http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470heCopyright 2026 the challenger. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13989783<div align="right" dir="rtl">להשאיר את הבלוג או לא?&nbsp;<br />פשוט כי אין פה פעילות, ופרט לתחרות הכתיבה שהייתה פה לא היה מי יודע עניין בבלוג הזה.&nbsp;</div>Thu, 12 Dec 2013 21:36:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13989783http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13989783http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13975470<div align="right" dir="rtl">המנצחת היא:<span style="font-size: medium;"><a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank"> <span style="font-size: medium;">יובל</span></a>.&nbsp;</span><br />ברכותיי על קטע מרגש, סוחף, פוגע בול במטרת הכתיבה. הצלחת להכניס את משפטי השיר באופן מושלם לקטע, לקח לי מלא זמן למצוא אותם בכלל בכתוב למרות שזכרתי שקראתי אותם, מה שרק מדגיש את אופי הכתיבה. <br />הקטע גרם לי לצמרמורות, הסוף הפתיע אותי, ריגשת אותי ונשארתי המומה בסופו. אם הייתי יכולה לתת לך משהו שהוא יותר מקישור שלך ברשימות שלי הייתי מביאה לך. <br /><br /><strong>הקטע להנאת שאר קוראי הבלוג: </strong><br />&nbsp; <p>היא אספה את שיערה השחור בשתי גומיות בצבעים שונים. הילדים תמיד צחקו על זה, היא נהנתה מתשומת הלב הזו, ולכן הצבעים תמיד היו בולטים. הפעם גומייה אחת וורודה עם פרח וורוד מפלסטיק, והגומייה השנייה צהובה וזוהרת. היא לבשה שמלה חגיגית ולבנה, ורגליה עירומות. היא הביטה במראה והסתובבה בכדי לראות את השמלה הלבנה מתעופפת קלות. היא לקחה דפי נייר ודחפה לכיס השמלה.<br />"עכשיו נותר לי ללבוש רק חיוך." אמרה לעצמה וחייכה. היא ירדה במדרגות בדילוגים מהירים ככל היכלה, שלא תראה חלילה את ביתה המתפרק. הרי בראשה הוא מושלם, אבא ואימא יצאו לטייל ביום שבת יפה זה, ובסוף היום יחזרו ויספרו לה סיפור מול הקמין החמים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כאשר יצאה מהבית המשיכה בדילוגים, אך עתה איטיים כמה שאפשר. אסור לה לפספס דבר, לא את ריח הדשא הירוק או הפרחים הצהובים, ולא את רחש החיות המציצות לעיתים מן היער. היא ידעה לאן פניה מועדות, והצפייה הייתה גדולה כתמיד. היא עצרה, רק לדקה ידעה, להתנדנד מעט בנדנדה הישנה. הרגליים ישרות, הישר לכוכבים, הרגליים מקופלות, חזרה להורים המלאים בגעגועים.<br />"כיף לי." לחשה והתנדנדה חזק אף יותר. רגליים ישרות, הישר לכוכבים. רגליים מקופלות, חזרה להורים. "כיף לי." חזרה והתנתקה מן מושב הנדנדה בקפיצה. אינה הספיקה להתייצב מן הנחיתה והחלה לרוץ, רוצה להגיע ליעדה שמא טיפת צלילות תחדור לראשה. עתה עברה עצים רבים, רגליה מדממות תחת האדמה, אך היא אינה הפסיקה לרוץ. אדמה רטובה מעט, שלא מדם, גרמה לה לעצור בבת אחת. הרגשה כזו על הבוהן מספיקה לה בכדי לזהות את המקום האהוב עליה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היא הגיעה, הנהר. היא חייכה חיוך גדול והתיישבה, מרטיבה את רגליה, יודעת כי המים הטהורים יירפאו את פצעיה. המים היו קרים, וניתן היה לראות מספר דגים קטנטנים שוחים בין מכשולי רגליה.<br />היא הושיטה את ידה לכיס השמלה שלה, מוציאה את דפי הנייר ומתחילה בקיפולים. סירות נייר במים, המשיטות את הסוד הפרטי שלה. סירה אחת שטה במים, אחר זרם הנהר. סירה שנייה שטה לה, בצמוד לראשונה. השלישית מנסה למצוא את דרכה, אך לא מצליחה וטובעת. החיוך נמחק ממנה באופן מיידי, רק לכמה שניות. הסירה הגדולה והחזקה ביותר נשברת תחת הזרם החזק. היא מתחילה לצחוק, צחוק חסר חיים המלווה בדמעות בלתי נשלטות. "אין זה אמור להיות הפוך?" היא ממשיכה לצחוק, והדמעות אף הן ממשיכות לרדת. לפתע הצחוק מפסיק, ויללות מצטרפות לדמעות. כאב משתחל, ואיתו הקוצים. קוצים שמזכירים בכוח, פוצעים ומסירים את מסיכת הילדות.</p> <p>היא מורידה גומייה אחת, את הגומייה הוורודה, וזורקת לנהר.&nbsp;<br />"אני בת שמונה!" צועקת ומורידה את הגומייה הצהובה הנופלת גם היא, הישר לנהר.<br />"אני קטנה וחלשה," קולה נשבר, בעוד הורידה את שמלתה הלבנה. "ולמרות זאת, אני הסירה השלישית." וגם השמלה סופה בנהר המתחזק מרגע לרגע, ככועס עליה, ככועס על העולם.<br />קשה היה לה לנשום, העיניים כבר שרפו וכפות הרגליים החלו לדמם שוב. נראה היה כי הנהר מנסה להירגע יחד איתה, שכן בזמן נשימותיה הכבדות, שהתחילו להפוך לקלות מרגע לרגע, כך גם הנהר החל לזרום באיטיות עד אשר הזרימה פסקה כמעט לגמרי, ואיתו נשימותיה הנעשו יציבות שוב. היא נכנסה לנהר, רועדת מעט תחת המים הקרירים. מעליה דבר מלבד הבגדים התחתונים שלה, ותחת המים הרדודים והצלולים נשכבה על החול והסלעים ונשענה על זרועותיה שלה בעיניים עצומות.</p> <p><br />"הייתי רק בת שמונה," לחשה, ודמעות שקטות עתה ירדו במורד לחייה. "מגיל שמונה החיים נעצרו, וכעת, אני אדם משום מקום."</p> <p>היא ניסתה לחזור לביתה הישן, לחדרה הוורוד. היא רצתה לשחק בגינה, להתנדנד בנדנדה ולהכין סירות מנייר הישוטו בשלווה על הנהר. היא רצתה להיות ילדה קטנה שוב, היא רצתה שאמה ואביה יחזיקו את ידיה. אבל כל זה איננו. הילדות נעצרה ברגע שהזרים נכנסו לביתה בערב של תחילת ינואר, 1995. ברגע בו הזרים רצחו את הוריה החזקים אשר כה העריצה, וברגע בו חיללו את גופה ונתנו לה להישאר בחיים ולסבול. באותו ערב, הפסיקה להיות ילדה קטנה.&nbsp;<br />"היא שלי, לא היה להם זכות לקחת אותה."<br /><br /><strong>המשימה: </strong><br /><br />&nbsp;<span>גם השלב הזה הוא שלב מיוחד במינו. השלב מורכב משתי משימות שתהיו חייבות למלא.&nbsp;</span><br /><span>קודם כל, תקשיבו בבקשה לשיר הבא:&nbsp;</span><br /><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://www.youtube.com/watch?v=IVDtZLQ2PWM" target="_blank">where have all the children gone<br /></a><span>אבי לי סטודיו (לריקודים) עשו לו ריקוד, שגורם לדמוע, מי שחושבת שזה יעזור לה,&nbsp;</span><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://www.youtube.com/watch?v=H2sVdFFu8M0" target="_blank">קליק</a><span>.</span><br /><span>עליכן לכתוב קטע, בעקבות השיר הנ''ל (נושא גדול: תנודות החיים) ככל שתעמיקו יותר לתוך השיר כך הניקוד יעלה. אך עליכן לציית לעוד כלל נוסף:&nbsp;</span><br /><span>אתן חייבות לבחור שיר ישראלי (ולציין אותו בסוף הקטע שלכן) והקטע שלכן חייב לכלול שלוש שורות שלמות מתוך השיר. הן לא חייבות להופיע ברצף, אך הן חייבות להופיע במהלך הקטע. השורה חייבת להיות שלמה ולא מקוטעת, ובדיוק כמו שהיא מופיעה בשיר (בלי לשנות כלום).&nbsp;</span><br /><span>אפשר להשתמש בשורה בתור ציטוט של מישהו שאומר אותה, אבל אך ורק פעם אחת.&nbsp;</span><br /><span>בהצלחה, תפתיעו אותי :)<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766360.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong>אתגרון כתיבה חמישי: </strong><br />&nbsp;כתיבה בעקבות תמונה<br /><br /><img src="http://data.whicdn.com/images/25903794/tumblr_latbqzrpWh1qzb7gjo1_500_large_large.jpg" alt="" /><br /><br />&nbsp;<a rel="nofollow" href="http://data.whicdn.com/images/25903794/tumblr_latbqzrpWh1qzb7gjo1_500_large_large.jpg">http://data.whicdn.com/images/25903794/tumblr_latbqzrpWh1qzb7gjo1_500_large_large.jpg</a></span></p></div>Tue, 26 Nov 2013 20:39:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13975470http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13975470http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13967823<div align="right" dir="rtl">השלב יידחה להגשה ליום ראשון ה24, תוצאות יעלו ב26 יום שלישי. אני מקווה שזה באמת ייצא לפועל בגלל שאין לי מקלדת, אל תחשבו רק שנעלמתי.</div>Sun, 17 Nov 2013 14:29:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13967823http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13967823http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13958554<div align="right" dir="rtl"><br />גם השלב הזה הוא שלב מיוחד במינו. השלב מורכב משתי משימות שתהיו חייבות למלא.&nbsp;<br />קודם כל, תקשיבו בבקשה לשיר הבא:&nbsp;<br /><a rel="nofollow" class="blog" href="http://www.youtube.com/watch?v=IVDtZLQ2PWM" target="_blank">where have all the children gone<br /></a>אבי לי סטודיו (לריקודים) עשו לו ריקוד, שגורם לדמוע, מי שחושבת שזה יעזור לה, <a rel="nofollow" class="blog" href="http://www.youtube.com/watch?v=H2sVdFFu8M0" target="_blank">קליק</a>.<br />עליכן לכתוב קטע, בעקבות השיר הנ''ל (נושא גדול: תנודות החיים) ככל שתעמיקו יותר לתוך השיר כך הניקוד יעלה. אך עליכן לציית לעוד כלל נוסף:&nbsp;<br />אתן חייבות לבחור שיר ישראלי (ולציין אותו בסוף הקטע שלכן) והקטע שלכן חייב לכלול שלוש שורות שלמות מתוך השיר. הן לא חייבות להופיע ברצף, אך הן חייבות להופיע במהלך הקטע. השורה חייבת להיות שלמה ולא מקוטעת, ובדיוק כמו שהיא מופיעה בשיר (בלי לשנות כלום). <br />אפשר להשתמש בשורה בתור ציטוט של מישהו שאומר אותה, אבל אך ורק פעם אחת. <br />בהצלחה, תפתיעו אותי :)<br /><br />אין הגבלת מילים.&nbsp;<br />יש להגיש את הקטע עד לתאריך ה<span style="color: #800000;"><span style="font-size: medium;"><strong>16.11 בשעה 14:00</strong></span></span><br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766360.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /> <p><strong><strong>מתמודדות השלב:</strong>&nbsp;&nbsp;</strong></p> <div> <div>1. tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</div> <p>2. דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<br />3. קרין &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=661335" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה&nbsp;</p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank"></a>4. ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank"></a>5. יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<br /><br />שלום לכן, חמיישית הגמר. תראו איך הצטמצמתן מ19 ל5 בנות :)<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766360.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />&nbsp;הבנות שרצו להגיש דרך האימייל, האימייל להגשות הוא:&nbsp;<br /><strong>muse.challenger@yahoo.com</strong><br />לאחר כל שליחת אימייל,&nbsp;וודאו בתגובות שהוא התקבל!!!<br />תעשו העתקים.<br /><br />&nbsp;<img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766360.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="font-size: medium;"><strong>אתגרון כתיבה רביעי :)</strong><br />שוב, אתגרון כתיבה תמונה, תסחפו אותי.&nbsp;<br /><strong>הגבלת מילים: עד 750 מילים.&nbsp;<br />יש להגיש עד ה16.11 בשעה 14:00<br /><br /><img src="http://data.whicdn.com/images/25001618/tumblr_m104tb8AcT1qin1hao1_500_large.jpg" alt="" /><br />&nbsp;<span>למי שאינו רואה את התמונה, שילחץ פה:&nbsp;</span><a rel="nofollow" class="blog" href="http://data.whicdn.com/images/25001618/tumblr_m104tb8AcT1qin1hao1_500_large.jpg" target="_blank">קליק</a><span>.</span></strong></span></p> </div></div>Wed, 06 Nov 2013 14:11:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13958554http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13958554http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13958538<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;"><strong>אשמח לקבל תגובות שלכם גם לגבי הביקורות של השלב הקודם (לגבי הפוסט שנחסם).&nbsp;<br />בנוסף, בגלל אופי וקושי המשימה הביקורות יתבססו בעיקר על טעויות כתיב ומשיכת הקורא.לכן גם לא ייתנו ציונים, חד פעמית.<br /></strong></span></p> <p><span style="font-size: medium;"><br /><strong>&nbsp;</strong><br /><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /></strong><br /><br /><span style="color: #800000;"><strong>ayame</strong></span><br /><span style="font-size: small;">הקטע:&nbsp;<br />&nbsp;</span></span></p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>&nbsp;</p> <p>חמים ונעים בהתחלה, במשך הרבה מאוד זמן. הרבה פעמים הכול זז ורועד ולפעמים גם ממש רועש, אבל ברגע שמשנים תנוחה אפילו קצת הכול נרגע, גם אם לזמן קצר. וחם. החום טוב, הוא נותן תחושה של הגנה ושל ביטחון. משהו במקום כלשהו במבנה שהוא&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;רוצה להישאר כך תמיד.</p> <p>יש קול שמדבר אליי לפעמים, והוא רך ועדין ו<em>אני</em>&nbsp;אוהבת לשמוע אותו. בהתחלה הוא נשמע כמו סתם צלילים ו<em>אני</em>&nbsp;לא יכולה למצוא בהן דפוס, אבל לאט-לאט, כשהזמן ממשיך לעבור,&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;מתחילה להיות מסוגלת למצוא צלילים שחוזרים על עצמם.&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;מחלקת את הקול לחלקים לפי העצירות שלו - לפעמים הן קצרות ואז<em>אני</em>&nbsp;יודעת שהקול לא סיים, רק מחכה קצת. לפעמים הן ארוכות יותר.</p> <p><em>אני</em>&nbsp;נמצאת בתוך נוזל, ו<em>אני</em>&nbsp;יודעת שממנו מגיע החום והנעים ושהוא מספק את ההגנה והביטחון.&nbsp;<em>אני</em>אוהבת את ההרגשה של הנוזל על הגוף.</p> <p>אבל אז הנוזל נעלם, ממש מהר. כש<em>אני</em>&nbsp;לא נמצאת בתוך הנוזל יותר, כואב לי בפנים והגוף שלי רוצה - חייב - משהו שאין יותר, משהו שהלך יחד עם הנוזל הנפלא. ואז הקירות סביבי רועדים ומתחילים לקרוס ו<em>אני&nbsp;</em>מפחדת ומתכווצת.</p> <p><em>אני</em>&nbsp;שומעת את הקול ש<em>אני&nbsp;</em>אוהבת, אבל הוא לא כמו שהוא בדרך כלל: הוא צועק והוא בוכה ויש בו כאב גדול.&nbsp;<em>אני&nbsp;</em>רוצה לגעת בקול, להשמיע את אחד מהצלילים האלה ולגרום לו להירגע כדי שהוא ירגיע אותי. אבל גם לי קשה וגם לי כואב. ושורף לי, שם בפנים במרכז איפה שאין את הדבר שהלך עם הנוזל.</p> <p>משהו לוחץ על הלמעלה שלי, לוחץ מאוד, ואז יש הרגשה אחרת, ממש בקצה; הרגשה של משהו שהוא ההפך מהחם שהיה עד עכשיו. זאת לא הרגשה רעה, אבל היא מפחידה אותי.</p> <p>ואז, אחרי מה שנראה לי ארוך כמעט כמו הזמן שהייתי בנוזל, הכאב נעלם. האמצע שלי מקבל את מה שהוא צריך ושאר הגוף מתאמץ לצאת מהבניין הקורס. זה יותר קל, עכשיו כשהראש בחוץ ולא שורף לי יותר בפנים.</p> <p>הקול האהוב נרגע מעט עכשיו, אבל הוא עדיין בוכה. ידיים נוגעות בי ו<em>אני</em>&nbsp;בוכה כי זה לא נעים לי וכי בליל הקולות שמסביבי נשמע לחוץ ולא טוב.&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;זזה, מנסה להסביר להם שאני רוצה לחזור הביתה, אבל הם לא מקשיבים.</p> <p>זוג ידיים אחר מקבל אותי אליו. אלה ידיים נעימות. הן רטובות ממשהו והן מצמידות אותי לגוף חם ורטוב מעט. והקול ש<em>אני</em>&nbsp;אוהבת מדבר אליי ואני מרגישה אותו מגיע מהגוף שמחזיק אותי ו<em>אני</em>&nbsp;נרגעת. רק מעט. כי הקול מוכר ו<em>אני</em>&nbsp;אוהבת את הקול והוא גורם לי להרגיש בטוחה יותר.</p> <p><em>אני&nbsp;</em>נרדמת אחר כך.&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;עייפה מאוד, עבר עליי הרבה. המקום החדש לא מוצא חן בעיניי כמו המקום הקודם.</p> <p>&nbsp;</p> <p><em>אני&nbsp;</em>מתעוררת ואני נבהלת. השחור שהייתי רגילה אליו נעלם ובמקומו יש הרבה בהיר, והוא לא גוון אחד וגם לא צבע אחד, הוא הרבה מאוד צבעים וזה מכאיב לי בעיניים ואני בוכה.</p> <p>ידיים נוגעות בי, מלטפות אותי. אלה לא הידיים הנעימות שהיו קודם, אבל הן רגועות ולא ממש גרועות והן עוזרות לי להפסיק לבכות.</p> <p><em>אני</em>&nbsp;מזיזה את הראש.&nbsp;<em>אני</em>&nbsp;שוכבת בתוך משהו שקוף ומרובע על משהו רך ולבן והגוף שמעליי חום כהה והוא לובש סגול בהיר והפנים מחייכות.</p> <p><em>אני&nbsp;</em>נרדמת שוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בעלת הקול הנעים והידיים הטובות והגוף החם חוזרת. היא מחזיקה אותי ומלטפת אותי ומדברת אליי. ויש איתה עוד קול ועוד גוף, גברי, ולמרות שהוא לא&nbsp;<em>היא</em>, הוא בסדר מבחינתי. גם הוא נעים.</p> <p>הם קוראים לי&nbsp;<em>נגה</em>. אני יודעת כי אני שומעת אותם אומרים את זה שוב ושוב כשהם מדברים אליי. אני מזהה עוד מילים חוץ מ"נגה". אני מזהה "היא" ו"קטנה" ו"יפה".</p> <p>הם לוקחים אותי למקום אחר אחרי כמה ימים וכשהם שמים אותי בדבר הלבן הרך והיפה שעשוי ממוטות עץ ושיש בתוכו מזרון אני יודעת שזה הבית החדש. לא אכפת לי. הבית החדש נעים כמעט כמו הבית הראשון, וגם כאן יש לי את בעלת הקול הנעים.</p> <p>כשאני רעבה היא לוקחת אותי ומצמידה אותי אליה ומכניסה לי משהו לפה, ואני סוגרת את הפה על זה ומוצצת ומגיע אליי נוזל חם וטעים שאני אוהבת, ואני שותה עד שאני לא רעבה יותר.</p> <p>כמה זמן אחרי ה"אירוע" - ככה קראתי לו במוחי - אני מרגישה לחץ גדול למטה ואז משהו יוצא ואני בוכה כי כואב לי ויש ריח רע, אבל היא לוקחת אותי ומנקה אותי ומנשקת אותי במצח והיא נראית כאילו היא חיכתה לזה, אז אני לא יותר מדי לחוצה.</p> <p>גם&nbsp;<em>הוא</em>&nbsp;ממש נחמד אליי. הוא מחזיק אותי בידיים יותר חזקות אבל פחות בטוחות, והוא מסתכל עליי בעיניים ירוקות אוהבות. הוא לא מאכיל אותי אף פעם אבל אני סולחת לו כי אני מרגישה ממש טוב כשהוא שם אותי במיטה שלי ומלטף לי את הראש פעם אחרונה לפני שאני נרדמת.</p> <p>אני מתרגלת להיות&nbsp;<em>נגה</em>. אני מתרגלת לחיים איתם. אני חושבת שאני אוהבת את זה וגם הפעם, אני לא רוצה שזה ייגמר.</p> <p>אבל במקום כלשהו בתוכי... במקום כלשהו אני יודעת שלמרות שתמיד אהיה&nbsp;<em>נגה</em>, הכול ישתנה בעתיד. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי.</p> <p>&nbsp;</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת: </strong><br />&nbsp;כמות התיאורים שבה השתמשת היא בדיוק הכמות שעליה חשבתי כשכתבתי את המשימה. אם לא התיאורים כנראה שגם היית נכשלת במהלך המשימה, הקטע שלך סוחף ומרגש וכיף לקרוא אותו. באמת שאין לי תלונות.&nbsp;<br /><br /><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">tryingtobeobama</span></span></strong> <p>&nbsp;</p> <p>הקטע:</p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"> <p>&nbsp;</p> <p>הוא רק זורק לי מילה ואני כבר יודע מה לעשות. מבט קטן לרועי ואני מסודר.</p> <br /> <p>חשבתי שברגע שיחזירו לו, שהוא ירגיש את הכאב הזה שאני מרגיש, לא חשוב אם פיזית או נפשית, הכאב שלי יעבור. כמו חוק שימור האנרגיה, הכאב שלי יעבור אליו וזהו. אבל זה לא ככה, אני עדיין בוכה מכל מילה. אני עדיין נפגע ואני עדיין כאוב. אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי שמה שהוא אומר זה לא נכון, לרוב אני לא משתכנע.&nbsp;</p> <br /> <p>רועי מתקרב אליו ולוחש לו משהו באוזן, אף פעם לא שאלתי מה הוא אומר. זה ההסדר שלי ושל רועי, הוא מגן עליי ואני לא שואל שאלות. זה לא שאנחנו חברים טובים, או חברים בכלל האמת. אני לא ממש יודע למה הוא עושה את זה בשבילי, אבל הוא ביקש לא לשאול שאלות. יום אחרי הלחישה באוזן הוא מגיע לבית הספר עם פנים נפולות. אני תמיד מסוקרן מה רועי אומר או עושה לו, ואיך זה תמיד עובר אחרי משהו כמו שבוע ושוב הוא רע אליי, אבל רועי ביקש לא לשאול שאלות.</p> <br /> <p>שמתי לב שיותם מסתכל עליי ועל רועי תמיד כשאנחנו יוצרים קשר עין. הייתי חייב לספר לו, אבל קודם כל הייתי צריך לשאול את רועי.<br />"אני מצטער שזה נוגד את מה שסיכמנו עליו, אבל יש לי שאלה. אולי גם יותם?" שאלתי בלי להסתכל עליו עד לרגע האחרון. "תגיד לו שידבר איתי." רועי ענה בסמכותיות, כאילו הוא מנהל כאן איזה עסק חשאי, והלך לו משם. הייתי נרגש אבל מבולבל, התיישבתי ליד יותם. הוא הוציא אוזניה אחת מהאוזן אבל המשיך לבהות קדימה. גם אני בהיתי קדימה. "אתה יודע למה רועי ואני מסתכלים אחד על השני, נכון?" שאלתי בקול חלש כשהפנים שלי עדיין מופנות קדימה. "כן. הוא מרביץ לו." יותם ענה והשפיל מבט. "אני לא יודע מה הוא עושה, אבל זה עובד" הסתכלתי על יותם הפעם, ישירות לתוך עין שמאל שלו. "רוצה גם?" שאלתי, אפפה אותי תחושה של עסקת סמים כושלת.<br />גם ליותם הוא מציק ה.. האפס הזה. הכלום. הלכלוך על קצה של מזלג מיניאטורי, האלקטרון הקטנטן והזניח הזה.&nbsp;</p> <br /> <p>אחרי כמה שניות שיותם השפיל מבט ושיחק באצבעות, הוא אמר "כן. מה אני צריך לעשות?" "פשוט תדבר עם רועי, מעבר לזה זה כבר לא קשור אליי" אמרתי וקמתי מהכיסא בכוונה ללכת. "רגע." הוא אמר ואני הסתובבתי אליו. "איך זה מתנהל כל העניין הזה?" הוא שאל בשקט, כשעיניו בוחנות את הסביבה. "אני בקושי יודע איך זה מתנהל אצלי, ויכול להיות שאצלך זה יהיה לגמרי אחרת" עניתי ושוב הסתובבתי. הספקתי ללכת צעד אחד לפני שיותם דיבר אליי שוב; "תשאל אותו בשבילי" "הוא ביקש לא לשאול שאלות" אמרתי כשגבי עדיין מופנה אליו. התקדמתי ויצאתי מהכיתה.</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>כבר שנה עברה בהסדר הזה שלי ושל רועי. אני לא יודע מה הולך בינו לבין יותם, אף פעם לא שאלתי, אסור.<br />רועי אמר לי היום לפגוש אותו אחרי בית הספר מחוץ לכיתה, לא שאלתי שאלות.<br />"כבר שנה עברה והיית מצויין, לא שאלת שאלות." הוא אמר בקול הנמוך הזה שלו. הנהנתי. "אני עובר דירה ואני לא אוכל לשמור עלייך יותר" הוא אמר מהר מאוד והשפיל את מבטו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את רועי משפיל מבט. "מה.. מה? מה... איך אני.." מלמלתי. "עזוב, תטפל בזה אחר כך, אני מקווה שתסתדר. אבל בגלל שאני עובר ולא תראה אותי שוב, החלטתי לתת לך לשאול שאלות. מה שתרצה, אני אענה על הכל." ניסיתי לעכל בינתיים שאני הולך לספוג התעללות, ותוך כדי לחשוב על כל מה שאני רוצה לשאול את רועי.<br />"טוב, זו שאלה צפוייה, אבל... למה אתה עושה את זה בשבילי?" שאלתי בחוסר ביטחון. רועי נשם בכבדות לכמה שניות ואז התחיל לדבר; "יש בינינו תקשורת אתה יודע? גם ביני לבין יותם הייתה תקשורת, עוד לפני ששאלת אותי עליו. זה פשוט קשר בלתי מוסבר כזה בין כולנו. אין אחד כזה שלא היית מצליח לתקשר איתו, גם אם קשר הכי מינימלי. הקשר הזה לא דורש מילים. הוא דורש מבט, כוונה, רצון, והשני כבר מבין. כי זה מקשר את כולנו." רועי אמר במסתוריות מוחלטת.&nbsp;<br />הסתכלתי עליו במבט לא מבין. הוא המשיך את דבריו; "טוב" הוא נאנח, "הגעתי לבית הספר הזה לפני שנתיים. לפני כן הייתי בבית ספר אחר בעיר אחרת. והייתי אתה שם. היו נטפלים אליי, מציקים לי, מאיימים עליי. זו הייתה תשומת הלב היחידה שקבלתי. קצת לפני שעברתי לפה היה לי את פרץ הגדילה שלי אז גבהתי הרבה, וגם התחלתי קצת להתאמן. החלטתי שבבית הספר החדש אף אחד לא יכיר אותי כילד ה'מסכן', החלטתי שאני אגן על ה'מסכנים' האלה. הבנתי שיש לי הזדמנות להמנע מזה בעצמי ולמנוע את זה מאחרים."<br />בהיתי בו במן מבט של חצי הערצה חצי הלם. רועי? הילד המסכן? אני לא יכול לדמיין את זה בכלל.<br />"אתה מבין? יש בינינו קשר"</p> <br /> <p>לא ראיתי את רועי יותר. חבל, הערכתי אותו, האמת שחשבתי שיום יבוא ואולי אפילו נהיה חברים. חבל שלא שאלתי אותו מה המספר שלו, אולי עדיין היינו שומרים על קשר כלשהו. כוחו של הרגל, את רועי לא שואלים שאלות.</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />וואו, אני חושבת שזה בין הקטעים היותר טובים שכתבת לתחרות הזו. בלי טעויות כתיב, עם עלילה כל כך יפה. כל המיסתוריות הזו על ההתחלה שפשוט גורמת לי לרצות לפרוץ את הדרך קדימה, לקרוא כמה שיותר מהר. <br />אהבתי שלקחת את זה לכיוון כל כך שונה, לקחת את הדוגמא שלי שננתי על הצמחים והעברת אותה על בני אדם. מקסים כל כך, הפתעת אותי. <br /><br />&nbsp;<strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /></strong><br /><br /><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;"><strong>דנה</strong><br /><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;">הקטע:&nbsp;<br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /><em>"היי ג'ק. זו השנה העשרים ושבע שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."</em><br /><br />"אמא, אמא! אני יכולה לצאת לשחק בחוץ? בבקשה?"<br />"מרי, עוד מעט חושך. אני לא חושבת שזה רעיון טו-"<br />"בבקשה!" קטעתי את דבריה בחוסר נימוס משווע. "אני אחזור לפני שיחשיך. באמת. שבועת זרת."<br />אמי כיווצה את גבותיה בעודה מתלבטת, והחליטה כנראה שעדיף שאשחק בחוץ מאשר שאפריע לה לסדר את הבית לכבוד האורחים.<br />"בסדר, צאי. אבל תחזרי לפני שירד הלילה. את עוד תלכי לאיבוד."<br />בתקווה שלא תתחרט, יצאתי החוצה בריצה. אוויר הסתיו הקריר המריץ את דמי, בעודי מתקדמת אל היער שליד ביתנו.&nbsp;<br />ברגע הראשון שנכנסתי אל בין העצים, הסתירה עלוותם את אור השמש, ונותרתי באור עמום בלבד. עלים יבשים נגרסו תחת נעליי, וחצאיותיי נגררו על הקרקע המלוכלכת.&nbsp;<br />"ג'ק? היי ג'ק? בוא תשחק איתי!" קראתי בעודי צוחקת צחוק מתגלגל. "קדימה ג'ק, באתי בשבילך!"<br />לא עבר רגע, וילד בן גילי יצא מבין העצים. שיערו חום כאדמה, עיניו הירוקות כעלי העצים מחייכות אליי, ובורקות בהתרגשות.<br />הוא לא אמר דבר. זה לא משונה. הוא אף פעם לא אומר כלום. הוא לא מדבר, לפחות לא איתי.&nbsp;<br />כשאני חושבת על זה, מעולם לא שמעתי את קולו. הוא לא מדבר עם אף בעל חיים, אפילו שנראה שהוא נהנה מחברתי.<br />הוא בכל זאת מגיע הנה בכל יום ויום.&nbsp;<br />יש לנו אפילו עץ קבוע, על ידו אנחנו נפגשים. העץ הגבוה ביותר ביער, עם גזע רחב ושורשים מפותלים שיוצאים מן האדמה.&nbsp;<br />ג'ק חיבק אותי בידיו הדקיקות כענפים, מגעו רך כתמיד. ומבלי שהייתי מוכנה לכך, הרים אותי וסובב אותי. "ג'ק, תוריד אותי." צחקתי.&nbsp;<br />הוא מיהר להוריד אותי אך לחייך את חיוכו הרחב. החיוך שלו תמיד נהג לעודד אותי, לא משנה מה קרה לי. ג'ק תמיד היה שם בשבילי.<br /><br /><em>"היי ג'ק. זו השנה העשרים ושמונה שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."</em><br /><br />"ג'ק, לאמא יש אורחים היום." נאנחתי והתיישבתי על האדמה. הוא התיישב לצידי, מביט בי בעיניים נבונות ושקטות. "היא תמיד מתעלמת ממני כשהם מגיעים. אני לא אוהבת כשהם מגיעים."