http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230heCopyright 2026 נוצרת המחשבות. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=14740616<div align="right" dir="rtl"><p><span>בחודש האחרון איתן (שם בדוי) כבר פחות זמין בשבילי. אני לא יודעת כל כך איך אני מרגישה לגבי זה.</span></p> <p><span> היה לי ברור שהרגע הזה יגיע ושהוא יתחיל לצאת עם מישהי, ואז אנחנו כבר לא נהיה חברים טובים כמו פעם. הוא סיפר לי לפני חודשיים שהוא קנה איזה "קורס של סניה" באינטרנט, ושהוא שם לעצמו מטרה למצוא מישהי סוף סוף. </span></p> <p><span>הוא הבטיח שזה לא ישפיע על הידידות שלנו, אבל כרגע הוא עוד לא מצא אף אחת ספציפית, "מיוחדת" כמו שהוא אומר, אז בינתיים זה המצב סתם מוזר. אני רואה אותו מחליף בחורה כל יומיים, ולאט לאט הוא נעלם לי. אני לא יודעת אם זה מפריע לי בגלל היחס לבנות, כמו שזה מפריע לי בגלל שהוא מעדיף לבלות עם סתם בחורה ולא איתי, כשאני צריכה את התמיכה שלו עכשיו ופתאום הוא נעלם לי לים עם ההיא וסרט עם הזאת.</span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span>אם זאת היתה חברה הייתי יכולה להתמודד עם זה והייתי שמחה בשבילו, באמת, אני גם מקווה שימצא מישהי "מיוחדת". אני מודעת לזה שהוא לא יכול להיות איתי כל הזמן. גם לי זה לא בריא לפתח תלות בבן אדם אחד.</span></p> <p><span>אבל קצת מוזר לי שמהילד החמוד שהיה שם בשבילי תמיד 24\7, הוא הפך לסוג של זיין שעסוק ומבלה כל הזמן - והכי נורא - לא זמין (פעם ראשונה קרה לי שהוא לא ענה לי לטלפון ולא חזר אלי כמה שעות! אחר כך הוא סיפר לי איך בדיוק "נטלי" הייתה ערומה אצלו במיטה ושיגעה אותו וכמה כיף היה להם). </span></p> <p><span>אפילו שקלתי לפנות לסניה הזה במכתב ולהגיד לו מה קרה בגללו.</span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span>בכל מקרה, שלשום נפגשנו אני ואיתן סוף סוף, שיתפתי אותו מכל הלב וסיפרתי לו על מה שקורה אצלי בעבודה, על הבחור ההוא שהבריז לי ואני כבר לא מדברת איתו, למרות שזה עדיין קשה. הוא הקשיב לי, היה חמוד ונחמד, והוא אפילו הביא לי חיבוק תומך. הוא אמר לי שהוא לא נעלם והידידות שלנו כן חשובה לו. הבטיח לנסות לפנות גם יותר זמן בשבילי. אבל פתאום מאמצע שום מקום - אחרי שעה, הוא אומר לי "בעדינות" שהוא צריך ללכת לאיזו "פגישה". הוא לא אמר בדיוק מה זה אבל אני מנחשת לבד. למרות שאני שמחה בשבילו מכל הלב, באמת, זה מציק, ואני מתגעגעת אליו (כדיד, כמובן).</span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><span>שלכם,&nbsp;</span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span>M.K</span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span><img title="חיבוק עצוב" src="../moodicons/sadhug.gif" alt="חיבוק עצוב" width="29" height="15" /></span></p></div>Sat, 19 Mar 2016 23:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=14740616http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=14740616http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13923616<div align="right" dir="rtl"><p>בזמן שהוא ישן בנחת, עיניו עצומות ברוגע ושלווה, בתמימות נקייה וחסרת חטאים, החלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.&nbsp;</p> <p>קרני השמש שחדרו דרך החלון התפזרו על פניו העדינות, שנראו כפני ילד בשעה שישן.</p> <p>זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. </p> <p>ההחלטה הבשילה בתוכי בבת אחת, ללא אזהרה, ללא סיבה מסוימת. ידו שלפתה אותי בחיבוק הייתה רפויה כעת, והותירה לו להשחיל את עצמי מחוץ לחיבוקו. התרחקתי ממנו מעט והבטתי בו. </p> <p>הוא ישן שנת ישרים, רגוע, ומלא חן. ואני הצלחתי לגבור על כל המכשולים, ולהבין שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. </p> <p>כששיקר לי, לא הצלחתי להגיע להחלטה הזאת. כששיקר ופגע שוב, גם אז לא.&nbsp;</p> <p>כששבר כל חלקיק וחלקיק מהאמון שלי, מהביטחון שלי שאפשר לסמוך על אדם שחושבים שמכירים.. כשבאצבעותיו שלו פירק בזהירות אך ללא כל התחשבות בתוצאה, כל חלק וחלק מהחומות שהקיפו אותי. כשהפיל את כל הגבולות שהצבתי, כשהתשחל דרך כל סורגים שחסמו את דרכו אל ההרס העצמי שלי.&nbsp;</p> <p>אל הייאוש שלי, אל הויתור שלי.&nbsp;</p> <p>מדוע ויתרתי? אף אחד לא הצליח להבין. גם אני לא הצלחתי.&nbsp;</p> <p>אבל נשארתי שם, עומדת, יחפה ועירומה מולו, בלי כל יכולת להגן על עצמי. הרבה זמן עמדתי וחיכיתי. חיכיתי שמשהו ישתנה, שהרוח שהקפיאה אותי תסובב את כיוונה ותניח לי.&nbsp;</p> <p>כשסוף סוף החלטתי לפעול, להתחיל ללכת, להפסיק לעמוד במקום. הצלחתי להאחז בשברירי תקווה, שאני יכולה להשיב מלחמה ואף יותר מכך: שאני יכולה לנצח.