http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735סיפורים בהמשכיםheCopyright 2026 לפעמים כותבת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12119421<div align="right" dir="rtl">פרק חדש עלה לאוויר:) וגם סוג-של-עיצוב, די עילג למען האמת, אבל לפחות לא ריק כאן כמו קודם. אשמח לקבל הצעות ועזרה לעיצוב. מקווה שהפרק החדש ימצא חן בעינכם. אני לא מתה עליו, אבל לפחות הוא קצת יותר ארוך מהפרקים הקודמים. תודה רבה לכם על התגובות מחממות הלב בפרק הקודם! זה מגביר את המוטיבציה ברמות מטורפות, אז תמשיכו... שיהיה לכם שבוע מעולה! כותבת לפעמים. פרק שלישי- בית "ש-לום!" פתחתי את הדלת לרווחה.ריח חמצמץ וחד עלה מהמטבח וקיבל את פניי."יש מישהו בבית?" "אני" קול עמום ענה לי בשפה זרה, מתנגנת. אמא יצאה מן המטבח, כפות ידיה היומלוכלכות מבצק ולגופה חגרה סינר. "שלום, מה שלומכם?" שאלה באמהרית. "בסדר" עניתי בעברית. למרות חמש עשרה השנים שלנו בישראל, אמא עוד לא הצליחה להתרגל. לא לשפה ולא למנטאליות הישראלית. אפשר להבין אותה. ניגשתי אליה ונישקתי על לחיה, כמו בכל יום. "היי אמא" אורי פרץ בסערה אל הסלון, מתנשף. הוא ניגש אליה ותלה גם הואנשיקה חטופה על לחיה. "שלום אורי" אמרה אמא בעברית, מבטאת לאט את המילים, במבטא שבור ועוקצני, "איך היה בבית ספר?" "סבבה!" הוא העיף את התיק מעל גבו לנקודהאקראית ברצ</div>Sun, 24 Oct 2010 14:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (לפעמים כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12119421http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=718735&blog=12119421http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12113525<div align="right" dir="rtl">וואו, הבלוג הזה ממש ממכר:) רק אתמול כתבתי את הפרק הראשון והיום אני מפרסמת פרק נוסף. בדרך כלל זה לא יהיה ככה, כמובן. אבל מכוון שהבלוג חדש והסיפור מעקצץ לי באצבעות לא הצלחתי להתאפק... תודה רבה למגיבות בפרקים הקודמים, ו...יש לי שני מנויים! איזה כיף אדיר זה, באמת! משמחים שכמותכם, אני מקווה שתמשיכו להנות מהסיפור. תודה רבה!!! הפרק הפעם מתמקד די הרבה על רגשות והמחשבות של הגיבורה, אני מקווה שזה לא יעיק. תגובות, גם ביקורת, יתקבלו בשמחה. וכמובן, שוב- אם מישהי מוכנה לעזור לי בעיצוב של הבלוג, זה יהיה נהדר. אשים קרדיט, כמובן. תעשו חיים, כותבת לפעמים:) פרק שני- נגטיב גררתי את רגלי מחוץ לגינה. הצעדים הראשונים שעשיתי לכיוון הבית היו אטיים וכבדים. כל רגל שלי שקלה כמו גוש עופרת, ובקושי הצלחתי להרים אותה כדי לעשות צעד אחד. אמנם הראייה שלי כבר התייצבה, אבל המוח שלי התנהג כמו ג'לי אדום ורוטט. ניסיתי לשחזר את מה שקרה לפני רק כמה דקות, עדיין רואה לנגד עיני את צלליתו של הנער מתרחקת, עדיין שומעת את קולו, מרגישה את מגע זרועו האיתנה בכף ידי. נדמה כאילו השעה ההיא, בה ישבתי על הנדנדה והבטתי בכמיהה לשמי</div>Thu, 21 Oct 2010 15:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (לפעמים כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12113525http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=718735&blog=12113525http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12111799<div align="right" dir="rtl">שלום! פתחתי בלוג סיפורים בהמשכים. אני מקווה שאצליח לעדכן אותו לעיתים קרובות, ושתהנו מהסיפורים שכתבתי. כמו שאתם שמים לב, העיצוב כרגע די גרוע, ואם מישהי תוכל לעצב לי או לשלוח קישור לבלוג עיצובים, אני ממש אשמח! כמובן שאוסיף קרדיט. אשמח ממש לתגובות! תודה, כותבת לפעמים:) פרק ראשון- להתחיל מהאמצע השמיים היו בהירים וחלקים. אפילו ענן אחד לא כיסה את התכלת הזוהרת שעטפה אותי מלמעלה. ממקום מושבי על הנדנדה בגן המשחקים הציבורי הריק, יכולתי לבהות בהם ללא הפרעות. התנדנדתי קלות, פעם למעלה ופעם למטה, וניסיתי לחשוב. יום שני היום. השבוע רק התחיל, וכברמצאתי את עצמי על הנדנדה בגן ציבורי. צהלות הילדים שבדרך כלל מהדהדות כאן, נדמו. בשעה הזאת כולם בבית ספר ובגנים, ורק אני כאן. על הנדנדה. לבד. רק אני והשמיים. זקן אחד עבר מתחת לשדרת העצים שעל יד הגן. הוא הלך בקצב איטי והידיים שלו היו שלובות מאחורי הגב. הוא העיף בי מבט תוהה, ומחשבותיו נרשמו לו על המצח: מה עושה כאן הנערה הזאת? מדוע היא אינה בבית הספר? עצמתי את עיני. רציתי לענות לו, האמן לי שאני בעצמי לא יודעת למה אני כאן. מה שבטוח, בבית הספר אני לא</div>Wed, 20 Oct 2010 13:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (לפעמים כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=718735&blogcode=12111799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=718735&blog=12111799