http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378you''ll take away the biggest part of meheCopyright 2026 ;Anne Boleyn. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13540609<div align="right" dir="rtl">אחרי 4 שנים של תלות, את יושבת במעונות הדסה עין כרם, מנסה ללמוד איך לבנות לוח חיים ולהבין סטטיסטיקה תיאורית, מסתכלת על קופסת הריטלין ורואה שנשארה בדיוק קפסולה אחת כדי לעבור את השבוע, ואת יודעת שהיום- אם הכדור הזה לא יחליק במורד הוושט שלך, את לא תצליחי. הרגע הזה שאת מבינה שאת מוקפת בכל כך הרבה אנשים שהוציאו ציון אדיר כמו שלך, וייתכן מאוד שיותר, בפסיכומטרי, הגבירו 4 מקצועות ריאליים מורכבים לא פחות משלך, ושאין שום דבר שמבדיל אותך מכולם יותר. אין תירוצים. זה הדבר האמיתי, לימודי רפואה, שנה א', ואת לא יכולה בלי הסם המסכן הזה. את בקושי יכולה איתו. בלילות את שותה יותר מדי, בבקרים את לא קמה לשיעורים, מעשנת בהרים היפהפיים של ירושלים בחוץ בזמן התרגולים, צולעת את דרכך משיעורי בית להגשה ראשונים לשניים. והנה באה השאלה שאת כל כך מפחדת לשאול בקול רם- אולי זה לאבשבילך? ואת אפילו לא יכולה לחשוב על זה מספיק לעומק בלי ריטלין שיסדר לך את המגירות במוח. אז את מוצאת את עצמך בישראבלוג, בבלוג הפרו-אנה הכה מצוי שלך, מחכה שהכל ייגמר</div>Mon, 05 Nov 2012 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13540609http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13540609http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13379538<div align="right" dir="rtl">וגברים מתים על זה. אז איך מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה את הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות?" ומיישמת עצות, אתם שואלים? התשובה היא פשוטה, הגבר היחיד של חיי מקטין אותי. לידו אני נזקקת, תלותית, ונותנת עד כלות. מילולית עד כלות. נותנת עוד ועוד עד שלא נותר בי דבר מלבד ריקנות מאכלת. בצורה מעט הזויה, אני מסוגלת להיות חסרת אכפתיות ומלאת בטחון עם כל זרג הנקרה לדרכי, חוץ מאיתו. במשך מספר לא מועט של שנים שכנעתי את עצמי שזה לגיטימי, שבאהבה אמיתית לא צריך לשחק משחקים, שמה שיש בינינו כל כך מיוחד שאין טעם בגבולות המוגדרים או במרדף הילדותי. טעיתי. שיקרתי לעצמי. בשלושת הימים האחרונים אני אשה חזקה. אשה שלא מתפשרת על עצמה למען הגבר בחיים שלה. אפילו הצליל של המשפט הזה צורם לי באוזן, כל הקיטשיות והעוצמה הנשית המגוחכת, אך זה עובד. לא דברנו מיום שישי בלילה, כי לא שלחתי הודעות. ולא רדפתי. ולא התעקשתי. ואז הבנתי שכשאני לא עושה את זה, גם אתה לא. לא מזיז לך כהוא זה שאני לא נמצאת בחיים שלך, ואתה לא מראה שום סימני געגועים. סיטואציה מכאיבה ללא כל ספק, אך מלמדת. מועילה. אני לא האשה האחרת. אני מתנה. אני חתיכת</div>Mon, 23 Jul 2012 10:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13379538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13379538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13348355<div align="right" dir="rtl"> </div>Wed, 04 Jul 2012 11:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13348355http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13348355http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13307312<div align="right" dir="rtl">10 ימים לנשף. משקלי כרגע 50.5. זו השמלה שאני לובשת. היא לא משאירה הרבה מקום לטעויות. או לצלוליט. או לשומן. כשאצעד יד ביד עם שני המדהימים של חיי על השטיח האדום, אני חייבת להיות מושלמת. 46 זה היעד המינימלי. צום של עשרה ימים זו הדרך האופטימלית. אכלתי חתיכה מעוגת ביסקוויטים ורצתי לשלשל. אני חייבת להדהים. אני חייבת אותו. פעם אחת לעמוד במטרה שאני מציבה לעצמי. עריכה, 16:36: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4237561,00.html כי חייבים גם ספורט כלשהו מהצד^ תכנית האימונים שלי היא כמו שלהם, מלבד העובדה שאצלי זה עובד לפי טורים. ביום א' אני עושה פעמיים את תרגיל 1, ופעמיים את תרגיל 3. כאילו, פי ארבעה. עד שאקרוס, עד שינוסו הצללים, עד שמשהו סוף סוף יקרה. עכשיו אני באמת חייבת מקלחת.