&nbsp;</p> <p>אבל הניצחון, לא משנה כמה קרוב היה, מעולם לא הגיע. שני הצדדים הפסידו שוב ושוב מחדש.</p> <p>אבל עכשיו הוא ישן, ומפעם לפעם כשהוא מתעורר הוא לוחש שהוא אוהב אותי.&nbsp;</p> <p>הוא לא מבין שאני יודעת את כל מה שהוא חושב שאני לא יודעת. שזהו, אין יותר דלתות סגורות, סודות, שקרים. הכל איננו.&nbsp;</p> <p>וזה בכלל לא חשוב, כי עכשיו, כשהרגע נראה מושלם, שקט, ורגוע - זה הרגע שבו ההחלטה בתוכי נוחתת על מחשבותי כמו עץ שמישהו ניסר שבועות, ובבת אחת, בחלקיק אחרון, העץ נפל ארצה.</p> <p>צפוי שהעץ הנופל ישאיר אחריו הד עצום, ריק, חלל גדול. אבל זה לא קורה. להפך, במקום - מופיע לה דממה.&nbsp;</p> <p>דממה של החלטה שכבר התקבלה, ואין מה לעשות איתה יותר - היא התקבלה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ולרגע נדמה שאין להחלטה הזאת ביסוס. שאולי היא לא נכונה, ואולי זה לא באמת יקרה. אולי מחר שוב אכנע וארוץ להפגש איתו? אולי הוא יציע לי הצעה שלא אוכל לסרב לה?&nbsp;</p> <p>אבל העתיד לבוא מבהיר לי כי ההחלטה שלי צדקה. תחושות הבטן שלי לא שיקרו, וזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. אני רוצה לחבק אותו, אבל הוא רחוק ממני פתאום מרחק שנות אור. כל כך קרוב, באותה מיטה, ועם זאת רחוק.&nbsp;</p> <p>אני מתפשרת ושולחת לעברו יד מלטפת, מעבירה אותה על פניו.&nbsp;</p> <p>פניו הנעימות, הרגועות, שמסתירות חלומות ושינה עמוקה.&nbsp;</p> <p>אני תוהה אם לחכות שיתעורר או להעלם בשקט לפני שישים לב. לפני שיבין שהייתי אצלו, ושלא היה כל זה חלום ותו לא..&nbsp;</p> <p>אני רוצה ללכת. אבל אני נשארת.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>זאת בכל מקרה הפעם האחרונה שאני רואה אותו.&nbsp;</p> <p>ובהבדל מהפעמים האחרונות הקודמות, הפעם, אין בי טיפת ספק, או חרטה.&nbsp;</p> <p>אין בי יותר התלבטות, או הרגשה של "נכונות". פשוט ההבנה שזה המצב.&nbsp;</p> <p>זו המציאות.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>לומדים להגיד שלום ולא להתראות, וזה קשה.&nbsp;</p> <p>אבל לומדים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>Be strong enough to hold on to people who love you and need you, and be strong enough to walk away from those who do not.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Sat, 28 Sep 2013 21:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13923616http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13923616http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13815669<div align="right" dir="rtl"><p><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/30/22/72/722230/posts/27294066.jpg" alt="" width="400" height="270" /></p> <p>ריח חזק של עשן סמיך עמד בחדר החשוך, מהול בריח חריף משרפה. <br /> היא שכבה על המיטה ללא יכולת לזוז, והרגישה את הלב שלה פועם במהירות עצומה. היא פתחה וסגרה את העיניים לסירוגין, מנסה לחשוב על משהו אחר לשם שינוי, או לא לחשוב בכלל.</p> <p>היא פתחה שוב את העיניים, הפעם לרווחה. היא החליטה להתהפך על הצד, אך פעולה זו גרמה לסחרחורת בראשה, והיא החליטה לנסות להירדם שוב. </p> <p>היא עצמה עיניים, נשמה עמוק, מנסה להסדיר את פעימות ליבה. הריח החריף בחדר והאוויר החנוק גרמו לה לשיעולים קלים, והיא רצתה לפתוח את החלון, לאוורר את החדר, אך שני הצעדים שהפרידו בין המיטה לחלון, נראו לה כמדבר שומם וארוך שיש לחצותו. </p> <p>היא הזיזה מעט את רגליה, ונתקלה בגוש פרווה קטן בין רגלה לבין קיר מיטתה. היא העיפה מבט והבחינה בחתולה, מכורבל על שמיכתה - ישן עמוק. </p> <p>היא כל כך רצתה לישון. כבר מספר שעות היא ניסתה להירדם, אך ניסיונותיה כשלו. </p> <p><br />התסריטים שהמציאה לעצמה המשיכו לרוץ בראשה כמו הקרנה בסרט. כולם הובילו לסחרחורות האלה. המחשבות, הרעיונות השונים, השאלות... כן, הן היו הסיבה העיקרית לצרותיה. השאלות האלה שהיא ידעה שלעולם לא תמצא להן תשובה. </p> <p>זה לא שהיא לא השתדלה לחשוב על דברים אחרים. היא גם השתדלה לא לחשוב בכלל, אבל המחשבות באו שוב, ושוב, כמו גלים בגאות שהולכים ומתגברים, גדלים, ומכים במזח חזק יותר ויותר. </p> <p>שוב היא ניסתה להתרכז בנשימות סדירות. <em>תרגעי,</em> היא חשבה לעצמה. <em>הכל יהיה בסדר. </em></p> <p>אבל לא היה בכך טעם. השקר הזה הפסיק לעבוד מזמן. הוא תמיד אמר לה שהכל יהיה בסדר, ואיפה הוא עכשיו? </p> <p>לא עברה דקה ושוב היא דימיינה אותו לידה. רגע אחד מחבק אותה חזק, ורגע אחרי נעלם, בדממה, לתוך החשכה. </p> <p>לאט לאט היא קמה בכדי להביא לעצמה את בקבוק המים שעמד על הרצפה. החתול שלה התעורר והרים אליה את ראשו במבט ישנוני ושואל. היא רצתה לחייך אליו, אבל היה נדמה ששרירי הלחיים שלה סירבו להגיב. היא חזרה למיטתה והתיישבה עליה. </p> <p>היא הבחינה בבקבוק נוסף על הרצפה, שוכב על הצד, ולידו שלולית קטנה. היא כבר לא זכרה אפילו מה זה היה - ליקר מסויים? היא לגמה לגימה קטנה מבקבוק המים והניחה אותו על הרצפה, נותנת לעצמה ליפול על מיטתה מבלי לחשוב עוד על דבר. שקט, שלא ארך זמן רב, מילא אותה בנחת, ולו לרגע קט. היא רצתה לשקוע במיטה ולא לקום ממנה שוב. היא האמינה שהחושך מגן ויגן עליה לעד. </p> <p><em>למה?