<br />רוח חזקה החלה לנשוב, והעץ שלנו החל להשיר עליי מטר של עלים, כך שעליי לגונן על פניי בידיי. ג'ק קם, וממהר אל העץ. הוא מלטף את גזעו המחוספס, ממלמל לו משהו בקול כה שקט, עד שאיני שומעת מילה, רק רואה את שפתיו זזות במהירות. לאחר כמה שניות, העלים חדלים מלנשור, והיער שקט שוב.<br />"תודה ג'ק." אני אומרת כשהוא חוזר לשבת לידי. זה לא מוזר בשבילי, אני כבר רגילה. ג'ק מיוחד. הוא לא סתם מישהו. הוא יודע לדבר עם העץ שלנו, ולהגיד לו דברים, ולהסביר לו. אני ניסיתי פעם, ולא הצלחתי. רק את ג'ק הוא מבין.<br /><br /><em>"היי ג'ק. זו השנה העשרים ותשע שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."<br /><br /></em>"מרי? מרי! איפה את?" שמעתי קול מוכר קורא לי. לא חלפו כמה שניות, ואבי הופיע מבין העצים. "מה את עושה כאן לבד?"<br />"אני לא לבד, אבא. אני עם ג'ק." ניסיתי להסביר, כשג'ק עוד שותק לצידי.<br />פניו של אבי התעוותו בכעס, ועורו האדים. "בפעם המאה, מריה! אין כזה דבר 'ג'ק'!" הוא ביטא את שמו בזלזול גלוי. "הוא לא קיים! את בת עשר, את כבר לא ילדה קטנה. את משתטה ללא סיבה! אז עכשיו הפסיקי עם המשחקים הילדותיים הללו, ובואי. האורחים מחכים." הוא אחז בידי, משך אותי לעמידה, וגרר אותי אל מחוץ ליער.<br />זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ק.<br /><br />&nbsp;<em>"היי ג'ק. זו השנה השלושים שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."<br /><br />"היי ג'ק. זו השנה הארבעים וארבע שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."<br /></em><br /><em>"היי ג'ק. זו השנה השישים ושמונה שאני מגיעה לכאן. מה שלומך היום? אני בסדר, תודה ששאלת..."</em><br /><br /><em>"היי ג'ק. זו השנה השבעים ואחת שאני מגיעה לכאן. אני באה לבקר את העץ שלנו כל יום, כבר שבעים ואחת שנים, בתקווה שאראה אותך שוב. אתה, או העץ, תמיד נראים בסדר. אבל היום לא. היום אתם לא נראים בסדר בכלל. לאן נעלם העץ, ג'ק? לאן נעלם היער?&nbsp;<br />בבקשה תחזיר את העץ, ג'ק.<br />בבקשה תחזור."<br /><br />&nbsp;</em> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;"><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><em>&nbsp;</em></span></span></span></span></p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />קודם כל, אהבתי נורא את הקונספט שבו בחרת להשתמש, כל הכבוד לך גם על שנפטרת מהכוכביות בתור מעבר בין קטעים ופסקאות. אני חושבת שזה איכשהו משפר את הכתיבה שלך. פרט אחר שהפריע לי- לא ממש הבנתי איך התחברת למשימה. אני מבינה שזה אינדיבידואלי אבל אני מבקשת ממך שתאירי את עיניי בתגובות, הבנתי אבל שבחרת באפשרות ב'. <br />סך הכל קטע כתוב טוב, מעורר עניין, מרתק וכיף לקריאה. <br /><br /><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /><br /></strong><br /><span style="font-size: medium; color: #800000;"><strong>קרין<br /></strong></span>הקטע:<br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />עיניי נפקחות, ואני חש כי זו גם הפעם הראשונה. תזוזות ורעשים נשמעים בכל עבר, מלווים בקולות של צפצופים וקולות רועמים של דיבורים. איש אחד, לבוש בגדים מוזרים וכחולים, מושיט אותי אל עבר האישה הראשונה שעיניי ראו.<br />היא מביטה בי, בסוג של גאווה מהולה בשמחה, כאשר עיניה החומות מלאות התרגשות ודמעות של שמחה זולגות מפניה כמטר. בתחילה, אני מפחד מעט מכל האנשים האלו, שבוהים בי בלי הרף ונועצים בי את עיניהם. אני לא מכיר איש מהם, ולמען האמת, כל שברצוני הוא שהם יסתלקו, ויתירו אותי עם האישה הזו, היחידה שאיכשהו גורמת לי להרגיש בנוח.<br />הרגשה של חמימות ממלאת אותי, אני מרגיש כאילו האישה הזו קשורה אליי בדרך כלשהי, אך איני יכול להסביר איך. אני פוצח בבכי תמרורים, ואותה האישה מחזקת את אחיזתה בי, בדרך עדינה וחמימה למדי, ומצמידה אותי חזק אל חיקה, עד שאני כמעט ויכול לשמוע את נשימותיה.<br />"עמיתי, יפהפה קטן," היא פולטת לפתע, ומביטה בי במבט מלא אהבה. רגליי זזות באי-נוחות על המקום בו אנחנו שכובים שנינו, מעין מקום בו עיניך נעצמות רק מעצם היותך בו.&nbsp;<br />הרעש והאנשים הנרגשים שלפני כמה רגעים מילאו את המקום המרובע הזה, כולם נעלמים פתאום בזה אחר זה, מה שמשאיר לי מקום למעט שלווה. האישה מחייכת אליי חיוך אמיתי, יפהפה מאין כמותו ומלא בכל-כך הרבה אושר עד שזה גורם גם לי להידבק בו, לכן אני מחייך אליה חזרה, למרות ההרגשה המוזרה שזה מתיר בי.<br />איש אחד נכנס, ונושק למצחה של האישה שבידיה אני נמצא. הוא מחייך אליי חיוך חושף שיניים, ואני, כתגובה, פורץ בבכי שאין לו סוף. האישה מנסה להרגיע אותי, בזה אני בטוח במאות האחוזים כיוון שהיא מחזקת את חיבוקה ומלטפת את פניי ברוך. אני חושק שיניים כאשר אותו האיש מתקרב אליי, משום שבתחילה אני מעט מפחד. אבל מכשהבחנתי בעיניו, שניצוצות של אושר ואהבה דלקו בתוכו גם כן, בדומה לאותה האישה - אני מבין וגם מרגיש בקרבתו אליי, ויודע שאין לי סיבה לחשוש מפניו.<br />הוא מלטף את פניי בעדינות רבה, משתדל שלא לגעת במצחי מאיזשהי סיבה שלא ברורה לי. "הוא כל-כך יפה, מיטלי," הוא זורק לעבר האישה, ושניהם מחייכים זה לזה, ואז מעבירים את מבטם אליי.<br />אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזו במדוייק, אבל משהו בהם מרגיע אותי, ויש בי הרגשה חזקה שאת חיי, או לפחות מחצית וחלק נכבד מהם, אני הולך לבלות עם השניים האלה. ומשום מה, ההרגשה הזו מעבירה בי תחושה עזה של רוגע וחמימות, ואני משוכנע כי חיי עומדים להיות מאושרים בהחלט.<br />האיש מתיישב לצידנו, וידיו מתמזגות עם ידיה של האישה. אני מרכין את ראשי על בית החזה של האישה, עוצם את עיניי בשלווה, ומאפשר לעצמי לשקוע בשינה עמוקה.<br />מכאן והלאה, הכל הולך להיות בסדר. אני בטוח בכך.</div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />בהתחלה כשרק התחלתי לקרוא את הקטע, בפסקה הראשונה, הייתי בטוחה שהמדבר הוא זר פרחים. וכבר התחלתי ממש להתלהב, ההתלהבות ירדה כשהמשכתי לקרוא והבנתי אחרת, אבל היא חזרה בהחלט בהמשך הקטע. אני חושבת שלבחור את האפשרות הראשונה היה לבחור את האפשרות הכי קשה בגלל כובד המשקל שהתיאורים מפיל עלייך- את צריכה לתאר הרבה ובמדוייק. אני חושבת שנחלת הרבה הצלחה עם האפשרות הזו ואני גאה בך. <br /><br />&nbsp;<strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /></strong><br /><br /><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;"><strong>יובל</strong><span style="color: #000000;"><br /><span style="font-size: small;">הקטע:</span><br />&nbsp;</span> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><br /></span></span> <p>&nbsp;</p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;">המקום שלי היה מוגן, שקט: אך יחד עם זאת רציתי מרחב, צר היה לי שם. אני בטוח שאת יודעת על מה אני מדבר. רציתי מקום לנוע, אך לא ידעתי שיהיה לי יותר מידי מקום לנוע. זה מפחיד כמעט, אך עדיין מקל. להזיז את ידיי ורגליי מעלה מטה, ובעצם לפקוח את עיני ולראות דבר מה.&nbsp;<br />בשעת הרגע, בו התחלתי לחיות באמת, הרגשתי כוח דוחף אותי. הרגשה מוזרה החלה בראשי, דבר התגלי בעתיד כקרירות. עיניי עדיין עצומות עד אשר ההרגשה המוזרה מתפשטת בכל גופי וגורמת לי לצמרמורות. הרגשתי שלא טוב לי, הדבר לא היה לי מוכר. פקחתי את העיניים, ופחדתי מאוד. את מבינה, לראות פתאום דברים שונים שאת אפילו לא יודעת מה הם. דברים זזים התופסים אותך, דברים הגדולים וחזקים ממך. לא ידעתי מה קורה, לכן עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לעשות- נעתי בפראות והשתמשתי בקולי כמה שיכולתי. התחלתי לשמוע קולות, הם היו צורמים והם הפחידו אותי אפילו יותר, לכן השתמשתי בקולי אפילו חזק יותר-ולא הפסקתי. לא היה צורך לפחד, כעת אני יודע כי היה מדובר בהתרגשות של אימא, בדיבורי האנשים שעזרו לי ביציאתי לעולם האמיתי. בכל אופן, עדיין לא הבנתי מה הולך סביבי. לא הייתה לי שליטה על המצב והתחושה המוזרה, הקרירות, התעצמה אף יותר, והפחד גבר כשהרגשתי על גופי נוזלים שונים. אל תפחדי, זה בסך הכול היה ניקוי. עם כל הקרירות המוזרה הזאת, האוויר והחיים החדשים, נעשה חמים יותר. הרגשתי שחזרתי למקום הקודם בו שהיתי; הוא היה קטן, סגור וחמים מאוד. הפעם יכולתי לראות מעט. דברים זזים, דברים שאינם זזים. זה לא הפחיד אותי כעת, כי היה לי טוב. עצמתי את עיני והרגשתי בבית.</span></span></p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><br /></span></span></p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;">פקחתי את עיני פעם נוספת, נכנס להיסטריה פעם נוספת. היי, את לא יכולה להאשים אותי, איך אפשר להסתגל לעולם כה מוזר? להרגשות כה משונות? כבר לא היה חם כמו קודם, אך גם לא קר. היה נעים, פתוח ושקט. למה בכל זאת נכנסתי להיסטריה? טוב, הבטן הרגישה ריקה, רציתי שהיא תרגיש שוב מלאה, כמו קודם-ולא ידעתי מה לעשות. פעם נוספת לא היה לי שליטה על דבר. צרחתי, ובחיי.. כמה שלצרוח זה כואב. נסי לצרוח פחות, גם אם זה קשה נסי. אני לא רוצה שיכאב לך.</span></span></p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;">אחד מהדברים שזזים לקח אותי אליו, את עוד תגלי שאלו בסך הכול אנשים נחמדים, אך הם כלום לעומת הדבר-הזז הטוב ביותר. אימא. את הקול שלה זיהיתי, אך רק במעט. הוא הרגיע אותי, כמו גם הקול של אבא. הצלחתי לראות את שניהם, אך לא באמת הבנתי מה הם-רק ידעתי שאני רוצה שהבטן שלי תפסיק להיות קלה כל כך. נשענתי על זרועות שונות ובאופן טבעי ממש &ndash;אין צורך שאסביר לך איך- התחלתי למצוץ. גם לאכול נראה אז כשמשונה מאוד, אך אלו הם מאותם רגעים שהתחלתי להבין שמשונה זה גם טוב. היה לי הרגשה טובה בפה, גם כאשר בטני הרגישה כבדה ואינני בלעתי עוד מן החומר שמילא אותי, המשכתי למצוץ, באופן טבעי כל כך, באופן כמעט בלתי נשלט. זה היה מאוד נחמד, את תאהבי את זה. דרך אגב, לפעולה קוראים הנקה. אני כבר לא אוהב את זה, אני כבר גדול, אבל אני מקווה שלא אקנא. זה מאוד הרגיע אותי אז, אף על פי שהיו רגעים שהשתמשתי בקולי לצריחה, אבל אין אני אשם. הקולות הגבוהים הם הכי מפחידים, אבל לך אין מה לדאוג. אני אהיה השומר שלך, אף אחד לא יפחיד אותך.</span></span></p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><br /></span></span></p> <p><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;">טוב, מכאן הכול פחות או יותר אותו הדבר. המשכתי לצרוח המון, לא ידעתי שבסך הכול צריך לבקש אוכל, או רק לעצום עיניים בעייפות כבדה. לא ידעתי שאני נמצא במקום מוגן, אך כעת אני יודע. אני אוהב את העולם החדש, גם אם הוא מוזר. אני עדיין חוקר, -ויש עוד המון מה לחקור- אך עכשיו תורך לחקור את העולם מהתחלה. אחות קטנה, אני אהיה פה בשבילך. רק עוד קצת, כך אימא אומרת, רק עוד קצת.</span></span></p> <p><span style="color: #000000;">&nbsp;</span></p> </div> <span style="color: #000000;"><br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br /><span style="font-size: small;">&nbsp;הפתעת אותי לטובה, אני חושבת שהקטע כתוב טוב מאוד מבחינת טובת, הפריעו לי כמה טעויות כתיב/הקלדה. לקחת את זה לכיוון נורא נחמד וכיפי לקריאה- אפילו הצחקת אותי בשלב מסויים בקטע. שוב, כמו שכתבתי למעלה, לפי דעתי האפשרות הראשונה (זו שבחרת) הייתה הקשה מבין השתיים ועצם ההתמודדות איתה הוא השווה כל כך.&nbsp;<br />אני חושבת שהתעלית על עצמך עם הקטע הנ''ל. </span><br /><br />&nbsp;<strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="font-size: large;">הבנות שנפלו מהתחרות:<br /><span style="font-size: small;">לורן, שירן, נעה, הטבעונית.<br /></span><strong><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />ביקורות אתגרון הכתיבה:&nbsp;<br /><br /><strong><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /></strong></strong><br /><br /></strong></span></strong></span> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: medium;"><span style="color: #000000;"><strong>אותיות נאות רווחים נאים</strong><br /><span style="font-size: small;">הקטע:&nbsp;<br /></span></span></span></span></p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><br />דחפתי את<br />האף לארון התלייה, כל כך הרבה שמלות שגורמות לי להרגיש שאני נסיכה בהוליווד, אבל זה<br />לא תמיד מרגיש ככה. יותר מידיי טענות, יותר מידיי ציפיות לכריות שבסוף נגמרות<br />בדמעות והמון אשליות פנימיות שלא מתגשמות, מכאיבות. "היי מאמי..." הוא<br />ישן והזיל קצת ריר על הכרית, זה חמוד בעיניי. "חלמת עליי?" אני ממשיכה<br />בניסיון למשוך תשומת לב עילאית.&nbsp;<br />"זאת או זאת" "הנעליים האלו או האדומות?" זרקתי את כל השמלות<br />על המיטה חלקן כיסו אותו בחמימות מחודשת. הוצאתי את כל הנעליים מהמגירה, מנסה<br />להרגיש הכי יפה לקראת הערב שקרב ובא. אני חושבת בראש ולא מאמינה בלב שהיום זה<br />היום. היום זה באמת יקרה, בעוד כמה שעות ספורות, אעמוד תחת החופה עם המתוק המנומנם<br />הזה, ששיגעתי לו כבר את הראש, ועם אמא, שלא יכולה להכיל יותר את העצבים על כל דבר<br />קטן, על בגדים על נעליים ועל מלפפונים עקומים שהיא קונה מהשוק. אני שוכבת על המיטה<br />סופרת כבשים, אני לא רוצה לישון. היום זה היום שלי, היום הגדול שלי והוא רק שלי<br />ולא של אף אחת אחרת. אני מפצירה בעצמי להאמין במחשבות הללו, ולא יודעת אם אני באמת<br />דובקת בתחושותיהן. השעה ארבע לפנות בוקר ועוד מעט כבר צריך לקום, עד שהמאפרת תציף<br />אותי באיפור הכבד תשפריץ עליי פודרת קמח שתנסה לכסות את כל פגמיי, לבסוף תלביש<br />עליי אודם אדום מעט זנותי, תמתח את שיערי עד אין קץ ותפזר מעט נצנציי פיות. אני<br />אסתכל על עצמי ולא אאמין, שהשיער חלומי כבובה, ואני אהיה כל כך מהממת כמו שלא<br />הייתי בחיי. אני מנסה להעיר אותו, מושכת בכתפיו, "סקס אחרון לפני ש.."<br />אני מכריזה. רוצה לנצור את הרגע הזה, לדעת שרגע לפני שהכל התחיל ונגמר היה לנו רגע<br />אחד ביחד. הוא מסובב את גבו, לאט לאט ברגע אחד מזנק מהמיטה, לא מתייחס להפצרותיי.<br />&nbsp;"צריך ללכת" הוא מלמל תחת הזקן הצרפתי הקטן. לאן הוא ממהר, כל כך<br />מוקדם בבוקר. אני שומעת אותו מצחצח שיניים, מתגלח קצת, מסתכל עליי דרך המראה<br />ומחייך. אני מחייכת מבפנים. "אני אוהב אותך" הוא זורק כהערת שוליים<br />בעבודת דוקטורט מפרכת, והפרחים הקטנים מגיעים לידיי בבהלה. "זה כל כך<br />מקסים" אני משיבה. היום אני אזרוק את הפרחים האלו ואשלח אותם לרווקה הנחשקת,<br />לחברה שהכי הכי מגיעה לה, הלוואי וזה יגיע ליעד. אני מתכרבלת במיטה בכותנת הקטנה.<br />"אז את הנעליים האדומות?" הוא לא משיב. אני מסתכלת על הפרחים. יש בי<br />שימחה בלב. אני מחבקת אותם חזק מרגישה את העוצמה בבחירות שלי, שקטה עם עצמי.<br />הטלפון התחיל לצלצל והוא לא מפסיק "את יפה כל כך ככה" אני שומעת אותו<br />ברקע צליליי הטלפון ועסוקה בתקריבי הפרח הלבן, הליליות האלו זה הפרח שאני הכי<br />אוהבת מכל הפרחים, אני לא רוצה לעזוב</span><br /></span></div> <span style="color: #000000;"><br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br /><span style="font-size: small;">אני לא יודעת אם הקטע נכתב ככה בגלל שהעתקת אותו מהוורד או בגלל שפשוט כתבת אותו ככה אבל היה בזה משהו נורא כיפי ויפה לקריאה ולכן קיבלת נקודות זכות על זה, האופן בו כתבת את הקטע גרם לי לצחקק ולהתרגש ביחד עם הדמות שלך, כתוב טוב. הייתי מוסיפה עוד תיאורים ואורך.&nbsp;<br />&nbsp;</span><br /><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /><br /></strong><br /><span style="font-size: small;"><strong>מורן<br /></strong></span>הקטע:<br /></span> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><span style="color: #000000;"><span style="font-size: small;"><br /><br />ואני שוכבת כאן וחושבת עלייך. שוכבת ומחכה לך. מחכה לשובך אליי, אינני יודעת אם אתה בכלל זוכר אותי. מטילה ספק בכל האהבה הזו שלנו, אם ניתן לקרוא למה שהיה בינינו אהבה. אתה היית אהבתי, אך מה הייתי עבורך? לא יודעת אם זה הגעגוע אלייך, או סתם זיכרון חולף שבו נעים להיזכר. היינו יחדיו ברע ובטוב, ללא הגבלה של זמן או תנאים. היינו הולכים יד ביד, בקור הצונן והמרהיב, כשטיפות גשם זעירות נופלות עלינו מלמעלה ומקררות את גופנו, אך אהבתנו גברה על כל קור ועל כל מכשול. היית קורא לי ילדונת, אומר לי שכל חיי עוד לפניי רק כי הייתי נמוכה ממך ונראית כנערה צעירה, אך התעקשתי ולו פעם אחת שאינני ילדה קטנה כבר, שאני מסוגלת לכל דבר, שאיתך יכולה לעשות הכל. היית שם לצדי במשך כל התקופה הזו, התקופה שאני זוכרת בה כל פרט ופרט, התקופה שכל כך נעים לי להיזכר בה אך בו זמנית כואב ועצוב לי. אני כבר יודעת שלא אראה אותך שוב, בטח לא בתקופה הקרובה. אם אראה אותך זה כנראה יהיה במקרה, אתה הרי כבר שכחת אותי.&nbsp;היא הולכת ברחובות, אותה בחורה שנהגת לקרוא לה ילדונת, קטנטונת, זו שיש לה את כל חייה לפניה מונחים מול אפה והיא רק צריכה לגשת, להושיט את ידה ולהתחיל לחיות את חייה כראוי, אך היא לא מסתפקת בכך. אני לא מסתפקת בכך. רוצה רק אלייך, רוצה את החום שלך, את תחושת החיבה שלך, הדאגה הרבה שלך כלפיי, איך שתמיד היית דואג לי שלא יהיה לי קר, שתמיד אהיה שבעה, שאם יימאס לי ללכת אגיד לך וננוח מספר דקות. ותמיד אני אחזור אלייך, ארצה להיות איתך שוב, ארצה רק לחזור אל הזמן שלא עבר לי, הזמן שנשאר מחכה שם רק בשבילי. הייתי נותנת כמעט הכל רק כדי לחזור לשם, לרחוב המשקיף על הנוף ההוא, הנוף שאהבנו לבחון ולצפות בו כל כך. אני זוכרת את הרגע הזה, שנינו הוצאנו בו זמנית את מצלמותינו, מצלמים מאותה זווית בדיוק את הנוף שהסתכל רק עלינו, כאילו היה שם עבורנו ורק חיכה שנגיע. אותו נוף עם בניינים יפהפיים עומדים דוממים, ומלפניהם עץ בודד, שהזכיר לך אותי, עומדת לבדי מלפני כל האחרים, מסתירה לך את כל שאר האנשים, אך לא היית לך בעיה עם זה. אך לאחר שדרכינו נפרדו, מראה הנוף הזה כבר איננו. הוא נעלם יחד עם אהבתנו, אי שם ברחובות עם הבניינים היפים עטורי כיתובים וציורים, באווירה הקרירה הצוננת שמקררת אותך עד כדי מצב שאתה לא מרגיש את גופך בעת תנועה. גם כשהאויר היה כה קר, ללכת איתך הרגיש לי כמו קיץ חמים. ללכת איתך בכל אותם הרחובות גרם לי לשכוח הכל, את הקור ואת האנשים שמאחורינו. גרם לי לשכוח את כל העולם מלבדך.&nbsp;אך גם אם לא אראה אותך שוב, אני יודעת כי היית שם בשבילי כשהייתי צריכה אותך. אני יודעת כי אי אפשר לאבד מישהו שלעולם לא היה שלך, אך אתה היית שלי. אתה היית לי העצב, היית לי השמחה, היית לי האושר, הנחת, הכאב, האדם שהיה בו כל כך הרבה מכל הבחינות האפשריות, האדם שנתן תמיד מעל ומעבר לכל ציפיותיי, האדם שנתן לי כל כך הרבה לזכור. האדם שנתן לי זכרונות כה רבים, שאוכל לשכב על מיטתי ולהיזכר בהם, לשכב ורק להיזכר בכל אותם רגעים נפלאים שחוויתי איתך, מהרגע שבו הכרתי אותך ועד לרגע בו נפרדו דרכינו. זכרונות כאלו שאזכר בהם, כאלו שלא ניתן לשכוח, כאלו שלא נעלמים בקלות גם אם תחשוב עליהם במשך כל יום ויום, וגם אם לא תיזכר בהם כלל לאחר שהתרחשו, הם תמיד יהיו שם ולא ילכו לשום מקום.</span><br /><br /></span></div> <span style="color: #000000;"><br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br /><span style="font-size: small;">קודם כל, שימי לב שהעתקת את הקטע שלך לפוסט פעמיים. מה שגרם לי לקרוא את הקטע מספר רב של פעמים עד שהבנתי איפה בדיוק הוא מסתיים. בנוסף, נתקלתי בטעויות כתיב מה שהפריע לי נורא לקריאה.&nbsp;<br />הקטע שלך נורא עמוס- בתיאורים ובתחושות ולא במובן הטוב. במובן העודף. במקום להעביר את התחושות של הכותב כל מה שיכולתי להבין מהקטע זה המון בלבול, ולא של הדמות שלך אלא שלי, ניסיתי להבין על מה כתבת ואיך ומה הלך שם וזה היה נורא קשה בגלל העומס.&nbsp;</span><br /><br /><br /><strong><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27766322.jpg" border="0" alt="" /></strong><br />&nbsp;<br /><span style="font-size: small;">מנצחת אתגרון הכתיבה היא:&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839670" target="_blank"><span style="font-size: medium;">אותיות נאות, רווחים נאים</span></a><br />השם שלך מקושר אצלי ברשימות בקטגוריית המנצחים :)&nbsp;<br />הקטע שלך היה נקי, כיף לקריאה והכי חשוב- שואב פנימה לתוכו.&nbsp;</span></span></span></span></span></span></span> <p>&nbsp;</p> </span></div>Wed, 06 Nov 2013 13:19:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13958538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13958538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13949911<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;">הודעה חשובה.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: medium;">&nbsp;</span><span style="font-size: medium;">פוסט הביקורות לשלב השני נחסם לתגובות לעתה, בגלל שאין לי זמן להתמודד איתו נכון לעכשיו (לגבי תלונות על הביקורת וכאלה...) אבקש לגלות הבנה.בתאריך ההגשה של השלב הזה, ייפתח הפוסט ההוא לתגובות וכמו כן ארשה גם לשלוח תגובות בנוגע לביקורות בפוסט הזה. אך ורק באותו התאריך, תגובות על הביקורת בפוסט הזה לא ייענו לצערי לכן אבקש לגלות הבנה. אני עובדת בשתי עבודות ומנסה מאוד להשקיע פה. אצליח לעשות זאת רק כך, בבקשה אל תקחו זאת אישית.<br />&nbsp;</span></p> <p><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27738242.jpg" border="0" alt="" /><br />זהו שלב מיוחד, שלב בחירה! אני נותנת לכם מרחב: שתי קטגוריות (עם חוקים!), אתם בוחרים איזו קטגוריה שתרצו, ועליכם לכתוב לפי הכללים שנוסחו לאותה הקטגוריה. מקווה שזה מובן.&nbsp;</p> <p><strong>אפשרות א':</strong> &nbsp;<br />&nbsp;הקטע שלכם צריך להכתב מנקודת מבט של תינוק בן יום ועד חודש (התינוק אינו גדול מחודש), הוא יכול לחשוב בצורה בוגרת, או תינוקית. אך דבר אחד חייב להשאר קבוע:יש הטוענים, שראייתו של התינוק הנה מיוחדת, ולכן התינוק אינו יודע לנקוב בשמות של חפצים למיניהם לפני שלמד אותם. כך למשל- המזגן ייראה לתינוק כגוש לבן עם פסים אפורים, עד אשר יילמד מהו המזגן ומה מטרתו.&nbsp;<br /><strong>אפשרות ב':</strong> &nbsp;<br />הצמחים ידועים בתור משחררי כימיקלים ורעלנים לאוויר. צמח אשר חש בסכנה יכול לשחרר רעלן מיוחד במינו לאוויר על מנת להתגבר על אויבו וזאת בגלל שאין לו האפשרות לברוח או להגן על עצמו באופן פיסי. כך למשל, אם תולעת מתיישבת על הצמח על מנת לאכול אותו, הצמח ישחרר רעלן מיוחר שימשוך אליו ציפורים, או סוג אחר של חיה וזה יאכל את התולעת. יש גם האומרים שהצמחייה יכולה לתקשר בינה לבין עצמה- העצים עם השחים, אלו עם הדשא וכל מה שביניהם. אני מבקשת שתכתבו לי קטע בהשראת המידע החדש הזה שרכשתם, לא בהכרח על צמחים. מחכה בקוצר רוח להפתעה. <br /><br />את השלב הזה יש להגיש עד ה<span style="font-size: medium;"><strong><span style="color: #800000;">05.11 יום שלישי, ב12:00 בצהריים.</span></strong></span>&nbsp;<span style="text-decoration: underline;">אין להגיש קטע המכיל מתחת ל400 מילים.</span>&nbsp;הפעם קטע שיכיל פחות מכמות המילים הנ''ל ייפסל.<br /><strong>אני שמחה להגיד שסגרתי את חודש אוקטובר עם 1,000 צפיות בבלוג, שזה מטורף מבחינתי! תודה.&nbsp;<br /></strong>בנוסף, יש לי שאלה. נורא התלבטתי אם לשאול אותה פה או לא. אבל החלטתי שכן, אז ככה: מה אתן הייתן רוצות לראות בבלוג מהסוג הזה?&nbsp;<br />אני מתכוונת- איזה סוג של אתגרים, חובקים איזה נושאים במדוייק, ועוד.&nbsp;<br />(אני חייבת להבהיר שאני לא מדברת ממצב שאני לא יודעת איזה אתגרים ושלבים לשים לכם, כל מה שקשור לתחרות כבר סגור בטיוטות ומוכן רק להתרפסם. אני פשוט רוצה לדעת מה א-ת-ן רוצות.)<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27738242.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><strong>מתמודדות השלב:</strong> &nbsp;</strong></p> <div> <div>1. לורן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=765825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<br />2. tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</div> <p>3. דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<br />4. קרין &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=661335" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה&nbsp;<br />5. שירן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839686" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה&nbsp;<br />6. נעה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837783" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837783" target="_blank"><br /></a>7. הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank"></a>8. ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank"></a>9. יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה</p> </div> <img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />הבנות שרצו להגיש דרך האימייל, האימייל להגשות הוא:&nbsp;<br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">muse.challenger@yahoo.com</span></span></strong><br />לאחר כל שליחת אימייל,&nbsp;וודאו בתגובות שהוא התקבל!!!<br />תעשו העתקים.&nbsp;<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><br /><strong>אתגרון הכתיבה השלישי (ווהו!)</strong><br />אתגרון כתיבה זה יהיה אתגרון בעקבות תמונה. <span style="text-decoration: underline;">(אין להגיש קטע המכיל מתחת ל350 מילים)</span><br />זו התמונה: <br /><img src="http://25.media.tumblr.com/cf788a5c050434f442a2958f874f6c38/tumblr_mus1m1Jja61r1arpmo1_500.jpg" alt="" /><br />מחכה בקוצר רוח למשהו מעניין, תחשבו מחוץ לקופסה :)<br />למי שאינו רואה את התמונה, שילחץ פה: <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://25.media.tumblr.com/cf788a5c050434f442a2958f874f6c38/tumblr_mus1m1Jja61r1arpmo1_500.jpg" target="_blank">קליק</a>. <p>&nbsp;</p> <p>את האתגרון ניתן להגיש עד ה<strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">31.10 בחצות</span></span></strong><br /><strong>&nbsp;<img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27738242.jpg" border="0" alt="" /></strong><br /><strong>נרשמו לאתגרון הכתיבה:</strong><br />1. אותיות נאות, רווחים נעים<br />2. סקיילר&nbsp;</p></div>Sun, 27 Oct 2013 15:39:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13949911http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13949911http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13949904<div align="right" dir="rtl">אני מצטערת על העיכוב בהעלאת הביקורות, כמובן שהוא סימלי אבל הוא עדיין עיכוב. אני לא אתרץ הפעם בגלל שהייתי בבית.