http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924שאלה:"למה קמתם ונלחמתם למרות שלא היה לכם סיכוי" תשובה:"כי אנחנו לא אנשים סוג ב',אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים אנחנו נקום ונילחם למען עצמינו" ציטוט של ניצול שואה שהשתתף במרד גטו ורשהheCopyright 2026 Aלפציה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924http://f.nanafiles.co.il/upload/112004/IsraBlog/71924/misc/877932.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=9049406<div align="right" dir="rtl">אבל תמיד היה לי יותר קל להתבטא בכתב..במחשב. זה לא מפחדנות או משהו כי את יודעת שאני בסופו של דבר אומר לך הכל. זה פשוט זורם לי ישר מהראש ישר ליידים ולמקלדת...אין פה שיהרוס את זה בדרך. אני אוהב אותך...אני דפוק... לא יודע למה אני חייב תמיד לראות את כל הדברים השליליים אפילו שאת מטיחה לי בפנים את החיוביים. אני יודע שבדיעבד אני תמיד אומר על עצמי שאני דפוק ושאני מצטער שאני כזה. ואני יודע כמה שאת שונאת שזה קורה אבל מה אני יכול לעשות. באמת שאני אוהב אותך ובאמת שאני מנסה לפעמים אבל משום מה אני כבר מתקשה לעשות מה שאמרתי לך שהכי חשוב לי בקשר...לזרום. אני יודע שאני חייב לחזור לעשות את זה...לזרום איתך בקשר ולא להיות עיקש וקשה ראש. אני מנסה להשתנות בבקשה תאמיני לי....אני רוצה להשתנות....אני חייב.בשבילך. ואל תגידי לי שאני לא חייב כלום כי זה מה שאני מרגיש ואת אמרת שאי אפשר להרגיש לא נכון, אפילו שאמרתי לך שבגדול אפשר לטעות אבל אני לא מרגיש שזה טעות אני פשוט חייב לך את זה. אני יודע שאת מנסה לפעמים להבין אותי אבל זה לא תמיד אפשרי. בסופו של דבר תדעי שאני בסוף עושה את מה שאני רוצה..כל אדם עושה א</div>Tue, 22 Apr 2008 17:46:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=9049406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=9049406http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5686544<div align="right" dir="rtl">אני מתגעגע לזה, מתגעגע לחיבוק של מישהי שאוהבת אותי. אני מתגעגע להרגשה הזאת של הקרבה, ההרגשה הזו שמחבקים מישהו שאוהבים ומרגישים כאילו הכל נעלם מסביב. שמרגישים שקט בראש ורעש בלב. אני כל כך פחדן,כל כך.לא מסוגל לעשות שום צעד כלפי מישהי. רק מחכה שמישהי תיגש אלי...כאילו שזה יקרה. יש לי אומץ לעשות כל כך הרבה דברים אחרים אבל בנושא הזה אני פשוט משתתק. מאבד את היכולת תכלס לעשות...רק לחשוב. אמרו לי "תנסה מקסימום תקבל לא"....מקסימום....זה יותר נראה לי כמו מינימום. פעם אחת....אני רוצה פעם אחת להצליח לא יותר רק לראות שאני כן מסוגל.....אבל זה כאילו משהו עוצר אותי לא יודע.משהו.</div>Fri, 19 Jan 2007 18:09:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5686544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5686544http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5646512<div align="right" dir="rtl">לא כל כך התחברתי אליו.סך הכל לא יצא לי הרבה לדבר איתו. גם הרבה פעמים יצא לי לריב איתו....גם בפעם האחרונה שראיתי אותו....אולי בגלל שהתפקידים שלנו קצת מתנגשים. אבל הוא היה בן אדם.....הוא היה הראשון שהכרתי מכל הסגל. הראשון שתכלס יצא לי לדבר איתו על מה שקורה בפלוגה. הרספ שלי נהרג אתמול בתאונת דרכים...נהג לבד...לא ברור מה קרה. ככה פתאום בבום אחד ואין יותר מי שידאג לאוכל בפלוגה. ואין מי שיצעק שהמחלקה לא עשתה מטלות כמו שצריך או שמישהו לא הלך לפי הנהלים. מוזר.....נראה לי שזאת פעם ראשונה שמוות הגיעה כל כך קרוב אלי. זה כל כך מוזר לי. פתאום לא לראות אותו יותר ככה סתם להיעלם.קשה לי.באמת.</div>Sat, 13 Jan 2007 12:12:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5646512http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5646512http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5550030<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן לא עידכנתי תכלס. לא יודע למה סתם כל פעם נכנסתי קראתי תגובות ויצאתי.... מה קורה איתי?.....