</em> הייתה המילה שהדהדה בראשה יותר מכל מילה או שאלה אחרת. <br /> ההרגשה שאין מכאן המשך, שזהו הקצה - סוף הדרך, גרמה לה לנסות &nbsp;שוב ושוב להבין, למה? לשווא היא ניסתה להסיק מסקנות, לא היה בכך כל היגיון. <em>לא להרגיש אשמה. </em>היא ניזכרה במטרה הזאת שכולם הזכירו לה כל הזמן, אך לא הצליחה להבין שוב, למה? <em>הרי אם צבע האשמה אדום היה, הרי שפני היו בוערות בלבהות אדומות. </em>אך למה כולם התעקשו שהיא לא אשמה?<br /> השאלות המשיכו לצוץ ללא סוף, ורק התקווה שיהיה להן קץ, הרגיעה אותה מעט, כמו נחמה קטנה ושקטה. כמו התקווה שגם הסערה האיומה ביותר בלב הים - תגיע אל רגיעה.</p> <p>היא הביטה בשעון. הזמן היה חסר משמעות, השעה "8:00" לא אמרה לה דבר. האם זהו בוקר? ערב? היא הפסיקה לספור מזמן כמה שעות עברו מאז החליטה לנסות שוב להירדם. <br /> היא התיישבה בזהירות במיטתה, מנסה להתעלם מהסחרחורת האיומה, והרימה בקבוק מים מן הרצפה. היא לקחה לגימה קטנה, בזהירות, כמו מפחדת מדבר לא ידוע. עוד לגימה זהירה, ועוד אחת. ידיה רעדו כאילו הן נשאו משא כבד מספר שבועות. לא היה לה עוד עם מי לחלוק את המשא שלה, אז איך לא ירעדו ידיה?</p> <p>היא הניחה את הבקבוק בזהירות על הרצפה. היא העיפה מבט בחלון, אבל הוא רק נראה רחוק יותר מאי פעם.</p> <p>שוב הדמיון המציאותי מידי עטף אותה במן שלווה טובה מכדי להיות אמיתית; ידיו עטפו אותה בחיבוק גדול, מעודד, מרגיע. החיבוק הזה שהיא הכירה כל כך טוב, הרבה שנים. החיבוק הזה שלעולם לא יחזור. </p> <p>היא ניסתה לספור כמה זמן עבר מאז שהוא השאיר אותה לבד, אבל השבועות שהפכו חודשים, לא הסתדרו במחשבותיה בסדר הגיוני. היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, ושוב היא שמעה את קולו, כמו לוחש, <em>זה זמני, זה יעבור. העיקר האופטימיות. <br /> </em>אבל יש דברים שלא עוברים. לא לבד ומעצמם, לא עם הזמן, ולא עם עזרה מסביב. </p> <p>היא קמה בהחלטיות והלכה לעבר החלון. תחילה היא פתחה מעט את התריסים, ואור עדין של בוקר סתווי חדר אל החדר החשוך. משב אוויר זהיר וצונן עטף את גופה השביר. &nbsp;</p> <p>היא חשבה על כך שלפעמים, עד שאנחנו לא מחליטים לעשות שינוי בעצמנו, המצב לא משתנה. יש דברים שרק אנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, ומיותר לצפות שהם יקרו בדרך עקיפה, אחרת. מצבים שאף אחד לא יכול לעזור לנו בהם עד שאנחנו לא <strong>נחליט לעזור לעצמינו</strong>. </p> <p>היא שלחה יד קצת פחות מהססת, והחלה להסיט את התריסים הצידה, לאט לאט. יותר ויותר אור נפל כמו דרך סדקים מסנוורים לתוך חדרה. כאב עדין שפילח את עיניה הזכיר לה שעבר זמן רב מאז אור ישיר פגע באישוניה. <br /> היא נשמה עמוק, והפעם ריאותיה התמלאו ללא קושי. קצב פעימות ליבה ירד לאט לאט, ואוויר נקי שטף את ריאותיה. </p> <p><em>לפעמים,</em> היא חשבה, <em>צריך להבין שהגורל שלנו הוא בידיים שלנו. רק אנחנו אחראיים למה שקורה או יקרה לנו.</em> </p> <p>אנחנו לא שולטים באנשים אחרים. אנחנו לא שולטים במצבים אחרים. אנחנו כן שולטים בגישה שלנו. בתגובה שלנו. בהחלטה שלנו. </p> <p>ולפעמים, מספיק לשפוך קצת אור על המצבים העגומים ביותר, כדי שגם ים של יגון יהפוך לאגם. עם מאמץ נוסף, לשלולית זעירה. <em>אל לנו לשכוח שיש מוצא</em>. היא לחשה לעצמה. <em>אל לנו לשכוח שגם אם אנו סבורים כי אין פיתרון - הרי שזה זמני.<br /> ולמרות שלהחזיר את מה שאבד לנצח אנחנו לא מסוגלים &ndash; אנחנו בהחלט יכולים ואף צריכים להאחז חזק במה שנשאר לנו, במה שיש לנו, ולא להרפות.</em> </p> <p>&nbsp;</p> <p>היא פרצה בבכי חרישי, לאחר חודשים בהם אף לא דמעה אחת ירדה מעיניה. הבכי התגבר, וחיוך דק עלה על שפתיה, כמו קרני שמש בודדות המבצבצות בין ענני גשם אפורים ומאיימים. </p> <p>הסחרחורת התפוגגה, השאלות נדמו, ורק קול אחד הדהד במחשבותיה. </p> <p><em>הכל יהיה בסדר, </em>אמר הקול שלו, והיא האמינה לו. אבל לא מתוך תמימות, וגם לא מתוך תקווה עיוורת. <br /> היא האמינה לו מתוך בחירה. עכשיו,<em> </em>היא לא חשבה, היא ידעה -<em> הכל יהיה בסדר.