&nbsp;<br />סדר הופעת הביקורת לשלב השני:<br /> <div><br />לורן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=765825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a></div> <p> דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a><br />קרין &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=661335" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />שירן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839686" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />נעה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837783" target="_blank">אתר<br /></a>הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a></p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank"></a>ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר</a></p> <p><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank"></a>יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר</a></p> <img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br />&nbsp;<br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">לורן</span></span><br />הקטע:</strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>&nbsp;</p> <p>"אני הולכת להכין פופקורן!" קראתי אל הבנות שישבו בסלון ונכנסתי אל המטבח החשוך. קול קרקוש נקש באוזניי. כיווצתי את גבותיי והדלקתי את האור. דבר לא נראה ולא נשמע במטבח. סרט האימה שרק גמרנו לצפות בו כנראה השפיע עליי יותר מדי. גיחכתי ופתחתי את הארון. קול הקרקוש נשמע בשנית והעביר בגבי צמרמורת. שלחתי יד אל מערוך שראיתי והסתובבתי לאחור. שוב &ndash; המטבח היה ריק מאדם.</p> <p>לקחתי שקית פופקורן והכנסתי אותה אל המיקרוגל. העברתי משקל מרגל לרגל בזמן שחיכיתי שהיא תהיה מוכנה. הייתי חסרת שקט, כשלפתע משהו חד נגע בכתפי. אחזתי במערוך והסתובבתי בחדות. מולי עמד שלד לבוש פיג'מה &ndash; עד כמה אירוני הדבר &ndash; וגרם לי לפלוט צרחה איומה. זרקתי עליו את המערוך ופתחתי בריצה אל הסלון.</p> <p>הוא התהלך אחריי וגרם לי לפרוץ בבכי מבוהל. הבנות הסתכלו עליי כאילו התחרפנתי ושאלו מה קרה. הצבעתי בידי אל עבר השלד. הן פרצו בצרחות גם הן. קול המיקרוגל שסיים לחמם גרם לשלד לעצור. הוא שאג בכעס והתקרב אלינו בצעדים צולעים. קפצנו בבהלה בשנית ויצאנו מהדירה, לבושות פיג'מה בלבד, נכנסות אל מכונית הספורט של ג'נה, חברתי ונסות על נפשנו.</p> <p>&nbsp;</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת: </strong><br />קודם כל, הייתה הגבלת מילים - אין להגיש קטע מתחת ל250 מילים. הקטע שלך מכיל רק 172 מילים. ולכן העמידה שלך במשימה היא חלקית.<br />הלאה- יש לך מלא טעויות כתיב, או הקלדה. חשוב שתשימי לב לדברים האלה על מנת להקל על הקריאה ולחסוך מגרעון הקטע. <br />בנוסף, בגלל עצם היותו של הקטע נורא קצר לא היה לך מספיק זמן ליצור מתח, אווירה, רקע. להוסיף עוד שלושה משפטים חסרי תכלית לגמרי זה מה שיגרום לעלילה שלך להראות הרבה יותר מתוסבכת ועלילתית נקרא לזה.&nbsp; <p>&nbsp;</p> <p><br /><strong>סיכום כולל:</strong><br />טעויות כתיב (17/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (0/10)<br />משיכת הקורא (22/25)<br />תיאורים (10/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: &nbsp;80/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" />&nbsp;<br /><strong><br /><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">tryingtobeme</span></span><br />הקטע:</strong></p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"> <p>&nbsp;</p> <p>שלוש דפיקות בדלת, כמו שהיא תמיד דופקת. "רותם פה!" צעקתי&nbsp;בדרכי לפתוח לה את הדלת, כדי ליידע את שאר דיירי הבית שיש כאן מישהו.</p> <br /> <p>אחרי חיבוק קצר ומיני-מיני-סמול-טוק, עלינו לחדר שלי. שמענו קצת מוזיקה&nbsp;ודברנו על החבר/ אקס לסירוגין של רותם, ואז ראינו סרט. זה היה "הגיבן&nbsp;מנוטרדאם" של דיסני. וואו כמה שאני אוהבת את הסרט הזה! כל פעם שאני רואה אותו&nbsp;אני מתרגשת משום מה.</p> <br /> <p>הגיע החלק שזורקים על קוואזימודו עגבניות, החלק שממש קשה לי לראות,&nbsp;הוא כזה אומלל שם, כל כך מסכן. בדיוק כשהוא ירד מהבמה, נכבה המחשב. "יופי&nbsp;מחשב, ממש כל הכבוד, צל"ש פלוס אתה צריך לקבל" אמרה רותם בטון הציני&nbsp;האופייני לה. גיחכתי לרגע ואז קמתי ממקומי כדי לראות מה קרה למחשב. "הוא סתם&nbsp;נכבה, אני אדליק אותו אבל אני לא חושבת שהוא יחזור לאותה הנקודה... יש מצב שנצטרך להכנס&nbsp;מחדש לסרט בכלל." אמרתי לרותם עם מבט שאומר 'אולי נוותר ונעשה משהו אחר?'&nbsp;"טוב... אנחנו רואות את הסרט הזה&nbsp;פעמיים בחודש, אפשר לוותר על הפעם." היה לי מן מבט מאוכזב. "יאללה רותי&nbsp;בקטנה כולה קוואזימודו" אמרתי עם חיוך בפינת הפה. רק זה שקראתי לה רותי כבר&nbsp;הצחיק אותה.</p> <br /> <p>"אז בואי למטבח, נכין לעצמינו איזה משהו לאכול" הצעתי.&nbsp;"סבבה בואי" אמרה תוך כדי שקמה.&nbsp;הושטתי יד לידית, כמו שצריך, מן הסתם, כדי לפתוח את הדלת. רק שהדלת לא נפתחה.&nbsp;"שנייה אני אקרא לאמא שלי שתפתח לנו, בטח המנעול נדפק. אמא! אמא! ננעלנו בחדר&nbsp;את יכולה לבוא לפתוח לנו מבחוץ?" אמרתי בעוצמה שבין דיבור לצעקה. שקט, דממה. "אבא!"&nbsp;צעקתי כשחשבתי שאולי אמא לא בבית. עדיין כלום, שקט. ראיתי את רותם עם פרצוף שלא&nbsp;ראיתי אותה עושה אף פעם, היא הייתה לחוצה. מבחינתי, בסך הכל נתקענו בחדר, מבחינתה &ndash;&nbsp;נתקענו. בחדר. ס ג ו ר . רותם קלסטרופובית. היא התחילה לנשום נשימות כבדות אז מיד&nbsp;פתחתי את החלון והובלתי אותה אליו. הנשימה שלה חזרה להיות סדירה.</p> <br /> <p>"אמא! אבא!" הפעם ממש צעקתי. שמעתי משהו נשבר, זה לא נשמע&nbsp;כמו זכוכית, יותר בכיוון של חרס. דלת הכניסה של הבית נטרקה בעוצמה אדירה, כזו&nbsp;שהקפיצה את רותם ואותי מבהלה. "פרצו לך לבית, אני לא מאמינה. מה נעשה? איך&nbsp;נצא מפה? מה עם ההורים שלך?" רותם דברה נורא מהר והייתי חייבת למצוא דרך&nbsp;להרגיע אותה, בעיקר כדי שאני לא אלחץ עוד יותר בעצמי. "ששש רותי, רוגע, רק&nbsp;תשבי פה ובעוד חמש דקות נהיה בחוץ, אני מבטיחה לך." אמרתי עם המון ביטחון&nbsp;עצמי מזוייף. שלפתי סיכה משיערי האסוף וניסיתי לפרוץ את המנעול על ידי טכניקות&nbsp;מבויימות שראיתי בסרטים. במפתיע ממש, זה לא עבד. לקחתי קולב מהארון שלי וניסיתי&nbsp;לפרוץ את המנעול שוב, הפעם בעזרתו. הפעם, באמת במפתיע, זה עבד. הדלת נפתחה. רותם&nbsp;זינקה מהכיסא שהושבתי אותה עליו וחייכה מאוזן לאוזן. אחרי חלקיק שנייה זעיר היא&nbsp;חזרה לפרצוף המבוהל שלה,&nbsp;<strong>כשסגרנו את הדלת לא היה שם איש.</strong>&nbsp;<br />הוא היה גבוה, עם מכנסי ג'ינס שהגיעו לו עד הברכיים, כובע גרב מגוחך שנראה כאילו&nbsp;חבשו אותו רק כדי אולי להראות כמו גנב מהסרטים, והוא החזיק בידו הימנית שקיק קטן.&nbsp;בדיוק בחלקיק השנייה הזה, כששלושתנו היינו בהלם מוחלט מהופעתו אחד של השני, הוא&nbsp;ירד למטה במדרגות במהירות שלא ידעתי שאפשרית, לא דילג על אף מדרגה, ובכל זאת הגיע&nbsp;למטה תוך שתי שניות לכל היותר.&nbsp;<br />רותם ואני יצאנו מהחדר בהלם מוחלט, אבל מהר מאוד ההלם התחלף בנחישות, התרוצצנו בכל&nbsp;הבית, עוברות בין כל החדרים, מנסות למצוא את ההורים שלי. "אבא! אמא! מישהו!&nbsp;איפה אתם??" ואז מיד לחשתי "ששש רותם, בואי נהיה בשקט מוחלט, שנוכל לשמוע כל צליל." וכך היה, הסתובבתי&nbsp;סיבוב חד כששמעתי חריקה של דלת מאחוריי. התקרבתי לדלת לאט לאט, כשבדרכי אליה תפסתי&nbsp;את מוט המתח שהיה ליד החדר של אחי הגדול, חיכה שם שיתלו אותו (לשווא). פתחתי את&nbsp;הדלת לאט ובזהירות, הרמתי את המוט בזווית כזו שאוכל להשתמש בו כדי להכות את מי שזה&nbsp;לא יהיה אם יהיה לי צורך, ואז כמובן, כמו בכל סרט מתח זול &ndash; לא היה שם אף אחד.&nbsp;רותם צחקקה לרגע ומיד שתקה. הסתובבתי לאחור כדי להסתכל עליה במבט כועס שיסביר לה&nbsp;להיות בשקט.&nbsp;<strong>זאת לא הייתה רותם.</strong></p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />הקטע שלך כתוב בצורה טובה, מעניינת, יש לך 632 מילים בקטע, משמע עמדת בהגבלת המילים. אני חושבת שאם במקום לסמן את המילים בהדגשה, או ברווחים (כמו המילה ס ג ו ר ) היית מצליחה הרבה יותר, בהתחשב בזה שאת לעולם לא תמצאי הדגשות כאלה בתוך ספר אמיתי.&nbsp;<br />סך הכל נהניתי מהקריאה ומהתפניות בסיפור. פחות אהבתי שרשמת "ואז כמובן, כמו בכל סרט מתח זול &ndash; לא היה שם אף אחד" היית יכולה למצוא משהו פחות... שקוף (?) לרשום.<br /><br /><strong>סיכום כולל:&nbsp;</strong> <p>&nbsp;</p> <p>טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (8/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (12/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 95/100&nbsp;<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">דנה</span></span></strong></p> <p><strong>הקטע:&nbsp;</strong></p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />הוא ליטף את שיערה הכהה כשישבו על ספסל העץ בפארק, ידו כרוכה סביב כתפיה. ראשה היה שעון על כתפו הצנומה, בעודו לוחש באוזנה מילים אוהבות ומתוקות. הם בילו את היום יחד, לא נפרדו אף לא לרגע. מדהים כמה גדולה הייתה האהבה שלהם.<br />"הלב שלך תמיד יהיה שלי?" הוא שאל בחוסר ביטחון קל.<br />"תמיד. הוא שייך לך."<br /><br />***<br />אני נכנסת לביתי החשוך לאחר יום עבודה ארוך מידי, מייגע מידי. אני לא חושבת שאוכל לסבול עוד יום אחד במשרד הזה, עם הדרישות הבלתי פוסקות והתלונות המגיעות מכל עבר.<br />אני מדליקה את האורות באנחה, מחכה שיחדלו להבהב ויאירו את המקום כראוי.&nbsp;<br />כשהם נדלקים, אני ניגשת למטבח ומכינה לי כוס תה. אני צריכה לקנות לחם, ועגבניות. ולתקן את הסדק הזה שבקיר, הוא נמצא שם כבר שנים. אולי מחר.<br />כל הבית הזה עומד להתפרק יום אחד, עם הרעפים שנופלים מן הגג כל חורף, הרוח שפורצת מהחלונות שלא נאטמו כיאות, וקורות הפרקט שחורקות בצליל מאיים כל פעם שדורכים עליהן.<br />אני בודקת את הפלאפון שלי, בו לא נגעתי כל היום. שלוש שיחות שלא נענו. תנו לי לנחש.<br />כמובן, תיאודור. אני מתקשרת אליו באנחה, אך אין תשובה.<br />"היי תאי. מצטערת שלא עניתי כשהתקשרת, לא נגעתי בפלאפון היום, היה מתיש במשרד. אני הולכת לישון, אבל אתה יכול להתקשר אליי כשאתה שומע את ההודעה." אני מנתקת.<br />אני אוהבת אותו, אבל לפעמים הוא פשוט דורש יותר מידי... טרחה. ומאמץ. אבל הוא שווה את זה.<br />אני נשענת על השיש במטבח ומביטה על הבית. שני חדרים זעירים, רהיטים לא תואמים, והרבה חלונות. קשה לומר שזו אפשרות סימפטית, אבל זה הטוב ביותר שאוכל להשיג כרגע.&nbsp;<br />אני מביטה ארוכות בחלון הגדול שבמבואה, שמגיע מהרצפה עד לתקרה. לרגע אחד אני בטוחה שראיתי צל אנושי, צללית כהה, חולפת על פניו. אני מציצה החוצה, אל החשכה, אך לא רואה דבר. בוודאי דמיינתי.<br />בגרירת רגליים וגב כאוב אני הולכת לחדר השינה הקטנטן שלי, נשכבת על המזרן הגס, ובוהה בתקרה. מודבקים עליה כוכבים זוהרים בחושך, כנראה מהדיירים הקודמים שהיו כאן. רציתי להסיר אותם, אבל תיאודור התעקש להשאירם. לא הייתה לי סיבה להתווכח, אז הם נותרו שם, כמו נקודות אור קטנות. מבלי לשים לב כמעט, אני שוקעת בשינה עמוקה.<br /><br />***<br />אני מביט בדמותה העדינה, שכובה על שולחן הניתוחים המצוחצח. שיערה הכהה פרוש סביבה כמניפה, עורה לבן וחלק מצלקות ושריטות. ריסיה הכהים מטילים צללים על לחייה, ושפתייה חיוורות ופשוקות קמעה.&nbsp;<br />אני מלטף את לחייה בגב ידי, ועיניה מרפרפות ונפקחות, מביטות בי. מבט מנומנם, שלא עובר רגע והופך למבולבל, מבוהל, מבועת.&nbsp;<br />"תיאודור, מה... מה אני עושה כאן? איפה אני?" היא מושכת בידיה האזוקות לשולחן ברצועות עור ואבזמים.&nbsp;<br />"אל תדאגי, יפה שלי." אני אומר ברכות ומלטף את שיערה.<br />"תשחרר אותי! מה אתה עושה!"<br />"תשתקי!" אני מרים את קולי, והיא משתתקת מיד. "פשוט תשתקי כבר!"<br />אני אוחז בשיערי, כמעט תולש אותו, ומסתובב בחדר בחוסר שקט. הקירות לבנים, אריחי הרצפה לבנים, התקרה עשויה זכוכית אשר משקיפה על שמי הלילה זרועי הכוכבים.&nbsp;<br />אני שומע את מרי מתייפחת בשקט. "למה אתה עושה את זה?" היא ממלמלת. "למה?"<br />"כי אני אוהב אותך." אני חוזר לעמוד לצידה וללטף את לחיה בעדינות. "את לא מבינה?" אני מתחיל לצחוק, ולא מסוגל להפסיק. אני צוחק ללא שליטה, בקולי קולות, ואוחז בבטני בחוזקה, עד שדמעות זולגות מעיניי. אני שב ומזדקף, חוטף להב מנתחים ממדף בפינת החדר, וחוזר אליה, עדיין מצחקק ומגחך. "אני עושה את זה רק כי אני אוהב אותך!" אני צורח, והדבר האחרון שאני מספיק לראות לפני שאני מנחית את הסכין, הוא את עיניה הבהירות נעצמות בפעם האחרונה.<br /><br />***<br />הוא ישב בפינת החדר, גבו צמוד אל הקיר, ובגדיו הבהירים מגואלים בדם, מהווים ניגוד לשיערו הכהה. כפפות גומי כיסו את ידיו, מלוכלכות בדם גם הן. הוא הביט בלב המדמם שבידיו, מלטף אותו בקצות אצבעותיו.<br />הלב שלה שייך לו לתמיד.</div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />הקטע כתוב בצורה טובה. קל מאוד לעקוב אחרי העלילה ולהתחבר אל הדמויות שאת מציגה לי פה. משום מה הקטע היה סוג של צפוי. אבל גם לא. מהשלב שתיאו התחיל לדבר כבר הבנתי בדיוק מה הולך לקרות ולמה. חבל. אני הייתי ממסגרת את כל מרי על הקיר, כי הלב זה לא מספיק ;) (נשמע כל כך מחריד מצידי חחח). אגב הכוכביות מיותרות וממש אין צורך בהן בשביל לעבור מקטע לקטע.&nbsp; <p>&nbsp;</p> <p><br /><strong>סיכום כולל:</strong><br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (20/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 95/100<br /><br />&nbsp;<img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">קרין<br /></span></span>הקטע: </strong></p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />שיערות ידיי סומרות כאשר אני נכנסת למרתף המקפיא, מחפשת אחר אטרקציה לחופש הגדול שהתחיל אתמול, בידיעה שאת רובו, או לפחות חלק נכבד ממנו, אני הולכת לבזבז על שום כלום. המדרגות הרעועות חורקות, ואני מרגישה לפתע כיצד רגליי כושלות, וגופי הצנום מתגלגל מטה ככדור פוטבול. אני פוקחת את עיניי באיטיות, כשהדבר הראשון שאני מרגישה הוא את הכאב עצמו. רגליי כואבות, ואני בקושי מצליחה להתרומם מן הרצפה המזוהמת. האיבר היחיד שעוד איכשהו פועל לטובתי, הן העיניים שלי בכבודן ובעצמן; אני מרימה את מבטי מעלה, עיניי מתרוצצות סביב, מחפשות אחר משהו שאוכל להחזיק בו ולהתרומם מכאן בעזרתו. הכל קורה כל-כך מהר, אני חושבת בליבי, וממהרת לשלוח ידי אל עבר מעקה המדרגות. אני מתרוממת באיטיות ופולטת אנקת כאב בעת שאני קמה, הרגליים שלי לא מתכוונות להקל עליי כלל.<br />"לעזאזל," אני מפטירה בשקט, כאשר הד מסתורי גורם לקולי המעורער להישמע מספר פעמים, דבר שגורם לי לרצות לברוח מן המקום הזה כמה שיותר מהר.&nbsp;<br />יש משהו אפל במקום הזה, משהו שמעולם לא נתקלתי בו קודם לפני כן. משהו מעורר סלידה, ועם זאת מציאותי וקיים. זרקור קטן מאיר עליי פתאום, וגורם לעיניי להסתנוור כמעט לגמרי, אך מה שעוד יותר מבהיל אותי, היא העובדה שדלת המרתף נטרקת לפתע מעצמה. אני נתקפת חרדה, וממאנת לעבר המדרגות, כשלפתע אני חשה בעקצוץ ברגליי. אני לא ממהרת להסתובב לאחור, מהחשש שמה שאראה יפחיד אותי עוד יותר, אך הלחישה שנשמעת באוזניי מצמררת אותי. "את עוד תהיי שלי, אלה..."<br />כל זה כל-כך פתאומי, מפחיד ולא מציאותי, שאני מתקשה להאמין שזה באמת קורה. בתוך תוכי אני מקווה שאני סתם נערה עם תסמינים סכיזופרניים שמדמיינת דברים, אבל בליבי אני מרגישה כיצד סופי המר מתקרב.<br />בסופו של דבר, אני מפנה את מבטי לאחור, ומרגישה כיצד לסתי נשמטת מרוב בהלה; ערימת גופות מתגלה לפניי, כולן של נערות בנות גילי. כולן נראות בדיוק כמוני.<br />"מה הולך פה? מה אתם רוצים ממני?" אני מתייפחת בבכי שאין לו סוף. קול תקתוק נשמע פתאום, ואני מבחינה בשעון יד קטן שמונח לו על הרצפה. אני מרימה כמעט בקושי את השעון, ידי רועדת מרוב פחד והשעון רוקד על ידיי. אני מביטה בשעון, כשהאסימון יורד תוך שניות ספורות - לשעון הזה אין זמן.&nbsp;<br />דפיקה בדלת נשמעת, ואני ממהרת לצרוח לעזרה, הכל כדי שיוציאו אותי ממקום האימים הזה. הדלת נפתחת, ודמותה המבוהלת של אמי נגלית למול עיניי. אני רצה מהר במורד המדרגות, מסתערת על אמא בחיבוק חם ואוהב, אשר בתחילה מופתעת במעט, אך לאחר מכן מחזקת את חיבוקי ונושקת למצחי.<br />אני מתנתקת ממנה, ומודה לאל בליבי על-כך שהסיוט הזה נגמר. עיניה השחורות של אמא מביטות בי, אך אני קולטת שזהו אינו המבט החם והאוהב של אמא, אלא מבט אטום וחסר כל רגש. אני מנסה להתכחש לכך, אבל עמוק בפנים יודעת שמשהו כאן לא כשורה. אני מתרחקת ממנה באיטיות, משתדלת שלא לעורר חשד בתגובתי, בעוד שהיא מנגד מחייכת לעצמה חיוך קטן, מסתורי ואפל. היא מתקרבת אליי, כשבכל צעד שהיא עושה לכיווני, אני מרגישה איך משהו בליבי נמחץ.&nbsp;<br />"מה עשית לאמא שלי?" אני בקושי מצליחה להוציא את המילים האלו לאוויר, עד שנדמה כי קולי החנוק מבכי הוא לא יותר מאשר לחישה קטנה וחסרת משמעות.&nbsp;<br />לבסוף היא עונה, "אמרתי לך שתהיי שלי, אלה. השעון מתקתק, אך אין לו זמן. הזמן רץ ודועך, אך אין לו שום ערך," קולה האפל מזדנב אל תוך נשמתי וגורם לגופי לרעוד בחוסר שליטה מוחלט, עד שנדמה לי כי אני לא יותר מבובה על חוטים שנעה לאן שהאנשים האחרים, אלו שחזקים ממנה, רוצים שתזוז.&nbsp;<br />לבסוף, כאשר אני כמעט ובוערת מכעס, אני אוזרת אומץ ואומרת, "אני לא מבינה מה את רוצה ממני, ומה המשמעות של השטויות האלו שאת אומרת, אבל אני נשבעת לך, אני לא אנוח עד שתגלי לי איפה לעזאזל אמא שלי נמצאת."<br />"אמא שלך לא קיימת, ולמעשה, גם לא הייתה קיימת לעולם. היא בסך הכל הייתה אשליה, מוצלחת אמנם, אך בכל זאת אשליה. היא לא הייתה אמיתית. את לעומת זאת..." היא מפסיקה לפתע, כשלפתע שמץ של אנושיות פורץ בה. "את אמיתית. את היא זו שתגרום לזמן הישן להתעורר משנתו ארוכת השנים. תני לי להשתלט על גופך, וביחד נצליח להחזיר את הזמן האבוד... רק ביחד."<br />"על מה את מדברת, לכל הרוחות?"<br />וזו המילה האחרונה שנאמרת, לפני שאני פוקחת את עיניי ופוגשת בזנבו המכשכש של כלבי האהוב, צ'ארלי. ידיה החמות של אמי מונחות על מצחי הבוער מחום, ואני מודה לאל על-כך שזה בסך הכל היה חלום, כי לפתע היה נדמה שהחלום המצמרר, האפל והמסתורי אותו חלמתי, הוא חלק מהמשך פתטי למשחקי הרעב, או כל ספר נעורים אחר אותו קראתי.<br />אני מחייכת אל אמא, וכשזו מסתובבת אליי, כל מה שאני רואה הוא את עיניה השחורות והאפלות, ננעצות בעיניי בתוקפנות שמעולם לא פגשתי בה לפני כן.&nbsp;<br />ואת צרחתי המתמזגת יחד עם האפילה, לא תפספסו גם בעוד מיליון שנים. ומקולה הצורם של המכשפה בעלת העיניים השחורות, לא תוכלו להתעלם גם אם תשתמשו באטמי אוזניים.<br />והלחישה ההיא, הלחישה הנוראית ההיא, היא הדבר האחרון שאני מצליחה לשמוע, לפני שאני מאבדת את הכרתי ומרגישה כיצד נשמתי בורחת וגופי נלקח ממני. "אמרתי לך שתהיי שלי, אלה."</div> <br /><strong><br />הביקורת:</strong><br />הקטע כתוב טוב. פרט לכמה מקומות שבהם לא הסתדר לי כלום (היא נשענת על הדלת מפחדת להסתובב, היא מסתובבת ובמקום שבו דרכה קודם מפוזרות גופות שקודם לכן לא היו שם? אח''כ מתגלה שזה חלום, אבל סימני השאלה עדיין מסתובבים בראש.) אהבתי את התפתחות העיניים, את ההקלה כשהיא מתעוררת מהחלום והרגשת הפחד החוזרת כאמה מסתובבת. אגב כתבת 773 מילים, משמע עמדת בהגבלת המילים<br /><br /><strong>סיכום כולל:</strong><br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ 100/100<br /><br />&nbsp;<img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">שירן</span></span><br />הקטע: </strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"> <p>&nbsp;</p> <p>לפני שאתחיל את הסיפור, שאלה קטנה לי אליכם: האם אתם מאמינים ברוע צרוף? באנשים שנולדו בלי לב?<br />התמימים שביניכם בטח יואמרו שבני אדם מעצם היותנו בני אדם נולדנו עם רגשות, אך האלו שהופנם אצלם כבר שככל שהשמש חזקה יותר, כך שטח הצל גובר ומכסה לנו כמות נכבדת מעולמנו, ישפיל ראשו ויענה בבושת פנים שכן. בטח כבר הבנתם את הרמז, הסיפור לא הולך לתאר פרחים ושושנים בשיא פריחתם אלא על הקוצים שגדלים ביניהם. ולצערנו הרב כול פרט כאן אכן התרחש וזהו אכן סיפור אמיתי.<br />אתחיל ואטעה אתכם בהיו היה פעם, כן היו היה פעם, בשיקגו, בתקופת מאה ה-19 איש משופם ונחמד שתמיד חייך בשיניו השחוקות, היה לו משפחה,ילדים ועבודה מסודרת בחנות רוקחת. בזמנו הפנוי תמיד נהג לבהות מבעד החלון שם, בסמטה ובבנין הנטוש שבנוף ותמיד אבד בתוך מחשבותיו על הדבר הגדול הבא שברצונו&nbsp;<br />לעשות, שקרב ובא, שאליו לא יחכה עוד הרבה זמן.&nbsp;<br /><br />לוסי ומרתה, ילדותיו המקסימות, תמיד חיכו לו עד שעה מאוחרת שיחזור מן העבודה, בדרך כלל הוא תמיד שב בזמן לחבקם, אך הפעם זה לא קרה.&nbsp;הוא היה עסוק, עסוק מאוד.&nbsp;לאחר מספר ימים הן החלו לתהות לאן אביהן ברח מהם.&nbsp;שבוע חלף וכך גם שבועיים ובנותיו לא זכו לאף חיבוק או אפילו מבט ממנו, שתמיד היה כה רגיש ואהב אותן יותר מכול. אשתו ניסתה להרגיען בתמידיות, שהוא פשוט עובד קשה, אך זה היה בלתי אפשרי. וכמו שכולנו יודעים, אינסטינקט של ילד לעולם לא טועה, הן לא הפסיקו לחכות . השעה כבר חצות, הרמן נכנס לביתו, בעודו מלוכלך ומדיף ריח רע, נישק מצחם של ילדיו הרדומים שהמתינו לו עד לפני דקות ספורות ובעצם לא באמת הצליחו להירדם לגמרי, חייך חיוך רחב ואמר בקול גאה לעצמו "זה נגמר". הוא נכנס להתקלח וניקה&nbsp;את כול סירחון גופו, ובכן, לא בדיוק הכול, ונכנס למיטתו בתחושת ניצחון לקראת מחר, שיכריז על העסק החדש העומד לפתוח.<br /><br />יום חדש זרח מבעד לחלון, הרמן קם עליז במיוחד. באותו יום התלבש חגיגי לקראת תערוכת קולומביה, אשר הגיעה באותה ימים לעיר, שבה עמד להכריז דבר חגיגי אף יותר מחליפתו המגוהצת היטב. נישק הוא את ילדותיו&nbsp;שמשום מה לא החזירו את אותה החיבה שהפגין, וחיבק לשלום את המאהבת שלנה בביתו, ורץ מעבר לדלת להתחיל את חייו החדשים.&nbsp;<br /><br />"הקשיבו, הקשיבו נא!", צעק ראש התערוכה בתקווה שישמעו אותו הקהל הרב, "תודה לכול הטורח לקחת חלק בפעילותנו ושמוכן היה לרדת עד למרכז העיר בשביל לנו לעזור. מרוגש אני להציג את בפניכם אדם מיוחד, אדם שירק דם ועבד בזעת אפיו, כדי שלכם יהיה מקום להתגורר בו בין יום ליום כשאנו מקיימים תערוכה וכשלא. הוא התעקש לעשות הכל לבד ובסודיות, ואנחנו נתנו לו את מילתנו תמורת מילתו. קבלו את הרמן וובסטר מאדג'אט!" הקהל קיבל אותו בחום ובמחיאות כפיים סוערות. "תודה", ענה באדישות לקהל, "אתם מוזמנים לבוא מתי שתצטרכו, אני תמיד כאן. המלון נמצא בסמטה שליד שכונה זו, בחינם ללא כסף", משפט זה גרם לקהל לצאת מגדרו, פשוט רובם היו נודיסטים עניים או סתם רודפי בצע, כנראה זאת הסיבה להתעלמות המוחלטת מהאמירה המוזרה שאמר לפני, שמקום זה נמצא בסמטה נטושה ללא סימני חיים, אך למי אכפת אם אפשר לשמור כמה מטבעות לכיסנו. והקהל המשיך למחוא כפיים בצורה בהמית במקצת. הוא ידע שלקוחות קרבים לבוא והתרגש עד קצה יכולתיו של פניו הקרירות וגופו הקריר.&nbsp;העומס מאנשים ירד לאט, מה שהיווה להרמן רמז שמחכים לו, הוא אסף את עצמו וברח משם למקום אליו הוא שייך באמת, לשם.</p> <br /> <p>&nbsp;טרם נכנס, ראה אישה טובת מראה מסתכלת עליו, כרגע אין מקום אחר בעולם שכנראה לא העדיפה בו להיות. "רוצה להיכנס?" הבחורה הלכה אחריו בלי לומר מילה, כבלית ברירה, לא הבינה כיצד הגיעה בדיוק למקום משונה שכזה. "את רואה? מדהים לא?" היא לא ידעה מה לענות לו,לבינתיים הכול היה נראה בסדר, אך היא הרגישה כבר דאז שהיא לא הולכת לצאת מכאן. "ואת לא ראית הכול" אמר "מה שבאמת יפעים אותך נמצא למעלה&nbsp;". היא הצליחה לתמלל את כול סערת רגשותיה למשפט קצר אחד "מה נעשה כאן?", שאלה בסקרנות הוא גיחך וגרר אותה בחוזקה לקומה השלישית, הנוראה מכול, בה מאות חדרים ללא חלונות, מסדרונות שנראו אינסופיות, דלתות שנפתחו רק מצידן החיצוני ועינויים האורבים להם בפתח.&nbsp;היא הרגישה את הפחד גובר עליה, משתק אותה, היא לא יכלה לזוז, מה שהקל על הרמן. הוא לקח אותה לחדר הראשון במסדרון, חדר כמעט ריק חוץ מצינור המשתלשל מהתקרה. הוא הכה אותה בעורף ועילף אותה. הוא כרך סביב צווארה את צינור הגז וחנק אותה למוות. לאחר שווידא שמתה החל הוא לפשוט את עורה כמנדרינה, אי אפשר לתאר במילים את רגשותיו כרגע, הוא המשיך עד פיסת העור האחרונה. את איבריה הפנימיים ניקה כחומר ניקוי. תלש את המעי הגס ונתן בו ביס קטן, הוא היה חייב לדעת מהי ארומת גן העדן. את עיניה כרת ממקומם ושיחק בהם כאילו היו עיניו שלו, ככה זה כשיש לך חוש הומור מפותח. את הוורידים נהנה לחתוך בסכין בכדי לראות את הדם הרב שמשפריץ. כך לאט לאט, כדי לנצל את הרגע, הוציא הכול בידיו הפראיות והצמאות לעוד. לשנייה קצרה הפסיק הוא ובהה בלב הנדם, רק שניהם לבד, הוא חש שזהו הרגע שבשבילו נולד, הוא זינק אליו ונגס בו בשיניו החדות והצהובות, כמו ערפד בדימוס. עוד נגיסה ועוד נגיסה, הוא לא רוצה שייגמר לעולם. לבסוף, &nbsp;נותר לבד עם שלד האדם, שמועות מספרות שאפילו דמעה קטנה נזלה על לחיו.&nbsp;מגיל קטן כבר שיש לו אובססיה לדם ולשלדים, לאחר שכיתתו חשפה אותו לכך כאשר גילו שיש לו פחד מזה, הם הכריחו אותו לגעת במוות המזויף במעבדה, ומשם הדבר קסם לו במיוחד, אוי הפרדוקס.&nbsp;<br /><br />יום לאחר מכן, עסקיו פרחו, אנשים הלכו למלון שזכה לכינוי "הטירה" בידי הסובבים אותו. הוא היה מאוד מרשים מבחוץ, אך מעורפל ביותר מבפנים, בקומה הראשונה שידר עסקים כרגיל וחנותו הועתקה לשם. הנכנס, לא יצא לעולם. מבקרי החנות זכו להמתין בחדר קטן שבעצם היוותה כספת, הוא נעל אותם וחיכה שינשמו את נשימתם אחרונה עד שיחנקו למוות, טרף קל. החיים הטובים.