http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462heCopyright 2026 אֶמְפַּתְיָה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12156365<div align="right" dir="rtl">לפעמים לעשות דווקא את מה שאסור זה הכי מספק בעולם. הרגעים שאותם אני הכי מעריכה הם רגעי טירוף, רגעים של חוסר שפיות. אני כבר מתה לשבת מאחורי ההגה ולנהוג. אני כבר מדמיינת את ההרגשה שלי כשאוכל לשבת מאחורי ההגה ולהגיע לאן שארצה, מתי שארצה, בלי להיות תלויה באף אחד. נהיגה זה חופש. נהיגה זה בטחון עצמי וזו גם שליטה. היום עבר עליי יום מדהים בזיכרון יעקב עם הסבים שלי, אלוהים יברך אותם. לפעמים התרחקות מכל המוכר זה בדיוק מה שצריך כדי לחזור מפוקסים לשגרה. פרופורציה. דווקא כשאני לא מנסה לאחוז בכל החלקים בשתי ידיי אני מגלה שהם לבד נושאים את עצמם לכיוון הנכון. ומה אם אתן לדאגות שלי לזרום לידי, לא בנהר שלי, אלא בנהר ליד, ופשוט אצפה בהן נשטפות עם הזרם? הלוואי ויכולתי לנתק את המחשבות. לנשום עמוק ולהרגיש משוחררת. שלווה גמורה ושקט. לפעמים יש לי סלט של משפטים החולפים בראשי, משפטים שלא שייכים אחד לשני, מטרידים, משמחים, מלחיצים... אם אפשר היה לעצור, להקפיא את הזמן, בדיוק כמו שקרה לי היום. הייתי בן אדם הרבה יותר שמח אם הייתי מניחה לעצמי להבין שהחיים הם כל מושלמים. ולא בזכותי אלא בזכות החיים עצמם. תודה ל</div>Sun, 14 Nov 2010 00:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12156365http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12156365http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12144258<div align="right" dir="rtl">כמה הייתי רוצה לטבוע בזרועותיו של אהוב, בחיבוקה של אהבה. כמה הייתי רוצה לחוש נאהבת, כשהוא יעביר יד מלטפת בשיערי וילחוש באוזני מילות רוך. הייתי מתמוגגת מרוב עונג... כרגע אני רק שוקעת בפנטזיות מרוחקות. זמן רב כל כך אני לבד שאני כבר רגילה, למחסור ביד המחזיקה בידי כשאני הולכת ברחוב, לישון לבד בלילה, בלי שאף אחד יאחל לילה טוב, בלי שאף אחד יעיר אותי עם סמס משמח. אני כבר רגילה וזה מפחיד. כי אני כבר שכחתי איך זה כשיש מישהו נוסף. אני כל כך שקועה בלימודים ועבודה. ובסופ"ש הזה בקושי למדתי. טיילתי עם חברה בתל אביב ושקעתי איתה בעמק החלומות. חשבתי היכן אני רוצה למצוא את עצמי בעוד כמה שנים, דאמט איט, אפילו בשנה הקרובה. אני רוצה להתגבר על הפחדים שלי, על החוסר בטחון שלי, בעיקר על חרדות שהן לא יותר מצללים על הקירות. אני מוצאת את עצמי אוכלת את עצמי וכל המערכות שלי קורסות זו בתוך זו. זה עיסוק לגמרי לא בריא, לרדת על עצמי על כל דבר ובכל נושא. אני אוהבת את מי שאני. לא רזה מדי, לא שמנה מדי, עם פנים נאות למדי, עם ידע נרחב בשפות, עם כשרון יחסי בכתיבה, עם יחס נחמד לחברה, עם טוב לב שאני חושבת שיש בי. אני אוה</div>Sat, 06 Nov 2010 22:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12144258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12144258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12135050<div align="right" dir="rtl">אין מישהו בעולם הזה שיוכל להפיג את הריקנות שאני מרגישה