשות האמיתיות שלי אם אני אכתוב על היתרונות. המון פעמים אומרים לי שלהיות לבד זה כייף, שהרבה יותר חופשיים ככה, שאין מחוייבות לאף אחד, אין צרות, ואין דאגות, אולי זה נכון אבל רק לתקופה קצרה מאוד ומיד אחר כך החשק והגעגוע מתגבר ופתאום להיות לבד זה בכלל לא כייף. אין כבר את הנשיקות, החיבוקים, המילים, השיחות. רק תחושת ריקנות שכל פעם שנעלמים/ עוזבים/ חוזרים הביתהונפרדיםמהחברה העוטפת שמשכיחה ממני לכמה שעות את התחושה המרירה פתאום הכל חוזר ומרגישים בחיסרון הזה, בחלק הריק, הקריר, ה'אפל'. ובעיקר במחשבות על מתי זה יחזור, ומי יהיה הבא, ואיפה, ואיך זה יקרה והאם הקשר הבא יהיה בכלליותר טוב. היום סידרתי את החדר במחשבה של למה אני בכ</div>Sun, 16 Jan 2011 19:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12272571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12272571http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12241936<div align="right" dir="rtl">הכל מתפורר לי בין האצבעות. איבדתי חברה נוספת, עם החברה הראשונה עדיין לא השלמתי ועם שאר החברות זו אינה חברות טובה של ממש. חגיגות הסילבסטר הלכו לי בגלל ריב מטופש עם אותה חברה. אין לי עם מי לדבר, עם מי להסתובב, עם החברה היחידה שגם בקושי נשארה לי הספקתי לריב עכשיו וגם ככה היא רוב הזמן הייתה עם החברה האחרת. אם זה מה שהן מתכננות, להשאיר אותי לבד בלי חברות. הן מצליחות. אין לי את הכוחות להתמודד עם זה, אני לא מסוגלת.</div>Fri, 31 Dec 2010 15:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12241936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12241936http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12233035<div align="right" dir="rtl">תמיד רציתי לרקוד, מגיל צעיר הלכתי לחוג ריקוד, הראשון היה חוג לבלט בכיתה א', אני לא זוכרת מדוע פרשתי בדיוק אבל יכול להיות שזה היה בגלל שהמורה חשבה שאני לא מתאימה, לא הייתי רזה במיוחד ורגליים קלילות לא היו לי במקום ריקוד הלכתי לשיעור התעמלות שהפסקתי ללכת גם כי הייתי פחדנית ולא היה לי את האומץ לעשות פליקלקים באוויר. בכיתה ג' כשעברתי לעיר החדשה חיפשתי חוג ריקוד חדש, חוג ראשון, הלכתי לשיעור נסיון ולחוג קראו צעדים במחול, היה זה חוג לג'אז, בהתחלה באתי עם מצב רוח מעולה, עם כוחות מחודשים ועם מחשבה שהפעם אני הולכת להצליח ולהפוך לרקדנית מצטיינת ולהמשיך עם זה כל חיי. אבל בחוג היו בנות טובות ממני ואני הייתי זאת שתמיד קל לשים אותה מאחור כי לא רקדתי יפה, נורא נפגעתי ומשיעור לשיעור הרצון לבוא ירד. ניסיתי לעשות הכל אבל כשהמורה אמרה ימין אני עשיתי שמאל כשהמורה אמרה לעשות פוינט אני עשיתי פלקס. כשלמדנו ריקודים כולן עשו לצד אחד ואני עשיתי להפוך. אחרי כל כך הרבה פעמים שאמרו לי שאני לא מתאימה ואמרתי שאני כן ושאני אעשה את כל המאמצים לרקוד יפה ואפילו ביקשתי מהבנות לעזור לי זה לא תרם, הן היו הרבה יותר טובות מ</div>Sun, 26 Dec 2010 16:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12233035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12233035http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12230855<div align="right" dir="rtl">בערב יום רביעי, השעה 7:05 אחרי יומיים של צירים נוראיים בהם עיניתי את אימי מכאבים,ה- 17ליוני 1992 ,עוד אחת המשתייכתלמזל תאומים. כשבחוץ ירד גשם,הגחתי לעולםוהפכתי את הוריי בפעם הראשונה לאמא ואבא. הם כבר לא סתם זוג נשוי, אלא אבא ואמא. לבת הראשונה שלהם. מכינוי "בוטן" הפכתי ליישות ואישיות עם שם בעל שלוש אותיות ושוקלת 2.5 ק"ג. קטנטנה ונכנסת לאבא עד סוף האמה. קצת מופתעת אבל מאושרת לראות את ההורים שלי בפעם הראשונה, מכירה את אמא שלי מבחוץ ולא רק מתוך גופה. בתוך חבילה של גוף אנושי נשי והרכב דנ"א מסובך ומורכב משל עצמו, המשלב ביחד קצת מאמא והרבה מאבא כללתי בתוכי, ביישנות, רגישות, בכי, שקט נפשי, רוגע ומידע להתפתח ולהיות בגיל 18 בעלת שיער חום, חלק וגלי ביחד המגיע עד לאמצע הגב, ומתנשאת לגובה של מטר 56. הפכתי לנערה שאוהבת שקט ורוגע, מפוצלת אישית במצב קשה, אוהבת לצייר וגם קצת לצבוע, אוהבת לרקד אבל לא ממש מוכשרת בתחום. אוהבת מוזיקה בשלל גוונים וצלילים וגם קצת לישון בין הרגעים הפנויים.