<br /><br />עוד שבוע עבודה ארוך עבר, הרמן שב לבית ומנסה לחבק את ילדיו שוב אבל הילדים משתדלים להתרחק. הוא מנשק כמו שלעולם לא נישק את המאהבת שבזכותה אשתו עזבה אותו, הוא פתאום חש בתשוקה רבה אליה. "ויקי יקירה, מתי את באה לבקר קצת במקום עבודתי? אני משתוקק קצת לנשיות בנוף" גיחכה וענתה "רק תקרא לי וארוץ לשם.", שניהם נטשו לחדר המיטות, היא לעולם לא נהנתה כך.&nbsp;<br />"לאן אתה הולך?" שאלה ויקי כאשר ראתה אותו לובש בגדיו "לעבודה,את תלווי אותי", היא חייכה עם שיניה הבוהקות וקמה ממיטתה, משם השאר היסטוריה. הוא חנק אותה באחד מחדריו ואת עורה פשט בסכין חדה שעשה עבודה מדויקת להפליא, את איבריה הפנימיים אכל ככול יכולתו ואת נתזי הדם טעם אחד אחד, הפעם זה היה הוא שלעולם לא נהנה כך. את השלד הזה הוא שמר כמזכרת. הוא הרגיש שהוא נוקט באמצעי קודש, הוא הבטיח לעצמו שהוא ירצח כול עוד הוא נושם.</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת: <br /></strong>הקטע כתוב טוב, לאחר שבדקתי והעמקתי לתוך ה.ה. הולמס הבנתי למה התכוונת בתגובות ובקטע. לא אפסול את הקטע- אך אהיה חייבת לציין שלכתוב קטע על קווי מתאר של דמות שהייתה קיימת היא קלה יותר מהמצאת הקטע מהראש. עוד אהיה חייבת לציין- שלהפוך את הקטע לאימתי או מותח היא משימה קשה בפני עצמה ולכן דעתי חלוקה פה ולא הצלחתי להגיע להסכמה עם עצמי, כמה להוריד ומאיפה בהתחשב במידע שנתת לי, לכן ניגשתי לקטע נייטרלית.&nbsp;<br />בקטע כתבת 1054 מילים, משמע עמדת במשימה בהצלחה. <br />הקטע עצמו כתוב טוב, בלי טעויות כתיב. הדבר היחיד שהפריע לי הוא איזכור המאהבת מבלי להזכיר את עצם עזיבת האישה מה שמוביל לשאלה הבאה: מדוע האם עזבה את הבית מבלי לקחת איתה את הבנות האהובות שלה? אם היא ברחה בגלל שפחדה מהרמן איך זה קרה שהיא השאירה את הבנות להתבוסס בפחד שלהן? אם לא תנהג ככה לעולם. <br />בנושא אחר- אמנם הקטע כתוב על רצח ותאוות דם, אך הוא מועבר בשטחיות מה וחוץ מהקטעים בהן הילדות מתרחקות מהאב שלהן אין משהו שמעורר יותר מדי רגשות חוץ מקטע הסיום בו נרצחת המאהבת. הקטע לא מותח ולא משעמם, לא מפחיד ולא רגיל לגמרי. הוא משהו מיוחד שנח בין לבין. באמת שלא ידעתי איך לנקד אותו. בין היתר בגלל שהקטע ארוך אני מניחה שהתעצלת לעשות לו הגהה, יש לא מעט טעויות הקלדה וכתיב. חבל.<br /><br /><strong>סיכום כולל: </strong><br />טעויות כתיב (17/20)&nbsp;<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (8/10)<br />משיכת הקורא (22/25)<br />תיאורים (10/15) - בגלל חוסר העקביות של האם והמאהבת, היית צריכה לתאר שם.&nbsp;<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 87/100&nbsp; <p>&nbsp;</p> <div><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">חנונית כותבת</span></span></strong><br /><strong>הקטע:</strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p dir="rtl">נפקחות, נעצמות, נפקחות, נעצמות. ושוב נפקחות. עיניה השחורות משחור, הנוצצות כמו כוכב בלילה, נעוצות בנקודה מסוימת ולא ברורה בחלל החדר. נעצמות, נפקחות. ושוב נעצמות. כפות ידיה קמוצות בחוזקה לאגרופים, כבולות לקיר שעליו היא נשענת. רגליה המלוכלכות כפופות מעט, והיא כמו חצי-יושבת. חושיה חדים יותר מאי-פעם, קולטים כל תנועה קלה בחדר, כל צליל שכמעט ולא נשמע. והיא יושבת, דרוכה, ומקשיבה.</p> <p dir="rtl">"אתה חושב שהיא כבר ערה?"</p> <p dir="rtl">"אין לדעת, כשהגענו היא הייתה מעולפת לגמרי."</p> <p dir="rtl">"נראה כי שיקוי השינה עשה עבודה מצויינת. בקרוב אלך לבדוק לשלומה."</p> <p dir="rtl">קולות שקטים המתלחשים ביניהם עולים מהחדר הסמוך, שני קולות גבריים. היא מחדדת את שמיעתה, רוכנת מעט קדימה כדי להקשיב ביתר קלות. ידיה הכבולות לקיר מתחככות מעט באזיקי הברזל, חותכות אותה, והיא זועקת בכאב, מבינה שכעת ישמעו אותה ללא כל ספק. כעבור כמה שניות, נכנס לחדר בצעדים איטיים גבר גבוה וחסון בעל תווי פנים חדים.</p> <p dir="rtl">"אח, יוריה. כזו ילדה יפה ומתוקה, בעלת העיניים שכולנו אוהבים," הוא אומר בחיוך מזויף, ונועץ את מבטו בעיני הנערה. עיניה השחורות מתרחבות בפחד, ולאחר כשנייה משתנות שוב ומצטמצמות בתיעוב.</p> <p dir="rtl">"נראה כי אחרי כל השנים הללו עוד לא סלחת לי," הוא אומר, לא מתיק את מבטו מעיניה. "חבל לראות שגם אחרי שהתנצלתי בפנייך כמה וכמה פעמים, לא התרחש כל שינוי."</p> <p dir="rtl">"אם באמת היית מצטער, לא היית כולא אותי כאן," מסננת הנערה, סוף-סוף פוצה את פיה. קולה הצרוד נשמע מאולץ, ונראה כי קשה לה להוציא קול מתוך גרונה הכפות. בעיניה משתקף פחד, והן מתחילות להירטב מהדמעות המאיימות לפרוץ החוצה. היא נושכת את שפתה, ונועצת את מבטה ברצפה.&nbsp;<strong>היא לא תבכה.</strong></p> <p dir="rtl">"הבאתי אותך לכאן כי אני צריך אותך למשהו," הוא ממשיך, מתעלם מדבריה ומהתנהגותה מעוררת הרחמים.</p> <p dir="rtl">"זו לא בדיוק הדרך לבק-"</p> <p dir="rtl">"את מבינה, הממלכה במשבר," הוא אומר, קוטע את דבריה, מניע את ידיו בהדגמה תוך כדי דיבור. "מידע חסר לנו, חיילים הולכים לאיבוד, ואנחנו לא מצליחים למצוא את האשמים בכך. וועדת חקירה מתגבשת בימים אלו כדי לחקור את המקרים."</p> <p dir="rtl">"אמרתי לך כבר, ואני אומר עוד פעם- אני לא מתכוונת לחזור לשם, לא משנה מה יקרה," מסננת הנערה בכעס, עיניה היפות כבר דומעות, קולה רועד. היא מסתכלת על הגבר שניצב מולה בפחד ובדחייה, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. הוא לובש מכנסיים פשוטים שגדולים עליו בכמה מידות, נעליים שחוקות וקרועות וחולצה פשוטה וזרוקה. שיערו פרוע ומבולגן, והוא נראה עייף וטרוד. נראה גם כי לא התרחץ במשך כמה ימים.</p> <p dir="rtl">"אם כך, את כבר לא תיהיי נחוצה לנו," הוא אומר, מחייך ברשע. הוא מתקרב אליה באיטיות, ומניח יד על גבה. "אנחנו לא יכולים להסתכן שתספרי למישהו את מה שאת יודעת, נכון?" הוא שואל בנימה תינוקית, והיא רואה בזווית עיניה את הסכין החדה שהוא שולף מתוך כיסו. הוא מלטף בידו את הלהב הבוהק, ומתחיל לקרב אותו אל עורפה, חותך את צווארה המוטה קדימה בדקירה חדה. היא מתנשפת בבהילות.</p> <p dir="rtl">"רגע! רגע, חכה! בבקשה&hellip;" היא כבר לא מצליחה לשלוט בעצמה, ומתחילה להתייפח, ראשה רכון ועיניה עצומות בחוזקה.</p> <p dir="rtl">"אבל למה, יוריה? מה אני ארוויח מלהפסיק?" הוא שואל בנימה מסתורית, ממשיך להעביר את הסכין החד על עורפה. חתך נפער בו, צורב, מדמם. היא צווחת בכאב ומתחילה לרעוד, לא מסוגלת לעמוד בכאב.</p> <p dir="rtl">"אני&hellip; אני אעזור לך, אני מבטיחה," היא צווחת בבהילות בקול חלוש, אשר כמעט ולא הייתה מסוגלת להפיק. הוא מעביר עוד פעם אחת אחרונה את הסכין על עורפה, במהירות חדה ודוקרת, צורבת, וואז שומט אותו על הרצפה. היא מביטה בסכין שנפל בצלצול על הרצפה ועל הדם שלה, יורד באיטיות על צווארה, זולג ממנו טיפות-טיפות על הרצפה, ומתנשפת במהירות.</p> <p>"מצוין," הוא אומר בהתנשאות, ומשחרר בתנועת יד מהירה אחת את ידיה הכבולות לקיר. היא נופלת על הרצפה בחוזקה, פניה רכונות כלפי מטה, והוא מתקרב אל הדלת. היא מביטה בו, ראייתה מטושטשת, נושמת בכבדות. "בעוד שעה תצא המשלחת. תתחילי להתארגן," הוא אומר, נעלם מעבר לדלת, והיא לא רואה יותר כלום, עיניה נעצמות.</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:&nbsp;</strong> <p>&nbsp;</p> כל כך נהניתי לקרוא, באמת, מה שהפריע לי בקטע אמנם היה הפסקה עם הסכין. קשה היה להבין כי התחלת את הסכין על הצוואר והמשכת לעור והיא חותכת ולא בדיוק הבנתי מתי היא התחילה לחתוך והיה שלב שחשבתי שהוא בכלל שיסף את גרונה. לבסוף הצטיירה לי התמונה שהוא עובר מהצוואר לעורף חזרה במשיכה קלה שפותחת לה את העור- סוגר מן שרשרת אכזרית של דם סביב צווארה. בנוסף, הקטע לא היה לא אימתי, ואני חושבת שאם היינו הופכות אותו לסרט הוא היה נכנס לקטגוריית הפשע.מצד שני, אהבתי שלקחת את המילה אימה באופן המילולי שלה. אז לא הורדתי הרבה. הא, ועוד משהו, העדיפות היא כמובן שלא תדגישי מילים או משפטים בקטע, מתוך העניין הפשוט- בתוך ספרים על המדף כמעט שלא תפגשי במקרים כאלה. יש שיטות אחרות להדגשה.<br /><br /><strong>סיכום כולל:&nbsp;</strong><br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (7/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (13/15)<br />טכניקת הכתיבה (20/20)<br />סה''כ 95/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="color: #800000;"><span style="font-size: medium;">הטבעונית</span></span></strong><br /><strong>הקטע:</strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>העיניים שלו ממסמרות אותי למקום, לא נותנות לי לזוז, לברוח. הוא מפחיד עכשיו, פתאום אני רואה כמה: מקועקע, שרירי קצת יותר מידי... עד עכשיו חשבתי שזה סקסי להפליא, אך פתאום הוא נראה מאיים, כמו הבחורים הרעים בסרטים שאחר כך אונסים את החברה שלהם. אבל זה לא סרט, למרות שהתסריט של חיי יכול לככב בהוליווד: הכל וורוד ומושלם עם החבר עד שיש חלק רע ומזעזע של אלימות.</p> <p>בעצם, אולי זה לא יכול להיות סרט. בדרך כלל הם נגמרים טוב, ואילו נראה כי אני לא אזכה לרכב עם אביר על סוס לבן לעבר השקיעה.</p> <p>הוא מתקרב צעד אחד נוסף לכיווני, ולי כבר אין לאן ללכת אחורה, אני צמודה לפח זבל גדול בסמטה חשוכה אחרי שהוא דחק אותי מהרחוב הראשי לכיוון הזה. אמצע הלילה עכשיו, ואני לא חושבת שיש מישהו ברחובות בשעה הזו כדי להציל אותי אם אני אזדקק לעזרה.&nbsp;</p> <p>פתאום אני מתחרטת שנפרדתי ממנו, אולי אם היינו נשארים ביחד הוא לא היה כועס, זועם, רצחני.</p> <p>"השמנת מאז &nbsp;שנפרדנו" הוא אומר, בלי התראה מוקדמת, גורם לי לפעור את עיניי בתדהמה. הוא יודע שזו נקודה רגישה אצלי, עניין המשקל. כן, אכלתי קצת יותר גלידה מהרגיל אבל גם עשיתי יותר ספורט בחודשיים האלו והמשקל עדיין מראה מספר מושלם של חמישים ושישה קילוגרמים.&nbsp;</p> <p>הוא לוקח עוד צעד קדימה, ואני מתכווצת במקומי באימה, מפחדת שהוא ימשיך להתקדם ויסגור את פאר שני המטרים שמפרידים ביננו כרגע.&nbsp;</p> <p>"מ-מה א-אתה רוצ-צה?" אני מגמגמת, מנסה להישמע קצת בעלת ביטחון עצמי לאחר העלבון שהוא הטיח בי מקודם, אך שנינו יודעים שאני כישלון כשזה מגיע לביטחון עצמי.</p> <p>"תראי... אחרי שנפרדנו, חשבתי לעצמי: אם אנחנו לא ביחד יותר, מי ישאיר עליך סימניים יפים וססגוניים?" הוא מתחיל, ואני כבר מנחשת לאן הוא חותר. "אז החלטתי שאת ראוייה למשהו קבוע, שלא יעבור כל כך בקלות כמו מה שעשינו עד עכשיו"</p> <p>רעד עובר בכל גופי, ואני עוצמת את עיניי, דמעה זולגת מאחת מהן. "בבקשה... אל תעשה את זה, אל תעשה את זה" אני לוחשת, הקול שלי כל כך חלש שאני לא בטוחה שהוא שמע.</p> <p>"אל תדאגי, אני הבאתי כמה חברים שיעזרו לי להחזיק אותך, אל תפחדי שזה יצא עקום ולא יפה אם תזוזי בטעות" הוא אומר, ועכשיו אני מבינה כמה הוא פסיכי. איך נכנסתי לזה?&nbsp;</p> <p>אני פוקחת את עיניי בדיוק בזמן כדי לראות שלושה אנשים מגיחים מאחוריו. הם נראים בסגנון שלו: גדולים, שריריים, מקועקעים ומחוררים במגוון מקומות. עכשיו אני בפאניקה מטורפת. הם מתקרבים אלי במהרה, מחזיקים בי. בהשוואה אליהם, אני גפרור. בכלל לא צריך שלושה אנשים, גם אחד היה מספיק. אבל אני מכירה אותו כדי לדעת שהוא רוצה להראות כמה שליטה יש לו עלי, וכמה שיותר חיילים מהכנופיה שלו כך יותר טוב.</p> <p>הוא שולף את האולר שלו, והידיים של האחרים נשלחות למקומות שונים. שכבה אחר שכבה הם מפשיטים אותי, לחשוף את עורי למה שמתקרב. הלילה קפוא, ואני רק מייחלת שזה ייגמר כבר, שהוא יסיים עם מה שהוא רוצה ויעזוב אותי בשקט.</p> <p>הסכין שלו מתקרב אלי, בהתחלה אל איזור הבטן. "אז מה נצייר עליך? אולי נחרוט את השם שלי, כדי שלא תשכחי אף פעם?" הוא שואל ופולט צחוק מטורף. כאילו שאני אוכל לשכוח אותך, אני חושבת לעצמי אך לא מעיזה להגיד מילה. החברים שלו מגחכים, ואני מרגישה את קצה הסכין נוגע בבטן התחתונה שלי. הוא מפעיל מעט לחץ, והכאב מתחיל לבוא.</p> <p>אני עוצמת עיניים בפעם השניה, ומחכה לסוף.</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:&nbsp;</strong> <p>&nbsp;</p> פרט לכמה טעויות כתיב שנמצאו כנראה מחיפזון ההקלדה, הקטע היה כתוב למופת. אהבתי שהתייחסת למילה אימה באופן מילולי ולא בתור ז'אנר, ובכל זאת זה לא מה שנתבקשת לעשות אך בגלל החשיבה מחוץ לקופסא (שאני מאוד מעריכה) הניקוד שירד לך הוא מזערי. אהבתי שאני נופלת לתוך הסיפור באמצע, ויוצאת ממנו באמצע, בלי לדעת לחלוטין מה היה בעבר ואיך הכל הולך להסתיים. מאוד פתוח.&nbsp;<br /><br /><strong>סיכום כולל:&nbsp;</strong><br />טעויות כתיב (18/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (7/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת הכתיבה (20/20)<br />סה''כ 95/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">ayame</span></span></strong><br /><strong>הקטע:&nbsp;</strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>קו 990 ממרכזית חוף הכרמל בחיפה לתחנה המרכזית באילת תמיד היה קו די נטוש, אבל הפעם הוא היה ריק לחלוטין. עליתי לבדי, מספר דקות אחרי שהשעון הורה אחת-עשרה וחצי בלילה. שילמתי לנהג את שבעים ושמונה השקלים שהוא דרש והתיישבתי במקום כלשהו במרכז האוטובוס, מוכן להעביר את השעות הארוכות שציפו לי בשינה עמוקה.</p> <p>ברגע שהאוטובוס עזב את התחנה תחבתי את האוזניות הישנות אבל הטובות שלי לאוזניי והפעלתי את המוזיקה שלי. השענתי את ראשי על החלון והקשבתי למוזיקה, נותן ללילה החשוך לעטוף אותי בזרועותיו.</p> <p>כשהתעוררתי הכול היה חשוך. הרגשתי את הרעידות של האוטובוס הנוסע והשירים המוכרים עדיין נגנו באוזניי, וכשהבטתי בשעון האוטובוס ראיתי שהשעה כמעט שתיים לפנות בוקר. נאנחתי באכזבה מכך שהתעוררתי, כי ידעתי שלא אוכל לחזור לישון, ואז החלטתי שהאוזניים שלי מספיק כואבות והגיע הזמן לתת להן לנוח מעט.</p> <p>"מה אתה יודע על קללות?"</p> <p>קפצתי במקומי והבטתי הצידה. המושב שעל ידי אויש על ידי אישה בשמלה שחורה ופשוטה. שיערה האפור והארוך גלש על כתפיה והסתיר את פניה, ולמרות צבעו לא יכולתי להעריך את גילה כי חשדתי שצבעה אותו.</p> <p>הלב שלי דפק במהירות וניסיתי להרגיע את עצמי מההפתעה שנחתה עליי כשדיברה: בכלל לא שמתי לב שישב מישהו על ידי. מבט מהיר אל קדמת האוטובוס גילה לי שנותרו שפע של מקומות פנויים.</p> <p>היא חזרה על שאלתה פתאום, ורק אז נזכרתי ששאלה אחת. "מה אתה יודע על קללות, נער?"</p> <p>"אממ..." לא הצלחתי לענות. משהו בקולה העביר בי רעד, צמרמורת. הוא נשמע זקן וחסר כל צבע. הוא נשמע מת. התיישרתי במקומי - אנחת כאב נפלטה משפתיי כשיישרתי את צווארי שהתעקם בשנתי - וניסיתי להדליק את האורות הקטנים מעל המושב.&nbsp;<em>כי לא נעים לדבר אל מישהו בחושך</em>, אמרתי לעצמי במוחי. אבל האורות לא נדלקו.</p> <p>"אתה רוצה לשמוע סיפור?"</p> <p>בלי לחשוב השבתי בחיוב. עדיין לא הצלחתי למצוא הגיון בכל הסיטואציה.</p> <p>"פעם הייתי מורה," היא פתחה, וקולה חסר הגוון נמלא פתאום געגועים. "לפני הרבה מאוד שנים... לפני יותר שנים משאני יכולה לזכור. אהבתי ללמד ואהבתי את הילדים. והילדים אהבו אותי."</p> <p>עדיין לא ראיתי את פניה, רק את קצה אפה שבלט קדימה ואת קווי המתאר של ריסיה. קולה בלע את האוטובוס ואת הרעשים שהקים ומצאתי את עצמי אפוף בדממה שנקטעה רק בצליל קולה.</p> <p>"הטיול השנתי באותה שנה היה לחורשה בצפון הארץ ליומיים. אחד הילדים אמר שהוריו לא מרשים לו ללכת. הלכתי לביתם - זה היה לילה גשום, אני זוכרת. השמיים היו מכוסים עננים. אבא שלו הכניס אותי והתווכחנו, ובסוף הוא צעק שהוא לא יכול להסכים לו ללכת בגלל הקללה."</p> <p>קלטתי שאני עדיין מחזיק את נגן המוזיקה שלי, אבל הרגשתי שלא יהיה מנומס להכניס אותו לתיק עכשיו. במקום כלשהו בתוכי גם לא רציתי להסיר ממנה את העיניים.</p> <p>"אני זוכרת את ההפתעה שפקדה אותי לשמע דבריו ואת הכעס שפרץ ממני על כך שניסה לתרץ את חוסר רצונו לתת לבנו ללכת בדבר כל כך לא אמין. אני זוכרת הכול מאותו יום, למרות שהיה מזמן..." בשלב זה קולה גווע ונשמע כאילו שקעה במחשבות. "מזמן..."</p> <p>היא המשיכה לדבר אחרי מה שנראה כמו דקות ארוכות, וקולה שוב פעם הפך מונוטוני ואדיש. נרתעתי ממנו בעל כורחי. "בסוף הוא הסכים, בתנאי אחד: שאשחרר את בנו מקללתו. רציתי שהילד יצא לטיול והסכמתי לשחק את המשחק. כמה טיפשה הייתי. כמה טיפשה.</p> <p>"הוא אמר שכל מה שאני צריכה לעשות הוא לומר שאשחרר את הילד והקללה תעבור אליי, ואני אמרתי זאת. הילד יצא איתנו לחורשה. ואני התחלתי לשכוח פרטים מהסיפור לאחר זמן מה. שנים לאחר מכן, שנים ארוכות מאוד אחר כך, לא זכרתי אפילו את שם הילד.</p> <p>"ואז נפלתי, מהמרפסת בקומה הרביעית שהמעקה שלה היה שבור. וכאב לי כל כך, כל חלק בגוף. אבל לא מתתי. וכמה שרציתי למות."</p> <p>בלעתי את רוקי.&nbsp;<em>היא ממציאה את הכול</em>, אמר לי מוחי.&nbsp;<em>&nbsp;היא ממציאה את הכול, זה לא אמיתי.</em>&nbsp;אבל הלב שלי הגביר את פעימותיו וידי שאחזה בנגן רעדה, ופרקי אצבעותיי הלבינו מעוצמת האחיזה בו.</p> <p>"ואז נזכרתי בילד שלא יכל לצאת לטיול ובאב שדיבר ודיבר אודות קללה. ונזכרתי במה שאמר על הקללה ולמרות שלא רציתי להאמין, ידעתי שהיא אמיתית. דבר לא יהרוג אותי - לא הזקנה ולא חבלות גופניות, לא הרעל ולא הדיכאון. ונזכרתי ביום שלקחתי על עצמי את הקללה. הוא היה גשום וקודר כמו היום שבו נפלתי.</p> <p>"חיפשתי את האב, רציתי שישחרר אותי. אבל כשמצאתי אותו הוא כבר היה על סף זקנה ולא זכר דבר, ובנו שפעם אהבתי הסתכל עליי כאילו הייתי משוגעת."</p> <p>היא פסקה מדיבורה והנחתי שסיימה. חייכתי בהיסוס ואמרתי, "זה סיפור מאוד מעניין."</p> <p>"סיפור..." היא לחשה. "כן. זה רק סיפור."</p> <p>היא החלה להפנות את ראשה לעברי באיטיות. "שחרר אותי," היא אמרה בשקט. קולה נמלא ארסיות וכמיהה ויגון. קצב נשימותיי גבר ונצמדתי לחלון כמה שיכולתי. כבר לא יכולתי לשקר לעצמי לגבי הפחד שאחז בי. "שחרר אותי," היא אמרה שוב, בקול חזק יותר. יכולתי לשמוע בו זקנה של שנים. "אמור שתיקח עליך את הקללה. שחרר אותי!" ראשה כבר היה מופנה אליי כמעט כולו, וראיתי שעורה חיוור כשנהב וחלק מקמטים. עפעפיה היו מושפלים ולא ראיתי את עיניה, ועל כך שמחתי. "שחרר אותי!" היא חזרה.</p> <p>עיניה נפקחו. הן היו אדומות כדם.</p> <p>"שחרר אותי!"</p> <p>פקחתי את עיניי וזינקתי במקומי. השעון בקדמת האוטובוס הראה שהשעה ארבע וחצי. המושב שלידי היה ריק. נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את דפיקות הלב המהירות והחזקות שלי.</p> <p>המוזיקה שלי התנגנה באוזניי, קולו של פרדי מרקורי שר לי, "<em>I want to break free</em>&nbsp;<em>&nbsp;.</em>"&nbsp;</p> </div> <br />&nbsp;<br /><strong>הביקורת:</strong><br />&nbsp;קודם כל, אני מאחלת לך החלמה מהירה, מקווה שלא כואב לך יותר מדי מהניתוח. אני מעריצה אותך על כך שהצלחת בכל זאת לכתוב. מתארת לעצמי, שלא ציפית לאחולי הבראה מבלוג רנדומלי בישרא.&nbsp;<br />בנוגע לביקורת- וואו. אין לי מילים אין לי מה להגיד, אם זה השעות העודפות בבית החולים שעושות לך טוב או הכישרון שלך שהשתעמם ופרץ אני לא יודעת, אבל אני מרוצה אין מה להגיד. הסוף עורר בי צמרמורות, במיוחד כשהתחלתי לזמזם את השיר בראש בשמחה, מעבירה לאט לאט את כל הסיפור שסיפרת. צמרמורת. עוד דבר שאהבתי הוא שכתבת בתור בן.<br /><br /><strong>סיכום כולל:</strong><br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת הכתיבה (20/20)<br />סה''כ 100/100<br />&nbsp; <p>&nbsp;</p> <img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">יובל</span></span></strong><br /><strong>הקטע:</strong><br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /><br /> <p>זה היה בבוקר, היה מעט קריר אך השמש הייתה&nbsp;שם בכדי לחמם. לא מהימים שמתאימים לרצח או לאימה; בלי חושך, או רעמים. בלי אווירה&nbsp;אפלה או בית נטוש. יום רגיל לחלוטין. אולי דבר אחד התאים לקטגוריית האימה: העצם&nbsp;היותי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, או עצם היותי טיפשה. זה פחות או יותר אותו&nbsp;הדבר.&nbsp;<br /><em>'אני רוצה את זה כל כך, לא מסוגל לשלוט בעצמי. אני הולך לעשות את זה עכשיו, אני&nbsp;מצטער ברו-לי, אבל אני הולך ליהנות מזה.</em>' הודעת טקסט שקיבלתי ממטופל שלי,&nbsp;הודעת טקסט שהקפיאה אותי. אני פסיכיאטרית מאוד מוכרת בעיירה שלי, השם שלי פה מאוד&nbsp;גדול כמטופלים שלי. ברוני מטופל אצלי מגיל שבע, המטופל היחיד שבאמת הרשתי לעצמי&nbsp;להיקשר אליו, על אף שאם הייתי מודה בזאת אצל פסיכיאטר אחר, סביר להניח שהיה מנסה<br />לאתר בעיה אצלי. ברוני מוגדר כסדיסט. לא נדיר למצוא כאלה, והיו לי כמה מטופלים שהבעיה&nbsp;שלהם זה סדיסטיות, אבל ברוני הוא שונה. לא הייתי מגדירה אותו כסדיסט, כיוון שאין הוא נהנה מסבל האנשים. הוא פשוט אוהב דם, אוהב בשר וחושק למראה סכין על עור אדם. היום הוא בן תשע-עשרה, הוא מאובחן כאוטיסט.&nbsp;לעולם לא היו לו חברים, כי קשה לו בחברה, קשה לו עם הקודים החברתיים. המילים&nbsp;הראשונות שלו בתור ילד קטן אליי היו בעצם בקשה להיותי חברתו. זה המס אותי, ואני&nbsp;תמיד שומרת את האמפתיה שלי מחוץ לעבודה. הילד הצליח לשבור אותי. הוא שונא לראות&nbsp;אנשים נפגעים, אכפת לו מאחרים, אך הוא מספר לי שכשהוא מדמיין אותו חותך מישהו&nbsp;בסכין, זה יותר כמו אומנות. אך כשהוא מדמיין את המשפחה העצובה הוא מתחיל להתחרט על&nbsp;כך, ולהגיד שלעולם דבר כזה לא יקרה. האמנתי לו, לכן ההודעה הזאת הקפיאה אותי.&nbsp;עברנו המון שנים ביחד, בכל תחילת פגישה שלנו הוא מספר רצון אחר; איך הפעם הוא רוצה&nbsp;שהבחורה שראה אתמול תירצח, איפה הסכין תעבור ואיך הוא יצייר עם הדם על הקיר. הוא&nbsp;מספר לי כל תחושה שלו, כאילו הדבר אכן קורה. וכשמסיים הוא תמיד שם שני ידיים על&nbsp;הפנים בבושה, ואז אנחנו מוצאים ביחד פתרונות שונים שמוציאים לו את החשק הזה. אם&nbsp;באותו רגע הוא קרוב לעשיית מחשבותיו הוא מתקשר אליי, אוטומטית הוא מתקשר אליי.&nbsp;ברו-לי, הכינוי שהמציא לי בגיל שמונה. ברוני הוא ילד מקסים, לכן קפאתי במקום&nbsp;כשראיתי את ההודעה הזאת. קשה היה לי להאמין, הוא תמיד שלט בעצמו כל כך טוב, הדבר&nbsp;הנורא היחיד שעשה זה לרצוח דביבון שהגיע לחלון ביתו לעיתים קרובות, והדבר הוא לא&nbsp;מובן לסדיסטים ברמה שלו.&nbsp;<em>המפלצת שבתוכו לעולם לא תנצח</em>, זה היה המוטו של שנינו.</p> <br /> <p>יצאתי מהבית, מעט רועדת. לא ייתכן שברוני&nbsp;הקטן עושה את זה, לא לבן-אדם חף מפשע. לא לבן-אדם נקודה. ידעתי איפה הוא יהיה.&nbsp;אמנם כל תשוקה שלו לרצח הייתה שונה, אך המקום היה תמיד זהה; חדר הכושר שבקומת&nbsp;הקרקע בביתו. נסעתי במהירות המרבית שיכולתי, רק להגיע כמה שיותר מהר לביתו, לפני שיהיה&nbsp;מאוחר מידי.&nbsp;<em>ברוני, בבקשה לא ברוני</em>&nbsp;אני חושבת לעצמי שוב ושוב בזמן שהפלאפון&nbsp;בידי לוחץ אוטומטית על שיחה לברוני. במחשבה לאחור הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות&nbsp;זה להתקשר למשטרה, אז אולי בכל זאת המצב דומה לסרטי האימה המפגרים שתמיד הייתי<br />צוחקת עליהם. "ברוני?" שאלתי בהיסטריה כאשר ענה לי.&nbsp;<br />"ברו-לי, אני מצטער.. אני מצטער." הוא חזר על כך כמה פעמים. לקחתי נשימה&nbsp;עמוקה וניסיתי לדבר ברוגע, אך הוא קטע אותי לפני שהספקתי &nbsp;"אל תבואי."&nbsp;ובזאת הסתיימה השיחה. הלב שלי דפק אפילו יותר בהיותי מדמיינת את הסיטואציה.&nbsp;<em>ברוני,&nbsp;בבקשה לא ברוני</em>.</p> <br /> <p>הגעתי סוף-סוף אחרי נסיעה של עשרים דקות.&nbsp;פחדתי שאירחתי את המועד, אך כשפתחתי את דלת חדר הקושי הוא ישב שם, בוהה בדבר מה&nbsp;המוסתר מעיני, בוהה בתאווה. "אמרתי לך לא לבוא." הוא לחש "היא מזכירה לי את מונלייט סונטה, של&nbsp;בטהובן. רק..." הוא לא השלים את המשפט. פקחתי את עיני לרווחה כשראיתי אותו&nbsp;אוחז סכין ביד, סכין חדה ועליה דם. התקדמתי לעברו במהירות, וקפאתי פעם נוספת,&nbsp;כשראיתי את הילדה הקטנה, שוכבת עירומה מחוסרת הכרה על מזרן ספוג בדם. תהיתי אם היא&nbsp;עוד בחיים. ניערתי את ראשי והתכופפתי לאחוז ביד של הקטנטנות בת החמש, לפי ניחוש&nbsp;שלי. נאנחתי בהקלה כשהרגשתי את הדופק, אך ההקלה הייתה זמנית בלבד כשהרגשתי את&nbsp;נשמותיו החמות של ברוני על כתפי.&nbsp;</p> <p>"ידעתי שמשהו חסר, תודה." ובזאת לקח את הסכין ושיסף את גרונה.&nbsp;"עכשיו זה מונלייט סונטה. למרות שהיה יכול להיות יפה לראות את המשקולות&nbsp;מוחצות לה את הראש." הוא חייך, עיניו עדיין בוהות בגאווה, תאווה וחיוך מרוצה,אך צמא לעוד. זה היה הרגע בו החלטתי להתקשר למשטרה, אך ברוני, &nbsp;שעדיין בהה לעבר&nbsp;הילדה הקטנה תפס בידו את שני ידיי ששוטטו לעבר כיסי. התחלתי לזמזם לו את ארבעת&nbsp;העונות של ויולדי, זה תמיד הרגיע אותו. חיוכו גדל והוא חדל מלהסתכל על הילדה.&nbsp;עברתי מהחורף, לסתיו, מהסתיו חזרתי לחורף. הרגשתי את ידיו מרפות, ואז הוא הפנה&nbsp;אליי את מבטו מהרצפה.&nbsp;<br />"את יכולה להיות ויולדי." הוא אמר בהתלהבות. פקחתי את עיני לרווחה, כל&nbsp;הטיפולים שלנו נמחקו לי מהראש, הפאניקה שלי הייתה טהורה ולא הצלחתי להשתלט על&nbsp;עצמי.<br />"ים.. תחשוב על.." ניסיתי ללא הצלחה. "אנחנו לא יצירות מהולות בדם,&nbsp;ברוני אנחנו..." המשכתי, אך הרגשתי את ידיי נצמדות אחת לשניה בכוח ואותי&nbsp;נופלת על המזרון ליד הילדה. הוא קם ושם את רגלו עליי בחוזקה, כך שלא אוכל לקום.&nbsp;ניסיתי להאבק, ניסיתי לזמזם שירים אחרים שירגיעו אותו אך הוא בשלו. הוא הוריד את&nbsp;חולצתו והתכופף אליי.&nbsp;<br />"את ויולדי מושלמת." הוא קשר את ידיי בקצה חולצתו, ואת הקצה השני קשר&nbsp;לסולמות מאחורינו. בכיתי בהיסטריה, קשה היה לי לנסות להיזכר בדברים שהכי מרגיעים&nbsp;אותו מלבד שירים, רק חשבתי על כך שאני הולכת להפוך ליצירת אומנות, יצירת אומנות של&nbsp;דם. הוא קרע בכוח את חולצתי ולאחר מכן הוריד בעדינות יותר את החזייה. הוא העביר את&nbsp;אצבעו ברכות מסביב לטבור שלי, ולאחר מכן עלה לחזה שלי, כמסמן לו באצבעותיו כל חלק&nbsp;בגוף שלי. הוא בהה בי במבט מטורף, מבט שלעולם לא ראיתי לפני שנכנסתי לחדר. המשכתי&nbsp;לדבר, לרוב ביבבות על אף שניסיתי לשלוט בעצמי בכדי שיירגע.