http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008heCopyright 2026 מרוקנת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12077611<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת איך להגיב. וזה מרגיש כמו בלבול, טלטלה שמשאירה סימנים. כבר אי אפשר לדעת למי להאמין וממי לברוח, ומה קורה מסביב - זה כל כך לא טבעי, שלפעמים נדמה שמישהו שם למעלה מושך בחוטים. ואי אפשר לספר לאנשים, כי מטבעם הם לא יאמינו, וצריך לשמור בפנים את כל המטען הזה, כי רק לפני כמה זמן, גם אני חטאתי בלא להאמין לכל זה. ולפעמים, קורה ואני מתחרטת. מתחרטת שהכנסתי את עצמי לכל זה, רוצה להיות מחוץ לזה...אבל מי כמוני יודע שאין דרך חזרה. ועכשיו צריך להזהר על כל מילה וכל תנועה, כי אין לדעת איפה תטעה. ויש שם מישהו, שסופר את הטעויות שלך, אחת אחרי השניה. צריך להזהר.</div>Sat, 02 Oct 2010 15:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12077611http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12077611http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12069349<div align="right" dir="rtl">אין מה לעשות, אנשים הם לא החיות הכי עצמאיות שנבראו - ובדומה לשיירת הנמלים, הם גם כן, הולכים בעדר, נראים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר, מנהלים את אותו אורך חיים ומשרתים את המנהיג הסמכותי שקובע את רוב כללי החברה.וכמובן, יש את אלו שהתנתקו מהעדר והפכו לזאבים בודדים, מנודים מהחברה, מוזרים בעיני השאר. אני מניחה שאיכשהו, בלי שאשים לב - קצת הפכתי לכזאת. עכשיו אני בתהליכי שיקום שכוללים עליות ומורדות פה ושם. אף פעם לא הייתי קונפורמיסטית, תמיד הייתי קצת שונה מהעדר מסביבי. פירשתי את זה כמוזרות, כי כך זה היה נראה בעיניי כולם. לא התייחסתי אל עצמי כיצור נורא מיוחד ושונה (מישהו אמר עידן הערפדים?) כי אני לא באמת כזאת. אבל אני משערת לעצמי שאם הייתי קונפורמיסטית שכזאת, החיים שלי היו קצת יותר קלים. כי אין מה לעשות, הרבה יותר קל ללכת בכיוון של כולם, מאשר לפנות לכיוון הנגדי. אני מכירה יותר מידי אנשים שמעידים על עצמם כ"שונים" מכולם. ועכשיו אולי עשיתי את זה בעצמי בעקיפין, למרות שכמו שציינתי, מוזרה זו מילה יותר מתאימה בשבילי, אבל כולנו דומים בהתנהגותנו, מחשבותנו, והיחוד שאנחנו מייחסים לעצמנו נעלם. לפחות מ</div>Wed, 29 Sep 2010 00:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12069349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12069349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12059430<div align="right" dir="rtl">יש לי חברה שיש לה דמיון מאוד רחב (וזה בלשון המעטה) עד כדי כך שלפעמים היא הופכת את המציאות לפרי דמיונה ומתנהגת כאילו זה באמת קרה. לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה עצוב...אבל מה שבטוח -זה תמיד מעצבן. ובכן, זה התחיל ככה... הסתובבתי איתה כל היום בחוץ ובמשך היום כמובן שעשינו כל מיני דברים...בניהם, מה לעשות, לאכול. כאופייני לי בחרתי לאכול את כל הדברים המשמינים שנתקלתי בהם שזה כולל שלוש עוגות, שתי לחמניות, תפוצ'יפס, מנה חמה ופיצה. כשחזרנו בערב היא החליטה שזה לא מספיק לבן אדם הממוצע וזרקה לי "היי, את לא אכלת כלום היום..." הסתכלתי עליה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. נעזוב את זה שזה לא אמור לעניין אותה מה אני מכניסה לפה שלי ומה לא...על לא לדחוף את הראש לצלחת של אחרים כנראה היא לא שמעה. היא נוהגת להעיר לי באופן קבוע על כך שאני רזה (רזון בריא לחלוטין שנראה בריא לחלוטין) אז עכשיו היא גם טורחת לחפש סיבות שלא באמת קיימות. כי כל פעם שהיא מזכירה את היותה שמנה (מה שלא נכון בעליל) אני משתדלת להגיד לה שזה לא נכון ושהיא סתם מדמיינת עד שנשבר לי ואני כבר משתדלת לשתוק. אני בטוחה שהיא אמרה לאמא שלה שאני</div>Fri, 24 Sep 2010 16:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12059430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12059430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12046775<div