http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240סיפורים, אהבות, אכזבות והרפתקאות לא רגילות של נערה מתבגרתheCopyright 2026 ההיא המתוסבכת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/40/02/70/700240/misc/22969480.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13554876<div align="right" dir="rtl">יום חורף שקט. שכבתי לי במיטה, מכורבלת בשמיכה וצופה בסרטדרמה טוב. הרהרתי לעצמי כמה שאני צריכה להעריך את הרגעים האלה, שבהם הכל רגוע ושקט, בזמן שכל התושבים בדרום יושבים חרדים במקלטים, כוססים ציפורניים וחוששים לחייהם. בתוך ליבי ידעתי שאל תוך השקט תמיד מתפרצת סערה, ואכן זו לא איחרה לבוא. בזמן שהתרכזתי בסצינת השיא של הסרט נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים בכל רחבי השכונה. אזעקה חזקה, כואבת, צורמת, שטלטלה את כל גופי ונפשי. התרוממתי מן המיטה מסוחררת, והתרוצצתי ברחבי הבית בחוסר אונים. "רוצו למקלט,עכשיו!!" קראה אמא שלי בבהלה, וגררה אותי ואת אחי הקטן למקלט למטה. לקח ליכמה שניות לקלוט ולהבין שעתה גם אני לוקחת חלק במלחמה הזאת. ההדחקה וההכחשה לא יעזרועוד. מעכשיו גם ירושלים נתונה תחת סכנה.כשהגענו למקלט בקומת הקרקע, נתקלנו בכל השכנים בבניין. אנשים זקנים, מבוגרים מבוהלים וילדים קטניםבוכים. חיבקתי את אחי הקטן, והרגשתי דמעה נוזלת מעיניי.לא הצלחתי להבין מדוע זה קורה לי, מדוע זה קורה לכולנו, אנשים תמימים שרוצים להמשיך בשגרת חייהם ולפתע הם מצויים בסיטואצית המלחמה, הסיטואציה הנוראה ביותר שיכולה להיות. רציתי לברוח מ</div>Fri, 16 Nov 2012 21:25:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13554876http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13554876http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13257124<div align="right" dir="rtl">עוד שבוע הא? שבעה ימים מהיום.אני כבר לא יודעת אם אני מצפה שהימים יעברו, או שאני פוחדת שהם יחלפו כל כך מהר.רגע השיא של השנה מתקרב, נשף התיכון. האירוע שכולם חיכו לו. אנשים מסתדרים בזוגות, בנים מזמינים את הבנות. אני רואה את כל החתיכים במסדרון עם החברות שלהם, מנקרים לכולם את העיניים. זה ברור שהם יבלטו בין כולם במסיבה, למרות שגם ככה בבצפר הם גונבים את כל ההצגה. ואיכשהו, תמיד יש את המוזרות שהפעם יתמזל מזלן ויזמינו אותן, או את הזוגות המוזרים שפתאום ביום בהיר אחד כל השכבה מגלה שהם ביחד. אוף. אני כל כך שונאת את המטומטמות האלה, שבטוחות שהעובדה שהן יפות תבטיח להן בן זוג במסיבה. "למה שאלון לא יזמין אותי"? הן אומרות לעצמן. "גם ככה כל השבוע האחרון הוא עושה לי עיניים בבצפר". לא מטומטמת, אלון לא יזמין אותך. ואת תמצאי את עצמך למרבה הצער שוקעת בתוך הספה, מכורבלת בין 3 כריות, שתי שמיכות, חבילת טישו וגלידה משמינה. ואת תשבי ותבכי, ותבכי, ותבכי, ותתהי - איך הוא הלך בלעדיי??אז נעים להכיר, את מדברת לעצמך. מתי תביני כבר שהוא לא הולך להזמין אותך? שכל מה שקרה ביניכם, כבר נגמר ממזמן? שאת לא נמצאת בראש שלו יותר, ל</div>Sat, 12 May 2012 00:23:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13257124http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13257124http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13213333<div align="right" dir="rtl">אני זוכרת איך שידיי רעדוכשאחזת בהן ועטפת אותי בין זרועותייךאמרת שתהיה השומר שלי, שתגן עליי מפני כולםאני זוכרת איך שליבי רטטכשנישקת אותי כאילו אין מחרהבטחת שתשוב לחבק אותי, שנבלה שוב מחראני זוכרת איך שדמעות זלגו מעינייכשאמרת שלא תעזוב אותי לעולםנשבעת שהכל יהיה בסדר, ושנעבור את הכל יחדיואבל עכשיו דבר לא נותראין מי שישמור עליי ויחבק כשיהיה קרהזיכרונות והסיפורים נסחפו עם הרוחרק הפחדים נשארו איתי, והתקווה שתופיע עם שחר...</div>Mon, 16 Apr 2012 16:01:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13213333http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13213333http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13084574<div align="right" dir="rtl">לפעמים זה נהיה קשה, לראות אותך עומדת שם ולא לגשת אלייך.