http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814סיפורים מתקופת ילדותי בחברוןheCopyright 2026 HeBRoN. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12184630<div align="right" dir="rtl">קשה לתאר את הקור בחברון למי שלא חש אותו מעולם. אויר קפוא זורם ברוחהמהירהבין ההרים והגבעותומתנקזמטה אלכיכר גרוסשבעמק חברון. הכפורחודראל העצמות וכמו מניף דגל המכריז על כיבושטריטוריה חדשה. בעלי החנויות מתקבצים אגודות אגודות בפתחי החנויות שלאורך הרחוב, מבעירים קרשים בתוך חביות נמוכות עשויותמתכת מפוחמתומתישבים סביבן תוך שהם שותיםתה מהבילאו מעסים את גפיהםבחומה של האש. חיילים לבושים בחרמוניות, כובעי גרב וכפפות מסתופפים בעמדותיהם ככליכולתם, רועדים מקור. אלו ששפר מזלם כדי השגת שקיות חימום, מנערים ומניחים אותן על בגדיהם התחתוניםבתקווה לשעות מספרשל קור נסבל. תושבי העיר, יהודיםוערבים, ממעטים להסתובב ברחובות ומסתגרים בביתם במשך רובו של יום. גם אנו הילדים מצאנותעסוקה בתוך הבתים, אך דבר אחד הוציא אותנו לרחוב גם בלילות הקרים ביותר, 'סיירת קפה'. היינונפגשים בשעות הערב,מסתובבים ברחובות ובשכונות תוך שאנו עוברים בין החיילים בעמדות השונות כשבידינושני ג'ריקנים מלאים בתה וקפה, כוסות, פיצוחים ועוגותשהכנו מבעוד מועד. מציעים ללוחמים שתייה חמה ומשהו לאכול ומעבירים להם מעט את השעמום שבשמירה. אם היה ל</div>Tue, 30 Nov 2010 14:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12184630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=12184630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12081179<div align="right" dir="rtl">איגרוף תאילנדי, טקוואנדו, בושידו וקרב מגע. קצת מכל אחד לימד אותנו דב המדריך בחוג להגנה עצמית. שיעוראו שנייםבשבוע. מזרוני אימוןכחולים ושחורים פרושים על רצפת הלובי בבניין בית"ר בשכונת אברהם אבינו. עשרה עד עשרים ילדים בגילאי עשרה שונים. לבושים בגדי אימון, מגיני שוקיים וכפפות, עומדים בחי"ת, יחפים. דב מסביר ומדגים, low kick.. high kick ותרגילים שונים. מתחלקים לזוגות. מתרגלים יחדיו. מכות. זהמה שלומדים עכשיו. בסוף השיעור עורכים קרבות. אחד מול אחד. לחדול או להיות. לא, החוג הזה לא היה ספורטיבי. לאחשבנו על תחרויות, חגורות, נצחונותומדליות. לא בשביל הכיף הלכתי לשם.לא חלמתי להיות ברוס לי כשאגדל. (גם לא ידעתי מי זה בכלל..) אמרו שחשוב שנדע להילחם. מסוכן להסתובב ברחוב בין אלפי ערבים, לבד, ילד.. אמנם לא הצטיינתי אז בתרגילים שדרשו גמישות רבה שדורשת השקעהוהמון אימונים, אבלאת הטכניקה שלהתרגילים שלימד אותנו דב,למדתי לנצל טוב מאוד. דב הצטייר לי כלוחם בנפשו, בלתי ניתן לעצירה, לא מנוצח, אך גם בעל סבלנות רבה. פעם אחת,ראיתיאותומתוסכל קלותכאשר לא הצלחנו לבצע תרגיל שלימד, שדרש מאיתנו גמישו</div>Mon, 04 Oct 2010 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12081179http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=12081179http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12032628<div align="right" dir="rtl">כיום, האוטובוסים שנוסעים לחברון הם ממוגנים נגד ירי. זאת, בעקבות כל פיגועי הירי שהחלו לאחר הסכמי אוסלו. בשנים שלפני אוסלו, כשהייתי עוד ילד קטן, לפני שהחלו לירות עלינו לאורך הכבישים, האוטובוסים היו ממוגנים רק נגד אבנים. זו היתה התקופה של האינתיפאדה הראשונה והפיגועים באותה