אני מפקד עכשיו של קורס מכים אג"מ. כלומר חברה שהם לא בחיר\הנדסה אבל גם לא ג'ובניקים. אני נטחן למוות ותכלס אני טוחן את עצמי....אני בוחר לא לאכול כמעט ולא לישון הרבה..יוצא לי לישון בין 3 ל5 שעות בלילה ו5 זה מקרה נדיר מאוד. אבל זה לא נורא...יש לי אחלה פידבקים מהחיילים שלי אני מרגיש שהם מרגישים טוב עם העובדה שאני המפקד שלהם. ותכלס אני מנסה לתת להם כמה שיותר....כבר אמרתי להם שלא אכפת לי שיפנו אלי עם הבעיות הכי קטנות שיש מתי שהם רוצים.אפילו אם אני בבית וזה שבת בבוקר. זהו....עדיין חסרה לי אהבה.מאוד. אבל אני בסדר....אני כבר לא רודף אחרי חלום רחוק ומתאכזב ממנו....אפשר להגיד שתקופות הבאסה שלי עברו בערך. אולי כי ממש טוב לי עם מה שאני עושה ביום יום או שפשוט אין לי זמן לזה. זהו....התרחקתי מהרבה אנשים ותכלס זה לא הכי מפריע לי....נמאס לי פשוט לרדוף אחרי אנשים שלא משקיעים בי. נשארתי עם קומץ קטן של חברים טובים ווואלה דיי טוב לי עם זה תכלס. אני מרגיש עכשיו שאני במסלול הנכון...לא נותן מעצמי יותר מ</div>Fri, 29 Dec 2006 19:02:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5550030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5550030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5292583<div align="right" dir="rtl">אני אוהב את חברים שלי ואני אעשה הכל בשבילים ובאמת שאת שני הימים האחרונים שישי וחמישי נתתי הכל בשביל לעזור לחבר שלי להפתיע את חברה שלו שיש לה יומולדת. ועזרתי לו להכין לה ערב במיוחד בשבילה ועזרתי לארגן את המסיבת הפתעה שלה כי היא גם ידידה טובה שלי. כל זה ואני ממש שמח בשבילם....אבל על פעם שאני רואה אותם מאושרים אני די מקנא... לא כי אני רוצה אותה או משהו אלא למה אני לא יכול להשיג משהו יפה כזה לעצמי....אהבה. אני לא בפוקוס...הראייה שלי מעוותת...סעמק שיפול לי כבר האסימון או שיפול לי משהו כבד על הראש.</div>Sat, 18 Nov 2006 17:01:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5292583http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5292583http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5197907<div align="right" dir="rtl">איפה הרצון הטוב? לאן נעלמו כל אותם מעשים טובים. בני אדם מקולקלים והם רק נרקבים יותר.... העתיד יהיה רק שחור יותר...</div>Fri, 03 Nov 2006 14:45:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5197907http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5197907http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5098222<div align="right" dir="rtl">איפה הקצה שלי? איפה קצה גבול היכולת?מתי אני אעצור ואגיד "די לא עוד"? לא יודע השבוע נראה לי שרק לקחתי את הגבול הזה למרחק גדול יותר.....הלכתי עד לקצה והוא רק התרחק. שבוע מלחמה...שבוע שואה.שבוע אחד הקשים שעברתי בחיים שלי. מתיש פיזית ונפשית הרבה יותר מהגיבוש טיס שעשיתי. כל השבוע הולכים עם תיקים וציוד עלינו במשקלים של 40 קילו פלוס שזה חצי ממני בערך. הולכים כל הזמן ועושים משימות שאנחנו מפקדים עלינו וזה ע"מ ללמד אותנו על פיקוד תחת לחץ. ישנים קצת...בקושי אוכלים-רק דוחפים קצת לחם ב2 דקות שמתכוננים לאיזו תרגיל-מבצע. אז היה לי קשה.רציתי לעצור,לשב, לנשום, לעצום עיניים ולנוח. אבל המשכתי...איפה שאנשים התייבשו והגב שלהם כבר התקלף מרוב שפשופים...איפה שאנשים חטפו היפותרמיה ונשברו ואמרו לא עוד. אני המשכתי ללכת עם ה40 קילו האלה עלי....עם כל הרעב,חוסר שינה, שפשופים ברגליים ובגב....עם אותם מדים כבר 3 ימים בלי להוריד נעליים בכלל. אני המשכתי והקפצתי מדי פעם את התיק ה90 ליטר הזה שהיה מפוצץ בציוד מנהלתי חומרי חבלה ואוכל.הקפצתי כדי שאני אוכל לנפח את הריאות ולנשום את אותה נשימה שהייתה חסרה לי כל המסע.</div>Wed, 18 Oct 2006 19:48:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=5098222http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=5098222http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4959398<div align="right" dir="rtl">אני בחיים לא ביקשתי תודה. אני בחיים לא חשבתי עליה.אני בחיים אל חשבתי על עצמי בצבא.כל השנה וחודשיים האחרונות שיררתתי כקרבי מסיבה אחת.