&nbsp;<br />"שיניתי את דעתי, זה לא כיף לשמוע את הקורבנות מברברות." הוא הביט בי&nbsp;מאיים, והדבר גרם לי להפסיק לדבר, למרות שהיללות שלי לא נפסקו. ברוני לעולם לא קרא&nbsp;לאנשים קורבנות. עצמתי את עיניי, מנסה לחשוב בהיגיון. בנתיים הוא הוריד את נעליי&nbsp;ומכנסיי, חוקר כל סנטימטר בגופי כפי שעשה בפלג גופי העליון. כשהוריד לבסוף את&nbsp;התחתון פקחתי את העיניים. הוא בהה בגופי, עולה מעלה מטה. &nbsp;<br />"כל כך יפה." ידעתי שאין זה מבט של&nbsp;תאווה מינית, אלא מבט של תאווה לעור גופי, תאווה לבשר ולדם. בבת אחת נזכרתי את הדבר המובן מאליו, הדבר שגרם לי לחוש אמפתיה כל כך גדולה כלפיו.&nbsp;<br />"אני בן-אדם ברוני.." לחשתי "יש לי משפחה, אתה זוכר את שלי הקטנה? היא תרצה את אמא שלה." הוא לא הקשיב לי, הוא היה כמהופנט. מבלי להסתובב הוא הושיט את ידו לעבר הסכין ואני התחלתי להשתולל בצעקות. לא הצלחתי לראות את הנעשה, אך הרגשתי.. כאב עצום שהתחיל בעיגול מסביב לטבור, עיגול מושלם. הרגשתי את הנוזל על גופי, ואת אצבעותיו של ברוני עוברות עליהן, כמנקות כל טיפת דם באיטיות.&nbsp;<br />"כל כך יפה." אמר שוב. "עוד קצת חורף," ידעתי שדיבר על היצירה, ולכן ידעתי שהכאב לא ייגמר כאן. הוא החל לקצור בי, לעבור בי עם הסכין מעלה מטה בעודי צורחת בכאב. עם כל חדירה של סכין הרגשתי חלשה יותר, ורציתי כבר להתעלף. כאשר הייתי קרובה לכך הוא הפסיק והביט בי באימה.<br />"ברו-לי..." דמעות החלו לרדת מבפניו והוא המשיך לחזור על שמי שוב ושוב. ניסיתי לדבר אליו, אך קול לא יצא מפי. במקום זאת החזקתי בידיו.&nbsp;<br />"אנחנו לא יצירות מהולות בדם" הצלחתי לבסוף לומר בקושי. הוא חזר אחרי, עשרות פעמים, אך בשלב מסויים איבדתי את הכרתי.</p> <br /> <p>&nbsp;התעוררתי לריח נקי, ריח של בית חולים. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא ברוני. אולי באמת יש בי משהו לא בסדר, אולי באמת יש בעיה אצלי. אך הדבר היחיד שהדאיג אותי זה לא הצרחות של הילדה הקטנה שלי לרופאים, לא הכאב העצום שחשתי- אלא ברוני. רחמים הציפו אותי, אין זה אשמתו. שנאתי את הפגם שבו על הכאב שגרם לי, אך יחד עם זאת קיוויתי שהוא בסדר, קיוויתי שהוא לא עולל לעצמו דבר. רק אני יודעת כמה רע הוא מרגיש כעת, אך לצערי רק אני יודעת שלא הוא אשם, אלא המפלצת ששוכנת בתוכו, המפלצת צמאת הדם.&nbsp;</p> <p>"מה עם ברוני?" שאלתי, אולי אפילו צעקתי, כאשר זיהיתי רופא נכנס לחדר. הוא התחיל לדבר בשפת רופאים משונה, וכלל לא ענה על שאלתי, לכן חזרתי על עצמי פעם נוספת. הוא הביט בי בבלבול, כאילו אינו יודע אם אני רוצה לשמוע שהוא בסדר או להפך.&nbsp;<br />"עברת הרבה, לי. את צריכה לנו-" קטעתי אותו מיד בחוזרי על אותה שאלה. מה עם ברוני? השאלה התנגנה גם בראשי אשר סבב רק סביבו.&nbsp;<br />"כשהגענו הוא היה חסר חיים, תלוי...-" הוא המשיך לדבר, אך כבר במילה השישית הפסקתי להקשיב.&nbsp;<em>ברוני, בבקשה לא ברוני</em>. &nbsp;<br />&nbsp;עצמתי את עיני, שמעתי את הרופא מדבר בקול רם יותר, ואת בתי הקטנה מנענעת את כתפי בחוזקה. כעת, הכל היה מטושטש, אך בראשי הכל היה בהיר לחלוטין, והצלחתי לראות רק את ברוני הקטן.&nbsp;<em>המפלצת שבתוכו לעולם לא תצליח לנצח.&nbsp;</em>אך הפעם היא הצליחה, והיא לקחה יחד איתה את ברוני.</p> </div> <br /><br /><strong>הביקורת:</strong><br />חוץ מטעויות כתיב פה ושם, הקטע היה ללא רב. נהניתי נורא לקרוא, הוא היה שונה, ייחודי, כתוב על בסיס ידע קודם שלך. פשוט שואב.&nbsp;<br /><br /><strong>סיכום כולל:</strong><br />טעויות כתיב (18/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת הכתיבה (20/20)<br />סה''כ 98/100<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong>הבנות שהודחו:<br /></strong>אני, הכותבת ועמית. הדחה אוטומתית על חוסר ההגשה.<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27743722.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong>ביקורת לאתגרוני הכתיבה:&nbsp;</strong><br />&nbsp;<br /><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;"><strong>אביטל</strong></span></span> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=838359" target="_blank">אתר</a> <br />הקטע:<br /> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />אני הולכת ברחוב, אנשים חולפים לידי, הם לא שמים לב לקיומי, אבל אני שמה לב לקיומם. אני רואה את הרוח נושבת, את העצים זזים, ומזכירים לי אותך. איני יודעת מה הקשר בין הדברים, כל דבר שאני רואה או שומעת מזכיר לי אותך. יותר מזה - הכל מזכיר לי את האהבה שהייתה בינינו. היית אהבת חיי, אני נזכרת בימים שהיינו ביחד ודמעות זולגות על פניי. אני נזכרת בנשיקה הראשונה שלנו, בסתיו, בשלכת, כשטיפות גשם מטפטפות על אפי, אני לובשת את הג'קט שלך ומרגישה את כל האהבה בינינו. חלפו שנים מאז שראיתי את האהבה הזו בינינו אבל אני לא מוכנה לוותר, תמיד הרגשתי מיוחדת כשאנשים שאלו אותי "איך אתם מסוגלים להיות כלכך הרבה שנים ביחד?", פשוט חייכתי ואמרתי להם שאהבה מתגברת על הכל, אבל למה שקרה לך, לא ציפיתי. כשהכרנו, מעולם לא ציפיתי שתהיה האדם האלכוהליסט השיכור שאני מכירה כיום, אף פעם לא ציפיתי שהאדם שאני הכי אוהבת בעולם, שתמיד חשבתי שאני אוכל לסמוך עליו, יתנהג בצורה כזו, ויבגוד בי. אני מבולבלת, האם לוותר על אהבה חזקה כמו שלנו? הרי אתה זה שאשם במה שקרה. או שהאם זו אני? שלא נתתי לך מספיק אהבה? השתייה והחשפניות באמת נתנו לך את כל מה שהיה חסר לנו? חשבתי שבקרוב נביא ילדים לעולם, שנתחתן סוף סוף ונוכל להגשים את חלומנו. ועכשיו אני כבר לא יודעת, האם להמשיך להלחם על אהבה חזקה כמו שלנו? או שכבר מזמן וויתרת עליה, ואני רק משלה את עצמי שעוד קיימת אהבה?</div> <br /><br /><strong>הביקורת: </strong><br />הקטע כתוב בצורה מסובכת ומעורפלת, קשה להבין מה קרה עד שאת לא מתחילה לשאול את השאלות שהדמות שואלת, אני חושבת שהקטע היה יכול להכתב בצורה הרבה יותר טובה ומושכת גם בתוך מגבלת המילים שהוצבה. הנושא שעליו היית צריכה אינו קופץ ישר לעיניים. יש אנשים שלא ייקחו את הקטע הנ''ל בתור משהו שיש בכלל להתלבט עליו ויש כאלו שכן ולכן הקטע אינו מדבר אל כולם. אני חושבת שהוא היה מתאים הרבה יותר תחת הנושא ''אהבה שהסתבכה'' ולא ''דילמה''. בגלל שהיית היחידה שהגשת לא הגעת לתיבת המנצחים, מצטערת.<br />&nbsp;</div></div>Sun, 27 Oct 2013 15:33:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13949904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13949904http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13943372<div align="right" dir="rtl"><p>שלום לכולכן, אני כותבת פה אחרי עבודה, עוד לא התקלחתי אפילו (איכס, איכס), רק נכנסתי הבייתה, אבל הייתי חייבת כי אני אשכח מחר.&nbsp;<br>בשלב הזה אבקש מכן לכתוב לי (טאם טאם טאם) <span style="font-size: medium;">קטע <span style="font-size: medium;">אימה/מתח</span></span>.<br><strong>דגשים חשובים:</strong><br>*אל תנסו לכתוב קטע בהשראה של ספר/סרט שראיתן בגלל שלרוב הקטע יוצא יותר מדי דומה למקור ההשראה שלכן. וזה סוגשל עבירה על זכויות יוצרים, ומי כמונו יודע שאין יותר מתסכל מזה.&nbsp;<br>*בבקשה בלי חייזרים<br><br>שתהיה לכן כתיבה מהנה מאוד :)<br><span style="font-size: medium;"><strong>את הקטע ניתן יהיה להגיש עד</strong>&nbsp;<strong><span style="color: #800000;">ה27.10 יום ראשון, בשעה 12:00.</span></strong><br></span>הארכות יש לבקש בתגובות/חלון מסרים/ במייל. יש לציין שהארכה היא לתחרות הכתיבה ולא לאתגרון. &nbsp;מזהירה מראש, ההארכה תהיה כנראה ביום-יומיים בגלל שאני עובדת כל יום, כל היום.&nbsp;<br><span style="text-decoration: underline;">הגבלת מילים</span>: <strong>אין להגיש קטע מתחת ל250 מילים.<br></strong><span style="color: #ff0000; font-size: small;">אם יש לכן תלונות/משהו להגיד לגבי הביקורות, בבקשה תעשו את זה בפוסט של הביקורות, הוא נבדק בקפידה ויהיה שם מענה. בבקשה אל תערבבו לי תגובות בין הפוסט הזה לפוסט הביקורת, תודה <img title="פרח" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-holding_flower.gif" border="0" alt="פרח"></span><br><br><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt=""><br>&nbsp;<br><strong>מתמודדות השלב: </strong></p><br><div>ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;ההגשה<br>לורן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=765825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=765825&amp;blogcode=13947426" target="_blank">ההגשה</a><br>tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=835224&amp;blogcode=13944977" target="_blank">ההגשה</a><br>אני, הכותבת &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../private_login.asp?blog=742032" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;ההגשה<br>הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;ההגשה&nbsp;</div>דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=767825&amp;blogcode=13946699" target="_blank">ההגשה</a><a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=767825&amp;blogcode=13935962" target="_blank"><br></a>יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר</a>&nbsp;-&nbsp;ההגשה<br>עמית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=834196" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br>נעה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=837783" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br>קרין &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=661335" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=661335&amp;blogcode=13947552" target="_blank">ההגשה</a><br>שירן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=839686" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=839686&amp;blogcode=13945613" target="_blank">ההגשה<br></a><br><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt=""><br><br>הבנות שרצו להגיש דרך האימייל, האימייל להגשות הוא:&nbsp;<br><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;"><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">muse.challenger@yahoo.com</span></span></strong></span></span><br>לאחר כל שליחת אימייל,&nbsp;<span style="text-decoration: underline;">וודאו בתגובות שהוא התקבל</span>!!!<br>תעשו העתקים.&nbsp;<br><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt=""><br><br>אתגרון הכתיבה הנוכחי מבקש מכם לכתוב קטע (<span style="text-decoration: underline;">עד 300 מילים</span>) בהשראת המילה <span style="font-size: medium;"><strong>''דילמה''</strong></span>.&nbsp;<br><span style="font-size: x-small;">תתקבל חריגה של <span style="text-decoration: underline;">עד</span>&nbsp;מאה מילים בלבד. כל קטע שיחרוג לא ייבדק.&nbsp;</span><br><p>&nbsp;</p><br><p><span style="font-size: x-small;">&nbsp;</span>יש להגיש את הקטע עד <strong>ה27.10 בשעה 12:00 ביום ראשון.&nbsp;<br></strong>הארכות יש לבקש בתגובות/חלון מסרים/אימייל. יש לציין שהארכה היא לאתגרון ולא לתחרות הכתיבה.&nbsp;<br><br>נרשמו לאתגרון:&nbsp;<br>1. אביטל &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=838359" target="_blank">אתר</a><br>&nbsp;<br><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt=""><br>במידה ושכחתם על סמך מה אתם נשפטים (באופן מורחב): <a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=700470&amp;blogcode=13934207" target="_blank">קליק</a>&nbsp;</p></div>Sun, 20 Oct 2013 05:56:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13943372http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13943372http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13943371<div align="right" dir="rtl"><p>*יש לשים לב שהתוצאות והביקורת של השלב הראשון לא נמצאות באותו פוסט עם השלב השני, לא לפספס את השלב השני!*&nbsp;<br /><br /><strong>תודה רבה על מקום רביעי בפוסטים החמים!!! בפעם השניה ברציפות...<br /></strong><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27728042.JPG" border="0" alt="" /><br /><br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><span style="font-size: small;">סדר הופעת הביקורת הוא לפי הסדר הבא: (סדר ההגשה)&nbsp;</span><br />יש להתייחס לביקורת כדרך לשפר את הכתיבה שלכן בלבד. הכל נאמר באופן בונה בין מחמאות.&nbsp;<br />בשלב זה אף אחת לא הודחה, וזאת משום שמתוך 17 נרשמות רק הגישו.&nbsp;<br />לכן זוהי יותר ביקורת שלי כלפי עצמי לראות מאיפה כל אחת מוזנקת מבחינת רמת הכתיבה שלה.&nbsp;<br /><br />1. tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />2. דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />3. הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a>&nbsp;<br />4. ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר<br /></a>5. אני, הכותבת &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839369" target="_blank">אתר<br /></a>6. יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר<br /></a>7. yaelilu &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837899" target="_blank">אתר<br /></a>8. לורן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=765825" target="_blank">אתר</a>&nbsp;</p> <p>9. נעה<br />10. שירן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839686" target="_blank">אתר</a><br />11. עמית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; במייל<br />12. קרין<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="color: #800000;"><span style="font-size: medium;"><strong>tryingtobeme &nbsp;&nbsp;</strong></span></span><br />הקטע:</p> <div> <p>&nbsp;</p> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"> <p>&nbsp;</p> <div>שבע בבוקר. קצת עצוב שזו השעה שאני רגילה לקום בה. קמתי מהמיטה מהר מדי, שוב. כל בוקר אותו הדבר, אני פשוט לא לומדת. אני מתיישבת על קצה המיטה ושמה את הראש בין הברכיים. זה מעביר את הסחרחורת. אני קמה, הפעם לאט לאט, והולכת לאכול ארוחת בוקר.</div> <div>קערה על השלוחן, קורנפלקס על השולחן, כף על השולחן, חלב על השולחן, כדור על השולחן... שוב אמא שכחה לשים לי כוס מים. אין לי כוח לדברים האלה. אני הולכת להביא לעצמי כוס מים. מתיישבת, מוזגת לעצמי קורנפלס וחלב לקערה ואוכלת בזמן שאני קוראת את הכותרות בעיתון של הבוקר. סיימתי לאכול, שמתי את הכלים בכיור ולקחתי את הכדור. לא הצלחתי לבלוע אותו בניסיון הראשון הפעם, מוזר. שתיתי את המים שנשארו בכוס והלכתי להמשיך להתארגן.</div> <div>אחרי התארגנות איטית במיוחד, כמו שאני אוהבת, יצאנו מהבית, אני אחי ואמא שלי. אמא הורידה אותנו בבית הספר והמשיכה לה לעבודה. עכשיו מגיע החלק של הבוקר שאני חושבת לעצמי 'ואבא ישן עכשיו. כל כך לא הוגן. כל כך מקנאה בו.'</div> <div>יום מתיש בבית הספר. לא פחות משבע סחרחורות. גם כן כדורים, אני סתם בולעת את החרא הזה כל בוקר וזה לא עוזר. מתישהו אני אפסיק כדי לראות איך אני בלי זה, לראות אם זה משפיע בכלל.&nbsp;</div> <div>לא אני לא. אני פחדנית מדי.</div> <div>הגעתי הביתה סוף סוף. כבר ארבע וחצי! לאן כל היום נעלם לי? טוב זה לא כאילו שהתכוונתי לעשות משהו משמעותי... התכוונתי לראות טלוויזיה. אני רק אכין לעצמי ארוחת צהריים ואז אני אלך לראות את הפרק שהקלטתי אתמול.</div> <div>אני במיטה שלי. נעים פה. כבר בוקר? חשוך בחוץ. אני מרגישה משהו רטוב על המצח שלי. אוי נו. אוף למה? למה דווקא כשרציתי לראות את הפרק שהקלטתי? מתי אני אראה אותו עכשיו בדיוק? אין לי טלוויזיה בחדר. לא בא לי לראות אותו רק מחר. אני רוצה עכשיו. אוף. &nbsp;לאמא שלי יש נטייה להסביר לי מה קרה במקרים האלה. כל פעם. כל &ndash; פעם. אני כבר יודעת מה קרה, זו לא הפעם הראשונה, בסך הכל התעלפתי. אבל היא ממש נסחפת. "חמודה, את התעלפת. לא היה אף אחד בבית אז אנחנו לא יודעים מתי זה קרה אבל אבא העלה אותך לפה ברגע שהוא ראה אותך. איך את מרגישה חמודה?" אם אני אשמע את המילה "חמודה" עוד פעם אחת אני אתפוצץ. "אני בסדר. תגידי לאבא שאמרתי תודה." אני אומרת ומתאמצת לחייך בשביל אבא שלי. אין לי כוח לזוז, שתתן לי לישון כבר.</div> <div>ושוב, שבע בבוקר. והכל קורה שוב. יש ימים שמתעלפת, יש ימים שלא, זה בכל מקרה תמיד שם. ויותר ממה שמפריעה לי ה"מחלה" הזאת (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה. אפשר. זו מחלה בהגדרה, אבל זה לא מרגיש ככה.) מפריע לי היחס שאני מקבלת בגללה. זה שיש לי אותה לא אומר שאני מטומטמת, או נכה, או איטית, או שום דבר. אלה בסך הכל תאי דם אדומים. לא צריך לעשות מזה עניין.&nbsp;</div> </div> </div> <br /> <p><strong>הביקורת:&nbsp;<br /></strong>האמת שאף פעם לא חשבתי לכתוב על אנמיה בתור מחלה שמתמודדים איתה בכל יום. בתור אחת שהייתה שותה שלושה כדורים בכל יום במשך למעלה מ4 שנים ולא הרגשתי בזה בתור נטל. כך שנורא הפתעת אותי וזה כבר טוב! אחרי קריאת הקטע חשבתי איך לנקד אותך בקריטריון ''עמידה במשימה'' והאמת שחשבתי לתת לך את מלוא הניקוד, ואז חשבתי על זה קצת ולקחתי לדוגמא את עצמי- שבתור אחת שחוותה אנמיה קשה וביקורים חודשים/יומיומיים בקופות חולים לא יצא לי להתחבר לקטע ויצא לי אף לעקם גבה. כך שלא כיסית ממש את כ*ל חולי המחלה ואני מבינה שכנראה שום מחלה לא תכסה הכל אבל לקחת משהו נורא קיצוני לפי דעתי. לכן הורדתי לך נקודה על זה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;אני אתחיל קודם כל מאופן הכתיבה שלך - אופן הכתיבה שלך הוא מאוד מעניין, קריא. הרגשתי כמו בתוך מחשבות של מישהי. המחשבות שלי מתנהלות בדיוק אותו דבר ונשמע כמו משהו שמישהו פשוט תמלל.&nbsp;<br />היו לך קטעים שממש הגזמת עם הניקוד, בעיקר נקודות וסימני קריאה ושאלה זה מה שהפריע לי. אולי אם היית יורדת שורה, או משתמשת בפסיקים זה היה הרבה יותר נוח אבל זה באמת משהו שהציק לי והפך לי את הקטע נורא מצועצע. מה שכן- זה עדיף בהרבה על פני חוסר ניקוד מוחלט.&nbsp;<br />&nbsp;אין לי יותר מדי מה לקטרג על הקטע הזה, סך הכל קטע שמוגש מאוד טוב.<br /><br /><em>סיכום כולל:&nbsp;</em><br /><strong>טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (<span style="color: #ff0000;">9</span>/10)&nbsp;</strong>&nbsp;<br /><strong>משיכת הקורא (<span style="color: #ff0000;">21</span>/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)</strong>&nbsp;<br /><span style="font-size: medium;">סה''כ: 95/100</span><br />&nbsp;</p> &nbsp;<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="color: #800000; font-size: medium;"><strong>דנה<br /></strong></span>הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />עיניים כחולות ניבטות אליי מן המראה. נעצמות ונפקחות, נעצמות, ונפקחות שוב. אני בוחנת את בבואתי למשך דקות ארוכות, מזוויות שונות, מטה את ראשי לימין, ולשמאל.<br />הדמות שמולי לא נראית טוב. יש לה יותר מידי ריפוד, שומן, קילוגרמים מיותרים. מותניים עבות, ירכיים תפוחות, לחיי אוגר מלאות.&nbsp;<br />כמו בכל יום, אני מקיפה את מותניי בסרט מדידה. 57 סנטימטרים. לא צר מספיק, עדיין לא.<br />כמו בכל יום, אני עולה על המשקל שבחדר האמבטיה שלי. 39 קילוגרמים. לא מעט מספיק, עדיין לא.&nbsp;<br />כשאני יורדת למטה, אני בוחנת את הממתקים שבמטבח, קורצים לי בעטיפות צבעוניות ומרשרשות.<br />זה הופך לקשה יותר ויותר.<br /><br />"הנה את." ג'ון אומר ברגע שהוא רואה אותי, וקם לקראתי בחיוך. הוא מחבק אותי בחוזקה, ואני מוקירה לו על כך. "התגעגעתי אלייך, לא ראיתי אותך כבר איזה שבועיים." הוא משחרר אותי, וסוקר אותי במבטו. "רזית. מאוד. את מקל, מארלי, תאכלי קצת."<br />"אני לא מקל..." אני ממלמלת, בעודי מושכת מעלה את מכנסיי הג'ינס הרופפים שלי.<br />"אה כן? אני איך אני יכול לעשות את זה?" הוא מרים אותי ביד אחת ומתחיל ללכת איתי ברחבי הקניון, בעודו צוחק.<br />"אלוהים אדירים, ג'וני, תוריד אותי!" אני צורחת ומתפתלת, והוא ממשיך בשלו. "לאן אנחנו הולכים בכלל?"<br />"גלידה! אני רוצה גלידה!"<br />"מה גלידה עכשיו, רק התעוררתי."<br />"וזה זמן מעולה לגלידה!" הוא ממשיך ללכת איתי, עדיין לא מוריד אותי לקרקע. אנחנו חולפים על פני חנויות בגדים, ובהן כרזות של בחורות יפות ודקיקות, שלעולם לא אהיה כמותן. בחורות נוצצות עם שיער כהה ומבריק, חיוך בוהק, שתמיד רואים רק בפרסומות.<br />לבסוף ג'ון מוריד אותי ליד דוכן הגלידה, ואני מסיתה את שיערי הכתמתם-חיוור מעיניי. "זה היה נחוץ?"<br />"בהחלט." הוא מחייך, פונה למוכרת הבלונדינית והחייכנית, ומזמין גלידת מנטה. מבחינתי, זו גלידת משחת שיניים.<br />"תרצי משהו?" היא פונה אליי בחיוך קורן. אני מתכוונת לומר לא, אך מבטי עובר על הגלידות והטעמים, מתקתקים ומתוקים, המשמעת העצמית שלי מתנפצת לרסיסים, ואני מזמינה שלושה כדורים בטעמים שונים. שוקולד, ווניל, ועוגיות.<br />"בתאבון, סוף סוף את אוכלת." הוא אומר כשאחנו מתיישבים לאכול.&nbsp;<br />אני בקושי מקשיבה לו, ואוכלת במהירות את הגלידה שלי, בתאווה, כמעט בטירוף. לאחר לא יותר מחמש דקות, כשכוסית הקרטון שלי כבר ריקה לחלוטין, אני נושכת את שפתיי ואוחזת בבטני. "תכף חוזרת." אני ממלמלת, ורצה לשירותים, כשמבטו המבולבל של ג'ון עוקב אחרי.&nbsp;<br />אני נכנסת במהירות לאחד התאים, רוכנת מול אסלת הקרמיקה הסדוקה, ומקיאה את נשמתי.<br />מוציאה הכל, את שלושת קערות הפסטה מאתמול, השוקו מהבוקר, שלושת כדורי הגלידה מלפני דקה, את כל רגשות האשם, הנחיתות, האכזבה, וחוסר השליטה.<br />כשאני נעמדת, ונשענת על קיר התא הקריר, אני חשה רק בשליטה. שליטה, וטוהר, שממלאים את גופי בתחושה קרה ונקייה, סטרילית כמעט.&nbsp;<br />אני מושכת מעלה את מכנסיי הרופפים, ששוב החליקו ומטה,<br />ומרגישה כמעט מושלמת.</div> </div> <br />ביקורת:&nbsp;<br />באמת שלא היה לי יותר מדי מה לחשוב לבקר אותך, נורא אהבתי את סגנון הכתיבה שלך, את האפשרות לקרוא הכל בצורה חלקה, הקטע נורא מושך להמשיך ולקרוא אותו וגורם להרגשה של ''תביאי לי רק עוד קצת לקרוא'' למרות שאפשר לראות טוב מאוד שהוא כבר נגמר.&nbsp;<br />הזרימה של הקטע מביאה אותך מהפתיח אל הסוף בכלום זמן ואז את חושבת לעצמך ''מה, כבר נגמר?"<br />סך הכל הקטע כתוב בצורה מאוד טובה. ומה שנשאר לבקש זה רק שלא תרדי מהרמה הזו בשלבים הבאים והקשים יותר.&nbsp;<br /><br /><br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע ( 10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 100/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="color: #800000; font-size: medium;">הטבעונית<br /></span>הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>אני מביטה בלוסי דרך החלון המלבני שיש בדלת. היא מדברת עם פסיכולוגית ומתנהגת בצורה... בצורה שלא הייתי רגילה אליה. היא בדרך כלל... נראת רעה יותר, עד כמה שקשה לי להודות שבתי בת השלוש עשרה כזו. היא בדרך כלל רעה יותר עם משיכה מסויימת לדם. עכשיו היא נראת מאוד חלשה ומלאת דמעות.</p> <p>"מיס ת'ורן?" אני שומעת קול מאחורי ומסתובבת במהירות, רואה את אחראי המחלקה. מחלקת הנפש, או משהו כזה.</p> <p>"כן?" אני שואלת.</p> <p>"יש בידיי את האבחון הראשוני לבתך" הוא אומר, מבטו נהיה רציני יותר והוא מסמן לי לשבת.</p> <p>"תראי, המצב לא קל. הבת שלך מאובחנת במצב שנקרא אישיות מרובת פנים" הוא אומר ואני לא מבינה.</p> <p>"מה זאת אומרת 'אישיות מרובת פנים'?" אני שואלת.</p> <p>"אולי תכירי את זה בתור פיצול אישיות? זו בדרך כלל תופעת לוואי לטראומה קשה" הוא אומר לי ואני מנסה לשוב מה יכלה הבת שלי לעבור כדי לקבל אישיות מרובת פנים. זה בכלל לא הגיוני שהבת שלי תהיה כזו! היא לא יכולה!</p> <p>"איזו טראומה היא כבר יכלה לעבור?" אני שואלת, כולי מלאת חששות. אם יש לה פיצול אישיות, מה זה אומר כלפי העתיד? אפשר בכלל לתקן אותה?</p> <p>"אני לא יודע, גבירתי. יש הרבה סיבות אפשריות, אבל השאלה היא מה רלוונטי לגבי ביתך. אולי תנסי להיזכר בשינוי כלשהו בהתנהגות שלה בשלב מסויים בחיים שלה? זה יכול לקרות גם בגיל צעיר מאוד" הוא אומר לי.</p> <p>אני מכווצת את גבותי, עוצמת את עיניי ומחפשת בראשי את הזיכרון הספציפי שיגיד לי מה קרה.</p> <p>הזיכרון הישן מכה בי ואני פוקחת את עיניי במהירות. "אני זוכרת..." אני לוחשת.</p> <p>הרופא נותן בי מבט שואל, מסמן לי להמשיך.</p> <p>"כשהיא הייתה בת ארבע, השארתי אותה לכמה דקות לבד בבית כדי לרדת למכולת לקנות חלב. בכמה דקות האלו נכנסו פורצים לבית שלנו, ומרוב פחד היא רצה החוצה ונפלה במדרגות של הבניין שלנו. לא חשבתי שהיא זכרה את זה..." אני אומרת בקול רווי בכאב. אני לעולם לא אסלח לעצמי על זה. במיוחד אם זה מה שהפך את לוסי שלי ל... כזו.</p> <p>"לא צריך לזכור טראומה. זה דבר נפשי ששמר במוח באופן לא מודע" הרופא אומר ואני לא יכולה להתעלם מהטון המאשים שלו.</p> <p>אני מפנה לו את גבי, מסתכלת שוב על הבת שלי. "אני יכולה לשמוע על מה הם מדברים?" אני שואלת.</p> <p>"כן..." הרופא אומר בהיסוס "תלחצחי על הכפתור שלייד הדלת"</p> <p>אני לוחצת על הכפתור הלבן הקטן ושומעת את קול הפסיכולוגית בוקע מהרמקול.</p> <p>"אז תוכלי לספר לי קצת על הציור הזה שציירת?" שואלת הפסיכולוגית את לוסי שלי ומוציאה מהתיקיה שלה ציור מקסים, אם קצת מפחיד שלוסי שלי ציירה. אני זוכרת את הציור הזה. מפיעה בו נערה שמחולקת לשניים: צד אחד רגיש ובוכה ואילו הצד השני נראה מרושע קלות ומלוכלך בכתמי דם. הציור הוא מה שגרם לי לביא לכאן את לוסי: הנערה נראתה בדיוק כמוה.&nbsp;</p> <p>"זה לא אני ציירתי! זה החברה שלי, היא בת שלוש עשרה, גדולה ממני בחמש שנים" מתגאה לוסי, שיש לה חברה גדולה כביכול "היא ציירה מישהי שהיא מכירה... זו איזו ילדה מוזרה אחת שכל פעם מתנהגת באופן שונה: פעם אחת היא כועסת ורוצה למות ובפעם אחרת היא בכיינית כזו"</p> <p>הפסיכולוגית מהנהנת ורושמת לעצמה משהו בפנקס. אני מורידה את האצבע שלי מהכפתור, פונה שוב אל הרופא.</p> <p>"כמה... אישיויות יש לה?" אני שואל בקול רועד, עכשיו שאני מבינה שיש לבת שלי פיצול אישיות.