לפעמים זה הופך נורא,לצפות בך מתבוננת, ולהסתיר את המבטים שלי.וזה תמיד גורם לי לרצות לצרוח,שאני יודע שאת צריכה אותי לצידך, ואני לא יכול לשמור עלייך...אני מוצא את עצמי מתהלך ברחוב ומהרהר,כל מקום שאליו אני מגיע, וכל פיסת זיכרון שבה אני נתקלמשיבים אותי אלייך.את יודעת, אם הייתי רוצה הייתי הולךאבל אני לא מסוגל לעזוב, כי אני חייב שתהיי לצידי כדי להחזיק אותי שפוי, כי בלעדייך אני משתגע... </div>Fri, 02 Mar 2012 12:50:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13084574http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13084574http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13066315<div align="right" dir="rtl">השמיניסטים בבצפר שלנו עשו היום חזרות גנראליות על ההפקות שלהם. בשעה השנייה, החליטו להוריד את כל השכבה שלנו לראות דווקא את ההפקה שלו.תאמינו לי או לא, ממש לא התחשק לי ללכת. העדפתי לבהות במורה החופרת לספרות ולקשקש במחברת כל מיני קשקושים. לא התחשק לי ללכת לבהות בובמשך שעה וחצי, אחרי שכל הזמן הזה רק ניסיתי להתחמק מהמבטים שלו ומהמגע איתו. אבל מה יכולתי לעשות? ירדתי לאולם בראש מורם. בחרתי להתיישב באמצע האולם, כדי שאני אוכל להביט בו פעם אחת בלי להרגיש אותו, ובלי להרגיש את כל ההערות של האחרים מהצד.והוא עמד שם, במשך שעה וחצי, מחפש אחר העיניים שלי בקהל. אולי תאמרו שאני מדמיינת, אבל לקראת סוף ההצגה הייתה לי הרגשה שהוא קלט אותי, ולכן הוא הרכין את הראש. "אתה יודע אחי, איזה לילה היה לנו?" הוא אמר לאחד השחקנים בהצגה. "ישבנו כל הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות מחובקים, צוחקים, כל אחד מספר את החוויות והסיפורים שלו". לפתע הרגשתי צביטה ענקית בלב. אם יש צירוף מקרים יותר מקרי מזה, אני עציץ. הרגשתי שהמילים האלה שלו נאמרו עם כל כך הרבה משמעות, כאילו הוא מספר לחבר את מה שאנחנו עברנו לפני חודש וחצי. אני יודעת שהטקסט</div>Mon, 20 Feb 2012 20:13:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13066315http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13066315http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13061539<div align="right" dir="rtl">אתה לא יוצא מהמחשבות שלי. אתה נמצא שם בכל נשימה, בכל צחוק, עם כל בכי ועם כל שמחה. אני מרגישה שכל מה שאני עוברת אני עוברת איתך, כי רק אתה תמיד ידעת להוביל אותי אל הדרך הנכונה. כמה שניסיתי לשכוח אותך, חזרת והופעת בכל מקום אפשרי. רדפת אותי במבטך, והמילים שאמרת הדהדו בראשי ולא נתנו לי מנוח. אני כלואה בתוך סווך של אכזבות שאין ממנו מוצא, ואתה היחיד שיכול להתיר את כל הקשרים. תאמין לי שכמה שזה שורף מבפנים, אני יודעת שלא תבוא להציל אותי. ובעצם כשאני חושבת על זה, אולי עדיף לנו להישאר ככה, רחוקים מכל המריבות והשקרים. אולי עדיף לי להאמין שתשמור עליי מרחוק. אולם מה שבטוח שמקרוב אני מרגישה מאויימת. וזה לא שהפחדת אותי, וזה לא שהיה מפחיד להיות איתך. פשוט הרגשתי פחד איום לאבד אותך...אני יודעת שתמשיך לעמוד שם ולהסתכל, ותשתוקק לצעוק "אל תלכי". אבל אני בוחרת ללכת, ואם תרצה תדע שתמיד תוכל ללכת לצידי.</div>Fri, 17 Feb 2012 23:32:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13061539http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13061539http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13005810<div align="right" dir="rtl">שמיים אפורים, כאילו הם עומדים עוד שנייה להתפורראני עומדת וצוופה, מנסה לעצור את הדמעות שעומדות להתפרץ השקט שמשתרר גורם לי להבין שמעולם לא היה לנו סיכווינתתי לך זמן כדי שתוכל לנשווםבתקווה שתשוב אל זרועותייאבל ניצלת את זה כדי לעזוב אותיזכרונות שלמים עומדים אל מול עיניינפרדים ממני ונסחפים עם הרוח כאילו הם לא עומדים לשוב לעולםרק אלוהים יודע על מה אנחנו נאבקים אבל הגיע הזמן לנטוש את כלי המלחמה רק חיבוק אחרון ודיי...