שלי תהיה את הכולת להגן על המשפחה והחברים שלי.שאני אדע שאני עושה את זה.כל הפעמים שחשבתי לפרוש כי זה קשה,לא ממצב, מלחיץ, מסוכן וכי תמיד יש לך שם הרגשה של חרא.כל הפעמים האלה התגמדו לעומת הרצון היחיד שלי להגן על משפחתי ועל חבריי.לקום מוקדם בבוקר, לעבוד קשה, לעלות עמדה, להיות 10 שעות על הרגליים רצוף במחסום,לרוץ, לסחוב, להיפצע, לזחול, לעבור עוד שיעור, עוד תרגיל,עוד מד"ס , עוד מסע , עוד טפ"ש, עוד מארב , עוד שמירה , עוד סגירת שבת, עוד פציעה.כל אלה ועוד ועוד רק בשבילכם-האנשים שאני אוהב.אז ביקשתי, ביקשתי שקט שאני חוזר הביתה....לפחות בדקות הראשונות.לפחות בדקות הראשונות תנו לי להרגיש שיש לי שקט. רק את הזמן של להיכנס בדלת לפשוט את המדים ולשכב 10 דקות על המיטה.לא יודע באמת שאני לא רוצה יותר אלא רק את ה20 דקות האלה של להרגיש שבאמת עכשיו יש לי יומיים שני לא צריך להתאמץ ולרוץ ולקום ולהוכיח את עצמי כל פעם מחדש.אבל לא יכולתם לתת לי את זה.היה לכם קשה לראות אותי אחרי שבוע שבוע</div>Sat, 30 Sep 2006 17:53:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4959398http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=4959398http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4901373<div align="right" dir="rtl">זה יהיה פוסט קצר כי אין לי ממש מוזה לכתוב רק רציתי לשתף אותכם במשהו. השבוע היה לנו שבוע מנהיגות, הלכנו לבסיס אחר שהוא נחמד יותר עברנו הרבה שיעורים על איך לפקד ולהנהיג. אחד מהשיעורים היה קל"ע(קבוצה לשיפור עצמי) שכל החיילים יושבים בלי סגל בכלל ועוברים אחד אחד ואומרים לו מה טוב אצלו ומה לא. לצערי אני באותו זמן הייתי צריך להכין שיעור משלי על חומת מגן לכן באתי ורק עשו לי את זה והלכתי ככה שלא יכולתי להעיר הערות לאחרים וחבל כי יש לי הרבה דברים טובים וטובים פחות לאנשים. אז לי יצא שאמרו הרבה יותר דברים טובים מאשר רעים רק שברעים היו "מתנשא" ו"מתבכיין".....הבנתי מאיפה זה נובע. הבנתי שזה נובע מהצורך הבלתי נשלט שלי למצוא היגיון בכל דבר שאומרים לי. ככה שאם אני לא מוצא במשהו היגיון או שאני אתלונן עליו-"בכיין" עד שאני אבין או עד שישנו את הדבר הזה. ואני מתנשא כי ברגע שאני לא מוצא במשה והיגיון אני חייב לשנות אותו שיהיה הגיוני. מה לעשות ההיגיון נמצא בדברים הקטנים וגם שם הוא לעיתים חסר. דבר שפתחתי בפני המחלקה וזה פעם ראשונה שפתחתי את זה בכלל בפני אנשים אחרים כולל כולם, זה- שאני תמיד מוצא בכל דבר</div>Fri, 22 Sep 2006 02:10:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4901373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=4901373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4869804<div align="right" dir="rtl">חזרתי עכשיו במכונית הביתה. שמעתי את אותו שיר ששמעתי פעם ראשונה לפני בערך 3 שנים לפני שטסתי לניר להולנד שם הוא היה גר. קלטתי שכלום אצלי לא השתנה, כלום לא התקדם, כלום לא התפתח...עדיין אותו חוסר משמעות לחיים. מפחיד אותי היום שעמדתי על המרפסת של ניר הבטתי למטה וחשבתי שאולי זה כן רעיון טוב לקפוץ למטה באותו רגע. כאילו מזה משנה...סך הכל צעד אחד קדימה ו50 מטר בערך למטה. ועכשיו יגידו-זה משנה להורים שלך ולחברים שלך, לאנשים שאוהבים אותך...עכשיו פעם ראשונה שהבנתי את התשובה לזה. משנה להם שאני אתאבד כי אז הם ירגישו שבאמת כאב לי. כי אף אחד לא מבין, למרות שאני רוצה שיבינו אבל לא נותן לאף אחד לנסות להבין, כמה באמת כואב לי. כמה כואב לי על כל מילה רעה שאומרים לי, כמה הקללה הכי קטנה וחסרת משמעות כמו טיפש שזורקים אותה כבדרך אגב כואבת לי. אף אחד לא יודע שבאותו רגע שאמרו לי את זה עובר לי מין גל של צמרמורת של שנראה עצמית בגוף וכמה אני מייסר את עצמי על המילה הזו. אף אחד לא מבין כמה כואב לי להביט על העולם ולראות את כל הדברים שאני לא ושאני רוצה להיות ולא יכול. אף אחד לא רואה איך כל 5 דקות אני מסתכל על</div>Sat, 16 Sep 2006 21:29:00 +0200ido_iungelson@yahoo.com (Aלפציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=71924&blogcode=4869804http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=71924&blog=4869804