http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636לרדוף אחר האושרheCopyright 2026 מיצקי קטנה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11795028<div align="right" dir="rtl">אני לוקחת דף לבן. ריק. וטומנת בו את כל הזכרונות שלי. הטובים והרעים. גם אלה שלימדו אותי באמת. וגם את אלה שסתם. את כל הטעויות והחיוכים, הליטופים והנשיקות, והאהבות. את כל הלבבות השבורים.. טומנת את הכל בדף הלבן המסכן, כמו שטומנים סכין לאחר רצח בתוך חול. שאף אחד לא ידע שהייתי אני. שלא יראו שום רמז על פני. שהחיוך שלי יהיה סתם, והשיניים יהיו שקופות. שיהיו לי עיניים ריקות וחומות. אני הופכת את הדף הלבן להיות מה שהייתי פעם, ואת עצמי הפכתי לדף הלבן הריק. אני אחכה שיתמלא. שהעיניים יתמלאו מחדש בברק, והשפתיים יהיו עבות ואדומות מנשיקות חדשות מתוקות. אני מחכה שהאף שלי ימתלא ריח חזק של פרחים אדומים מפתיעים, ושהגוף שלי יתעטף בחיבוק ראשון וחדש. אני אחכה שהדף שלי יהפוך לאישה יפה חדשה, נחשקת וחזקה. ואמצא לי גבר אמיתי וחכם, עם המון זכרונות וסיפורים, וכאבים ישנים. ונשיקות של נשים אחרות, יפות ומלאות יותר. מלאות כלכך עד שלא היה להן מקום להכיל אותו אז הן ברחו. אני אהיה כלכך ריקה וחדשה, שיהיה לי מספיק מקום להכיל ולאהוב את כולו. לאהוב את כלות. והוא ימלא אותי מחדש, וילמד אותי. הוא יטפל בי כי</div>Wed, 19 May 2010 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11795028http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=11795028http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11741908<div align="right" dir="rtl"> פתאום הוא הגיע אליי. בלי שום התראה מוקדמת או אזהרה. דפק על דלת ביתי ונכנס בלי לחכות לתשובה. לחץ על ידיתת הדלת ונכנס. פשוט כך. אני הייתי על השיש במטבח. פשוט ישבתי שם ובהיתי בתקרה. הוא שאל מה שלומי, ומה חדש, וחייך את החיוך הכי מוצלח ונוצץ שהיה לו. חיוך למצבים מיוחדים. הוא אחז בי בשתיי ידיו, חיבק אותי ארוך, נישק אותי קצר. חיכה שאני אגיב שאחזיר לו קצת חום. אבל אני ישבתי שם קפואה על השיש ובהיתי בתקרה. אני בספק אם בכלל ידעתי מה קורה סביבי באותה תקופה. אולי לא באמת ידעתי שהוא שם. אולי לא באמת ידעתי שהוא שם, מחבק אותי ורואה אותי ככה על השיש, עם תחתונים בלי חזייה, ושיער מבולגן מונח על הכתפיים. הוא הרים אותי והוריד אותי בעדינות מן השיש, עדיין עם החיוך היותר מידי מקסים הזה שלו. "טיפשונת שלי, איך הגעת לכאן" איך אני הגעתי לכאן? איך אתה הגעת לכאן? מי אתה בכלל? כלכך רציתי להגיד לו את זה, ובאמת חשבתי שאמרתי, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה. ולא הבנתי איך זה שאני אומרת לו את המשפט הזה והוא עדיין ממשיך לעמוד שם וללטף לי את השיער. ושוב החיוך הזה. הוא הכין לי נס קפה חם, מתוק אבל לא יות</div>Sun, 25 Apr 2010 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11741908http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=11741908http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11127894<div align="right" dir="rtl">וכשהזריחה עולה והשמש בשמיים היא לא פוחדת, קופצת איתי למים. ואז העצב נעלם הוא נרדם לו, הולך למקום אחר רחוק יותר, רחוק יותר. ופניה מאירות כשדה גדול של חמניות, שומרות עליי שאוכל להיות, כל מה שבא. ורק איתה אני יכול להיות, להיות גדול יכול הכל. היא נותנת לי להכנס, לתוך הגוף, היא גורמת לי להפתח, היא כמו כישוף. היא מציירת את מחשבותיי, ואת פחדיי, קרובה אלחח, יותר מידי. אנ יאוהב אותה, אוהב אותה. </div>Wed, 05 Aug 2009 14:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11127894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=11127894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11075840<div align="right" dir="rtl">לקחת אוטובוס, לא משנה איזה קו. פשוט לעלות ולנסוע, לברוח רחוק. להיעלם בתוך הים, לבד, לשקוע ולטבוע. למות. לנקות את כל הטינופת הזו מעליי, לגזור את כל השיערות בראש, להתאדות. להקיא את כל האוכל המגעיל שאכלת, את כל החומרים הרעילים שהורסים לך את הגוף. וגם את הנפש. להיטהר, לעצום עיניים, לעוף הכי גבוה, לגעת בשמיים. </div>Sun, 19 Jul 2009 14:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=11075840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=11075840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10978359<div align="right" dir="rtl">בוא נברח עם הרוח בוא נלך הכי רחוק. בוא נחווה יחד רוח וצבע. כי אני רוצה לרוץ, או לנסוע, רוצה לחבק, לנשום אמיתי ולנגוע. ואין שם כלום, רק ים וחול, וגם קצת נפש. וחופש. לרגוע, לשקוע, לטבוע, לי בים של מחשבות מלאות, לחייך ולחבק את הרוח, לקחת ולתת נפלאות. להכיל את היופי שמסביב, כמה פשוט זה עוד יכול להיות, בלי לחשוב, רק כמה שיותר לקחת, כמה שיותר לגעת. </div>Fri, 19 Jun 2009 17:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10978359http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10978359http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10935201<div align="right" dir="rtl">אהובה שלי, יקרה שלי, עוד כמה זמן יקח עד שתבואי אליי? מתי אוכל לנשום אותך? ולשאוף אותך? ולהיות אותך? את הכאב לשפוך בפנייך להיות עטוף בזרועותייך להגיע עד אלייך עד קצה הרגש. עד הזריחה, עד הבוקר, עד עת החמה. להדליק יחדיו את השמש ולכבות כאבים עם ירח לבן, להתעטף מול האור הזורח, להתעטף מול האור הזורח, לחייך, לחייך. </div>Sun, 07 Jun 2009 11:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10935201http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10935201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10868443<div align="right" dir="rtl"> הגעתי. נעמדתי מול הדלת הכחולה הכהה שלך, זו שלא ראיתי כבר שלושה שבועות. דפקתי עליה, ובלי לחכות לתשובה פתחתי אותה. שכבת על המיטה שלך וצפית בטלוויזיה במבט משועמם. חייכתי את החיוך הכי גדולה שלי ובאתי אלייך במהרה. חיבקתי אותך חזק כלכך ועלו לי ישר דמעות בעיניים, התרגשות. במושב הזה שאתה גר בו, בבית הזה, בחדר שלך, בתתוך החיבוק שלך, הרגשתי כלכך בבית. הסתכלת עליי וליטפת לי על הפנים בחצי חיוך. נישקתי אותך, תחילה בעדינות ואחר כך קצת פחות. ניסית להתחמק ולהחלץ מלשוני, אך ללא הצלחה. תפסתי את פרצופך ולא הפסקתי, רציתי להשאר כך לנצח, להקפיא את הזמן. עצרת אותי, והסתכלת במבוכה. ראיתי בעיניים שלך שאתה חושב שזו טעות, אבל לא אמרת מילה, נתת לי להוביל ולעשות בך כרצוני. פשטתי את שמלתי וזרקתי אותה על השטיח החום בחדר שלך, שהשתלב מצויין עם צבעי השמלה. נעמדתי מולך עירומה, מחכה שתיקח אותי. יכולתי לראות ולתאר לעצמי שמשהו זז שם בין הרגליים שלך, אבל המוח שלך אומר אחרת. הוא אומר לך שדי ומספיק, וניפרדנו כבר, ולא צריך למשוך את זה ולהכאיב סתם. אבל אני מניחה שיש דברים שקודמים לשכל. נעעמדת צמוד אליי והתחלת</div>Tue, 19 May 2009 00:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10868443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10868443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10835635<div align="right" dir="rtl"> זו השבת השנייה שלי בלעדייך. והיא