</p> <p>"לפי מה שהבנתי מהשיחה הקצרה שלי עם הפסיכולוגית, הבת שלך מאוד יוצאת דופן. יש לה אישיות אחת דומיננטית שזו האישיות שאת בדרך כלל רואה: האישיות עם המחשבות האובדניות. אישיות נוספת ויותר שקטה ועדינה שזו האישיות שהיא נמצאת בה עכשיו ואישיות מאוד שולית שלא באה ליידי ביטוי ברוב הזמן שזו האישיות שמודעת לעצמה" אומר הרופא.</p> <p>"מה זאת אומרת מודעת לעצמה?" אני לא מבינה.</p> <p>"זאת אומרת שלבת שלך יש שבריר של מודעות עצמית שיודעת שיש לה אישיות מרובת פנים" הוא מסביר לי.</p> <p>"זה טוב או רע?" אני שואלת, ובראשי תוהה אם אפשר לתקן את הבת שלי.</p> <p>"זה לא טוב ולא רע, זו עובדה" אומר הרופא בקול קריר. הייתה לי הרגשה שהוא שופט אותי.</p> <p>"יש דרך... לתקן את זה?" אני שואלת בקול רועד קלות. הבת שלי... יש רק בסרטים פיצוליי אישיות! זה לא הגיוני שהבת שלי היא כזו!</p> <p>"יש דרך לגרום לה להתגבר על הטראומה ואולי בכך לעזור לה עם האישיות מרובת הפנים" הוא מסביר ואני רואה שבפנים שלו הוא כועס עלי, ואני לא מבינה למה. "זה יידרוש טיפול צמוד עם פסיכולוגית לזמן ארוך של כשנה עד שלוש שנים, את מסכימה לזה?" הוא ממשיך.</p> <p>"כמובן"&nbsp; אני עונה. אני אוהבת את לוסי שלי. הכל בשביל לטפל בבת היפה שלי. הטיפול הזה ייתקן אותה והיא תהיה בסדר. היא תחזור להיות מושלמת.</p> <p>***</p> <p>עברו שנתיים ושלושה חודשים מאז לוסי התחילה את הטיפול שלה. כיום היא בת חמש עשרה וחצי.</p> <p>הטיפול בהחלט עשה טוב עם הבת שלי. החלק שבה שמודע לעצמו התעורר והחליף את החלק הרע והאובדני. כיום היא כמעט תמיד מתנהגת אותו הדבר: מנומסת, עדינה, מתוקה. לעיתים רחוקות מאוד יש לה התקפים בהם החלקים האחרים שבאישיות שלה משתלטים על הגוף שלה.</p> <p>הרופא אמר שהפעם הפגישות עם הפסיכולוגית לא יהיו פעמים בשבוע אלא פעם בחודש. אני מאושרת: סוף סוף לוסי שלי מתוקנת.</p> <p>הפגישות עם הפסיכולוגית מומנו על ידיי הביטוח שלנו ולכן יכולתי להשקיע יותר כסף בחינוך גבוהה ללוסי. הבית שלנו היה גדול והמצב הכלכלי שלנו מעולה. העבודה שלי איפשרה לנו חיי מותרות מושלמים.</p> <p>עכשיו אנחנו בדרך הביתה, לוסי יושבת לידי במושב הקדמי ושותקת.</p> <p>אני מחנה את המכונית שלי ולוסי יוצאת ממנה, פותחת את הדלת וניגשת לשתות קפה במטבח.</p> <p>"איך הלך במבחן במתמטיקה?" אני שואלת אותה, מכינה לעצמי גם קפה.</p> <p>"בסדר" היא אומרת בקול שקט.</p> <p>"הכנת שיעורי בית?" אני שואלת. היא חייבת להצליח בלימודים, זה מאוד חשוב.</p> <p>"כן"</p> <p>"כמה קיבלת במדעים?"</p> <p>היא מהססת לרגע. "75" היא ממלמלת, מרכינה את ראשה.</p> <p>אני מופתעת. "למה? לא התכוננת?" אני שואלת, לא מאמינה.</p> <p>"כן התכוננתי! פשו-" היא מתגוננת, אבל אני קוטעת אותה.</p> <p>"תיגשי למועד ב' ותוציאי 100" אני אומרת בכעס.</p> <p>העיניים שלה מתלהטות והפרצוף שלה נהיה כועס.</p> <p>"דאמט אמא! אני לא מושלמת! אני לא יכולה להיות מושלמת בהכל, אז תפסיקי לצפות ממני להצליח בכל דבר שאני עושה! תפסיקי לצפות ממני לשלמות!" היא מתפרצת עלי ורצה לחדר שלה, משאירה אותי המומה.</p> <p>איך היא יכולה להיות כל כך כפויית טובה?! אני בסך הכל רוצה שהיא תצליח!</p> <p>אני עולה לחדר שלה, אבל רואה שהיא יצאה החוצה או משהו והשאירה את המחשב שלה פתוח, עם הבלוג שלה על המסך. אני מסתכלת עליו, מדפדפת כמה פוסטים אחורה. הוא מלא במילים שמתעסקות בשלמות. עד כמה שהיא רוצה להיות מושלמת כדי להוכיח לי משהו וכדי לרצות אותי... קטע אחד תופס את תשומת ליבי:</p> <p><strong>שתיתי היום רק כוס קפה. אני כל כך עייפה, והלוואי והייתי רזה יותר ומושלמת, בשביל אמא. גם במבחן במדעים ממש השתדלתי, אבל פשוט פישלתי. אני כל כך מפחדת ממה שאמא תגיד על ציון נמוך שכזה. אני כל הזמן מנסה להיות מושלמת, להיות רזה להיות חכמה... אבל אני פשוט לא יכולה! הייתי כל כך רעבה במבחן ההוא שלא הצלחתי להתרכז... הלוואי ואמא תצפה ממני לפחות. אמא שונאת את הפיצול שלי. הפסיכולוגית מתחילה לשים לב שהרזתי והיא התעקשה שהיא תשקול אותי בפגישה הבאה שלנו, לוודא שאני בסדר. אני לא בסדר. אני יודעת שיש לי הפרעות. חברות שלי אומרות שאני אנורקסית. אבל זה לא נכון! אני עדיין לא רזה מספיק. לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת... כל יום הולדת אני מבקשת להיות 'מושלמת' בעיניי אמא שלי, כדי שתפסיק לדחוק בי. משאלות לא מתגשמות.<br /></strong></p> <p>אני יורדת למטה, מהרהרת במה שקראתי. אחרי חמש שעות שהיא לא חוזרת, אני מתחילה להילחץ. אני מצלצלת לנייד שלה, והיא לא עונה. גם כל החברות שלה לא יודעות איפה היא. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי במהירות לבית לדירה הישנה שלנו. לפעמים היא חוזרת לשם כדי להיות קצת לבד.</p> <p>הדלת פתוחה ואני נכנסת כשסרטים רצים בראשי על דברים שקרו לה... אולי חטפו אותה או אנסו אותה. אף אחד מהדברים האלו לא קרוב למציאות. אני רצה לחדר שהיה שלה ונעצרת בכניסה, אני צורחת כשהמראה משתק אותי ומעלה דמעות בעיניי. אני פורצת בבכי.</p> <p>הבת שלי... הבת המושלמת שלי... כנראה היה לה התקף של הצד האובדני, כי מה שאני רואה ממש מזעזע. סכין מטבח מגואל בדם נמצא ביד שלה ובחולצה שלה יש חורים מדממים. והכי מלחיץ... הכתב שחרוט על היד שלה.</p> <p>באותיות עקומות קלות ומדממות כתוב 'אף פעם לא מספיק'</p> </div> </div> <br /><strong>הביקורת: </strong><br />&nbsp;הקטע היה נורא מרגש ומעניין. אהבתי את זה שאת כותבת מנקודת מבטה של האם ולא של ה''חולה'' עצמה. זה נורא מרענן את השגרה.&nbsp;<br />הקטע שלך היה ללא רבב. אני אישית חושבת שלהרוג את הדמות היה נורא קיצוני- אבל מעביר את הנקודה באופן מעולה, לכן הורדתי לך קצת ניקוד. בנוסף, אמנם זה קטע ישן שלך אבל עדיין- היה יכול להיות נורא נחמד אם היית עושה הגהה לקטע (נמצאו בערך שלוש טעויות הקלדה) מה שגרם לעצירות בשטף הקריאה ונורא חבל על כך. <br />אני חושבת שהיית יכולה לרגש קצת יותר בקטע הבלוג, יותר תיאורים יותר להסחף רק בגלל שיש לך את כל הבמה של הפיצול אישיות- תופעה מוכרת מאוד אך עדיין לא יותר מדי חשופה לקהל. לכן היה לך את כל הבמה לשחק עם הכתב, לכתוב בסגנונות כתיבה כל כך שונים בקטע הבלוג שלה. וחבל שלא ניצלת את כל הבמה. <br />בנוגע לקטע ההריגה: אני יודעת שנורא קשה לכתוב על הרג. זה נשמע קל- את לוקחת דמות והורגת אותה. אבל בעצם זה קשה רק בגלל עצם זה שאת צריכה לשמור על הכל מציאותי וכמובן כפוף למציאות. בואי נקח מקרי התאבדות: מעט מאוד(!!!) מתאבדים בסכין. ואם כן: חתיכת וורידים ולאו דווקא דקירות. ולמה זה? בגלל שנורא קשה לדקור את עצמך (המוח לא רוצה למות בעוד שהנפש כן ולכן, הוא מונע כל פעילות שתבצע את זה. הדוגמא הנפוצה ביותר: עצירת הנשימה לזמן רב.) לכן אם בכל זאת יצא לך והצלחת לדקור את עצמך בפעם הראשונה. את תהיי בשוק, את לא תוכלי להחזיק את הסכין יותר מדי זמן אחרי הדקירה, והאינסטינקט הראשוני יהיה דווקא להתחיל לטפל בפצע ולא להמשיך ולדקור אותך גם אם כל רצונך בעולם מסתכם בלהתאבד. לכן נורא הפריע לי האופן שבו הרגת את הדמות שלך. <br />המילים שחרטה על עצמה בדם (ששוב, לא היו קורות במציאות הקודרת רק בגלל הכח שהיא איבדה מהדקירה הראשונה ושוב, הפרעה לקריאה) נורא ריגשו וצמררו. <br /><br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (18/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (8/15)<br />טכניקת כתיבה (19/20)<br />סה''כ: 90/100<br />שוב, בעיקר על קטע הסיום והבלוג. באמת שהקטע היה ללא רבב&nbsp; <p>&nbsp;</p> <br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="font-size: medium;"><strong><span style="color: #800000;">Ayame</span></strong></span><br />הקטע:<br /> <p>&nbsp;</p> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br />הצלצול נשמע בזמן שהמורה מדברת, והיא מסמנת לנו להמשיך לשבת ולחכות שתסיים את השיעור. אני בולעת את רוקי בלחץ ומקבעת את מבטי על השעון. כל שנייה שעוברת גורמת ללבי לדפוק מהר יותר, כל תזוזה של המחוג מגבירה את החרדה שלי. כשהמורה משחררת אותנו נשארות לנו רק ארבע דקות ושלוש-עשרה שניות מההפסקה להגיע לשיעור הבא, אז אני לוקחת את הדברים שלי בידיים רועדות ולא מכניסה אותם לתיק אפילו כשאני ממהרת החוצה. <p>&nbsp;</p> <p>אני נדחפת בין מאות תלמידים, מרגישה את החרדה השנואה מתפשטת בגופי, משתלטת עליי במהירות. אני לא מעזה לעצור או להאט את צעדיי כדי להביט בשעון ולדעת כמה זמן נשאר לי; בכל מקרה לא נשאר לי הרבה זמן, והשיעור הבא שלי נמצא בבניין ב'.</p> <p>מישהו שאני לא מכירה מתנגש בי כשאני עושה את דרכי על השביל מבניין א' לבניין ב' וכל הדברים שאני מחזיקה בידיי מתפזרים על הקרקע. אני מתכופפת במהירות ומתחילה להרים אותם, בקושי שמה לב לכך שהנער שנתקל בי עוזר לי ומרים את המחברת שלי כי הדמעות בורחות לי מהעיניים, אבל כן מודעת לעובדה שאנשים מסתכלים עליי וצוחקים מההיסטריה שלי. אני בוכה עוד יותר.</p> <p>כשאני סוף-סוף אוספת את כל דבריי אני פותחת בריצה אל עבר הכיתה שלי. אני נתקלת בתלמידים אחרים אבל לא שמה לב, כי אין לי זמן לשים לב אליהם. אני מגיעה לכיתה ומתיישבת במקומי הקבוע, מניחה את הדברים על השולחן ומנסה לנשום עמוק ולעצור את הדמעות. הצלצול נשמע מיד, ואני נאנחת לבסוף בהקלה. הגעתי בזמן.</p> <p>כאב ראש משתלט עליי ואני לא מסוגלת לשים לב למה שקורה סביבי. הוא חמור, יותר מהכאבים הרגילים, ואני יודעת שהלחץ התמידי שמפעיל עליי בית הספר לא תורם לבעיות שלי. אני שוקלת להתקשר לאמא אחרי השיעור ולבקש שתבוא לקחת אותי, אבל אני יודעת שהיא תשלח אותי לפסיכיאטרית ושהיא בתורה תגיד לי לחזור לקחת תרופות מדכאות. אני לא רוצה לחזור לתרופות. בפעם הקודמת היו בהן כל-כך הרבה חומרים מרדימים שלא יכולתי לתפקד כמו שצריך כי כל הזמן היה בי חשק לישון.</p> <p>השיעור זוחל לו באיטיות, וגם השיעור שאחריו, ואז אני חופשייה לחזור הביתה. אני יוצאת משער בית הספר וצועדת אל תחנת האוטובוס הקרובה במבט מושפל, נזהרת לא ליצור קשר עין עם אף אחד. שיערי הכהה מכסה את פני ואני יודעת שאני כנראה נראית מוזר, אבל אני מעדיפה לא לראות את המבטים של אנשים אחרים.</p> <p>האוטובוס שאני עולה עליו צפוף בשעה זו של היום, מלא באנשים מבוגרים שחוזרים לביתם מעוד יום עבודה ובתלמידים שכרגע סיימו את יום הלימודים שלהם. אני חושבת שאני רועדת כשאני מחפשת מקום לשבת, אבל אני לא בטוחה. אישה בלונדינית כנראה רואה שאני לא מרגישה טוב והיא מפנה לי את מקומה ונותנת לי לשבת. אני שולחת אליה חיוך של הוקרת תודה ומתיישבת.</p> <p>הרגל שלי מקפצת על הרצפה בעצבנות לאורך כל הנסיעה ואני רואה שהאיש שיושב מולי נועץ בה מבט. אני מפסיקה את התזוזות שלה, אבל אחרי כמה רגעים הקפיצות חוזרות בלי שאוכל לשלוט בהן.</p> <p>אני יורדת מהאוטובוס בתחנה ברחוב שלי ומרגישה בפעם הראשונה היום את הלחץ, את החרדה ואת האימה מתחילים להתפוגג. הנשימות המהירות שלי מאטות והלב שלי חוזר לפעום בקצב רגיל. כשאני פותחת את דלת הבית אני עולה ישר לחדרי, זורקת את התיק על הרצפה ונשכבת על המיטה. אני נרדמת מיד, סוף כל סוף מרגישה שאני במקום בטוח ויודעת שלא יקרה לי כלום. לא היום, בכל אופן.</p> </div> </div> <br />הביקורת:&nbsp;<br />הקטע כתוב בצורה נורא נעימה, כיף לקרוא אותו. ההרגשה היא כאילו הייתי בתוך ספר- והנה לו עוד דף בספר, מרגיש כאילו נפלתי לתוך עלילה שידועה לכולם וסגרתי את הספר לפני שהפכתי את הדף לקרוא את ההמשך.&nbsp;<br />מצד אחד- זהו דבר טוב מאוד, ההרגשה המוכרת, התכרבלות בנעים ובקריאה הנוחה, ומצד שני יש בה משהו שהוא נורא צפוי. העיניים שאבו את האותיות כי הקטע היה נורא נוח לקריאה ומושך את הקורא קצת אבל לא יותר מדי, ולכן בסופו של דבר הספר נסגר ומחכה להפתח מחדש למחרת. המחלה שעליה בחרת לכתוב אינה מתבטא יותר מדי בקטע (שלא כמו, נגיד, הרצון העז לעמוד בלוח זמנים מוגדר מראש (למרות שגם זה, באופן כשלהו, הוא היבט כלשהו של המחלה) ולכן קצת הלכתי לאיבוד בניסיון להבין את המחלה (מחלה לשם עצמה, או היבט ממנה. מבלבל). משיכת הקורא היתה גבולית סך הכל.&nbsp;<br /><br />סיכום כולל:&nbsp;<br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (8/10)<br />משיכת הקורא (22/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 95/100<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">אני, הכותבת</span></span></strong>&nbsp;<br />הקטע:&nbsp;<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>אני מסתכלת על עצמי במראה, בוחנת את הגוף שלי, את הבטן והירכיים בעיקר. מסתכלת על עצמי ולא מבינה למה אני נראת ככה, הריי 43 קילו זה לא אמור להיות הרבה אז למה זה נראה כולכך הרבה על הגוף שלי? אני רואה את הבטן הגדולה והנפוחה שלי, אני רואה את הירכיים שיש בניהן רווח אבל לא מספיק גדול. אני רואה את כול השומנים האלה, שמצטברים לאט לאט בגוף שלי ואני שוב פעם מחליטה לא לאכול.</p> <p>כבר שלושה ימים ברציפות שלא הכנסתי לפה שלי שום דבר, כבר שבוע שלם שאני אוכלת רק תפוח ביום ושותה קפה עם רבע כוס חלב וללא סוכר. כול פעם אני יורדת קצת, עוד טיפה, עוד חצי קילו פחות.&nbsp;</p> <p>אני לא מגדירה את עצמי אנורקסית, אני לא חושבת שזה נכון. אני פשוט משועממת, יש אנשים שאוכלים כי משעמם להם ויש אותי, שבמקום לאכול אני מאתגרת את עצמי כמה זמן אני יכולה בלי אוכל. רק כדי לבדוק, רק כדי להעסיק את עצמי בספירת קלוריות, רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לרעוב ולאהוב את זה. כול הזמן אני יורדת ויורדת במשקל, אני כולכך אוהבת לעלות על המשקל ולגלות קילו פחות, אני כולכך אוהבת את הרגעים האלה שאני מסתכלת במראה ורואה את העצמות שלי בלוטות כולכך חזק, שהן בולטות ומותחות את העור שלי, שאני מרגישה רזה לכמה זמן ואז שוב אוכלת איזה תפוח ועוד פעם שבוע רצוף של שנאה עצמית.&nbsp;</p> <p>אף אחד לא יודע, אף אחד לא חושד אפילו. התרחקתי מכולם, אני כבר לא יוצאת לאכול עם חברות בחוץ כדי שלא ישימו לב שאני נמנעת מאוכל, הפסקתי להגיע לארוחות משפחתיות כי אני לא רוצה שיראו כמה קצת אני אוכלת, הפסקתי לצאת מהחדר שלי כדי שישימו אלי לב כמה שפחות, שלא יראו שהפכתי לכזו חיוורת, שאני נראת פשוט כמו שלד מהלך. הפסקתי לאהוב את עצמי, תמיד הייתי בעייתית עם המשקל שלי, תמיד לא הסתדרתי איתו ומאז שגיליתי את האינטרנט ואת כול פורמי התמיכה באנורקסיה המחשב הפך לחבר הכי קרוב שלי והקפה הפך לאכול הכי טעים בשבילי.&nbsp;</p> <p>הפסקתי עם הכול ולקחתי את עצמי בימיים, הפסקתי לאכול, התחלתי דיאטות, פתחתי לעצמי שיטות ותמיד תמיד ניסיתי לרזות כמה שרק אפשר. לפעמים אני מתפתה ואוכלת טיפה יותר ממה שהגבלתי לעצמי אבל אחרי הביס העודף הזה אני מרגישה כולכך רע עם עצמי, אני מרגישה כאילו מישהו מנפח אותי כמו בלון, אני מתחרטת על זה ומחליטה לא לאכול יותר, האכול לא שולט עלי, רק אני שולטת עליו, שולטת על הגוף שלי ועל מה שאני אכניס אליו.&nbsp;</p> <p>כול יום אותה המציאות, לקום בבוקר ולשתות קפה ללא סוכר, ללכת לבית הספר ולהכנס לכול השיעורים, להעביר את הזמן כמה שרק אפשר כדי שאני לא אתפתה לאכול משהו מיותר, לחזור הביתה ולרעוב, לתחמק מאבא שלי ולהתחבא מאמא שלי, ללכת לישון על בטן מקרקרת ולקום בבוקר לעוד יום חדש שנפתח עם קפה ללא סוכר.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> </div> <p>&nbsp;</p> </div> <p>&nbsp;</p> <p>הביקורת:&nbsp;<br />ההתחלה של הקטע הייתה ממש טובה, באמת התחלתי להתלהב, ולהכנס לתוך הקטע, הרגשתי חלק ממנה וכאילו חוויתי איתה את הרעב (אני קצת רעבה ברגעים אלה, חחח) בכל אופן, זה היה ממש טוב. ואז זה התחיל רק לרדת, לצערי טעויות ההקלדה נעשו תכופות יותר, ואיבדתי חלק מהעלילה. <br />אחרי שהזכרת את הפורומים ואיך היא התחברה מחדש למחשב- ההרגשה הייתה כאילו הדמות שלך החלה לטפל בעצמה, לנסות לחולל שינוי ובקריאת הפסקה הזו נורא הסתבכתי. כי לא הבנתי- היא מטפלת בעצמה או ממשיכה? ואז כשהבנתי שהיא בעצם ממשיכה בשלה, לא הבנתי מה ניסית להעביר עם הפורומים שהזכרת, ניסיתי לקרוא את הקטע ללא פרט המידע על המחשב- והוא נשאר בדיוק אותו דבר. לא אמורים להיות פרטים שוליים בעלילה, ואם כן הם אמורים להכנס בה יותר טוב, כך שלא נשים לב אליהם, פשוט נקרא הלאה מהם. <br />בנוסף- אחרי שהבנתי שהדמות ממשיכה בשלה, אני חושבת שיותר מהכל היא חושבת שכך נכון לעשות- במידה ואת סובלת מהפרעות אכילה וכל מה שאת מנסה לעשות זה להרזות, אני חושבת שכל המעשים שנעשים בעקבות זאת הם מוצדקים. גם אם המוח יודע שזה לא מוצדק ולא נכון וצועק לעזרה, הגוף והנפש לוחשים בשקט שכך זה צריך להיות, וצריך להמשיך למרות הכל. ובסופו של דבר הקולות הם אלו שגוברים- לכן הייתי מדגישה יותר את הסערות בתוך המוח של הדמות, ויותר מזה לא הייתי שקועה בלתאר איך הדמות חושבת שהיא נראית, למשל, היא לא תראה את הרווח שבין הרגליים ותגיד שהוא לא גדול מספיק, היא פשוט לא תראה אותו, היא בחיים לא תתאר את עצמה בתור רזונת, שהעור נמתח על עצמותיה, היא תתאר את עצמה בתור אחת שהעור עוטף את עצמותיה, רופס עליהן. <br /><br />סיכום כולל: <br />טעויות כתיב (17/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (22/25)<br />תיאורים (11/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 90/100&nbsp;</p> <br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">יובל</span></span></strong><br />הקטע:&nbsp;<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>אחת שתיים שלוש... אחת שתיים שלוש... הכול בסדר, אחת שתיים שלוש... אחת שתיים שלוש...&nbsp; תמונה אחת נכנסת לראשי. אני לא עושה את זה טוב! אחת שתיים שלוש... אחת שתיים שלוש... עכשיו מחשבה מצטרפת. אחת שתיים שלוש... הרגליים נעות לכיוון הדלת, העיקר לא לדרוך על פסי הרצפה המחוספסת. אחת שתיים שלוש, אני בחוץ. אבל משהו לא בסדר. אני ממשיכה לדקלם את המספרים בראשי, אני ממשיכה לצאת מביתי ולחזור חזרה. הגנבים ייכנסו.. הם ייכנסו. הגג רטוב, אולי הוא ייפול. ואני חוזרת, ונכנסת- לא מפסיקה לספור. אחת שתיים שלוש... הדלת נעולה, לא דרכתי על פסי הרצפה המחוספסת. עכשיו הכול בסדר, עכשיו המחשבות נעלמו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני יורדת במדרגות, אחרי שעה ושלוש-עשרה דקות אני יורדת במדרגות סוף-סוף לכיוון בית הספר, אצבעותיי ממשיכות לנוע בקצב מחשבותיי; אחת שתיים שלוש... המחשבות עוד שם, חייבת לספור, אין לי עוד ברירה. אחת שתיים שלוש.. אחת שתיים שלוש... ספירה לא תעזור. אני מפסיקה, רק לרגע. מכריחה את עצמי לעשות זאת במאמץ קשה כל כך. האם אין זו אמונה תפלה ומטופשת? אני נכנסת לבית הספר ומחייכת חיוך רחב. ואז.. מסתובבת. הכול לא טוב, הכול חוץ מטוב. אחת שתיים שלוש.. לא לדרוך על פסי המדרכה. אחת שתיים שלוש... רק להגיע לבית, אסור היה לי להפסיק לספור. אחת שתיים שלוש... לא נעלתי את הבית, דבר רע יקרה. אחת שתיים שלוש... הבית יעלה באש, אולי ייקרוס. מה שכחתי? אחת שתיים... הצעדים לא הספיקו, הספירה נעצרה בשתיים. תמונות של הגנבים פוגעים במשפחתי עולים לראשי, הנשימה שלי נעשת כבדה והחרדה מחלחלת עמוק בתוכי. אני מביטה בדלת ביתי וחוזרת כמטר אחורה. אחת שתיים שלוש... אני בתוך הבית, נעול ומסודר בדיוק כפי שהשארתי אותו. אני נושמת נשימה עמוקה ומתחילה מהתחלה. בסופו של דבר לקח לי שלוש שעות ועשרים דקות להגיע לבית הספר. אחת שתיים שלוש... מזל שידעתי לצאת לפני.</p> </div> </div> <br />הביקורת: <br />הניקוד, הניקוד! <br />יש המון שימוש בנקודות. באמת שהמון, עוד לפני התחלת קריאת הקטע זה נתפס בעין ונורא מפריעה. בנוסף גם ''אחת, שתיים, שלוש'' בספירה יש לפסק אחרי כל סיפרה. הן בספרות (1, 2, 3, ) והן במילים עצמן (אחת, שתיים, שלוש).<br />אהבתי שהיא יודעת בדיוק כמה זמן לקח לה הפעם להגיע לבית הספר- לכן הייתי הרבה יותר שמחה אם גם היית מזכירה את עניין השעון בצפוף לספירה, זה היה ממקד הרבה יותר את הקורא, עוזר לו הרבה יותר להבין. בית הספר הריק, הקימה המוקדמת בהכרח, ועוד דברים שהיו נורא עוזרים.&nbsp;<br />למשל אם הקטע היה מתחיל בספירה ובכפוף לספירה היה גם ציון של הדקות החולפות על השעון ב4 וחצי בבוקר למשל, הקורא היה מתפעל ושואל את עצמו ''למה היא התעוררה כל כך מוקדם?" וממשיך לקרוא בלהט. ובכל זאת, הצלחת למשוך אותי.&nbsp;<br /><br />סיכום כולל:&nbsp;<br />טעויות כתיב (15/20)<br />מראה הקטע (9/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (23/25)<br />תיאורים (13/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)&nbsp;<br />סה''כ: 90/100<br />&nbsp; <p>&nbsp;</p> <br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">yaelilu</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /><br /><span class="postedit">גם היום היא תלך לגן מאוחר. גם היום אמא תסביר לגננת שעמליה לא הרגישה טוב, והגננת, שמאוד אהבה אותה - תהנהן בהבנה. <div>היא די אוהבת את תשומת הלב הזו. את הריצה הבהולה של ההורים למיטתה בלילה, את הישיבה לידה עד הבוקר לספר סיפור - הסיפור שהיא הכי אוהבת.</div> <div>את האיחורים לגן. את איך שכל הילדים מסתכלים עליה, מתעניינים.</div> <div>היא מיוחדת. רק היא במשפחה מקבלת יחס כזה. היא לא צריכה לעזור בבית, ותמיד אומרים שאסור לעצבן אותה כי אז זה יחמיר לה.</div> <div>לפעמים זה לא נעים להתעורר באמצע הלילה ולא להצליח.</div> <div>מנסים ומנסים, וכמה שמנסים יותר &nbsp;- פחות מצליחים. וזה קצת מבהיל. גם אותה וגם את ההורים.</div> <div>ואולי זה דווקא לא כל-כך נעים להיות עייפה כל יום, ושההורים מודאגים.</div> <div>ואולי זה לא כל-כך נעים שיש מחלה שמציקה כל הלילה - אבל כשהולכים לרופא בבוקר - היא נעלמת.</div> <div>העור חם ומגרד, ואי אפשר לנשום וזה מבהיל.</div> <div>שיעול מעצבן צורב בגרון.&nbsp;</div> <div>צריך לשאוף כל מיני אדים ולדאוג שהמזרון יהיה נקי ולא יהיה לידה אבק.&nbsp;</div> <div>צריך לנסות את כל הרעיונות המוזרים של כולם כדי להקל על המצב - לאכול רסק של זה או רסק של ההוא. ודבש.</div> <div>אי אפשר ללבוש כל בגד, אי אפשר לקרוא כל ספר.</div> <div>אי אפשר לחטט בתמונות ישנות ולגלות דברים מרתקים שהיו מתי שאמא הייתה קטנה.&nbsp;</div> <div>אבל אולי זה לא כל-כך משנה. זה לא משנה כי העיקר שהיא מיוחדת. ראויה ליחס טוב יותר מכולם...</div> <div>העיקר שיש לה אסתמה.<br /></div> &nbsp;</span></div> </div> הביקורת:<br />נורא הפריעה לי שהקטע רשום בצורת רשימת מכולת, במקום להמשיך באותה השורה העדפת לרדת שורה, וזה נורא מציק. אהבתי נורא שאת כותבת דווקא מנקודת מבטה של האם ולא של הבת, זו שחווה את האסטמה על בשרה. מצד שני, אני חושבת שזה נוראי ביותר- שהאמא צדה וחומדת את כל תשומת הלב הזו שעמליה הקטנה סופגת. לדעתי זה נוראי, נוראי לקרוא דבר כזה, איך שאפשר לשמוע את האושר של האם מבעד למילים על זה שהבת שלה חולה במחלה הזו. ולמרות זאת- אני חושבת שנורא הגזמת עם המחלה. אני אומרת את זה בתור אחת שסבלה ממחלה דמויית אסטמה שבאה בצורה הרבה יותר חמורה (שלושה משאפים ביום, וביקור יומי לקבלת אנהלציות בקופת החולים) ובכל זאת יכולתי להנות מהכל, כאילו כלום לא השתנה. וגם אני מבקרת מנק' מבט ''מקצועית'' נקרא לזה (שש שנות התנדבות במד''א וראיית כל אספקט של המחלה בערך)&nbsp;<br />חולי אסטמה- גם בין הקשים שביניהם, לא חווים את המחלה עד לרמה שאי אפשר ללבוש כל בגד, או לקרוא כל ספר. אני חושבת שהקטע היה יכול להכתב בצורה הרבה יותר שנונה וטובה. אני חושבת שהקטע נכתב בהגזמה, ולא ההגזמה הטובה והנעימה והמעבירה את החוויה, אלא פשוט הגזמה לשם ההגזמה. <br /><br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (5/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (20/25)<br />תיאורים (10/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 85/100<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">לורן</span></span></strong><br />הקטע:&nbsp;<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>"קדימה, ריצה אחת אחרי השנייה." קראה המורה שלנו לספורט בקול יחסית נמוך לאישה.</p> <p>"אה.. המורה?" התקרבתי אליה בחשש. היא מעולם לא אהבה אותי, משום מה.</p> <p>"כן, שני?"</p> <p>"אני לא יכולה להשתתף."</p> <p>"למה?" היא תלתה בי את עיניה החומות שגרמו לי להרגיש שלא בנוח.</p> <p>"אני חולת אסתמה."</p> <p>"שבי בצד, ובפעם הבאה בבקשה תביאי אישור מרופא."</p> <p>הנהנתי והתיישבתי על הספסל. במשך ארבעים וחמש דקות, פעמיים בשבוע לא היה לי מה לעשות. חיפשתי דברים שונים, ותמיד הרגשתי מובדלת מהשאר.</p> <p>לא יכולתי לרוץ כי ההתקף היה ישר מגיע, וזה מסוכן בשבילי.</p> <p>כשהייתי קטנה הייתי אוהבת לרוץ הרבה, ולרדוף אחרי אחי הגדול. עד שהבחינו שאני חולה בגיל שתיים עשרה. עכשיו אני בת חמש עשרה. זה היה סיוט בשבילי. הייתי צריכה לקום מוקדם מהרגיל כל בוקר כדי להספיק לאוטובוס ולא לרוץ אחריו. הייתה ילדה אחת שלא האמינה ואמרה שאני סתם מחפשת תירוץ. ו"בגלל שמצאתי אחד טוב יש לי פטור קבוע." &ndash; מה שהיה בכלל לא נכון. התביישתי שהבנים יגלו ויצחקו עליי מאחורי הגב, יחשבו שאני חלשה ואפילו לרוץ אני לא יכולה.</p> <p>"למה את יושבת בצד?" קול שקט הקפיץ אותי במקומי. נשאתי את עיניי מעלה. מולי עמד בחור וחייך חיוך קטן.</p> <p>"למה אתה נמצא פה? היום הבנות פה."</p> <p>הוא צחקק והניח אצבע על שפתיו כסימן לשקט. "אז?"</p> <p>משכתי בכתפיי. "אני לא יכולה לרוץ."</p> <p>"טוב, את זה הבנתי. למה?"</p> <p>"אני חולה."</p> <p>הוא זקר גבה ולקח צעד לאחור. צחקתי.</p> <p>"אסתמה."</p> <p>"אוי. תרגישי טוב?" דבריו יצאו כשאלה. צחקתי.</p> <p>"תודה?" שאלתי גם אני.</p> <p>השיחה הקצרה שלנו נקטעה ברגע שהמורה גירשה את התלמיד ונזפה בי.</p> <p>אולי היו חסרונות רבים עקב המחלה שלי, אבל בזכותה מצאתי לי מישהו שכשבוע לאחר השיעור יכולתי לקרוא לו בפעם הראשונה בחיי &ndash;&nbsp;<em>ידיד שלי</em>.</p> </div> </div> <br />הביקורת:<br />אני חושבת שגם את נפלת קצת על העברת עניין המחלה. אסטמה בימינו כבר לא נתפסת כמשהו שהוא טריוויאלי, בעוד שאת הצגת אותה כמשהו חדש- שאף אחד לא מכיר- ולכן גם טועים לחשוב שזה 'תירוץ', 'דמיוני', 'אינו קיים'. לכן זה מוריד מאמינות הקטע- מאוד, מה גם שאין מה להתבייש באסטמה. חברה טובה שלי אסמטית והיא הייתה בין הספורטאיות הכי טובות שהיו בשכבה. אופן הכתיבה שלך, הוא מאוד מזכיר רשימת מכולת למרות שהירידות הן אחרי דיבור- אך גם שם, אפשר לצמצם את זה באופן ניכר! כך שגם זה הפריע נורא לקריאת הקטע.&nbsp;<br />לא הבנתי למה אין לה ידידים? בגלל האסטמה? אם כן, זה שוב מוריד מאמינות הקטע.