כרגע. אין לי הרבה מה לומר. רק ריקנות אינסופית. אני תמיד מנחמת את כולם ומקשיבה לכל הצרות שלהם אבל כשזה מגיע אליי לא נשארת אפילו כתף אחת להשעין עליה את הראש. </div>Mon, 01 Nov 2010 21:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12135050http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12135050http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12133132<div align="right" dir="rtl">אחרי יום מעייף ומייגע בעבודה היה לי שיעור נהיגה לילי. זה השיעור השני שאני לוקחת בלילה, אבל דווקא בשיעור הקודם הייתי בסדר. הפעם הייתי לגמרי על הפנים. נדמה לי שאני רואה גרוע יותר בלילה, או לפי המילים של המורה 'לא מסוגלת למדוד אומדן של מרחקים'. מעולה :/ ואז, הקטע הכי מרגיז הוא שהוא ניסה לגרום לי לקחת כמה שיותר שיעורי בוקר, כי בבקרים נעשים הטסטים ואין טסטים בלילה. אמרתי לו שדווקא בגלל שאני גרועה בלילה אני מעדיפה לקחת שיעורים ליליים. ועזבו את זה שהייתי עייפה ומתה אחרי יום שלם בעבודה, זה היה סתם שיעור מאכזב. וזה כבר שיעור 17. כל היום אני נסחטת בעבודה עד שיוצא לי המיץ. הלחץ בשמיים. אני מרגישה כל כך לבד לפעמים, שאין לי את מי לשתף ואין לי למי לספר את כל השטויות הקטנות שלי. כשאני הולכת לישון אני תמיד לבד ואפילו כשאני מתקשרת לחברות הן לא תמיד פנויות לדבר איתי. בד"כ הן לא פנויות. עכשיו התקשרתי לאחל לחברה יום הולדת שמח ולשאול מה איתה אבל אפילו הפעם היא לא עונה. אני עייפה כל כך והעומס עדיין לא התחיל. וגם, נמאס לי לקטר כי גם ככה לאף אחד לא ממש משנה. אני חייבת שינוי באווירה דחוף. דיי כבר להיות</div>Sun, 31 Oct 2010 20:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12133132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12133132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12128664<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת סופי שבוע קרירים וסגריריים, כאלו שנותנים לך לגיטימציה להישאר מתחת לשמיכה עם ספר טוב. וזה מה שאני מתכוונת לעשות היום, אחרי שאתעסק קצת בכתיבה. מה ששומר על השפיות שלי זה הסיפור שאני כותבת, הקוראים שמחכים לפרק... זה נותן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב. אם הייתי כותבת למגירה, כמו פעם, רוב הסיפורים שלי היו חצאי התחלות וללא סוף. היום The Swan Thieves של אליזבת' קוסטובה מחכה לי אחרי שאראה פרק ב'יומני הערפד'. סוף שבוע חורפי משהו. אתמול היה יום מטורף בהחלט בעבודה, אבל מטורף במובן הטוב של המילה. אחת הבנות הכי חמודות בצוות שלי עזבה ואני עדיין לא מאמינה כמה אתגעגע אליה. שתי בנות חדשות הצטרפו לצוות ועדיין לא יצא לי להכיר אותן לעומק ולהתחבר אליהן - זה משהו חשוב, כי אנחנו נבלה הרבה מאד שעות בשבוע ביחד. אם לא תהיה כימיה בצוות, גם העבודה תהיה פחות טובה ויותר צולעת. בכל מקרה, הפילו עליי אתמול עבודה של רכזת. גיוס אינטנסיבי וראיונות טלפוניים. זה בהחלט יכול להעיק, כשלא מוצאים מועמדים אבל כשכן מוצאים אדם מתאים לתפקיד- זו ההרגשה הכי טובה בעולם. בנוסף אני מקבלת המון פידבקים חיוביים שמעלים לי את המורל.