<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>ורק לים נשאר להתקדם</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408</link><description></description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 צדדית. All Rights Reserved.</copyright><image><title>ורק לים נשאר להתקדם</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408</link><url></url></image><item><title>טיפוש לילי</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408&amp;blogcode=11992258</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;חשבתי שאני קצת יותר מלהצליח להוציא רישיון נהיגה,חשבתי שיש לי קצת ביטחון עצמי להאמין שאני מעבר לזה,אבל אני כרגע, לא מצליחה לישון כי עולות ומסתובבות לי בראש כל אותן טעויות של לחץ מול הגברים הקשוחים הללו עם משקפי השמש, החליפות והפה הקווי הזה, האדיש.מורה הנהיגה השמן, החזיר, העושק הזהובעיקר אני שלא מצליחה להאמין בעצמי בדבר כזה קטן,ואי אפשר לקנות ביטחון עצמי, האופציה היחידה שפגשתי בה הייתה האלכוהול, וזה לא יכול לעזור לי במקרה הזה,ובתכלס זה בכלל לא יכול לעזור לי, כבר הבנתי שלא ואני אתמודד איתי.אבל חוץ מזה שאני לא אינטליגנטית בכלל, זו הבעיה היחידה בחיים היפים שקיבלתי מהוריי בלי לעשות הרבה מאמצים,ככה שכל שאני יכולה לאחל לעצמי עכשיו זה שאני אהיה קצת מעבר לזה, כי יש כל כך הרבה מעבר, אבל אני רואה את זה, ולא מצליחה להגיע לשם, למעבר הנחמד.&quot;אם מתחשק לי לא להיות עצוב, אז אני נוסע לכיוון ירושלים&quot;,נראה, אולי זה יעזור.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 22 Aug 2010 01:23:00 +0200</pubDate><author>nobody@israblog.co.il (צדדית)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408&amp;blogcode=11992258</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709408&amp;blog=11992258</comments></item><item><title>הקאת מילים בלי לקיחת אחריות, לא כולל תמונות ועניין</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408&amp;blogcode=11983643</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;הכל מאד נוח, הבעיה
היא שמאז שחזרתי מהקיבוץ, הנוחות המנוונת הזו גורמת לי לרצות לעשות משהו, כל הזמן
לעשות משהו שמא אני אתנוון מול הטלוויזיה או אאבד את עצמי בפייסבוק לשווא.

המח שלי רץ ונתקע
בעמודים מדכאים, מצד אחד ברצוני לכתוב, ומצד שני אני מוותרת מראש מפאת המחסור החמור
באוצר מילים וניסיונות כושלים להתבטא, זה אף פעם לא יוצא כמו שרציתי ואם להתחשב
בעובדה שאין לי מושג מה אני רוצה אז הדבר נראה כבלתי אפשרי מלכתחילה, ובכל זאת לנסות, כי כואבת לי הבטן
בצורה שאני לא יכולה לתאר במילים, גם כי אוצר המילים שלי עדיין לא נמצא וגם כי זו
לא הפואנטה, הפואנטה היא שאם אני אכתוב קצת, עם כמה שזה נקרא מטופש, אולי הבטן
תניח לי להמשיך ולחשוב בשקט, אולי לא, בכל מקרה הבטן שלי גרמה לכך שהגיע הזמן לשבת
לכתוב ולזבל, הרבה הרבה זבל שאני אשמח להוציא ממני ולהתקדם הלאה בראש קצת פחות
מסריח ומלוכלך.

הקיבוץ באמת בלבל
אותי, בלבל אותי לטובה ואני שמחה שהם אפשרו לנו לבוא ל&lt;/div&gt;</description><pubDate>Tue, 17 Aug 2010 10:31:00 +0200</pubDate><author>nobody@israblog.co.il (צדדית)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=709408&amp;blogcode=11983643</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=709408&amp;blog=11983643</comments></item></channel></rss>