</em> </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>_____________________________________________________________________</p> <p>&nbsp;</p> <p>מצד אחד, הסיפור מומצא. אז חשבתי לפרסם אותו בפייסבוק שלי.&nbsp;</p> <p>מצד שני, מרגיש לי שאם אשים אותו בפייסבוק - אקח חתיכה מהלב שלי ואדביק אותה על קיר עלוב - בפייסבוק.&nbsp;</p> <p>וכל מי שירצה ולא ירצה, יוכל לראות, לחטט, ולקרוא שוב ושוב, את החתיכה הקטנה הזאת מהלב שלי.&nbsp;</p> <p>מה יהיה?</p> <p>&nbsp;</p> <p>נוצרת המחשבות.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Sat, 15 Jun 2013 12:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13815669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13815669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13810308<div align="right" dir="rtl"><p>1. כי אי אפשר לרוץ ולדאוג שהשער שלך יראה טוב באותו הזמן. (הסתכלתם פעם על אנשים שרצים? או אחרי ריצה?)</p> <p>2. כי אי אפשר לרוץ בלי לקום קודם מהספה. (אני חושבת שמישהו שם דבק על הספה)</p> <p>3. כי אי אפשר לרוץ בלי לקום קודם מהמיטה. (חכו, עוד לא הגעתי לספה האמת)</p> <p>4. כי כדי לרוץ צריך לצאת מהבית. (מי יוצא מהבית בימינו? עדיף לשחק במחשב)</p> <p>5. אם כבר לצאת מהבית, אז ראיתם איזה שמש יש היום? (היא מסנוורת זה משהו מפחיד. מתי לאחרונה יצאתי לשמש?!)</p> <p>6. כדי לרוץ צריך לכבות את הטלויזיה, או לצאת מהמחשב. (אבל בדיוק התחיל סרט טוב! ויש לי עוד הודעה בפייסבוק)</p> <p>7. כי אי אפשר לרוץ בלי להזיע. נו באמת, מי אוהב להזיע? (כשאחרים מזיעים זה סקסי.. כשאני מזיעה, זה סוף העולם שמאלה)</p> <p>8. כי כדי לרוץ צריך להוציא את האף מהמקרר ולסגור את המקרר. (אבל אולי בכל זאת יש שם עוד משהו לאכול?)</p> <p>9. כי ריצה דורשת יותר מאמץ מאשר המאמץ שצריך כדי להגיע לשלט של הטלויזיה בלי לקום מהספה. (נשבעת שאפילו אם אצבע אחת נשארת על הספה, זה לא נחשב כאילו קמתי ממנה!)</p> <p>10. והאמת? כי לרוץ דורש ממך באמת... אבל באמת באמת, לשים נעלי ספורט! קטסטרופה אופנתית אחת גדולה. (מתי כבר ימציאו נעלי ספורט שנראות נורמלי?)&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>יהיה טוב.&nbsp;</p> <p>יצאתי לרוץ.&nbsp;</p> <p>אולי אני ארוץ עם כפכפים? או יחפה?&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>מה שבטוח, חבל על השער שלי. ממש חבל.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>מישל</p> <p>&nbsp;</p> <p>מקושר: <a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=450140&amp;blogcode=13809004">http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=450140&amp;blogcode=13809004</a></p></div>Mon, 10 Jun 2013 17:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13810308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13810308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13705209<div align="right" dir="rtl"><p><strong>את הנוכחות&nbsp;שלו היא הרגישה מיד.</strong> </p> <p>אמה ידעה לזהות נוכחות של אנשים מבלי לראות, לשמוע או להריח&nbsp;אותם.</p> <p>למשל&nbsp;כשתומאס היה בסביבה, ישר הרגישה אמה בשליליות. גם אם היה אי שם בכניסה לבית, והיא&nbsp;הייתה במרתף, משהו צבט את ליבה, והיא ידעה: הוא כאן. אמה לא אהבה כשאבא שלה היה&nbsp;ניפגש עם תומאס, אבל הוא ניפגש איתו כל הזמן. תומאס היה אחיה החורג של אמה, ואמה&nbsp;ידעה בליבה, שהוא אדם רע. היא ניסתה לדבר עם אבא שלה, אבל מי יקח ברצינות ילדה בת&nbsp;שמונה? אמה כעסה כשאבא&nbsp;שלה היה מבלה איתו. הוא תמיד היה חוזר עייף, שקט,&nbsp;ולעיתים קרובות גם עצוב.</p> <p><strong>אבל הנוכחות&nbsp;שלו לא הייתה כמו של תומאס, לא.</strong></p> <p>כשדודתה&nbsp;של אמה הייתה מגיעה, שירז, אמה תמיד ידעה עוד לפני ששירז הייתה נכנסת לשביל הלבנים&nbsp;שמוביל לכניסה לביתם. שירז תמיד הייתה עושה לאמה הרגשה חיובית: היא תמיד שימחה את&nbsp;אבא של אמה, היא תמיד נתנה לו מעטפה קטנה שאמה קראה לה "מעטפה סודית".&nbsp;מעטפה שעושה את אבא שמח יותר. על המעטפה היו תמיד כיתובים שאמה לא הבינה; "משכנתא"&nbsp;או "ביטוח בריאות" ועוד. אבא תמיד אמר לאמה, ש"שירז היא כמו פיה&nbsp;קטנה שעוזרת לנו". </p> <p><strong>אבל הנוכחות&nbsp;שלו לא הייתה כמו של דודה שירז. </strong></p> <p><strong>&nbsp;</strong>כשאבא של&nbsp;אמה חיפש (בעיני אמה) "אמא חדשה" עבורה, מבלי משים, הייתה אמה עוזרת&nbsp;לו בהחלטות. מי שהרגישה לה טובה וחיובית - אמרה לאביה, ומי שלא - לא שכחה לציין עד&nbsp;כמה לא.