&nbsp;<br />סך הכל הקטע כתוב טוב, הפיסוק, החיבור, העלילה. הבעיה היא באמינות ובלשבות את הקורא.&nbsp;<br /><br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (20/20)<br />מראה הקטע (8/10)<br />עמידה במשימה (7/10)<br />משיכת הקורא (20/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 90/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">חנונית כותבת</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>"אבא... אבא, מהם כל הבקבוקים האלה?"</p> <p>"סוזי, אל תתקרבי לאבא. הוא קצת השתגע..."</p> <p>"אבא, מה אתה עושה? אבא, לא...!"</p> <p>"סוזי, תתרחקי מאבא. אל תגעי בו..."</p> <p>"נעמה, מה קורה? למה הוא עושה את זה? אבא... אבא, די. אבא, זה לא נעים לי... לא..!"</p> <p>*</p> <p>מת'יו סילברן ישב בחדר העבודה שלו, מחפש את הפיתרון בקדחתנות. חייבת, חייבת להיות דרך לגרום להם להאמין לו... הוא חיפש מידע באינטרנט, נכנס לכל אתר אפשרי, מלקט פיסות מידע שיעזרו לו בהוכחה- הוא עוד ימצא דרך להוכיח להם את האמת, להוכיח להם שהוא צדק כל הזמן.</p> <p>"ארוחת ערב!"</p> <p>לילי קראה לכולם לשבת לשולחן, ומהמטבח נשמעו קולות שמחים אשר פטפטו יחדיו. מת'יו נאנח, קם מכיסאו ופתח את דלת החדר לרווחה. ריחות קלושים של אוכל הגיעו אליו מהמטבח, והוא חייך לעצמו- נראה כי לילי הכינה מרק.</p> <p>"מת'יו, איזה יופי שהצטרפת. נחמד לראות שעזבת את העיסוקים שלך לזמן מה." לילי שלחה אליו חיוך עייף, והוא התיישב לשולחן. לפתע, מתוך דלת צדדית, הגיחו למטבח בקפיצות וצחקוקים שתי בנות.</p> <p>"אבא!" סוזי הקטנה חייכה אל אביה וכמעט קפצה לידיו, אך הילדה השנייה, קצת גדולה ממנה בגיל, חסמה את דרכה ושלחה מבט מזהיר לעבר אביה.</p> <p>"נעמונת, את לא צריכה להיות כל-כך דאגנית. אבא שולט בעצמו, נכון?" לילי התקרבה אל מת'יו וליטפה את כתפו. מת'יו לא ענה. הוא הסתכל על סוזי בחשד, ולאחר מכן מבטו עבר לנעמה, שהסתכלה עליו בדחייה, ממשיכה להרחיק ממנו את סוזי הקטנה. הוא נעץ בה את מבטו, מנסה להסביר לה דרך המבט שלא תתערב.</p> <p>הוא ידע שיהיה קשה לגרום להן להאמין לו.</p> <p>*</p> <p>"סוזי, אל תזוזי." מת'יו התקרב אל הילדה הקטנה, מחזיק בקבוק קטן בידו.</p> <p>"אבא... אבא, מה זה הבקבוק הזה?" שאלה סוזי בדאגה.</p> <p>"זו תרופה, סוזי. את חייבת לקחת אותה עכשיו."</p> <p>"למה תרופה, אבא?"</p> <p>"את חולה, במחלה קשה. בבקשה, סוזי, אלו רק שתי לגימות קטנות."</p> <p>"מה זה כל הרעש הזה?!" לילי התפרצה אל חדר העבודה של מת'יו, מבוהלת ממה שזה עתה שמעה דרך דלתו.</p> <p>אני בסך הכל מנסה לעזור לסוזי. היא לא יודעת מה קורה לה," ניסה מת'יו המיואש להסביר לאישתו.</p> <p>"מת'יו, סוזי בסדר גמור! אל תעשה לה כלום!" לילי המבוהלת ניסתה להרחיק את הילדה הקטנה מידי האב.</p> <p>"אני יודע מה קורה אצלה! היא לא בסדר, היא חולה! את לא רואה את הזיעה שעל ידיה? היא עוד עלולה לקבל התקף לב!" אמר מת'יו בתסכול.</p> <p>"מת'יו, יקירי... אתה סתם מדמיין! בוא, אתה צריך לנוח קצת. לא תזיק לך מנוחה קלה, נכון?" לילי חייכה אליו בתקווה.</p> <p>"הנה," מת'יו דחף ללילי דף נייר לפרצוף.</p> <p>"מה זה?" שאלה לילי בבלבול. "הזעה, התעלפויות, התקפי לב... מת'יו, למה אתה נותן לי את זה?" היא שאלה בדאגה, עיניה מרפרפות על הכתוב בטקסט.</p> <p>"כי זו ההוכחה המושלמת! את לא רואה? זה בדיוק מה שיש לסוזי!"</p> <p>"מת'יו, חשבתי שכבר התגברת על זה! אין לסוזי שום דבר!" צעקה לילי בבהלה.</p> <p>"אני אומר לך שיש. את לא רואה את ההתנהגות המוזרה שלה?"</p> <p>"מת'יו, תשכח מזה. ההתנהגות הזו שלך כבר הופכת להיות כפייתית."</p> <p>"אני בסך הכל דואג לה!"</p> <p>"אתה לא עושה את זה בצורה הנכונה!"</p> <p>"את לא מאמינה לי? איך את לא מאמינה לי?! תסתכלי עליה, זה ברור מאליו!" מת'יו התקרב לסוזי, אך לפני שהספיק לגעת בה לילי הרימה אותה על ידיה. נעמה, שעד עכשיו ישבה בסלון, נכנסה לחדר העבודה והתקרבה אליו.</p> <p>"תפסיק לגעת בה, תתרחק ממנה. אתה סתם עושה לנו רע למשפחה! לך מפה!" היא צרחה.</p> <p>"נעמה, אל תדברי אליו ככה... אבא רק התכוון לטוב, נכון?" לילי שלחה אל מת'יו חיוך עצוב, מלא תקווה.</p> <p>"אמא, די! למה את מנסה להגן עליו? הוא לא יודע מה הוא אומר!" נעמה הסתכלה על מת'יו בזעם. היא ידעה מה הוא חושב על סוזי, ולא הסכימה שיזיק לה, בשום אופן.</p> <p>"אל תתערבי, ילדה. אני רק מנסה לעזור לסוזי שלנו," אמר מת'יו והסתכל על סוזי בדאגה.</p> <p>"את רואה, נעמה? הוא רק התכוון לטוב."</p> <p>"מה שתגידי, אמא. רק שימי לב אם הוא עובר את הגבול," אמרה נעמה המתוסכלת והלכה לחדרה.</p> <p>מת'יו הסתכל עליה הולכת, ולאחר מכן עבר מבטו לעיניה של לילי. "לילי, אני יודע שזה מסובך, אבל בבקשה תני לי להסביר..." הוא אמר בתקווה.</p> <p>לילי חייכה אליו בעצב. "יקירי, אני יודעת שאתה רק מנסה לעזור... אבל בבקשה, הנח לזה. הרופא כבר הראה לך שאין לסוזי שום מחלה, ואתה ממשיך להתעקש."</p> <p>"זה בגלל שהרופא לא יודע כלום מהחיים שלו!" אמר מת'יו בעצבנות. לילי הסתכלה עליו בחיבה. הוא ידע להתעקש על דברים, על זה אין ויכוח. היא ליטפה את כתפו, הסתכלה לתוך עיניו, ולאחר מכן הסתובבה והלכה לחדרה, כאשר סוזי עוד בידיה. מת'יו הסתכל עליה מתרחקת, וכשנעלמה כבר מטווח ראייתו, סובב את ראשו בתסכול ודפק אותו בקיר.</p> <p>'הם לא מבינים דבר...' הוא חשב לעצמו תוך שהוא סוגר את דלת חדר העבודה. 'הילדה חולה, ואני... אני רק מנסה לעזור.'</p> </div> </div> <br />הביקורת:<br />הקטע נכתב באופן נורא יפה, אהבתי לקרוא אותו, רדפתי אחרי כל אות וכל מילה בצמא לעוד. הפריע לי רק הניקוד (שלוש נקודות) שהתמשת בו בהגזמה. מקווה שתוכלי להמשיך כך גם בשלבים הבאים של התחרות.<br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (<span style="color: #ff0000;">18</span>/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: <span style="color: #ff0000;">98</span>/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">שירן</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /><span style="font-family: Arial; font-size: x-small;">הסתכלתי עליו וכמו כול פעם, קיוותי שאין זאת הפעם האחרונה. ליטפתי את שערות ראשו, שניתן היה לספור על קצות האצבעות, התקרבתי ולחשתי לו</span><br /><span style="font-family: Arial; font-size: x-small;">"להתראות" בלית ברירה. הוא הביט בי ממשכבו בעיניו הגדולות, הרטובות והחומות שתמיד סיקרנו אותי, ידעתי שרצה להגיד משהו אך היה עסוק כרגיל בעולמו. הוא נתן לי ספק חיוך ספק קריאה לעזרה שתמיד ממלא אותי כמעין צידה לדרך למסע, ובשעת צאתי מפתח דלתו&nbsp;</span>לא פחדתי להשתמש בה, אמנם אט-אט ,אינני כמובן רוצה שיאזל, תמיד האמנתי שאם אפילו לדמעות כבר לא יהיו מקום בחיי משמע אני מרוקנת רשמית ואינני דבר יותר מעור ועצמות שמתהלך. כול דרכי באוטובוס הרהרתי במחשבותיי עליו וכמובן שעיניי לא חדלו מלנזול. מחיתי את האחרונות ונכנסתי לביתי חצי מאושרת כי ידעתי שבאופק מחכה לי אמבטיה חמה העומדת לרשותי ומעניקה לי טעימה קטנה מהשפיות . אך זמני היה מוגבל, 5 דקות האנושיות&nbsp;לא ימשיכו לנצח. התארגנתי במהירות, הספקתי להתנחם טיפה באתנחתא המהירה במקלחת, ויצאתי לעבודה שאינני גאה בה אולם אם להנהן ולענות לגחמות קטנות של איש משועמם עוזר לי להשיג קצת,&nbsp;<span style="font-family: Arial; font-size: x-small;">אפוא מדוע לא, גם ככה בתקופה כזאת של חיי אסור לי להתרכז בדקויות. "למה את מאחרת?" צעק הבוס לאחר שהגעתי כדקה יותר מהזמן הרצוי "תתחילי לעבוד כבר אנחנו לא חיים לנצח" אמר בטון ברור שטות גמורה, "כן אדוני" מלמלתי ורצתי למחשב כדי להמשיך את משחק הסוליטר מהפעם הקודמת. ולפני שהצלחתי להתאקלם במושבי, צלצול מחריש אוזניים נשמע, ראיתי את הטלפון שלי רועד במקומו כיודע מה עתיד לקרות. הרמתי את השפופרת ולא האמנתי למשמע אוזניי "תינוקת שלי, תחזרי אלי! אני חייב אותך !" קול זה ובמיוחד הגישה הזאת לא שמעתי במשך כמה שנים טובות, לבי החסיר פעימה, "בואי, הם מחפשים אותי שוב, זה עניין של חיים ומוות" ברגע זה מלאי הדמעות שלי לא עניין אותי במיוחד והסכר התפרץ ללא התראה מוקדמת. לא ידעתי איך להגיב, ניתקתי את הטלפון וברחתי במהירות ממקום עבודתי, הסתכלתי מימין ושמאל ולא ידעתי לאן לפנות, אז פשוט התחלתי לרוץ אל הלא נודע בתקווה שאגיע ליעד, הרגשתי שחלפתי על פני שכונות רבים ולפי נשימותיי הכבדות כנראה שכך גם מספר הקילומטרים. באורך פלא ובדרך לא דרך הצלחתי להגיע לביתו של אבא שלי. דפקתי על הדלת וראיתי שאין עונה אז פרצתי אותו בסערה ולא האמנתי למה שרואות עיניי, ניירות זרוקים על הרצפה, סדיני המיטה מבולגנים, השולחן שלידו שרוט היטב, תמונות של פלונים מכסות את חלונו והרצפה הייתה רטובה מהמים שלא הפסיקו מלדלוף מהאמבטיה, צעדתי לשירותים, הייתי כבר מודעת למראה שאני עתידה לראות. הדלת הייתה פתוחה וראיתי אותו, הוא ישב בתוך האמבטיה בעוד הברז ממשיך לפעול, מדבר לעצמו ונראה נמוג במיוחד, הוא הסתכל עליי והתחיל לצעוק "הם בחוץ, תיזהרי מהם, הם יהרגו אותנו ואת כול המשפחה שלנו, והם לא יסתפקו רק באחת הפעם!" והתחיל למלמל שוב "תיזהרי, תיזהרי, תיזהרי",</span>פתאום תקף אותי הרגע שבו איבדתי את ילדותי לנצח.&nbsp;התקרבתי אליו והחזקתי את ידו, הרגשתי את הריקנות שממנה כה פחדתי, "הוא לקח את אימא שלך" אמר ולפני שהספיק להשלים את המשפט, אמרתי "הוא לא, אימא התאבדה, אבא, היא התאבדה" "הם הכריחו אותה!" " מי זה "הם" אבא?" פעם ראשונה שבאמת הייתי מוכנה להקשיב לסיפור. "הסוכנים שרוצים שאעבוד אתם"הם לא כאן" ניסיתי לדבר לאבי בהיגיון אך כמובן ללא הצלחה, "כן, הם כן, אני שומע אותם הם לוחשים לי, הם צריכים אותי, הם כבר עוקבים אחריי הרבה זמן בדרך כלל הוא עוזר לי אבל הוא לא כאן, הוא לא כאן, הוא לא כאן" חשתי כעס&nbsp;נורא&nbsp;על עצמי, למה לא הכרחתי אותו לקחת את התרופות, למה הקשבתי לתירוץ העלוב שהוא לא מאמין בזה ולמה חשבתי שזה יעשה עמו רע? הייתי צריכה לשתף פעולה עם הרופא, בגלל שרציתי להרגיש כאחת עם דוקטורט החלטתי שעדיף לו בלי, בלי החוכמות שלי המצב היה הרבה יותר טוב כרגע. לפתע הוא הידק את ידו בידי ובכה בכי מפרצים "תהרגי אותי, תהרגי אותי, אני עושה לך רק רע, אני מטרד אנושי, אני כלום" העברתי את ידי על שערותיו שוב, כמין מנהג, "הכול יהיה בסדר" השבתי.&nbsp;שנינו שתקנו ובהינו אחד בשני למשך שניות שהרגישו כמו שעות, ואז הוא נתן לי את הספק חיוך הזה שאני אוהבת, התמלאתי והוטענתי שוב, כנראה שאני עדיין בן אדם.</div> </div> <br />הביקורת:<br />מקורי, אהבתי.&nbsp;<br />הקטע שנפתח ונגמר באותה הצורה בדיוק- כל כך יפה. הקטע היה ממש טוב, כיפי לקריאה, קראתי בשקיקה כל מילה וכשזה נגמר ונסגר מעגל הסיפור נשארתי עם פה פשוט פתוח. חבל מאוד שהיו לך טעויות הקלדה- וטעויות תחביר שהורידו קצת מהקטע.&nbsp;הייתה לך גם ירידה ממש בתחילת הקטע (אנטר) שהפריעה לי קצת במראה הקטע.&nbsp;מקווה שתמשיכי כך ותשארי באותה הרמה גם בשלבים הבאים.&nbsp;<br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (16/20)<br />מראה הקטע (9/10)&nbsp;<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 95/100<br /><br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">עמית&nbsp;</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>כל פעם מחדש הגלגלים המתכתיים מחדירים קור לידיים שלי ומחזירים אותי למציאות. אך זה רק העצב שלובש צורה של קור. אני מסתובבת במסדרונות ועדיין יושבת. יושבת על כיסא גלגלים. עדיין לא קולטת שהרגליים שלי, לא יכולות לזוז יותר. אולי לתמיד. </p> <p>אני קולטת שאני כבר לא אהיה הכי טובה בריצת 1500 מטר, ושבתחילת השיעור לא אוכל לקום כשהמורה נכנסת. אני יודעת שלא אוכל לרוץ אל אמא ולחבק אותה, ואני יודעת שהרופא אמר שבעוד כחודש הרגליים שלי יהיו משותקות להרבה מאוד זמן בלי שנוכל למנוע זאת, והנה, והחודש הזה עבר, והגיע מה שהרופא הבטיח.</p> <p>אבל אני לא יודעת למה. השאלה שאולי לנצח תעסיק אותי. שאלה שתמיד תתפוס מקום בראשי לצד הזיכרון של היום בו הובלתי לבית החולים מפני שהתעוררתי בבוקר ולא הצלחתי להזיז את רגליי. הדמעות שוב עולות ואני לא מצליחה לעצור אותן. "ילדה, את יכולה בבקשה לפנות את המעבר?" אני מביטה אחורה ורואה רופאים לחוצים גוררים מיטה על גלגלים. ועל המיטה יש אמא. היא בהריון. אותה אישה הולכת עכשיו להוליד בן. והיא לא מודעת&nbsp; שיכול להיות שדווקא התינוק שלה יקבל שיתוק רגליים. היא לא חושבת על זה, לא יודעת שהיא מביאה תינוק תמים לעולם שבוא אתה יכול לקבל שיתוק רגליים. פיניתי את המעבר.</p> <p>התחלתי להתגלגל לעבר החדר שלי, אמא ישנה. פניה של אמא לא היו נינוחות כמו תמיד, זה גרם לי להרגיש רגשות אשם. ידעתי שמעכשיו השנים הבאות יתרכזו רק בי וברגליים שלי. הריצות לבתי החולים, בדיקות, טיפולים, כל כך הרבה התעסקות. המיטה שלי, בשונה מאימא, נראית כמו מיטת יום הולדת. בלונים, שוקולד, הקציצות של סבתא, הפלאפון שתמיד רציתי מונח שם. הכל כדי לרומם את רוחי. חייכתי כי ידעתי שיש מי שדואג לי. אמא התעוררה. "נופרי, ישנתי הרבה זמן?" היא מיד קמה וניגשה אליי. "לא הכל בסדר, תעזרי לי לעלות על המיטה". היא גררה את הכיסא אל עבר המיטה ולאט לאט היא הרימה אותי למיטה עם הסדינים הירוקים. שכבתי והסתכלתי בטלפון החדש שקיבלתי לפני יומיים. הוא היה מוצף מהודעות מכל החברות שלי. קראתי את כולן. "נופרוש !!! איך את מרגישה? מחר נבוא לבקר!! מקווה שאת מצליחה להתמודד, אוהבת". "תהיי חזקה נופר!!",<br /> "אוהבות אותך המון המון" ... זה היה הסגנון של כולן. הן כל כך מקסימות, הלוואי והיו מבינות איך אני&nbsp; מרגישה. מוגבלת.</p> <p>מריה עזרה לי להתלבש. וחייכה אליי, כמו תמיד. לאחר מכן, היא עוזרת לי להגיע לעבר ארוחת הבוקר שבסלון, עוזרת לי להגיע לבית הספר. כל היום מריה סביבי,&nbsp; עוזרת לי עם הכל. <br /> היום לבשתי חולצה שחורה, כמו שסיכמתי עם החברות. היום זה בדיוק שנה מאז שגילו את המחלה שתשתק את הרגליים שלי. זה יום אבל. גם מריה לבשה חולצה שחורה, כי ביקשתי ממנה. היא קצת כמו חברה שלי, רק שהיא בת 25, ויש לה מבטא מוזר, והיא המטפלת שלי. אבל אני אוהבת לקרוא לה חברה.<br /> הגעתי לבית הספר וכל החברות חיכו לי. הן הגישו לי בלון הליום. "בנות אין לי היום יום הולדת זה יום אבל" הזכרתי. "אנחנו יודעות" אמרה מאי: "אבל הבלון הזה מסמל את העצב של כולנו. כשתפריחי אותו, תפריחי את כל העצב. לאחר שנה, נופר, את צריכה לקבל את המחלה בידיים פתוחות, וכולנו נקבל אותה, לא נוכל לשנוא חלק גדול ממך לנצח". היא אמרה בקול רשמי. החזקתי את הדמעות, דמעות של אושר. לאט שחררתי את האצבעו ת והבלון התעופף מעלה. וכולן מחאו כפיים והתחבקנו כולנו. כמה אנשים הסתכלו, אבל לא היה אכפת לי. כי אני יודעת שיש לי חברות טובות שמקבלות אותי. מקבלות את המחלה שלי ואת המוגבלות שלי. ולאחר שנה שרק קיללנו את המחלה, אנחנו צריכות לקבל אותה באהבה. זה הגורל שלי. כך ייראו חיי, ואני יודעת שלאורך כל הדרך החברות שלי יהיו כאן לצידי.</p> </div> <p>&nbsp;</p> </div> <br />הביקורת:<br />אהבתי את האופטימיות שמשדרת הדמות, את ההתמודדות למרות השוני הקריטי בחיים שלה. היו לך כמה טעויות כתיב (2-3 גג) שהפריעו לי.&nbsp;<br />משהו היה חסר לי בקטע- יותר רגש, יותר בכי, סערה, בלבול. אם היית מוסיפה המון חזרות והמון ו', זה היה מראה על סערה, על בלבול, חוסר היכולת לסדר את המילים נכון במשפט בגלל השינוי הקיצוני הזה- איבוד הרגליים שלה.&nbsp;<br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (18/20)<br />מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (10/10)<br />משיכת הקורא (22/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת הכתיבה (20/20)<br />סה''כ: 95/100<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">קרין<br /></span></span></strong>הקטע: <p>&nbsp;</p> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /><span>אני כבר לא זוכרת מתי באמת הרגשתי נורמלית, או בכלל, מה בדיוק ההגדרה של להיות נורמלית. אני מתארת לעצמי שזה נובע מהסיבה שלעולם לא הייתי נורמלית, וסביר להניח שגם לעולם לא אהיה. רגע אחד אני אהיה מאושרת, שמחה שנפל בחלקי העונג לחיות, אפזר חיוכים לכל ואהיה האדם השמח ביותר בכל הפלנטה הארורה. אך אותו הרגע יעבור, הוא יזדחל בנונשלנטיות מוחלטת&nbsp;ויתיר מאחוריו רק תסכול וכאב. ובאותו הרגע, אני כבר לא אהיה שמחה, מאושרת ועליזה, אני אהיה האוייבת הכי מטורפת שלכם. מישהי שלא תרצו להתעסק איתה, כי הסיכויים שתגברו עליה הם אפסיים לגמרי. אני אהפוך בתשעים מעלות למשהו אחר לגמרי.&nbsp;</span><br /><span>אני אשלוף את השיניים, ואזרוק את כל הבא ליד. אני אצרח בכל הכוח שעוד איכשהו נותר לי, ואשרוט, ואבעט, ואצעק עד שלא תוכלו לשמוע דבר אחר מלבד הזעקות העמומות שלי. ואז, כשכוחי יסתלק מעליי ואשאר חסרת אונים כמעט לגמרי, וקולי יהפוך לשקט, וצרחותיי ייבלעו בתוך האדמה, אשאר בחדרי למשך זמן לא מוגבל, לפעמים ימים, לפעמים גם שבועות, ולא אסכים לצאת מן המיטה החמימה עד שארגיש טוב יותר.</span><br /><span>כך זה היה מאז ומתמיד. אני לא זוכרת דבר אחר, מהסיבה הפשוטה שזו המציאות שלי, המציאות אותה ואיתה אני חיה, אותה המציאות שגרמה במשך שנים סבל לקרובים שלי, משפחתי היקרה שכל מה שחפצה בו הוא שאהיה מאושרת. תמיד חשבתי שהם מנסים לתקן אותי, שהם דוחפים לי את הכדורים האלו אל הגרון על-מנת שאשתנה ואהיה נורמלית. במובן כלשהו, סירבתי להתמודד עם העובדה שנורמלית אני לא, ושלמעשה גם לא אהיה. שיגעה אותי העובדה שמשפחתי, אלו הקרובים אליי מכל, מסרבים לקבל את מי שאני ומנסים לשנות אותי בעזרת כדורים שמלבד לדכא את כל חושיי לגמרי, לא עשו דבר. לא קיבלתי את העובדה שכל מה שהם רוצים הוא בסך הכל את טובתי, ולא דבר מעבר לכך.&nbsp;</span><br /><span>פעמים רבות צפיתי בסדרה הפופולארית דקסטר, וזאת בעיקר משום שכאשר צפיתי בחייו מלאי ההפתעות של דקסטר, הדמות הראשית של הסדרה, נתמלאתי בהרגשה חביבה למדי שיש דברים גרועים יותר. ברור לי שזו בסך הכל סדרה, אך המחשבה על כך שאני לא לבד בעולם הזה, אלא רק אחת ממיליארדים, עודדה אותי במעט.</span><br /><br /><span>הדממה מפלחת את אוויר הבית. אני פונה אל חדרם של הוריי, ונדרכת מעט כאשר אני נזכרת ששכחתי את שלשמו בכלל הגעתי לכאן; אני נזכרת כעבור מספר שניות, מתקדמת בצעדים קטנים תוך כדי שאני זורקת מבט אל עבר החלון, כאשר הנוף שמשתרך מתוכו גורם לי רק לחשוב עד כמה אני שמחה שאני כאן. אני מחייכת חיוך קטן, ומתבוננת בעצים הירוקים ובשמיים הכחולים בשקיקה, כאשר עיניי מבחינות בעצים שלא מפסיקים לנוע בעקבות הרוח החזקה, שסוחפת איתה אלפי עלים אל עבר המדרכה, עליה הם נופלים במן סדר מופתי, ולאחר מכן נחים בחינניות רבה על המדרכה המזוהמת.</span><br /><span>עוד מספר צעדים קטנים, ואני כבר ממש שם, במיטתם של הוריי האהובים. רק אמי שוכבת שם, ואני מכסה את עצמי בשמיכת הפוך החמימה ומזדנבת לחיקה של אמי, שמקבלת אותי אליה בזרועות פתוחות.</span><br /><span>מאניה דפרסיה או לא, כדורים או כל דבר שעלול היה לקטוע בעבר את חיי ולהפריע לרצף תקין שלהם, דבר מכל אלה כבר לא מטריד אותי. אני שמחה על-כך שניתנה לי הזכות לחיות. אני שמחה על-כך שאני כאן. אני שמחה, ולא חולף זמן רב ופתאום אני גם די עצובה, אבל אני זו אני, ואני לא עומדת להשתנות.<br /></span></div> </div> <br /><strong>הביקורת:&nbsp;</strong><br />הקטע שלך כתוב למופת, הרגשתי את הלב פועם לקראת הסוף כשהיא התקרבה אל חדר הוריה, והוצאתי צחקוק בהתחלה. מה שפחות אהבתי הוא שאם לא היית מציינת בסוף הקטע שזוהי מאניה דיפרסיה, לא הייתי עולה על זה גם בעוד שמונים ותשע שנים, האמת שחשבתי על פיצול אישיות בהתחלה, וחבל.<br /><br />סיכום כולל:<br />טעויות כתיב (20/20) <p>&nbsp;</p> <p>מראה הקטע (10/10)<br />עמידה במשימה (7/10)<br />משיכת הקורא (25/25)<br />תיאורים (15/15)<br />טכניקת כתיבה (20/20)<br />סה''כ: 97/100<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />הבנות שהודחו:&nbsp;<br />כל הבנות שלא הגישו (someone in love, לירון, קרין, ג'אנומיי, דנה, zero percent, בר)&nbsp;<br />בגלל המספר הגדול בבנות שלא הגישו, לקחתי את השלב הזה כערבון ליכולת הכתיבה שלכן.&nbsp;<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />מגישות אתגרון הכתיבה:<br />1. אני, הכותבת<br />2. AnnC<br />3. הטבעונית<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">אני, הכותבת</span></span></strong><br />הקטע:<br /> </p> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>שעתיים כפולות של מתמטיקה היו צריכות להתחיל בכול רגע אך המורה שלנו איחר. כול הבנות בכיתה היו עם השניה של הצילצול כבר בכיתה, שמות שפתון ומרימות את הפוש-אפ ורק אני גחכתי מהצד, זה ברור שלאף אחת מהן אין סיכוי איתו. פאבל פאטו היה המורה הכי חתיך בבית הספר, הוא היה איטלקי שזוף וגבוה, צעיר ונראה ממש אתלטי. היו לו את העיניים הכי מהפנטות בעולם, בצבע טורקיז עמוק שנכנס לכול אחת לראש ולא יוצא, השפתיים שלו היו משורטטות ונראו רכות והטאץ' האחרון היה שפמפם קטן ומעט זיפים בצידי הפנים, הוא באמת היה נראה טוב.&nbsp;</p> <p>עשר דקות ארוכות עברו מהשיעור וכול הבנות היו עם העיניים לדלת, מוכנות לכניסתו ולשדר אליו מבטים סקסיים אך הוא לא הופיע היום. פאבל תמיד מגיע לשיעורים ומתחילת השנה הוא לא החסיר אפילו פעם אחת, אז מה קורה לו היום? הרהרתי במוחי ולפתע דלת הכיתה נפתחה, כול הבנות, בלי יוצא מן הכלל נעמדו ושלחו מבטים מפתיים לכיוונה אבל פאבל לא היה שם, במקומו עמדה המחנכת שלנו, גברת שיין. היה לה מבט עצבני בעיניים והפנים שלה שידרו קור ואף אחד לא רצה להתעסק איתה באותם הרגעים. כולם הביטו בה בשאלה ואפילו אני הסתקרנתי לדעת מה קרה לפאבל, למרות שמעולם לא התעניינתי בו.</p> <p>"כפי שאתם רואים, מר פאטו לא יגיע לשיעור" היא הכריזה וכול הבנות ישר החלו לצעוק ולהכעוס ולעומתן, הבנים שמחו מהביטול.</p> <p>"למה הוא לא בא? עד שהתחלתי לאהוב מתמטיקה!" נולה גרין, אחת התלמידות היפות בכיתה צעקה וגברת שיין ירתה לכיוונה מבט שמיד סגר את פיה.</p> <p>"פאבל פאטו התעסק עם תלמידה משכבת י"ב וכעת הוא במעצר עד להודעה חדשה. הוא לא יחזור ללמד בבית הספר שלנו ואתם תקבלו מורה אחרת שתלמד אותכם במקומו" גברת שיין המשיכה את דבריה ואני ידעתי על מי מדובר, מידי פעם שמעתי כמה הערות של תלמידים בכיתה שלנו לגביי המקרה אבל לא באמת התקשבתי אלא התמקדתי במערכת היחסים המוזרה שהייתה בין המורה שלי ואחותי הגדולה.&nbsp;</p> <p>אני זוכרת את היום שבו הם הכירו, ב12 לספטמבר. היה לי יום הורים וביגלל שאמא שלי כול הזמן בנסיעות ואבא שלי כבר מזמן לא בין החיים, ביקשתי מליה, אחותי הגדולה שהתחילה ללמוד בכיתה י"ב השנה ללכת ולשמוע מה יש להם להגיד עלינו. ביום ההורים הזה כול אחד היה רשאי לגשת לכול מורה מקצועי ולדבר איתו בפרטיות, אחותי כמובן הלכה לפאבל כי הוא היה חתיך, אני בטוחה בזה שהיא לא באמת חשבה שמשהו רציני יתפתח ביניהם, אני בטוחה שזה היה ממש סתם.&nbsp;</p> <p>מאותו יום הורים אחותי לא הפסיקה לדבר על מישהו מבוגר, שהיא נורא נורא אוהבת. בהתחלה לא הבנתי מי זה, אני והיא בקשר ממש טוב והפריע לי שהיא לא מספרת לי על מי היא דלוקה. בסופו של דבר, אחרי שלושה שבועות כשראיתי אותה מתארגנת בנמרצות לדייט שלה ושאלתי מי הבחור המאושר שזכה לצאת לדייט עם ליה סאמרס היא הסתכלה עלי במבט מאוהב ואמרה "הוא בר המזל, אני סתם מעריצה שלו". הייתי מבולבלת באותו הרגע אבל שמחתי בשבילה, היא אחותי ומגיעה לה את הטוב ביותר ולהיות מאושרת. אחרי הדייט היא באמת חזרה הביתה מסמיקה ומחוייכת ובאותו הערב גיליתי עם מי היא בילתה, עם המורה שלי למתמטיקה שמבוגר ממנה בעשר שנים.</p> <p>לא ידעתי איך להגיב, הייתי כולכך מזועזעת מהסיטואציה שאף פעם לא חשבתי שתקרה לי, איך הגעתי למצב הזה שאחותי הגדולה היא החברה של המורה שלי למתמטיקה, כשהם ביחד באותו בית הספר והיא תלמידה. לאחר שיחה קצרה איתה התברר לי שהוא ביכלל לא יודע שהיא תלמידה, היא סיפרה לו שהיא סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטה כלשהי והוא ממש מעוניין בה ולכן היא לא רוצה להרוס את הסיכויים שלהם ולחשוף ישר שהיא בסך הכול תלמידת כיתה י"ב, בת 17.</p> <p>אמרתי לה שזה רעיון ממש גרוע, שהם ביכלל לא צריכים להיות ביחד אבל היא הייתה מאוהבת. אחרי שלושה חודשים שהיא לא גילתה לו את זהותה האמיתית ואני התנהגתי כאילו אני לא יודעת על חיו הפרטיים היא סיפרה לו שהיא לומדת בבית הספר שלו. פאבל היה מופתע אבל לא הגיב בצורה חריפה מידי, הוא לא כעס על ליה ולא אמר לה שום דבר על זה והם המשיכו כרגיל, רק שהפעם הוא יודע טוב מאוד שהוא עובר על החוק.&nbsp;</p> <p>כמעט חצי שנה עברה מאז שהם התחילו לצאת ביחד ואף אחד לא ידע מכך, כול הבנות ניסו למשוך את תשומת ליבו אבל הוא היה נאמן לאחותי ואני אהבתי את זה, קראתי בספרים שיש דבר כזה אהבה אסורה, שיש דבר כזה רומן בין מורה ותלמידה וידעתי שזה לא הדבר הנורא מכול. פאבל היה מגיע אלינו הביתה והיה נורא נחמד אלי מחוץ לכותלי בית הספר, הוא היה מעביר לי אפילו שיעורים פרטיים בחינם ועוזר לי לפני מבחנים ואני שמרתי על סודם.</p> <p>"מי זאת התלמידה הזאת שהוא היה אונס?" שוב נולה התפרצה ואני סובבתי את ראשי לכיוונה. מילה אחת משכה אותי במיוחד, הוא אנס את אחותי?</p> <p>"אף אחד לא יודע, זה מידע סודי ששמור במשטרה, התלמידה רק אמרה שהיא לומדת בבית הספר שלנו" גברת שיין ענתה בסבלנות לכול השאלות המפגרות שהיו לכיתה שלי ואני רק תהיתי במוחי איך לא ראיתי את המערכת יחסים הנוראית שהתפתחה בניהם.&nbsp;</p> <p>במבט לאחור אני יכולה לשים לב להמון ריבים, וויכוחים וצעקות אבל לא יכולתי להעלות בדעתי שהוא היה אונס אותה. לא יכולתי לחשוב שבחור חתיך וחמוד כמו פאבל פאטו יהיה מסוגל לכפות את עצמו על קטינה בת 17, על מישהי שמאוהבת בו בלי סוף, ויותר מכך, לא יכולתי להאמין על ליה. היא לא שיתפה אותי ולא סיפרה לי על הסבל שלה, היא לא רצתה לתת לי להתערב.&nbsp;</p> <p>"אתם משוחררים הביתה" גברת שיין הכריזה בסופו של דבר וכול הכיתה קמה והלכה בצעקות וצחוקים, בדיוק כמו בכול יום ורק אני נשארתי יושבת עוד כמה רגעים, מעכלת את העובדה שהמורה שלי למתמטיקה היה אונס באופן קבוע את אחותי הגדולה.</p> </div> </div> <br />הביקורת:<br />הקטע נכתב בצורה חלקה, היה ממש כיף לקרוא אותו והוא יצר לי התלבטות גדולה מאוד איפה למקם אותו. הבעייתיות שגרמה לי למקם אותו במקום השלישי היא האופן שבו סיימת את הקטע.