align="right" dir="rtl">אוי, יום כיפור. אם הייתי יכולה לשבץ אותו במסגרת היום הכי צבוע ומיותר בשנה, הייתי עושה זאת. מה זה בכלל יום כיפור? אני אסביר במילים פשוטות. יום כיפור זה יום חג לאנורקסיות- כי סוף סוף יש סיבה אמיתית לצום מבלי שכולם יעירו לך על זה. יום קודש לממלכת הערסים - כי אני בטוחה שהקדוש ברוך הוא סולח על כל המעשים הרעים כשהוא רואה אותם מהודרים בלבוש לבן וכיפה שלא היתה מביישת אף נחמן מאומן. יום תפילות לדתיים - כי כמובן, בלי האמונה איפה הם יבזבזו את הזמן על תפילות ומנהגים שיוצאים מכלל ההיגיון? היחידים שסובלים ביום הזה, אלו הכופרים. כן! אנחנו הכופרים שמעיזים לא לצום ועוד להודות בכך. כרגע אני אוכלת צ'יפס, ודווקא טעים לי, אבל אתמול אמא שלי לא נתנה לי להדליק אורות בכל הבית רק כדי שאנשים מבחוץ יחשבו שאנחנו צמים ושומרים וחס וחלילה לא יראו בנו מחללים את היום הקדוש שכולו מלא בסליחות צבועות בין אנשים רעים שחטאו במשך כל השנה. בואו נגיד שצמתי שנה אחת מעצם היות הדבר נורא מגניב בזמנו , "היי יכולתי להחזיק את הבטן שלי יום שלם ללא אוכל!" וזה הספיק לי לכל החיים. בפעם הבאה (שלא תבוא) אני מעדיפה לחתוך ורידים או</div>Sat, 18 Sep 2010 14:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12046775http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12046775http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12025764<div align="right" dir="rtl">וכמו כן, גם הבלוג. אני זוכרת שאמא שלי נכנסה לחדר ואמרה לי בזמנו: "תקשיבי, הם דורשים שתלכי לפסיכולוג או שהם יתקדמו עם זה הלאה..." אני לא זוכרת בדיוק מה היתה תגובתי באותו רגע, אבל אני מתארת לעצמי שהיתה שם התנגדות מוחלטת, הרבה צעקות וחוסר רצון רב. ומי זה הם? בבית ספר היסודי שלי ספגתי הרבה. היתה תקופה שפחדתי ללכת לבית ספר, אז זה התחיל משבוע שהייתי כביכול חולה, עבר לחודשים שהייתי ממציאה מחלות מדומות רק כדי לא להכנס אל אותם שערים שנראו לי כמו שערי הכניסה הראשיים לגהנום, ונמשך לשנתיים שאפשר לנחש שאותם לא סיימתי בהצטיינות. אני אתחיל הפעם מהסוף אל ההתחלה, עד כיתהז' זכרתי את עצמי בין התלמידים המצטיינים, הייתי משקיעה בלימודים, מקבלת ציונים טובים ומתנהגת בהתאם. אף אחד לא ציפה ממני להיות מה שנעשתי. אני זוכרת את היום האחרון של הלימודים, זה היה בכיתה ט', המורה הקריאה את התלמידים שיקבלו תעודות הצטיינות לכבוד מעברם לתיכון, ואני לא הייתי בניהם. אני זוכרת שהיא הקריאה את השמות של כל התלמידים שהציקו לי במהלך כל היסודי, את אותם התלמידים שמעולם לא השקיעו בלימודים פרט לשנתיים האחרונות שבהם הם היו</div>Tue, 07 Sep 2010 18:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12025764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12025764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12018853<div align="right" dir="rtl">זה היה לפני שלוש שנים, פחות או יותר בתיכון קטן שכנראה רוב האנשים שלא גרים באיזור שלי לא הספיקו לשמוע עליו. היא היתה החדשה, זאת שאף אחד לא הכיר, אך היה בה משהו מסקרן שמשך כמה מן האנשים לרצות להכיר אותה. היא לא היתה יפה מידי וגם לא כריזמטית מספיק, אבל היה לה מן יחוד כזה, שאי אפשר להסביר במילים... ראיתי שהיא לבד, היא לא הכירה אף אחד. ואני מאמינה שבאותו זמן, הנאיביות שלי גרמה לי להיות קצת יותר זולתנית מעכשיו. הזמנתי אותה להצטרף אליי ואל עוד שתי חברות. היא לא אמרה כלום, רק פסעה לעברנו בשקט ולאט לאט כבשה אחת מהן והפילה אותה לקסמיה. הן היו יושבות יחד בהפסקות, מרכלות על כל העולם, אישתו, אחותו וגיסתו בזמן שאני וחברתי היחידה באותה תקופה היינו מביטות בהן מהצד, במקרים נדירים מצטרפות אליהן - או שניתן היה לקרוא לזה נדחפות אליהן. אני לא רציתי, אבל חברה שלי רצתה. כך שנאלצתי לשבת איתן ולסבול את היחס האנטיפתי של אותה אחת שבאותו זמן לא חזיתי את זה, אבל גרמה לי לפתח אליה טינה עצומה. אני לא יודעת אם אני יכולה לקרוא לזה בלב שלם שנאה, לא הגעתי לרמות שפינטזתי על איך אני רוצחת אותה בעינויים, אבל ידעתי