</div>Thu, 19 Jan 2012 16:33:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=13005810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=13005810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12955469<div align="right" dir="rtl">בימים האחרונים הפך המושג "הדרת נשים" לטרנד, ולנושא הדיבור החדש. בתור אחת שגרה בירושלים, אני חווה על בשרי יום יום את התוקפנות של החרדים כלפי המגזר החילוני בעיר. אומנם עכשיו אלו ימים של חורף, אבל אני זוכרת טוב טוב את המבטים החודרניים שלהם, כשהייתי עולה עם ג'ינס קצר על קו 33 בדרך לקניון. או לחילופין, כשהייתי מתיישבת קרוב אליהם בתחנת האוטובוס. אתם יודעים מה? אני מסוגלת להבין את הכעס שלהם, הרי בעיר שמערבבת בתוכה חילונים ודתיים כאחד, זה בסדר שאנשים יחשבו בצורה שונה. והאמת, שאני מסוגלת לחיות ולהתמודד עם אותם מבטים ונעיצות עיניים מפחידות. הרי הם לא ישנו את אורך החיים ואת תפיסת החיים שלי. אבל מה שאני שומעת בזמן האחרון ברדיו, בעיתונים ובחדשות - זה כבר באמת דבר שלא יעלה על הדעת, ואי אפשר להתעלם מכל הדברים האלה. איך הגענו למצב שבו קבוצות גדולות של נשים, ובתוכן אפילו ילדות צעירות הופכות קורבן לכל הדבר הזה?! אסור להן ללכת "חשופות ברחוב" (ולא, הכוונה היא לא לשורטים ומחשופים. מדובר בכך שהם רוצים שכל הנשים ילבשו חצאיות שמגיעות עד כפות הרגליים ורעלות שמכסות את הפנים), אסור להן להסתובב ברחובות ציבוריים,</div>Sat, 24 Dec 2011 17:48:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12955469http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=12955469http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12942015<div align="right" dir="rtl">שעת לילה מאוחרת. יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת, שיניי נוקשות לנוכח הקור שהשתרר בחדרי. בעודי מתלבשת, הצצתי בחלון הפייסבוק לראות אם קיבלתי הודעה או התראה. הפייסבוק דמם. אחרי כמה שניות פתאום קיבלתי ממנו הודעה "אולי אני אבוא אלייך עכשיו מתחת לבית ונדבר על הכל ... ?" קפאתי במקום. מה פתאום הוא נזכר שאנחנו צריכים לדבר .. ? חודשיים אנחנו הולכים סחור סחור עם המשחקים שלנו. רואים אחד את השני בבצפר ובשכונה, מסתכלים אחד לשני בעיניים ושותקים. פה ושם מדברים קצת בפייסבוק או באסמסים, מתכחשים לזה שמתפתח ביננו משו... ודווקא עכשיו באמצע החיים, כשאני מתה מעייפות והכי לא מוכנה לזה בעולם - הוא רוצה לדבר ? אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר על ההזדמנות הזו, כי חיכיתי לזה כלכך הרבה זמן.. אז אמרתי לו שיבוא. ואחרי רבע שעה באמת הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא למטה. לבשתי ג'ינס וסריג ובשקט בשקט יצאתי מהבית, שאמא לא תשמע. כל הגוף שלי רעד, הייתי מפוחדת ומבולבלת. מה אני הולכת להגיד לו?? הוא ישב מתחת לבית שלי, מזמזם לו איזה שיר ברוגע.. כשהוא ראה אותי הוא קם, וניגש אליי בחיבוק.. "לאן הולכים"? הוא שאל "יש פה ספסל", אמרתי " במילא ב</div>Sat, 17 Dec 2011 19:49:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12942015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=12942015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12838368<div align="right" dir="rtl">כשאת מרגישה שאת לבד ואין מי שיעמוד לצידך ויחזיק לך את היד תדעי שאני תמיד כאן כדי להחזיק אותך כשאת נופלת כדי להוביל אותך בדרך להיות מאושרת... הסתכלי אל תוך עיניי, הרגישי את נשימותיי אל תפחדי לטעות , כי משם אפשר רק לעלות אם תסמכי עליי , אתן לך כל מה שתרצי נבריח את הפחדים , ונברח אל עולם הריגושים ... מדהים לחזור לכאן אחרי כל הזמן הזה... מוכשרים שלי, התגעגעתי!!מוזמנים להגיב בחום ((: </div>Sat, 29 Oct 2011 20:39:00 +0200anonimit4040@walla.com (ההיא המתוסבכת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700240&blogcode=12838368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700240&blog=12838368