</p> <p><strong>אבל את&nbsp;הנוכחות שלו, באותו יום, היא לא הצליחה להגדיר</strong>. חיובי? שלילי? ערמומי? הוגן? כשחשכו לפתע חלונות הבית, אמה ישבה בחדרה, במרתף, ואף לא טיפת פחד בליבה. בסקרנות עלתה אמה אל חדר האוכל.</p> <p>"אבא?"&nbsp;היא קראה בשקט. אמה ראתה שהוא במטבח, והתקדמה לעברו. "אבא?" היא&nbsp;קראה שוב. ואז היא הבחינה בו, יושב ואוכל, כלא מרגיש בכלום.</p> <p>"אתה לא מרגיש?" אמה לחשה לעברו. אבא של אמה הביט בה מבולבל, בחוסר הבנה.</p> <p>"מה&nbsp;קרה, אמה?" הוא שאל בלחש. אמה הביטה לצדדים.</p> <p>"החלונות,&nbsp;הם שחורים." ענתה אמה. האב שתק.</p> <p>"אולי&nbsp;ענן מחסה את השמש." ענה בהירהור.</p> <p>"אבא&nbsp;היא כאן. אמא כאן!" אמרה אמה בשקט, "אתה יודע שהיא כאן." אמה&nbsp;התיישבה לשולחן.</p> <p>"את&nbsp;מדמיינת." פסק האב, אבל אמה הביטה בו במבט כועס.</p> <p>"את&nbsp;בטוחה?" הוא הוסיף בשקט. אמה הנהנה בביטחון.</p> <p>"נחכה&nbsp;לו, אם כך." הודה האב, כורת את הענף עליו ישב.</p> <p>"היא&nbsp;קצת כמו אליהו הנביא." אמרה אמה בחיוך. היא לא קיבלה תגובה, והאה ניסה להבין להבין למה היא התכוונה.</p> <p>אמה קמה&nbsp;מן השולחן ויצאה מהבית.</p> <p>"אמה&nbsp;חכי!" צעק האב. "חכי לי!" הוא רץ אחרי אמה, אבל דלת הבית נטרקה&nbsp;וננעלה.</p> <p>"אמה!" הוא צעק, מנער את הדלת בכל כוחו, אך ללא הועיל.</p> <p>אמה יצאה&nbsp;החוצה, לחושך. היה זה אמצע היום, וחושך מוחלט בלע את אמה הקטנה לתוכה. אבא של אמה&nbsp;התמלא פחד. אמה לא ידעה, שככה איבדה את אימה..</p> <p>"שלום&nbsp;לךָ." לחשה אמה לחשיכה. היא הושיטה את ידה. ההרגשה המוזרה עדיין עפפה את אמה&nbsp;הקטנה, אבל היא הרגישה שאין לה ממה לפחד. חושך הוא לא אויבו של האדם, הוא חברו.&nbsp;חושך לא פוגע, חושך מסתיר אותך ממי שרוצה לפגוע בך, האמינה אמה. </p> <p>דממה.</p> <p>היא עמדה, ידה מושטת ופתוחה, וחיכתה בסבלנות. הדלת מאחוריה המשיכה להפיק רעשים&nbsp;מבעיתים. חלפו כמה רגעים, ולפתע, הרגישה אמה קרירות בידה. היא הביטה בידה, וראתה יד כמו ענן שחור, יוצאת מתוך החושך, מונחת על ידה.</p> <p>"תבואי&nbsp;איתי לטיול?" נשמעה לחישה. לפני שהבינה אמה מה קורה, היד השחורה לפתה את ידה של אמה, ולפתע ליבה החסיר&nbsp;פעימה. מי הצליח להסתיר את זהותו כך? ליבה של אמה החל לפעום במהירות.</p> <p>"אבא!"&nbsp;היא צעקה. אבל דלת הבית נותרה נעולה, רק קולות האב שמנסה לשב לפתוח את הדלת נשמעו. החושך</p> <p>עטף אט אט את אמה, וזו החלה לרעוד.</p> <p>"מי&nbsp;אתה?!" צעקה אמה הקטנה, רועדת כולה. הענן השחור המשיך לעטוף את אמה, מכסה את&nbsp;רגליה, ברכיה, ירכיה... כך עלה מעלה, וכבר נגע בכתפיה.</p> <p>"אבא!"&nbsp;צעקה אמה שוב, החושך עטף את צווארה. ברעש אימתני נפערה דלת הבית, והאב החזיקה פנס&nbsp;גדול בידו. הוא ראה את פניה של אמה בלבד.</p> <p>"אמה!" הוא צעק, מאיר עם הפנס על בתו. ענן החושך סביבה החל להפוך לבהיר יותר ויותר. תחילה היה כחול ככה, אחר כך תכלכל, ולבסוף הוא נעלם, משאירה אחר שובל של אפור וקריר. האב רץ לעבר אמה וחיבק אותה.</p> <p>"המוות&nbsp;מתחבא בחושך." הוא לחש. "וכשאת אינך מפחדת מן המוות... הוא עלול לקחת אותך אליו." הוא הוסיף, מחניק דמעה שנצנצה מקצה עינו. הוא חיבק את אמה והם חזרו לתוך הבית. אמה בכתה, אבל הפחד שלה הפך מהר מאוד לכעס.</p> <p>"יום&nbsp;אחד אני אנקום במוות." היא לחשה.</p> <p>"גם&nbsp;אני מתגעגע לאמא." ענה לה האב, מצמיד אותה לחיקו בחיבוק ארוך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>-&nbsp;</p> <br /> <p>נוצרת המחשבות.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה הזו:&nbsp;http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=450140&amp;blogcode=13705000&nbsp;</p></div>Thu, 14 Mar 2013 16:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13705209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13705209http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13549581<div align="right" dir="rtl"><p>היא לא אהבה להזכר. </p> <p>היא ידעה שמספיק להיזכר בזיכרון קלוש, כדי שהוא יגרור אחריו עגלות עמוסות זיכרונות כאובים, ששנים היו נעולים במחסן מאובק.</p> <p>הרבה פעמים זיכרונות הביאו אותה למצבים שלא יכלה לנשום, שלא יכלה להבין מה קורה סביבה. </p> <p>לפעמים תהתה האם יש בין זיכרונותיה דברים שלא באמת קרו, דברים שרק נדמה לה שקרו. </p> <p>פעמים כה רבות היא הרגישה שגם מה שהיא זוכרת בצורה ויזואלית, עלול להיות לא אלא חיזיון, טעות, חלום בלהות שאין לו אחיזה במציאות.