http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612heCopyright 2026 או.רי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12169001<div align="right" dir="rtl">לפעמים כשאני ממש עצבנית, כלכך עצבנית שהפנים שלי מתלהטות, הראש שלי פועם והשיניים שלי חורקות, קורה לי שאני מתנתקת בלי כוונה. פתאום אני כולי קופאת , המבט שלי בוהה בלא-כלום, ואני מריצה בראש שלי תרחישים פוטנציאליים לפיצוץ שאני רוצה לעורר.אני מדמיינת את עצמי צורחת ללא הרף, משליכה חפצים שבירים לכל עבר.אני מדמיינת את עצמי שורטת את עצמי בזעם, משאירה על עצמי פסים של דם בכל הגוף.אני מדמיינת את עצמי דורסת כל מיני אנשים.אני מדמיינת את עצמי בועטת להם בראש, שוב ושוב. ושוב.אני מדמיינת את עצמי מזדיינת עם ר'.אני מדמיינת את עצמי בוכה בהיסטריה.האימאג'ים מופיעים ונעלמים. הבזקי צבע חיים ונקמניים. וזה מרגש אותי לדמיין את עצמי מאבדת שליטה כך, כפי שמעולם לא עשיתי.אבל בד"כ זה נגמר בזה שאני בוכה (בדמיון) בכי תמרורים, ומתכרבלת בכוך המנטלי שלי, שהוא קטנטן, מחניק, סגור, חשוך ומבודד. כמו שאני אוהבת.עכשיו אני לא עצבנית ככה. אני סתם קצת כועסת, בגלל אנשים מפגרים וטיפשים וחסרי אחריות שקוראים לעצמם חברים שלי למרות שמעולם לא עשו שומדבר להצדיק את הזכות לפריבילגיה הזאת.ואני לא אוהבת לכעוס. או להתעצבן. כי זה רע וזה חסר טעם.</div>Sun, 21 Nov 2010 14:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (או.רי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12169001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=720612&blog=12169001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12151433<div align="right" dir="rtl">שוטטתי באיקאה הוירטואלית וסימנתי פריטים אופציונליים לחדר העתידי שלי. מסתבר שזה דורש יותר ממה שחשבתי.שלא לדבר על הקניות המטורפות שצריך לעשות לכבוד הכאילו-חורף הממשמש ובא.אני מרגישה שאני מתפזרת.לאחרונה יוצא לי להיות הרבה מאוד לבד. לשבת ולהקשיב למחשבות שלי.יש לי בעיה כזו, שאני לא מצליחה לקחת את החיים ברצינות. אני אף פעם לא עושה שום דבר למען עצמי והקידום שלי. אני תמיד חושבת שדברים יסתדרו בשבילי. וזה באמת קורה. בזכות אנשים אחרים, כמו הורים ומורים וחברים, שמסדרים אותם בשבילי.סיריוסלי, אני הבנאדם הכי לא עצמאי שקיים. אני מרגישה שהיכולת שלי לזוז ולהניע את עצמי מתבזבזת עליי. יש לי חלומות, ושאיפות. יש לי אינספור משבצות לסמן. ויש לי את היכולת הפיזית להגשים ולבצע את כל זה.עד היום הייתי מישהי שאני לא רוצה להיות יותר. תראו לאן זה הביא אותי (מובטלת. חסרת תעסוקה. פנויה. שמנה). אני צריכה לאתר את ההרגלים הממש רעים והמושרשים היטב שלי, ולהיפטר מהם.זה צריך להיות מתועד. מחולק לפי היבטים שונים בחיי, ומה שנדרש ספציפית לשיפור כל אחד מהם.וואו. אני מרגישה כמו בנאדם עם מטרה.ויש לי תוכנית לארגן! (תכנון - אנא לא לבל</div>Thu, 11 Nov 2010 12:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (או.רי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12151433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=720612&blog=12151433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12147709<div align="right" dir="rtl">הו, אחים יקרים. היום הזה לא נחמד לי. לא. הרגליים שלי תפוסות מסיבה ששמורה אך ורק להן, אז לא עליתי על האליפטיקל. ואכלתי דיי הרבה. או שלפחות ככה זה מרגיש. כי חצי מהיום לא אכלתי בכלל, ואז בחצי השני אכלתי בסביבות ה800 קל'. שזה לא אסון. אבל דחסתי אותן לתוך 6 שעות. אבל זאת אשמתי בלבד. אני צריכה להפסיק עם פרקי זמן ארוכים בלי אוכל. אח"כ אני נמצאת בתחושת רעב בלתי פוסקת. ואני מוצאת את עצמי אוכלת עד כדי להתפקע, מחכה שהכאב בטן יעבור, ואז אוכלת עוד. בכלל, בימים שבהם אני לא עושה ספורט אני אוכלת כ"כ הרבה יותר. לפי ה-walk-mate צעדתי היום 6890 צעדים. שזה עלוב בהשוואה לאתמול. ובכלל. אני רוצה נסקפה. אני רוצה נסקפה, ויש לי רק את הנסקפה מוקה שיט, שזה מגעיל ברמות היסטריות. ואני רוצה להסניף את התחליב רחצה בריח שקדים שלי במשך שעות. ואני רוצה אריק קלפטון. ואני רוצה לישון.</div>Mon, 08 Nov 2010 21:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (או.רי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12147709http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=720612&blog=12147709http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12140394<div align="right" dir="rtl">(כן, זהו פוסט ראשון בבלוג. אבל לא, זה לא הפוסט - או הבלוג - הראשון שלי. ופרנקלי, נמאס לי מלהתחיל מחדש, מהיכרויות וממשפטי פתיחה לעוסים. אז אני פשוט אתעלם מכללי הנימוס ואתנהג כאילו הייתי פה תמיד. ברשותכם).זה מרגיש כלכך טוב לכתוב שוב.מישהו שמבין עניין אמר לי פעם "אל תפסיקי לכתוב". והפסיכולוגית שלי הזכירה לי את זה לאחרונה, כשיידעתי אותה שאני כבר לא כותבת. כאילו, בכלל.התגעגעתי לזה כ"כ. לתחושה המהממת של מילים שמתרוצצות לך בראש כמו נמלים, בזמן שאתה מקיש על המקלדת בפראות. מתאמץ בכל מאודך לשגר את כולן למחשב, מבלי להניח לאף אחת לחמוק.טרות' איז, לא כתבתי כלום כבר מעל חצי שנה. סתם שתבינו באיזו מצוקה הייתי. ועודני, למעשה. לא סיפורים קצרים, לא שירים (למרות שאת זה אני לא כ"כ עושה אניוואי). אפילו לא הרהורים. וכן, יש לי כאלה.אז אני מניחה שאני אתחיל בקטן.בלוג נידח וחסר משמעות אשר ישמש כסל אשפה לכל הגיגיי המשמימים זה קטן.(בסופו של דבר כן כתבתי סוג של פוסט פתיחה. אבל לא יצא מעצבן או מתעלק, אני מקווה).לילה טוב.</div>Fri, 05 Nov 2010 02:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (או.רי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=720612&blogcode=12140394http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=720612&blog=12140394