אני אוהבת לשיר וגם לכתוב, גם לספר וגם קצת, לאהוב. מזה ארבע שנים שאני כותבת בבלוג וזההבלוג שאני מקווה האחרון שבו אכ</div>Sat, 25 Dec 2010 14:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12230855http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12230855http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12229681<div align="right" dir="rtl">1) זו הפעם השלישית שאני עושה פוסט כזה בבלוג D: 2) אני ילידת 92 אם עדיין לא הצלחתם לעשות את החישוב המהיר בראש עם כל הפעמים שאני מדגישה את גילי. 3) מזלי הוא מזל תאומים ואני חושבת שהוא לא מאפיין אותי ולו במקצת. 4) אני מטורפת על מוזיקה, ואני מחוברת אלייה בערך כמולאנפוזיה במשך24 שעות. 5) אני נמוכה ויש הטוענים שאני נראית כבת 14. 6) אני ביישנית, עצבנית, דכאונית, צחקנית ובעיקר אנושית. 7) מצליחים להצחיק אותי נורא בקלות 8) אני תמימה ברמות שזה מלחיץ ואפילו קצת מוגזם. 9) למרות התמימות אני נחשבת כבעלת מוח כחול - סלחו לי 10) אני שונאת לכלוך ובלאגן אבל החדר שלי הוא הכי מבולגן בבית. 11) אני מטורפת על חתולים אבל מגדלת בביתי כלב. 12) שברתי פעמיים את הזרת שלי ביד. 13) אני מטורפת על ריחות, על בשמים, על נרות. 14) אניאוהבת מאוד ריחות של בנים 15) תמיד במחסום ביציאה מן העיר שלי,בעיקרכשאני נוסעת באוטובוס אני בוחנת את החיילים החתיכים שעולים על האוטובוס ובודקים אותו ותוהה אם אזכה לראות אותם שוב- לרוב זה לא קורה . 16) בהמשך לשבע-מצליחים לעצבן אותי נורא בקלות. 17) אני מטורפת על בובות</div>Fri, 24 Dec 2010 20:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12229681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12229681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12229444<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון יוצא לי לחשוב המון על החיים וחלק מהמחשבות האלה הן מחשבות שהייתי רוצה להעלים אותן לגמרי. אלה מחשבות שהייתי רוצה שבכלל לא יופיעו לי אבל מצד שני אני חושבת שבאיזשהו מקום זה חשוב לקחת את הדברים האלה בחשבון. בשבוע האחרון יצא לי לתהות מה יקרה אם חס וחלילה - טפו טפו טפו. אני אאבד את שני ההורים שלי, איך אני אתנהג, מה יהיה עליי לעשות, איך אני אחזיק מעמד בחורבן הזה שנפל עליי משמיים. יצא לי לחשוב איך בתור אחות בכורה לשני אחים ואחד מהאחים רק בן עשר אני אמורה להתנהג במיוחד בשלב הזה של החיים, באמצע כיתה י"ב, חשבתי האם אני אצטרך לעזוב הכל,לוותר על הלימודים שלי, על כל מה שהשגתי עד היום ולזרוק הכל לזבל ולהתחיל לעבוד, לפרנס אותנו, כדי שנוכל להתקיים, לשלם את כל החשבונות, מה אני אצטרך לעשות עם אחי הקטן, לשלוח אותו לבית יתומים? לחפש לו משפחה אומנת? קרוב לוודאי גם שלא הייתי נשארת בבית הנוכחי שלנו כי לא הייתי עומדת במעמס הזה, הייתי הולכת ומחפשת דירה אחרת ואז איך אני אמורה למצוא דירה? איך אני אמורה למכור את הדירה? ממי לבקש עזרה? איך אני בכלל אמורה להחזיק מעמד בתור בת שאיבדה את שני הוריה, אנ</div>Fri, 24 Dec 2010 18:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722870&blogcode=12229444http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722870&blog=12229444