</p> <p>היא פחדה להזכר. </p> <p>היא פחדה שאם היא תתן לעצמה להיזכר, אפילו ברגעים הטובים, גם הזיכרונות הרעים יגיעו, ויקומו לתחייה. </p> <p>&nbsp;היא תצטרך לחיות מחדש כל רגש שהרגישה אז, כשהעבר היה הווה. כשהזיכרונות היו מציאות. </p> <p>היא לא יודעת כבר מה באמת קרה ומה נדמה לה שקרה. </p> <p>חלק מהזיכרונות היטשטשו, וגם כשהיא עוצמת עיניים, היא מתקשה להאמין שדברים מסוימים באמת קרו.</p> <p>ואיך מישהו אחר יאמין שהם קרו? היא צוחקת צחוק מר בינה לבין עצמה, בכל פעם. אם אני אינני מאמינה לעצמי, היא צוחקת על עצמה. </p> <p><em>טיפשה, זה מה שאת, </em>היא תמיד אומרת לעצמה. </p> <p>היא מסתכלת במראה. </p> <p>היא לא אהבה להסתכל במראה. זה הזכיר לה שיש לה פנים יפות. <em>מי היה מאמין שמבפנים את כזאת מכוערת? </em>תמיד הייתה שואלת את הבבועה במראה. וזאת לא הייתה עונה, רק מביטה בה במבט נוקב, חלול ומאשים. </p> <p><em>ילדים צריכים מישהו שיאמין בהם, שיגרום להם להאמין שהם שווים משהו. זה הכל. </em></p> <p>שוב היא נזכרה. היא נזכרה במילים של המורה, שדיברה על דעתה בנוגע לתפקיד החשוב ביותר של ההורים. </p> <p>היא ניזכרה בו, ולא הצליחה להבין. מה הוא עשה רע לעולם שלא היה לו אף אחד שיבהיר לו כמה הוא שווה? </p> <p>למה אמא שלו עזבה אותו כשהיה בן 6? למה אבא שלו נפטר כשהיה בן 10? הוא היה ילד, והוא לא היה ילד.</p> <p>למה אף אחד לא הסביר לו כמה הוא חשוב?! </p> <p>היא שונאת להזכר. </p> <p>היא שונאת את הדמעות המלוחות שעולות בעיניה ומאיימות לפרוץ החוצה. היא שונאת את היכולת הזאת, לזכור, לחשוב על העבר. </p> <p><em>לדגים יש זיכרון באורך 3 שניות, </em>זה מה שהיא קראה פעם. </p> <p><em>הלוואי הייתי דג.&nbsp;</em></p></div>Mon, 12 Nov 2012 19:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13549581http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13549581http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13424967<div align="right" dir="rtl"><p><span>כי לא משנה בכמה מצבים דומים או זהים לחלוטין היית בעבר, יש דברים שלא רק שאי אפשר לצפות מראש;&nbsp;</span><span>הם גם משאירים אותך אחר כך כל כך המום, כל כך ריק, ובאותו הזמן אדיש בצורה איומה, שאתה לא יודע פתאום מה לעשות עם עצמך בכלל, איך להגיב.</span></p> <p><span>מצד אחד, אתה מתנהג כרגיל.&nbsp;</span></p> <p><span>אבל פתאום, פעם ראשונה, אתה מוצא את עצמך חושב על כל פעולה שאתה עושה.&nbsp;</span></p> <p><span>פתאום הכרגיל מוזר, ואתה שואל את עצמך שאלות מטומטמות כמו למה אני תמיד עושה את זה באופן הזה, או תמיד עושה בדיוק ככה, או ככה.&nbsp;</span></p> <p><span>וכל מעשה צריך לבוא עם מחשבה על "צריך לעשות ככה" - "צריך לעשות ככה" כמו רובוט שמקבל פקודות מלוח בקרה.&nbsp;</span></p> <p><span>"אמא שלך מסתכלת עלייך - תחייך" ואתה מחייך. והיא מחזירה לך חיוך, ופתאום אתה מבין שאין לה שמץ של מושג מה עובר לך בראש.&nbsp;</span></p> <p><span>ואתה מבין, שגם לך סביר להניח - אין מושג מה עובר לה בראש.&nbsp;</span></p> <p><span>וככה כל הזמן אנשים חושבים שהם יודעים, בטוחים שהם יודעים, אבל בעצם, הם אפילו לא קרובים לאמת, למה שבאמת עובר לאדם אחר בראש.&nbsp;</span></p> <p><span>וככל שאתה חושבת על זה יותר, ככה כל הפעולות הסתמיות היום-יומיות האלה מציקות יותר ומטרידות יותר.</span></p> <p><span>כי לפעמים, אתה מצפה לגרוע מכל, לטוב ביותר, ולממוצע, לעמק השווה. ל"סבבה".&nbsp;</span></p> <p><span>ואז אתה מקבל משהו שנמצא מחוץ לסרגל, לא מעל ערך מסוים ולא מתחת, אלא פשוט רחוק ממנו מרחק שנות אור.&nbsp;</span></p> <p><span>ואתה לא יודע איך לאכול את זה, ואתה מרגיש איך אתה נועל את עצמך על "נורמלי".&nbsp;</span></p> <p><span>ואני חוזרת ושואלת: מה זה נורמלי? למה ככה ולא אחרת?&nbsp;</span></p> <p><span>אבל העיקר שכולם רואים שהכל בסדר אצלך, שאתה מחזיר חיוכים, שאתה עונה על שאלות.</span></p> <p><span>אתה שוטף פנים, אתה מצחצח שיניים. אתה אומר לכולם לילה טוב, כאילו הלילה הזה באמת כל כך טוב.&nbsp;</span></p> <p><span>אתה הולך לישון. כולם מניחים מהר מאוד שנרדמת, ואתה אפילו שומע את ה"שששש, הוא ישן!".&nbsp;</span></p> <p><span>אבל אתה לא נרדם, ושעות על גבי שעות, ריקנות, מהולה באדישות, שמתנגשות בהלם גדול, והם ממלאים אותך מבפנים, והמעט שנשאר, מעט הציפיות, האכזבות, המחשבות, הכל נמחק כאילו לא היה שם מעולם. מעט הרגשות שהיו בך, נעלמים ומפנים מקום לחור גדול ושחור שמאיים לבלוע אותך לתוכו, ולהעלים אותך.</span></p> <br /> <p><span>ואולי עדיף ככה?</span></p> <p>&nbsp;</p> <p><span>ואתה מתנהג כרגיל, ואתה נורמלי.