&nbsp;<br />הפריעה לי מאוד שהדמות שלך האמינה שהמורה אונס את אחותה רק בגלל איזו הערה שאיזו תלמידה זרקה."מי זאת התלמידה הזאת שהוא היה אונס?" שוב נולה התפרצה ואני סובבתי את ראשי לכיוונה. מילה אחת משכה אותי במיוחד, הוא אנס את אחותי?&nbsp;<br />אני לא חושבת שאם אחותך הגדולה היתה יוצאת עם מורה שלך, מי שהיתה יודעת שאונסים אותה היא מישהי רנדומלית מהכיתה. הפרט השולי הזה- שהיא האמינה למישהי מהכיתה למשהו שקורה בתחומי הבית הפרטי של הדמות... לא יודעת, זה נורא הורס. הרי זו סתם קריאה רנדומלית שעפה בכיתה- זה לא בהכרח נכון, אז למה ישר להסיק שזה מה שקרה? הובלת את זה לשם באופן נורא עמום ולא מקושר למציאות. <br />&nbsp;<br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">AnnC</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p>"מה קורה?"</p> <p>הרמתי את מבטי מהטלפון הנייד שבידי. ניסיתי לחייך כשראיתי מולי פנים מוכרות וחיוך שאהבתי, אבל לא הצלחתי. לרגע קיוויתי שהצלחתי לשכנע אותו שהכל בסדר, אבל כמה שניות לאחר מכן הבנתי שהוא מכיר אותי טוב מדי בשביל לחשוב דבר שכזה כשברור שאני לא בסדר.</p> <p>"הכל בסדר?" הוא נראה מודאג.</p> <p>הנהנתי והתעטפתי במעיל שלי, מכניסה את הידיים שלי לכיסים שבו. "זה פשוט החורף," מלמלתי, רועדת. "אני לא אוהבת אותו. הוא תמיד גורם לי לדכדוך כזה." הוא הנהן קצרות בהבנה. הבחנתי שהמעיל הדק שהוא לבש, שכיסה גוף רזה ושרירי, היה סגור. כאיש אחד, פנינו שנינו לכיוון בניין בית הספר. התאמתי את קצב צעדיי לקצב ההליכה שלו, מביטה בו בדממה לרגע ארוך. "מה שלומך?" שאלתי לבסוף.</p> <p>"בסדר." כרגיל, הוא לא פירט.</p> <p>זה גרם לי לחייך. הוא השיב לי בחיוך משלו. "אין לי כוח ליום הזה," הודיתי בשקט. "הוא ארוך מדי ומיותר מדי."</p> <p>"את עדיין חולה?" הנהנתי. "למה באת?"</p> <p>"כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד אותו." היססתי לרגע. אמנם הכרתי אותו כבר שלושה חודשים וידעתי שהוא תמיד שמח לדבר עם תלמידים, ובמיוחד איתי, אבל בכל פעם שבה שאלתי את השאלה הזאת, מצאתי את עצמי מתוחה. חששתי מהסירוב. "אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אני אבוא לחפש אותך בהפסקה?" שאלתי, מחליטה לבסוף כן לדבר איתו על העניין. "יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו."</p> <p>הוא חשב לרגע. עצרנו מול חדר המורים, הוא עם היד על הדלת ואני מולו, נשענת כנגד הקיר. "בהפסקה הראשונה אני בפגישה, אבל בשנייה את יכולה לבוא." חייכתי בהקלה. הוא חייך לרגע לפני שנכנס אל תוך החדר, מנופף לי לשלום בעודו עוזב. הבטתי אחריו לרגע, מחייכת למראה שלו מדבר עם כמה מורות שהכרתי, ואז עליתי לקומה השלישית, אל הכיתה שלי.</p> <p>כמו תמיד, בכיתה היה רועש. התיישבתי במקומי בשורה הראשונה, מנסה להתעלם מהבנות שצעקו על הבנים להיות בשקט ומהבנים שרצו ושיחקו בכיתה. שמעתי מישהו קורא בשמי, אבל התעלמתי ממנו, מתעלמת גם מהכדור הקטן שמצא את דרכו אל מתחת לכיסא שלי. לא היה לי כוח לדבר או להתווכח עם בני הנוער ששם. איימי, חברה טובה שלי, ניסתה למשוך את תשומת לבי, אבל התעלמתי גם ממנה. הדבר היחיד שרציתי באותו הבוקר היה ללכת הביתה.</p> <p>לאחר כמה דקות שהרגישו כמו נצח נשמע הצלצול. שמעתי את המורה למתמטיקה נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, ושלפתי בחוסר רצון את מחברת מתמטיקה מהתיק. הקשבתי לו בחצי אוזן בעוד השיעור מתנהל, פותרת את התרגילים בצורה אוטומטית. האמת היתה שלא יכול היה להיות לי אכפת פחות מהשיעור, למרות הציונים הגבוהים ששאפתי להגיע אליהם.</p> <p>ככל שהיום התקדם מצאתי את עצמי פחות ופחות רגועה. ידעתי שהפנייה לאורן היתה נכונה, וידעתי שהוא יידע איך לעזור לי, אבל עדיין חששתי ממה שהיה לו להגיד. לא ידעתי איך הוא יגיב. האמת היתה שבכלל עוד לא הצלחתי לשכנע את עצמי לחלוטין שאני באמת רוצה את העזרה הזאת. אבל ידעתי בביטחון גמור שאם אני לא אפנה אליו, אני לא אפנה אל אף אחד, וכל הסיפור ימשיך להציק לי.</p> <p>ברגע שנשמע הצלצול להפסקה השנייה מיהרתי החוצה. אפילו לא חיכיתי שהמורה תשחרר אותנו. רק מלמלתי משהו על זה שאני צריכה לצאת להירגע ויצאתי, מתקדמת לכיוון חדר המורים. שמעתי דיבורים מהכיתה מאחוריי - נדמה היה לי שכולם הופתעו מזה שיצאתי מהשיעור כך - אבל התעלמתי מהם. הדבר היחיד שהיה חשוב לי באותו הרגע היה לאתר את האדם היחיד שסמכתי עליו בצורה הזאת.</p> <p>אל חדר המורים הגעתי לפניו. בעודי ממתינה לו הסתובבתי במסדרון שמול החדר, לא מצליחה להירגע. כמה מורים שהכרתי חלפו על פניי, אבל כמו משאר בני האדם שנתקלתי בהם באותו היום, גם מהם התעלמתי.</p> <p>הוא הגיע כמה דקות אחרי הצלצול, מלווה בשלושה תלמידים. הוא חייך אליי משהבחין בי, וניסיתי להשיב לו בחיוך, אך נדמה היה לי ששוב לא הצלחתי לשכנע אותו שאני בסדר. הוא סיים לדבר עם התלמידים שליוו אותו ואז בא אליי, מסמן לי ללכת איתו.</p> <p>"מה קרה?" הוא שאל בשקט בעודנו מתקדמים לכיוון חצר בית הספר.</p> <p>חשבתי לרגע, מנסה למצוא את המילים הנכונות לתאר את הבעיה שלי. הוא המשיך ללכת איתי בדממה, ממתין שאדבר. הוא ידע שלפעמים היה לי קשה למצוא את המילים שחיפשתי, וכמו תמיד, ידע לא ללחוץ עליי.</p> <p>"זה משהו... איך אתה מסתדר עם המשפחה שלך?" קטעתי את עצמי, משנה את דעתי.</p> <p>הוא קימט את מצחו, לא מבין, אבל ענה בכל זאת. "המצומצמת או המורחבת?" הוא שאל, עיניו הירוקות מתמקדות בי.</p> <p>"גם וגם."</p> <p>"במשפחה המצומצמת אנחנו קרובים," הוא השיב. הבטתי בו בדממה, סוקרת את פניו. "אנחנו פחות קרובים כשזה נוגע למשפחה המורחבת - יש לי משפחה גדולה," הוא הסביר. הנהנתי בהבנה. "אבל עדיין הייתי אומר שאנחנו מסתדרים טוב."</p> <p>התיישבנו על אחד הספסלים שבחוץ, הוא מקפל רגל אחת על הספסל ופונה אליי, ואני מחקה אותו מבלי משים. "ואם יש לך סוד... משהו רציני, שאתה לא רוצה שאף אחד ידע, אבל הוא משפיע על כל החיים שלך, היית מספר להם? היית חושף את זה כדי שהם ידעו מה משפיע עליהם ועלייך?"</p> <p>הוא חשב לרגע. "אני לא יודע אם הייתי מספר להם הכל, אבל בהחלט הייתי אומר משהו. מגיע להם לדעת מה קורה אם זה משפיע גם עליהם. את לא חושבת?" כמו תמיד, הוא ידע להחזיר את השאלה אליי. הוא ידע שנהגתי לשאול אותו לגבי עצמו כדי ללמוד ממנו.</p> <p>"אני כן... אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת להגיד את זה. זה פשוט..." היססתי. "זה כל כך עמוק. אני בקושי מצליחה להגיד את זה לעצמי. אני פשוט לא רוצה לעשות את זה."</p> <p>"למה זה נוגע?" הוא שאל בשקט. ידעתי שכמו תמיד, אני לא חייבת לענות. בסופו של דבר, הדבר היחיד שהוא רצה היה לעזור לי, והוא תמיד הותיר את הברירה - האם לספר לו או לא - בידיי.</p> <p>"למשהו שקרה לפני כמה שנים," עניתי, גם אני בקול שקט. "הייתי צריכה לטפל בזה כבר אז ולא עשיתי את זה, ואני מניחה שעכשיו זה חזר לרדוף אותי."</p> <p>הוא הביט בי בדממה לרגע, ולא הייתי בטוח אם הוא חושב או שהוא ממתין שאני אמשיך לדבר. בסופו של דבר, אחרי שעברו כמה דקות, הוא דיבר שוב, קולו רציני כתמיד. "את יכולה לדבר עם אמא שלך. לספר לה קצת על מה שקורה. להסביר משהו להורים ולאחים שלך. אני חושב שזה יעשה לך טוב, ואני חושב שההורים שלך ידעו איך להעביר את זה הלאה בלי להגיד יותר מדי." השפלתי את מבטי לרגע, חושבת. קולו היה רך יותר כשהוסיף, "ואם את רוצה, את תמיד יכולה להסביר לי מה העניין."</p> <p>הבטתי למעלה מיד, פוגשת בעיניים הירוקות הרציניות שאהבתי כל כך. למרות שכבר פניתי אליו בחודשים האחרונים בבקשות עזרה, בכל פעם מצאתי את עצמי נדהמת מטוב הלב שלו. "תודה," לחשתי, לא מסוגלת להגיד שום דבר אחר. המחשבות והרגשות שהתרוצצו בתוכי לא נתנו לי לחשוב על תשובה אמיתית.</p> <p>הוא פטר את העניין בחיוך. "אין על מה." הוא הביט בי במבט בוחן לרגע ארוך לפני ששאל, "איך את מתקדמת עם הספר?"</p> <p>בן רגע שכחתי מהצרות שלי. זה היה הספר השלישי שהוא הפנה אותי אליו, וכמו השניים הקודמים, הוא היה בחירה טובה. הסתובבתי לשלוף אותו מהתיק שלי כשנזכרתי שהתיק נשאר בכיתה. "הוא מצוין," אמרתי בהתלהבות. "אני כמעט באמצע. צדקת. אני אוהבת אותו."</p> <p>הוא חייך שוב. "חשבתי שתאהבי אותו. הוא מתאים לך."</p> <p>הצלצול נשמע אז, קוטע את שיחתנו. קמנו שנינו, פונים בחזרה לבניין בית הספר. ידעתי שהוא לא מלמד בשעה הזאת, אבל לצערי אני הייתי צריכה להיות בשיעור. התקדמנו בדממה, אני מתאימה את עצמי לקצב ההליכה שלו. הוא נראה רגוע, וכמו תמיד, משהו מהאווירה הרגועה שהוא השרה סביבו נגע גם בי, מרגיע את כל החששות שלי. פתאום הדרך שבה הייתי צריכה ללכת נראתה ברורה.</p> <p>עצרנו מול הדלת לחדר המורים בפעם השנייה באותו היום. "אורן?" שאלתי בשקט לפני שהוא נכנס לחדר. הוא הסתובב אליי. "אני מצטערת שאני כל הזמן זורקת את זה עלייך ומציקה לך. אני פשוט... מרגישה בטוחה איתך."</p> <p>ראיתי חיוך בעיניים שלו לשמע המשפט האחרון. "אני שמח לשמוע. כבר אמרתי לך, את לא מציקה. לא הייתי מדבר איתך אם לא הייתי רוצה לעשות את זה."</p> <p>"אבל אני יודעת שאתה רוצה לעזור, וחשבתי שאולי אתה מדבר איתי בגלל זה, ולא בגלל שזה מעניין אותך..."</p> <p>נדמה היה לי שהוא לא הצליח להבין מאיפה בא לי הרעיון הזה. "אני נהנה לדבר איתך כי את בנאדם עמוק ומעניין ואנחנו אוהבים את אותם הדברים. אני רוצה לעזור לך, אבל לא בגלל זה אני מדבר איתך. תתחילי להעריך את עצמך," הוא הוסיף, "יש בך הרבה מה להעריך."</p> <p>השפלתי את מבטי לרגע, מסמיקה, לפני שהזדקפתי והנהנתי, מישירה אליו מבט. "אוקיי."</p> <p>"עם מי יש לך שיעור עכשיו?" הוא שאל אז, מזכיר לי שהשיעור התחיל כבר לפני כמה דקות.</p> <p>"אליס."</p> <p>"אני אגיד לה שהיית איתי."</p> <p>חייכתי. "תודה." הוא השיב לי בחיוך. הוא היה אדם כל כך רציני, אבל שמתי לב שכשהוא דיבר עם תלמידים שלו הוא חייך לעתים קרובות, ותמיד שמחתי לראות את זה. היה לו חיוך יפיפה. "אני אשלח לך מייל על הספר היום. יש לי המון מה להגיד."</p> <p>"אני אצפה לזה," הוא אמר. החלפנו מבט אחד אחרון לפני שהוא פנה להיכנס לחדר המורים ואני חזרתי לכיתה שלי. ידעתי שבכל מקרה שהוא, גם אם אני אצטרך עזרה וגם אם סתם ארצה לדבר על ספרים ועל תחומי העניין שלנו כמו שעשיתי בחודשים האחרונים, אני תמיד אוכל למצוא אותו למחרת או במייל. זה הרגיע אותי יותר משיכולתי להסביר במילים.</p> </div> </div> <br />הביקורת: <br />&nbsp;אהבתי את הקטע, הוא פשוט אבל מורכב, כיף לקריאה ממש. הרגשתי שאני רוצה המשך, שאני הבנתי את כל מה שניסית להעביר, אבל גם לא בדיוק הבנתי. אהבתי את מערכת היחסים של ידידים, אך עם גבולות בגלל מסגרת בית הספר. לא יודעת, זו הביקורת שהיה לי הכי קשה לכתוב ולכן אני לא אכביר במילים. סך הכל נהניתי, הרגשתי צמאה לעוד.&nbsp; <p>&nbsp;</p> <br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong><span style="font-size: medium;"><span style="color: #800000;">הטבעונית</span></span></strong><br />הקטע:<br /> <div> <div style="height: 150px; width: 90%; background-color: #cdc9c9; overflow: auto; border: dotted 2px;"><br /> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי דיברנו לראשונה. את המספר שלו מצאתי באינטרנט, ולמרות שלא הכרתי אותו ידעתי שיהיה בסדר והרמתי טלפון, קובעת איתו בפעם הראשונה להיפגש. הקול שלו היה ממש סקסי, ובתור נערה בת 18 עם הורמונים בשמיים הייתה לי הרגשה ממש טובה בקשר לפגישה שלנו.&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי ראיתי אותו לראשונה. נכנסתי לרכב שלו שבוע אחרי שיחת הטלפון שלנו, והמראה שלו לא אכזב בכלל, הוא לגמריי התאים לאיך שהוא נשמע: שרירי, גבוהה, חתיך ברמות אחרות. הוא לבש חולצה שחורה קצרה שנמתחה על השרירים המהממים שלו ומכנס ג'ינס ארוך, ויכלתי לראות את קצוות הקעקוע שהיה לו על הזרוע ויצא קצת מגבולות החולצה. היו לו עיניים ממסמרות בצבע כחול עמוק להפליא, וחיוך מקסים.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי נישקתי אותו לראשונה. זה היה בפעם החמישית בה נפגשנו - בחוץ ירד טפטוף ראשון של סתיו דבר שבהחלט יצר אווירה, והריח שלו היה בכל המכונית, מסיח את דעתי מכל דבר אחר שהייתי אמורה להתרכז בו. כשחנינו עם הרכב והסתכלתי לתוך העיניים הכחולות שלו, לא יכולתי להתיק את מבטי. ואז רכנתי קצת לכיוונו, והוא התקרב עוד קצת אלי, ובסוף נפגשנו. זו הייתה הנשיקה הכי מדהימה שחוויתי.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי יצאנו לראשונה. כמו תמיד הוא בא לביתי לאסוף אותי אך הפעם לשם שינוי הוא נהג. הוא לקח אותי למסעדה על חוף הים, ונתן לי את המעיל שלו כשרעדתי מהרוח הקרירה. אחר כך הסתובבנו קצת על החוף והוא החזיר אותי הביתה, וזה היה מושלם.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי שכבנו לראשונה. זה היה אחרי השיעור העשירי שלנו: כבר ידעתי לבצע זינוק בעליה ואני זוכרת שהוא הוביל אותי במעלה גבעה. הוא טען שזה כדי להתאמן אבל בקצה הדרך הייתה שמיכת פיקניק פרוסה על הדשא ועליה בקבוק יין אדום. הופתעתי מכמה שהוא יכול להיות רומנטי, אבל בו זמנית קשוח וסקסי להפליא, מסוגל לגרום ללב שלי לפעום בטירוף. אחרי שתי כוסות יין וקצת דיבורים, זה פשוט קרה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, גם לא השניה, אבל היא בהחלט הייתה הטובה ביותר.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי חששתי לראשונה. היינו בשיעור העשרים וחמש, וידעתי שעוד שלושה שיעורים אני אוכל לגשת לטסט ראשון ואולי לא לראות אותו יותר אף פעם. חששתי שהוא לא יירצה אותי יותר, שזה היה רק רומן של שלושה חודשי לימוד נהיגה וזה הכל. כשדיברנו על זה הוא הרגיע אותי, אמר לי שהוא לא יעזוב אותי כל כך מהר ושמבחינתו זה הוא ואני יחד, לנצח.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני זוכרת מתי דיברנו לאחרונה. זה היה אחרי שהתגייסתי לצבא, וגיליתי בטלפון שהוא בגד בי עם תלמידה אחרת שלו בזמן שהייתי בבסיס. זה היה פוגע, אבל מצד שני ראיתי את זה בא: אחרי הכל הוא היה המורה לנהיגה שלי ואני סתם עוד תלמידה, אחת מיני רבות.</p> </div> </div> <br />הביקורת:<br />נורא אהבתי לקרוא את הקטע, הוא חלק, קליל, כיפי לקריאה, כאילו מצאתי דף מיומנה של מישהי והנה אני יודעת עליה כבר הכל. יש לנו כמה מורי נהיגה שנראים ככה בעיר שלי, ולכן היה לי נורא קל להלביש את המקרה על אחד מהם. אהבתי את האופן שבו הזרמת את הקטע- השיעורים בצפוף לאופן בו מערכת היחסים מתפתחת. אני לא חושבת שאני הייתי מצליחה לכתוב את הקטע באופן מוצלח יותר. השארת לי התלבטות קשה. <p>&nbsp;</p> <br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708446.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />מנצחת אתגרון הכתיבה היא: <span style="font-size: large;"><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=657905" target="_blank">AnnC</a></span><br />השם שלך מקושר אצלי ברשימות בקטגוריית המנצחים :)&nbsp;<br />הקטע שלך היה נקי, כיף לקריאה והכי חשוב- שואב פנימה לתוכו.<br /><br /></div>Sun, 20 Oct 2013 05:54:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13943371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13943371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13940415<div align="right" dir="rtl"><br /><span style="font-size: medium;"><strong>תודה רבה על מקום שביעי בפוסטים החמים &hearts;<br /></strong></span>עריכה:&nbsp;<br /><span style="font-size: large;">המון המון המון תודה על מקום שלישי בפוסטים החמים :)<br /></span><br /><img style="width: 519px; height: 357px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27728040.JPG" border="0" alt="" /><br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27708424.jpg" border="0" alt="" /><br /><br />בשלב הראשון לתחרות הכתיבה, אני אבקש מכם לכתוב על <strong>מחלה וההתמודדות איתה</strong>. בסוף הקטע יש לציין את שם המחלה.&nbsp;<br /><span style="text-decoration: underline;">נקודות חשובות: </span><br />*אין לכתוב על מחלה סופנית (סרטן למשל)&nbsp;<br />*המחלה חייבת להיות משהו שהדמות שלכם צריכה להתמודד איתה מדי יום ביומו. שהיא קמה לאותה מציאות חוזרת.&nbsp;<br /><br />טיפים: תעשו חיפוש בגוגל, תלמדו את המחלה שלכם בע''פ ואחר כך תלבישו אותה על הדמות שלכם.&nbsp;<br /><strong><span style="text-decoration: underline;">יש להגיש את הקטע עד ה19.10 יש לכם שבוע שלם לעשות את המחקר שלכם.<br /><br /></span></strong><span style="font-size: large;">תרשמו בתור מנויים לבלוג- זה עוזר לכם לדעת מתי עולה השלב, חוסך לי עבודה. פלוס- הפתעות למנויים בעתיד :)</span><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27701838.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><span style="font-size: medium;">החלטתי לפתוח כבר עכשיו את השלב הראשון (הקדמה ביום) בגלל שמחר אני עובדת כל היום ולא אספיק לפתוח אותו ביומיים-שלושה הקרובים. <br />בשלב הזה ההרשמה עדיין פתוחה!!!&nbsp;<br /></span><br /> <div><em>הרשומים:<br /></em>ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839606&amp;blogcode=13940896" target="_blank">ההגשה</a><br />לורן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=765825" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=765825&amp;blogcode=13942658" target="_blank">ההגשה</a><br />someone in love &nbsp; &nbsp; <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=814850" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />נעה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837783" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />tryingtobeme &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=835224&amp;blogcode=13934945" target="_blank">ההגשה</a><br />אני, הכותבת &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../private_login.asp?blog=742032" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839369&amp;blogcode=13941781" target="_blank">ההגשה</a><br />לירון &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=703614" target="_blank">אתר</a> - ההגשה&nbsp;<br />קרין &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=661335" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />ג'אנומיי &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=739811" target="_blank">אתר</a> - ההגשה&nbsp;<br />הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457&amp;blogcode=12646730" target="_blank">ההגשה</a>&nbsp;</div> דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=833480" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />zero percent &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=804020" target="_blank">אתר</a> - ההגשה&nbsp;<br />בר &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=716718" target="_blank">אתר</a> - ההגשה&nbsp;<br />דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=767825&amp;blogcode=13935962" target="_blank">ההגשה<br /></a>יובל &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839585&amp;blogcode=13939470" target="_blank">ההגשה</a><br />yalilu &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837899" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837899&amp;blogcode=13939031" target="_blank">ההגשה</a>&nbsp;<br />שירן &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839686" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839686&amp;blogcode=13942895" target="_blank">ההגשה</a><br />עמית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;במייל<br />&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<br /> <div><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27701838.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><strong>אתגרון הכתיבה עדיין פתוח להגשה (עד ה15.10)&nbsp;</strong><br /><strong>תזכורת על האתגרון: </strong><br />הנושא שלו הוא... מע' יחסים בין מורה ותלמיד (לא בהכרח בין תחומי הבית ספר, הלוח והשולחן)&nbsp;&nbsp;<br /><br /><em>רשומים:<br /></em>אני, הכותבת &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../private_login.asp?blog=742032" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=839369&amp;blogcode=13939039" target="_blank">ההגשה<br /></a>ayame &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=833926" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה<br />ג'אנומיי &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=739811" target="_blank">אתר</a>&nbsp;- ההגשה&nbsp;<br />AnnC &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=657905" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=657905&amp;blogcode=13939734" target="_blank">ההגשה</a><br />queen of my little kingdom &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=823110" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />הטבעונית &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br />דנה &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=833480" target="_blank">אתר</a> - <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=815457&amp;blogcode=13938535" target="_blank">ההגשה</a><br />Molly A &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=837479" target="_blank">אתר</a> - ההגשה<br /><br /> <div style="text-align: center;"><span style="font-size: medium;">לא לשכוח לקשר את הבאנר הבא ברשימות שלכם:&nbsp;<br /></span><br /><a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=700470" target="_blank"><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27702256.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><br /> <div style="text-align: right;"><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27704154.jpg" border="0" alt="" /><br />הבנות שרצו להגיש דרך האימייל, האימייל להגשות הוא:&nbsp;<br /><span style="font-size: medium;"><strong><span style="color: #ff0000;">muse.challenger@yahoo.com</span></strong></span><br />לאחר כל שליחת אימייל,&nbsp;<span style="text-decoration: underline;">וודאו בתגובות שהוא התקבל</span>!!!<br />תעשו העתקים. שימו לב שהמייל השתנה. בדקתי ואף אחת לא הגישה במייל לכן אם הקטע שלכן לא התקבל אני לא אקבל תירוץ של ''שלחתי למייל שפירסמת לפני כן''&nbsp;<br /><strong><span style="text-decoration: underline;">אתן חייבות לוודא בתגובות שהקטע שלכן התקבל!</span></strong><br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/04/70/700470/posts/27704638.jpg" border="0" alt="" /></div> <br /> <div style="text-align: right;">אני חושבת שזה רק נכון וכדאי שתדעו על מה אתם הולכים להשפט, אז ככה: <br /><strong>טעויות כתיב (20%) - </strong>תכתבו את הקטעים שלכם בוורד, הוורד מתקן אוטומתית, אבל, וזה אבל גדול שימו לב שאתם שמים את המילה נכון בקטע, אל תשתמשו בשפה גבוהה אם אתם לא יודעים להכניס אותה נכון למשפט. אין דבר שיותר מוריד מלקרוא את הקטע מאשר טעויות כתיב, אני לא רוצה למצוא את עצמי עוצרת ומנסה לפענח מה לעזאזל רציתן להעביר לי, הכל צריך להקרא בצורה חלקה.&nbsp;<br /><strong>מראה הקטע (10%) - </strong>שוב, המטרה היא לקרוא את הקטע בצורה חלקה ככל האפשר. לכן<br />אם תכתבו לי קטע<br />בצורת רשימת מכולת<br />במקום להשתמש בפיסוק מתאים<br />במקום המתאים<br />אתם הולכים לפספס 10 נקודות&nbsp;</div> <div style="text-align: right;">על<br />שטויות!<br /><strong>עמידה במשימה (10%) </strong>- אם למשל אני אתן לכם לכתוב לי קטע היסטורי, או קטע שלאו דווקא סיפרותי, אני לא רוצה למצוא את עצמי קוראת משהו מלא בהאנשה, תיאורים, עלילה. למשל: תקציר לספר לא אמור לספר לי איך נראית הדמות הראשית ומה היא מרגישה, זה רק תקציר לספר.&nbsp;<br /><strong>משיכת הקורא (25%) - </strong>לא משנה מה תכתבו, ואיך תכתבו, המטרה שלכם היא למשוך את הקורא שלכם לקרוא עוד ועוד ועוד. לכן, אל תעמיסו בשפה, אל תעמיסו בתיאורים ובהחלט שאל תורידו מהם. הכל צריך להיות במידה מדוייקת ונוחה. אין משהו יותר חשוב מלמשוך את הקורא שלכם. זה וטעויות כתיב. גררר<br /><strong>תיאורים (15%) - </strong>אל תשאירו את הקטע שלכם יבש. יש מקומות שבהם המחסור בתיאורים זה מה שעושה את הקטע, ויש מקומות ש... לא. אז בבקשה שימו עין ביקורתית על הקטע שלכם ותנסו לראות איפה הם מיותרים ואיפה הם רק יקסימו אותי יותר.&nbsp;<br /><strong>טכניקת הכתיבה שלכם (20%) - </strong>אני יודעת שאני חוזרת על זה ממש הרבה. אבל&nbsp;תעברו על הקטע שלכם שוב ושוב עד שתהיו שלמים איתו. תביאו את הקטע שלכם מ עבר לשלמות.&nbsp;</div> <div style="text-align: right;">בנושא אחר שלא ציינתי עדיין- אם אתם בוחרים מטודיקה כלשהי לכתיבת הקטע שלכם (הדמות מדברת, מישהו מדבר על הדמות, ועוד) אתם צריכים לדבוק בשיטה הזו לאורך כל הסיפור! לקפוץ מזמן לזמן, מדובר אחד בקטע לאחר ועוד נורא גורעים מהכתיבה שלכם. מה גם שלכתוב<br />''נקודת המבט של דרו:"<br />"נקודת המבט של סטפני:" <br />גורעים לא פחות מהקטע. הקורא צריך להסיק הכל לבד. גם אל תזרקו את כל מה שאתם יודעים על הדמות שלכם ישר: "שלום, שמי מאי והיום אני מתחילה בבית הספר החדש שבניר גלים. עברנו דירה בגלל העבודה של אבא. אני לובשת חולצה תורכיז ומכנס שחור עם וואנס ירוקות, כי זה מתאים לשיער החום הארוך והחלק שלי ולעיניים הירוקות שלי." אני נרדמתי במהלך הדוגמא. סלחו לי.&nbsp;<br /><span style="font-size: large;">אבל הכי חשוב לזכור, תהנו מלכתוב, תהנו מלהנעים למישהו שקורא את הקטע שלכם את הזמן והכי חשוב. תכתבו! והמון בהצלחה :)</span>&nbsp;</div> </div> </div></div>Thu, 17 Oct 2013 00:01:00 +0200muse.challenger@yahoo.com (the challenger)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700470&blogcode=13940415http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700470&blog=13940415