</div>Fri, 29 Oct 2010 17:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12128664http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12128664http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12123922<div align="right" dir="rtl">היום הארוך בשבוע כבר מאחורי. שש שעות של ישיבה רציפה על התחת בהרצאות ועוד שלוש באוטובוסים וקצת הליכה וביניהם קצת אינטראקציה עם חברים ללימודים. הדבר הכי מהנה בזמן האוניברסיטה, הוא הקיטורים המשותפים של בתלמידים. מי שלא לומד לתואר אף פעם לא יבין את הלך הדיבורים הללו ולכן זה משהו מאד ייחודי לסטודנטים. זה חסר טעם לקטר לחברותיי שרק מתחילות לחשוב על לימודים ופסיכומטרי לגבי סמינרים והרצאות מייגעות. זה פשוט לא נוגע להם - עדיין. כשהייתי בפראג לא רציתי לחזור לכאן בכלל. חשבתי עד כמה מושלם יהיה להישאר לחיות שם ולהשאיר את הכל ואת כולם מאחור. איזה מן חלום יפה זה לחיות בתוך גלויה באירופה. בין רחובות צרים עם בתים ויקטוריאנים, ארכיטקטורה עוצרת נשימה ומזג אוויר שבו אפשר באמת לנשום לרווחה... נדמה לי שאנשים שחיים שם פשוט לא מבינים איזה מזל גדול נפל בחלקם. כמובן שאיני תמימה כדי להאמין שלהגר לאירופה זה דבר כל כך פשוט לעשייה- אך זה משהו שאני חושבת עליו. אולי בעתיד. כשלא אצטרך לקטר יותר על סמינרים ואוכל להשאיר אותם מאחוריי. יש אחד בקורס ששמתי עליו עין משנת הלימודים הראשונה. תמיד ידעתי שיש בו משהו אחר. זה</div>Tue, 26 Oct 2010 20:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12123922http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12123922http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12122104<div align="right" dir="rtl">תמיד קשה לי לחזור מחדש, עד כמה וכמה שאני זקוקה לכתיבה, קשה לי להניע את עצמי להיפתח, במיוחד על פני דפים וירטואליים שכאלה. עשרות בלוגים שונים, נפתחו ונשכחו, כשהבלוג היחיד בו נשארתי מעבר לשנה הוא בלוג הסיפורים שלי ובלוג נוסף שבו כתבתי על אהבה ישנה. מה שתמיד מפחיד אותי בכתיבה, זוהי החשיפה. חשיפת הפחדים, הרגשות, החששות והריקנות שאני מרגישה. אם הריקנות תעלה על כתב, היא תתועד ואז אני כבר לא אוכל לעצום בפניה את העיניים. העולם שאני תמיד מנסה לראות דרך עדשות ורודות יתנפץ. אם אני רק אתעד את מה שאני מרגישה. בזמן האחרון אני כמו בתוך מערבולת של תחושות, כמו בלב לבה של סופה שהורסת את כל איבריי הפנימיים. המחנק שאני מרגישה הוא הגדול ביותר. אני נחנקת בתוך עצמי. אני צועדת בדרך שאיני יודעת לאן היא הולכת. כששואלים אותי על העתיד שלי איני יכולה לענות. אומנם בקרוב כבר יהיה לי תואר ראשון, אך מה אעשה איתו, מלבד למסגר ולתלות אותו בחדר(או כמו שאמא מציעה, בשירותים). אני דווקא נהנית מהעבודה הנוכחית שלי, בתחום משאבי האנוש, העבודה שנקלעתי אליה במקרה, העבודה שבה הבוסית שלי גרמה לי למפל של דמעות, התפטרות וחזרה. אנ</div>Mon, 25 Oct 2010 20:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (אֶמְפַּתְיָה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=719462&blogcode=12122104http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=719462&blog=12122104