&nbsp;</span></p> <p><span>ואם מישהו שואל, אין צורך להגיד אפילו שהכל נפלא.&nbsp;</span></p> <p><span>אם מישהו מסתכל, אתה עושה הכל כמו כולם. אתה ממשומע, אתה בסדר. אתה שפוי.&nbsp;</span>וזה העיקר, כי מעבר לכך? אף אחד לא טורח לבדוק.&nbsp;</p> <p>כי הנטייה הזאת לחשוב שאתה יודע כל מה שאנשים אחרים חושבים, מרגישים, עוברים - או מניח שאתה יודע אפילו, היא, היא שגורמת לדברים בעולם הזה, להיות כל כך עקומים, לדעתי.</p> <br /> <p>אבל בסופו של דבר, אלו סך הכל מחשבות של בן אדם שלא ישן כמו שצריך יותר משבוע.&nbsp;</p> <br /> <p>אז זה לא באמת משנה משהו.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <p>-מישל</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 20 Aug 2012 01:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13424967http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13424967http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13418372<div align="right" dir="rtl"><p>לכאורה, היא הייתה ילדה כמו כולם. אם הייתם רואים אותה, לא הייתם מבינים מה שונה בה. היא התלבשה קצת כמו כולם, והנהגה קצת כמו כולם. </p> <p>היא ניפגשה מידי פעם עם חברותיה, והיא הייתה תלמידה חכמה. היא אהבה לקרוא ספרים, והייתה בולעת ספר ביום. היא לא אהבה ללמוד, אבל אהבה את זה שבלי ללמוד הייתה מקבלת רק מאיות. ומה לעשות, כמו כל דמות טיפוסית, היא ניראתה קצת מוזר: היו לה חצ'קונים בגיל מוקדם יחסית, ושאר ירקות. לא, לא היה לה גשר\משקפיים. ואם היא הייתה "חנונית" רגילה, היא הייתה שקטה ולא מושכת תשומת לב. אבל לא ולא, היא הייתה מרכז תשומת הלב, ואהבה אותה כמו שילדים אוהבים גלידה.&nbsp;</p> <p>אבל מה לעשות, שלא תמיד הכל התקבל יפה. לפעמים, הייתה מתנהגת כמו חנונית תיפוסית, אבל תמיד נשארה נאמנה לעצמה, ואף פעם לא התנהגה בצביעות. רבים שנאו אותה רק על כך.&nbsp;</p> <p>בכל מקרה, מספיק עם התיאורים. היא הייתה ככה וככה וככה, כל זה לא שינה דבר. המציאות הייתה מציאות כואבת: היו לה יותר "אויבים" מאשר "חברים". למרות שהמצב היה שונה תמיד: היא הייתה פעם החברה של כולם, ממש כמו מלכת הכיתה. אבל ככל שעברו השנים, המצב השתנה, והתהפך.</p> <p>כמו קסם, הפכה היא למרכז להתעללות. החל ממילים, דרך מעשים, הכל היה שם. והיו רגעים שהיא כמעט נישברה.&nbsp;</p> <p>אבל היא ידעה, היא ידעה שהכל עוד לפניה. היא תעבור בית ספר יום אחד, והכל יהיה בסדר.&nbsp;</p> <p>אבל בבית ספר החדש המצב הזה זהה, והיא הייתה כבר אובדת עצות.</p> <p>כשהיא עברה בית ספר וכבר הייתה בכיתה ז', היא הפסיקה לשתוק, והחלה לעשות שטויות: היא החלה לכבות מדורות, עם בנזין. וזה, כמובן, רק הגדיל את המדורות ללא גבולות. המצב הדרדר, והיא עמדה לאבד את השפיות. מילדה מלאת ביטחון עצמי באמצע היסודי, הפכה למתבגרת מלאת שנאה עצמית, כאב, ודיכאון. אבל לא על כך בנו לדבר.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>התמזל מזלה יום אחד, והיא שמעה סיפור מפי חברה של המשפחה, קרן (ש. בדוי) שהייתה אז בת 26.&nbsp;</p> <p>החברה סיפרה כבדרך אגב סיפור, על כך שגם היא עברה התעללות ביסודי ובחטיבה, אך היא סיפרה על היום שבו הבינה שכל זה לא היה לחינם.</p> <p>הייתה לה ביסודי ילדה אחת, לחברה הזאת הזאת, שקראו לה תמר (ש. בדוי) ותמר התעללה בקרן החל מתחילת היסודי, ועד לסוף החטיבה. למזלה של קרן, בתיכון דרכיהן הופרדו.&nbsp;</p> <p>קרן סבלה שנים רבות במחשבה "אבל למה זה הגיע לי? למה הייתי צריכה לסבול כל שנות הילדות שלי, וחצי משנות ההתבגרות שלי, יחס כזה מכפיש?" וקרן לא מצאה תשובה, חוץ מהמשפט הכל כך נפוץ ומר " החיים לא הוגנים". אבל קרן לא הסתפקה בתשובה הזאת מעולם.</p> <p>קרן כבר הייתה בת 25, באמצע שנות לימודיה לדוקטורט ברפואה, כאשר קרה המקרה ההוא.&nbsp;</p> <p>היא בדיוק סיימה מבחן אחרון לסימסטר, והייתה מרוצה מהתוצאות. היא הלכה לשבת לשתות קפה בבית קפה עם הארוס שלה, כמה שזה נשמע כמו סרט, בחור אמריקאי יפה תואר, חכם, שלמד גם כן לימודים אקדמיים. בדיוק כשחשבה כבר שהיום הזה לא יכול להיות נפלא יותר, היא זיהתה את מגישת הקפה, בבית הקפה. כן כן, זאת הייתה תמר. עם קמטים זהירים שהסגירו כי היא מעשנת, ופנים עייפות אחרי כמה שעות עבודה מייגעת עם לקוחות רוטנים - באים - והולכים, נשיאת מגשים כבדים ומילוי קשות מוזרות של לקוחות. קרן הייתה בשוק, וכך גם תמר.</p> <p>הן פתחו בשיחה, שיחת נימוסין למראית עין.