התקופה התאפיינו בעיקר בזריקות אבנים, בקבוקי תבערה (בקתב"ים) ודקירות. בעקבות זריקות האבנים, מוגנו כל האוטובוסים והרכבים הפרטיים נגד אבנים. מדבקות גדולות הודבקו על צידם החיצוני של החלונות ויצרו שכבת מגןשספגה את עוצמת האבניםשפגעו בחלון ומנעה את התנפצותו אל פנים הרכב. המיגון גרם לחלונות להיות פחות שקופים כך שאם היית מנסה להסתכל מבעדם החוצה איכות התמונה שנגליתה לעיניךדמתה למראה שרואהאדם ששכח לענוד את משקפיו, או למראה הנגלה מבעד לחלונותמצפה תת ימי. אחד המקרים שאוליהובילו להחלטה למגן את כל כלי הרכב נגד אבנים, התרחש כשהייתי בן6 בערך: באותו היום סיימתי את לימודי בתלמוד תורה בקרית ארבע (שם למדתי מידי יום) ועליתי על האוטובוס של התלמידים העושה את דרכו מקרית ארבע לשכונות היהודיות בחברון. התיישבתי ליד החלון באחד הספ</div>Fri, 10 Sep 2010 17:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12032628http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=12032628http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12008707<div align="right" dir="rtl">מה עושה ילד בשעות הפנאי? מה עושה ילד יהודי חברוני בשעות הפנאי? אחרי שהסתיימו הלימודים וסיים להכין שיעורים ועמד בכל המטלות וכו'? טלויזיה לא היה לנו מטעמי דת (היו רק 2 משפחות שהיה להם טלויזיה) כך שרוב הזמן שיחקנו בחוץ. היתה לנו בשכונה רחבת משחקים קטנה ובשלב יותר מאוחר, גם ארגז חול עם מגלשות וכו', אבל אין ספק שזמן רב מאוד בילינו בפינת החי שלנו מול שכונת בית הדסה. היה זה שטח מגודר, כשלושים מטר אורכו ועשרה מטרים רוחבו, מחולק לתתי תאים על פי סוגי החיות. התחלנו בקטן, קנינו חמור אחד וכמה תרנגולים משוק התרנגולים, שאילולא היה מלא באנשים עד אפס מקום, היית יכול לראות שהרצפה מלאה ברגלי תרנגולים... אחר כך הוספנו ברווזים וטווסים, ארנבות ופניניות, אווזים ויונים. בשיא פריחתו של גן החיות הקטן שלנו, מלאי החיות שלנו כלל (מספרים לא מדויקים ואולי שכחתי כמה חיות) : עשריםחמורים שהקצנו להם שטח מגודר משלהם והיינו מוציאים אותם תכופות לרכיבה ברחובות העיר. פרד אחד. עשרה ארנביםשלא הצליחו להתרבות כי האבא היה אוכל את הגורים כל פעם מחדש. מספר טווסים וטווסות שהתגלו כציידי עכברים מקצועיים והצילו</div>Sun, 29 Aug 2010 22:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12008707http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=12008707http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12002381<div align="right" dir="rtl">"עשר!..תשע!..שמונה!..שבע!..שש!.. חמש!..ארבע!..שלוש!..שתיים!..אחת!.. שו-ק הפישפשים! שו-ק הפישפשים!" היינו עולים לאוטובוס בכיכר גרוס שהיא התחנה האחרונה לפני קרית ארבע ומצטרפים לילדי שכונות בית הדסה, תל רומידה ובית רומנו שכבר עלו לאוטובוס לפנינו. שניות מעטות לאחר שהחלנו בנסיעה לכיוון קרית ארבע החלנו כולם לצעוק בקצב אחיד את הספירה לאחור. הקצב של השירה היה מתוכנן כך שכאשר נגיע בשירה ל - "שו-ק הפישפשים!" , נגיע פיזית בנסיעה לשוק הפישפשים. השוק שהיה מול מערת המכפלה, היה נקודהמועדת לפורענות שבאופן קבועערבים זרקו עלינו משם אבנים. הספירה שלנו לאחור היתה בעצם ספירה לאחור לקראת האבן הראשונה שתפגע לנובאוטובוס ונחשו מה - בדרך כלל פגענו בול! המוזר הוא שאני אפילו לא זוכר רגשות של שינאה, כעס, או רצון לנקמה וכדומה כלפי הערבים שזרקו עלינו את האבנים בשוק