</div>Sun, 10 Jun 2012 12:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13307312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13307312http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13279350<div align="right" dir="rtl">מתי את יודעת שאת לא מסוגלת להתמודד עם העומס? כמה לילות של קריסה למיטה והרטבת הכר, כמה סיגריות כדי לשרוד את היום, כמה בירות כדי להרגיש חיה שוב, כמה זעקות לעזרה ממך, כמה סחרחורות, כמה כאבי ראש, מהו הגבול בין לשרוד לבין לאבד את עצמך? זה גדול עליי. אולי אני לא בנויה להיות רופאה. אולי הנטל הוא יותר משאני יכולה לשאת. אולי אני לא בנויה להיות איתך. אולי כל המכשולים שבדרך נועדו כדי להכשיל, לא לחשל. אולי אני לא בנויה להיות מנהיגה. אולי אני לא בנויה להצליח. אולי אני לא בנויה להיות דקיקה. העולם בנוי בהיררכיה מסוימת, וכתוצאה מחינוך, וכנראה גם אנטיתזה של החינוך, השאיפה שלי היא להיות בטופ. האמנם הגנטיקה אכזבה אותי? מאז ומתמיד הסתכלתי מלמעלה, במן יהירות גאוותנית שאין כמותה, על אנשים שנכשלים. אנשים שמנסים, עוד ועוד, ולא עומדים בזה. הם לא טובים מספיק. אני תמיד הייתי טובה מספיק. פעם אחר פעם, הייתי זו שמצליחה. אבל מה המחיר? ההצלחה הזו גובה ממני כוחות שאין לי. אני פיקחית מספיק כדי להיות בטופ, חלשה מכדי להחזיק מעמד? אני לא מסוגלת לעשות הפרדה, הכל כל כך קשור זה לזה, הכל כל כך מבולבל. אני נכה רג</div>Fri, 25 May 2012 12:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13279350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13279350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13099672<div align="right" dir="rtl">רציתי להגיד לך שאתה פחדן, כי אתה חושב שאתה עושה את המעשה הנכון, אבל אתה עושה את מה שנוח, ומה שמוכר, ומה שלא יגרום ללב שלך לדפוק מהר מדי. רציתי להגיד לך שאתה לוזר אנוכי, כי אתה חושב שאתה 100% כן איתי, אבל אתה משקר לשנינו. וזה שאתה חושב שהיית צריך לספר לי על איך שאתה מרגיש בשבילנו זה כזה שקר גס, כי היית צריך לספר לי בשביל לנקות את המצפון. סיפרת לי כי רצית שאני אתן לך עצה, שאני אגיד לך מה לעשות. ואני לא יכולה להיפרד ממנה בשבילך. רציתי להגיד לך שאתה לא רואה אותי, כי אם היית רואה היית מפסיק. אם היית רואה את כל הכאב ואת כל הבלבול, היית עוצר. אני כבר שבוע עלה נידף ברוח, לא פחות ולא יותר מעלה נידף. ייפייפתי שוב, אני נוטה לעשות את זה איתך. אני כבר שלוש שנים וחצי עלה נידף ברוח. ואתה נושף. רציתי להגיד לך שאני כועסת. אני פשוט כועסת, רותחת מזעם. אני כועסת, אני קנאית, אני אובססיבית, אני חולת רוח. אבל כך גם אתה. וכנראה בגלל זה לא אמרתי כלום ורק נישקתי. ואז גם קצת יותר. אתה יודע שאני אוהבת אותך, ואת זה כבר לא רציתי להגיד, זה פשוט יצא</div>Sun, 11 Mar 2012 01:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=13099672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=13099672http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12997549<div align="right" dir="rtl">ואני נופלתלבור העצום הזהולא רואה את הסוףנופלתמרגישה איך אני מאבדת שליטהמדי פעם משהו מפריע ליאובססיה בדמות ענףפרץ של רצון עז לטפס למעלהואני מנסה לטפסבאמת שמנסהאבל ההרגשה המטורפת הזושל חופששל שיכרון החושיםהיא ממכרתהיא טובה יותר מהכאב שכרוך בטיפוסהיא קלה יותראז אני משחררת את הידיים,אצבע אחר אצבעונופלתעמוק, רחוק,לבור העצום הזהכי שקט שםורגוע שםוקל שםוכמה כבר אפשר להמשיך ליפול מהתחתית (ינואר 2011) מצחיק איך שפעם הכאב היה כל כך מוכר לי שידעתי בדיוק באיזה מילים להשתמש כדי לתאר אותו מי זה הבחור החד אימים הזה שטען שככל שדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר?</div>Sun, 15 Jan 2012 02:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12997549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=12997549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12726810<div align="right" dir="rtl">אחרי 8 כוסות וודקה-רדבול, 7 סיגריות והנגאובר שנמשך יום שלם, אני יכולה להגיד בלב שלם- הוחלפתי בצ'אבי רוסיה חסרת כל טעם, וזה לא מעורר בי שום רגש. חמישי בלילה "הנה הגיע המלך" קרא בן אדם א' "המלך מי?" שאלתי, עוד תמימה "האקס שלך. ויש לו מלכה" בן אדם א' הסביר בשקט, קצת ביותר טקט "סוף סוף הוא הביא את חברה שלו! כבר חודש שלם שהוא מחביא אותה מאיתנו" בן אדם ב' צעק, לא הייתי מסוגלת לסובב את הראש כדי להסתכל. "תגידי, את כבר שתית היום?" חתן יום ההולדת מתקרב אליי בחיוך "לא. רוצה לעשות לי איזה כוס ולתקן את זה?" אז שתיתי את הכוס הראשונה כשהוא החזיק לה את היד ועמד מאחוריי, את הכוס השניה כשביקשו ממני לפנות לה מקום, ולזוז הצידה, בצורה מאוד סמלית, את הכוס השלישית כשהוא קירב את הכסא שלה אליו והניח עליה את היד שהוא לא החזיק, את הרביעית אני כבר לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה שהוחלפתי בשמנמנה מזרח אירופאית, שלבשה חולצת סטריפליז לא מחמיאה, ג'ינס שמגיע עד סוף העקבים עם הנצנצים ואת האקס שלי, והייתי רוצה להרגיש איזה משהו בין כל ההדחקה הזו, אבל אחרי כל השנה הארוכה הזו, אני פשוט שמחה שסוף</div>Sat, 03 Sep 2011 17:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12726810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=12726810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12719660<div align="right" dir="rtl">מתקשה למצוא את המילים הנכונות מתקשה למצוא את הרגשות הנכונים מתקשה למצוא את הצלעות הנכונות הכל הפך לנורא קשה פתאום אלכוהול עושה הכל קל הרבה יותר לרגע אחד ואז מסבך הכל. אני מאוד מצחיקה כשאני שיכורה, קצת אחרי רגע כאב הראש, קצת לפני רגע הקיא אני מאוד מצחיקה. כנה עד כאב וחסרת אכפתיות וגם זונה. בעיקר מאוד זנותית וערומה כשאתה שיכור אתה פשוט עצמך, רק עם בטחון עצמי חברה שלי אמרה, מה שמדויק. בכל מקרה, אלכוהול זה אוף לימיט בשבילי. משמין מדי, נגדיל את מינון הסיגריות. המטרה הראשונית זה לרדת ל49 בקרוב מאוד, השניונית זה כבר 44, השלישונית זה להפסיק להשתמש במילים של מתנשאים מפגרים, אבל זה כבר אחר כך. הרזה יותר. הולכת בנתיב הנכון, לשם שינוי, בנתיב החזרה לתת משקל</div>Wed, 31 Aug 2011 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12719660http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=12719660http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12715287<div align="right" dir="rtl">הלוואי והייתי יכולה להגיד שהמשקל שלי, 53 על 1.64, הבריא והכה נורמלי הזה, הוא לא באשמתי. ושהכריחו אותי, כי ראו שאני רזה מדי. אבל הייתי בסך הכל 49, בימים קצת יותר טובים 48, כן, הBMI שלי לא היה הכי תקין בעולם, אבל אף פעם לא הייתי רזה מספיק, כדי להיחשב רזה מדי. הלוואי והייתי יכולה להגיד שהמשקל הזה נגרם עקב הפרידה הקשה, ששברה לי את הלב וגרמה לי לאבד חשק להכל, חוץ מלאוכל. כן, כל החרא הזה שעבר עלי בחודשים האחרונים ממש לא היה קל, אבל הפסקתי לספור קלוריות גם לפני זה. אם היו מבקשים ממני להגדיר את עצמי במילה, הייתי מיד אומרת, בלי לחשוב יותר מדי, אני בן אדם טוטאלי. מצד שני, יש לי קצת בעיות הערכה עצמית. הלוואי והייתי טוטאלית. הלוואי והייתי מהבנות האלה שיש להם את כוח הרצון המטורף הזה, ועושות ספורט כמו משוגעות, לא אוכלות במשך ימים וחותכות ורידים כשעצמות האגן שלהן לא בולטות. אני, אני עצלנית מדי, חסרת מוטיבציה עצובה שכזו. לא עדכנתי פה כבר איזה חצי שנה לא כי נמאס לי, אלא מבושה. אין לי מה לספר. לא חל במשקל שלי שום שינוי, מלבד עלייה. אין לי את הדרייב, וכל אנורקסית מנוסה יודעת</div>Mon, 29 Aug 2011 14:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (;Anne Boleyn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=708378&blogcode=12715287http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=708378&blog=12715287