&nbsp;</p> <p>פיה של תמר התייבש לחלוטין כשקרן סיפרה לה שהיא לומדת לדוקטורט, ובקרוב כבר תסיים, שזהו הארוס שלה (תכירי, ג'ונתן, והוא אמר "הלו" במבטא אמריקאי) והוא לומד לימודים אקדמאיים גם כן. כשקרן שאלה את תמר על חייה, תמר גמגמה משהו מובך על העבודה בבית קפה, ועל כך שהיא לא יודעת עדיין מה היא רוצה לעשות. קרן השתדלה לא לצחוק, אבל היא חייכה ואמרה לתמר בהצלחה, ברוגע, בשלווה, ובביטחון. היא סיימה את הקפה שלה, והשאירה לתמר טיפ. היום שלה כבר באמת לא יכל להיות טוב יותר, ופתאום, גם כל שנות ילדותה, קיבלו משמעות חיובית, וסיבה הגיונית לכל הסבל.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשהילדה ההיא, ממקודם, שמעה את הסיפור הזה, היא הרגישה איך כל הביטחון בעולם חוזר לזרום לה בעורקים.&nbsp;</p> <p>מאותו יום והילך, לא משנה מי הציק לה, מה אמר לה, או חשב עלייה. היא ידעה, שיום אחד, האנשים האלה יגישו לה קפה, והיא, היא תיהיה נדיבה, ואולי, רק אולי, תשאיר להם טיפ.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 16 Aug 2012 00:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13418372http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13418372http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13411575<div align="right" dir="rtl"><p>חיים שלמים ארוזים בארגז.</p> <p>כמה דפים, ניירת, מסמכים.&nbsp;</p> <p>היה הבעלים של, עסק ב, התחתן עם, ועזב.</p> <p>חצי מילה, אותיות מטושטשות מדמעות,&nbsp;</p> <p>המון אבק,&nbsp;</p> <p>ותמונה עם אנשים מחייכים, שאיש עתה לא יכול לזהות.&nbsp;</p> <p>ספרים ישנים, קופסת דיו ריקה.&nbsp;</p> <p>כובע מעוך שצבעו דהה.&nbsp;</p> <p>עניבה מקומטת, עלי כותרת של עולש.&nbsp;</p> <p>המון אבק וריח של עובש.&nbsp;</p> <p>כפתור, פנינה. חרוזים מפוזרים בכל פינה.&nbsp;</p> <p>נעל אחת, שחורה. ספק של גבר, ספק של אישה.</p> <p>וחיים שלמים, ארוזים בקופסה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><img style="width: 500px; height: 325px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/30/22/72/722230/posts/26023620.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Sat, 11 Aug 2012 22:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13411575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13411575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13408487<div align="right" dir="rtl"><p>היא לא ביקשה ממנו הסברים. היא לא ביקשה ממנו שישאר, שילך, שישתנה. היא ביקשה דבר אחד, ובאמת לא הייתה צריכה יותר מכך.&nbsp;</p> <p>היא ביקשה להיות קרובה אליו. היא ביקשה שיתן לה להיות במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, במרחק נגיעה - ללא התחייבות למגע. זה הספיק לה כדי להרגיש צמרמורת בכל הגוף. זה הספיק לה כדי להרגיש את הגוף מתמלא באנרגיה, באושר, ברוגע.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>היא לא ביקשה שיהיה רק שלה, והיא לא ביקשה שיגיד לה את האמת. היא גם לא ביקשה שישקר, שיעלם, או שיחייך.&nbsp;</p> <p>היא ביקשה שיתן לה להיות שם, לידו, נוגעת - לא נוגעת, נושמת את אותו האוויר שהוא נושם. להרגיש את גלי החום שהגוף שלו מפיק, להרגיש את הלב שלו פועם, לשמוע את הריאות מתמלאות אוויר בזמן שהוא ישן. להרגיש את הדם שלו זורם.</p> <p>היא לא רצתה מעבר לכך ולא ביקשה דבר מלבד זאת.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>היא ידעה שלהיות קרובה אליו מסב לה אושר רב, ותמיד הבינה שהקירבה ביניהם היא הדבר המהפנט ביותר בעולם. לא משנה כמה זמן יתעלמו זה מזו, החשמל היה בילתי ניתן להכחשה, המשיכה הזאת, שפעמים כה רבות הוציאה אותה מדעתה.&nbsp;</p> <p>והגוף, הגוף שבגד בלב, ושניהם יחד פתחו במלחמה נגד ההיגיון. מלחמה בה אף אחד לא מנצח: שני הצדדים מפסידים בכל תוצאה שתצא.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז היא לא ביקשה ממנו דבר. היא אף פעם לא באמת אמרה לו, או הסבירה. היא לא ביקשה, והוא לא ידע.&nbsp;</p> <p>אבל בליבה, היא ידעה, שהיא לא צריכה כלום, רק להיות קרובה אליו. היא לא צריכה מים, או אוכל, רק להיות לידו. </p> <p>רק להביט בעיניים השחורות שלו, וללכת בהן&nbsp;לאיבוד, להיסחף באין סופיות של המבט שלו - לשקוע בים של חום ואהבה, ללא התפשרות.&nbsp;</p> <p>להיות קרובה כל כך, מילימטרים מגופו, מליבו, משפתיו...&nbsp;</p> <p>אך רחוקה שנות אור מלהיות שלו.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/30/22/72/722230/posts/23559514.jpg" alt="" /></p></div>Thu, 09 Aug 2012 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (נוצרת המחשבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=722230&blogcode=13408487http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=722230&blog=13408487