אולי פחות נוראית מהקודמת, אבל עדיין. אני יושבת כאן בחושך בחדר שלי, אחרי מקלחת בוכייה, ושומעת אביתר בנאי. כמה פתאטי עוד אפשר להיות? לא, כי אם אפשר, אז רק תגידו לי איך, ולשם אני כבר אגיע לבד. כל השבת חשבתי עלייך, והדחקתי. פעם במוצא שבת, הייתי חוזרת הביתה ממך, מבושמת מהריחות שלך, מדליקה את הדוד בשביל להתקלח. הייתי מתיישבת על היד המחשב וכותבת על השבת המדהימה שהייתה לנו. כמעט כל שבת מחדש. עכשיו אני כותבת רק על השבת שלי, כי על שלך אני לא יכולה, אין לי זכות. עכשיו השבת שלך היא רק שלך, והשבת שלי היא רק שלי. ואני שייכת רק לעצמי, ואתה שייך לעצמך.או אולי למישהי אחרת. שוב בכיתי במקלחת. כל הדמעות שהצטברו במהלך השבוע יצאו בזו אחר זו יחד עם השתנקות והחנקות ובחילות מרוב בכי. כמעט הקאתי מרוב בכי. מזל שהמים במקלחת כבר לא היו חמים והייתי צריכה לצאת. יש לי מועקה כזו בחזה. רע לי כל כך. אוף כמה רע לי. יום חמישי הייתי במסיבה של חברה. יום הולדת. היו שם כמה בחורים נחמדים, שנהנו לפרלטט איתי, עכשיו כשאין לי חבר הם מרשים לעצמם. לא התנגדתי. הוחמאתי, נהנתי. רק</div>Sat, 09 May 2009 22:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10835635http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10835635http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10816282<div align="right" dir="rtl"> התעוררת בבוקר, ולא ציפי למה שיקרה. פשוט חשבת לעצמך, שתעבירי את היום הזה ככה סתם. עשית רשימת מטלות שלא חשבתי שבאמת תגשימי, אבל בכל זאת, רשמת הכל ביומן שלך וקישטת בצבעים צבעונים. הגעתי הביתה וישר התחילו התכניות להתפקשש. השיעור נהיגה שרצית לקבוע בארבע, התנדנד, ולא היה בכלל בטוח שיהיה אחד כזה. נירדמת לשעה ואז צלצול הטלפון העיר אותך. מורה לנהיגה. עוד עשרים דק' הוא יהיה למטה ואת מהר צריכה לקום לשתות קפה, לחפש איפה אחותך כדיי לתת לה מפתח, לשטוף פנים ולהכין תיק עם ספרים מהספרייה. החלטת שהנה היום אולי בכל זאת יתגשמו לך כל המטרות. נכנסת לאוטו ונהגת. הפעם דווקא היית פחות לחוצה, אפילו נסעת בכיכר על הילוך שלישי, כי היה פנוי. המורה לא התרגש יותר מידי, אפילו היה גאה בעצמו שנתן לך ביטחון.חייך. סיימת את השיעור ועלית הביתה לשתות, במשך כל היום היית נורא צמאה, מוזר. ירדת למטה והתחלת לצעוד לספרייה. הרגשת טוב כזה, כיף. המון זמן לא היית בספרייה, ושניי הספרים הקודמים שלקחת היו כבדים מידי, לא התחברת כלל. בתחנה מרכזית שעל יד הספרייה היו הרבה חיילים, עכשיו מותר לך להסתכל, עכשיו אפשר. ואם אחד מהם ית</div>Mon, 04 May 2009 16:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10816282http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10816282http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10802305<div align="right" dir="rtl">השעה הייתה חמש. רציתי שתזכור אותי יפה. נכנסתי להתקלח, התבשמתי והתלבשתי נחמד. גופייה שחורה ונינוחה, זו שלבשתי כשיצאנו למסעדה הפלצנית ההיא, שישבנו שעה מול התפריט, ובקושי הבנו מילה, למרות שהתפריט היה בעברית. נעלתי את הנעליים הורודות שנעלתי כשנסענו לאיטלקית ביומולדת שלך, ואחר כך ירדנו אל החוף עם בירות וסיגריות. זוכר שהקראתי לך את המכתב בחושך, על החוף? וכל הזמן נישקת אותי והשכבת אותי על החול הקר, רצית אותי ככה, על החול הקר, בחושך. אני צחקתי עלייך, ו</div>Thu, 30 Apr 2009 22:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיצקי קטנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=703636&blogcode=10802305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=703636&blog=10802305