שי</div>Fri, 03 Sep 2010 23:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12018853http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12018853http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12014207<div align="right" dir="rtl">לדחוף את כל הליכלוך תחת השטיח, לנקות את האבק ולהכין זהות חדשה. נשארתי במקום אחד יותר מידי זמן, ואולי זאת היתה טעות שהשפיעה על האופן השיפוטי שלי לנהל את הדברים. אי אפשר למחוק את העבר, אבל אפשר לטשטש אותו מהזיכרון. אני מסתכלת על הראי של עצמי לפעמים ואני לא יודעת מי לא בסדר, אני או הסביבה שמקיפה אותי... הרבה פעמים אני נוטה להאשים אותם בשקט, אבל אולי הבעיה היא בי ולא בהם, למרות שקשה לי להאמין בזה... בכל יום שעובר העולם מתמלא ברפש אנושי, וכמות האנשים האיכותיים שנשארו כמעט ונעלמת לי מהעין. אולי בסופו של דבר, כולנו נשאב לשם... נהיה חסרי משמעות, חסרי תוכן. לא כל כך שונה ממה שאנחנו כבר עכשיו.</div>Wed, 01 Sep 2010 17:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12014207http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12014207http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12011136<div align="right" dir="rtl">חצי מהם הולכים ככה: שרשרת: מאמא חולצה משובצת: מסבא, שהעביר בתורשה לאבא, שראיתי בארון במקרה והחלטתי שמידה XL של גברים תשפר לי את הגזרה! מכנס: מסבתא רבא, שמור בארון 60 שנה... נעליים: מצאתי בפח זבל השכונתי... תיק: של סבתא שקנתה מחנות רטרו יד שניה בדרום תל אביב שנסגרה לפני 500 שנה. מחיר סופי: חינם! (בטח, כי שדדת את כל המשפחה...) אבל אני לא מכלילה, יש כמה טובים שלא שדדו את כל המשפחה ובאמת כיף להכנס אליהם, אבל, טוב... בלי אבל - זה קצת מצחיק ואף גובל במגוחך לקרוא דבר כזה. חוץ מזה, לאיזה מצב קאנטי האופנה הגיעה שבנות מתחילות לשדוד פריטים מהדור הראשון במשפחה שלהם? והתירוץ שהאופנה עכשיו היא וינטג' ושנות ה-60 והכל לא מחזיק אצלי. מה זה צריך להיות? האם אבא שלך יודע שאת גונבת לו חולצות מהארון? מה הוא חושב על זה? לא, ברצינות. צריך לעשות על זה כתבת תחקיר באמנון לוי. בן אדם מתעורר, פותח את הארון, מחפש משהו ללבוש ונדהם לגלות ששדדו לו את הבגדים. מיד רץ לבדוק האם כל התכשיטים, הכסף והחפצים יקרי הערך נמצאים במקומם ואז רואה את הבת שלו. "היי, אבא, בוקר טוב!" "אהההה" פרצוף היסטרי "מה החולצה שלי</div>Tue, 31 Aug 2010 03:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12011136http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12011136http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12003577<div align="right" dir="rtl">ולחשוב שעוד כמה זמן אני אמצא את עצמי במקום הנאלח הזה כי כופים עליי להיות שם</div>Fri, 27 Aug 2010 16:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12003577http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12003577http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12001426<div align="right" dir="rtl">ישבתי לי בחדרי נטול המזגן ובהרבה יזע חיפשתי נושא מקורי לכתוב עליו פוסט...ברוב טיפשותי (כמובן) עלה לי רעיון נהדר, מקסים, מקורי, גאוני וכל המחמאות שניתן להרעיף על רעיון דבילי שעלה כתוצאה מעודף חום שעצר לי את הגלגלים במוח. ובכן, התחלתי לכתוב את הפוסט, להעלות תמונות,לנסות להמציא משפטים שנונים...ואז קרה הנורא מכל! הדף הפך לריק בין רגע, והפוסט המושקע נעלם לו כלא היה. אחרי צרחת "לאאאאאא" היסטרית ניסיתי לאתר את הפוסט האבוד ללא הצלחה. זיכרונו לברכה. עכשיו אין לי כוח לשחזר את הפוסט וכל מה שנותר כתוצאה מהעלמותו זה פוסט ממורמר שזועף על ישרא, על המחשב שלי, על ספק האינטרנט ועל כל מי שרק אפשר להאשים... אני רוצה את הפוסט שלי בחזרה!</div>Thu, 26 Aug 2010 15:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (מרוקנת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=705008&blogcode=12001426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=705008&blog=12001426