הפישפשים. מבחינתי, באותו הזמן זה פשוט היה סוג של כלל כזה -בשוק הפישפשים חוטפים אבנים. אפשר לומר שמבחינתנו האבנים שפגעו בנו באותו מקום בכל בוקר היו כמו אותו פס האטה מוכר שנמצא ברחוב שלכם שאתם כבר מכירים איך הוא מרגיש, איך אפשר להתחמק ממנו,</div>Thu, 26 Aug 2010 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=12002381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=12002381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=11994797<div align="right" dir="rtl">התנחלות יהודית? עיר ערבית? עיר מעורבת? עיר מופרדת? היום הייתי מגדיר את חברון כעיר מופרדת, יש את האיזור של הערבים שזה רוב מוחלט של העיר ויש את השכונות היהודיות שמחוברות ביניהן על ידי רחוב מרכזי אחד. הערבים לא מורשים להיכנס לשטח היהודי (כמו כל התנחלות) והיהודים לא מורשים להיכנס לשטח הערבי (כמו כל עיר בשליטה פלסטינית). אבל כל ההגדרות האלו לא נוגעות לילדות שלי, כי כשאני הייתי ילד בחברון, לפני כל תהליך אוסלו והאינתיפאדה השנייה, לא היה את ההפרדות האלו. כל בוקר כשהייתי יוצא מהבית עם הילקוט על הגב בדרכי אל תחנת האוטובוס שהיה מסיע אותנו לבית הספר בקרית ארבע, הייתיחוצהאת השוק הסיטונאי ברגל, עובר דרך מאות אם לא אלפי רוכלים, סוחרים, משאיות שפורקות סחורה, שוק של ממש. השוק הסיטונאי והשוק הקימונעי הסמוך לו היו מרכז העיר חברון. אלפים אלפים היובאים לקנות את מרכולתם בשוק הקימונעי, החל מירקות ופירות וכלה בתבלינים,בגדים ומטאטאי קש. מוכרי הקפה היו מסתובבים בין הרוכלים ומציעיםלהם קפה שחור חזק בכוס זכוכית קטנה מתוך מגשנחושת עגול,בדרכם חזרה היו מוכרי הקפה אוספים את הכוסות וגובים את התשלום. י</div>Mon, 23 Aug 2010 10:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=11994797http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=11994797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=11994193<div align="right" dir="rtl">היא: "מאיפה אתה במקור?" אני: "חברון". היא: "מה, קרית ארבע כאילו?" אני: "לא, חברון חברון." היא: "אתה ערבי?" אין ספק שזו אחת התגובות המשעשעות ביותר שקיבלתי בתגובה להסגרת שם המקום בו גדלתי.. מישהי אחרת אפילו אמרה משהו בסגנון "אתה ערבי? לא שיש לי בעייה עם זה כאילו.." התגובות של האנשים שמתוודעים לראשונה לכך שגדלתי בחברון הן שונות ומשונות. פעמים מצחיקות, פעמים פוגעות ולפעמים סתם מוזרות. "אתה לא נראה מחברון". "מה? יש שם יהודים?!". "אז איך זה לגדול בחברון?". "חברון, חברון? בטוח שחברון? אתה לא עובד עלי, נכון?". "מאיזו שכונה? כן הייתי שם בצבא..". "הם קיצונים שמה, לא?". "(מבט חפוז אל עבר קודקודי מוודא שלא מסתתתרת שם כיפה) ו..מה? אתה כאילו...אממ...היית דתי?..אתה דתי?". אז הנה אני אתמצת את התשובות שלי אחת ולתמיד: נכון, אני לא נראה מחברון, אבל פעם נראיתי. כן, אני בטוח שאני מחברון, כן, חברון! ברור שיש שם יהודים! איפה אתה חי?! וכן, הם קיצונים שמה. ואיך זה לגדול בחברון? לא יודע איך לענות על השאלה הזו, אז אני אחזיר בשאלה,איך זה לגדול בתל אביב? אפשר לענות על שאלה כזו במשפט וחצי? אי א</div>Sun, 22 Aug 2010 23:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (HeBRoN)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709814&blogcode=11994193http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709814&blog=11994193