http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211ומי זה אמר, שאישה לוויתן זה דבר לא שביר?heCopyright 2026 לא מוצלחת במיוחד.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13197199<div align="right" dir="rtl">כי השינוי הזה כל כך נחוץ. והלוואי שהייתי יוצאת מעצמי ומסתכלת על הכל מבחוץ. יוצאת מהבית, בורחת. יודעת לקחת נשימה עמוקה ולהגיד שלא. שלאר מגיע לי להתעלל בעצמי. שמגיע לי להיות יפה ופורחת ולהיות מי שאני חושבת לנכון. כל כך מבולבלת ולא סגורה על עצמיי. לא יודעת איך לפעול ומה לעשות שאני קמה ע התחושה הפוגענית הזאת בתוכי. רוצה להגיד שדי. שהשינוי צריך לקרות עכשיו לפני שאני אגדל ואהפוך להיות בן אדם שאני לא רוצה להיות אפתח הרגלים רעים ואשכח מהטובים. אני רוצה לזכור שכל פעם שאני נשברת. כל פעם שעוברת עליי תקופה רעה לזכור גם את הטובה שעתידה לבוא. לזכור איך אני יודעת ליצור מצב שמחשבה יוצרת מציאות. ועם כמה שזה נדוש ולעוס. כשאני חושבת שיהיה טוב אז פתאום סתם פתאום, נהיה טוב באמת. לא בא לי להישבר ולפגוע. נמאס לי להיות פגומה ולחיות במציאות שגויה שכזאת. אני רוצה לחייך לשמוח לאהוב לגדול ולזכור שאני לא באמת רוצה להיפגע ולפגוע בעצמי כל פעם. אני רוצה להוציא את הסכין שננעצה לי בלב ולא לתקוע עוד אלפיים סכינים. כל פעם שאני מתעוררת עם המחשבה הפוגענית הזאת לדעת לצאת ממנה. לדעת שהיא זמנית. הגיע הזמן לשנ</div>Sat, 07 Apr 2012 20:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13197199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=13197199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13050338<div align="right" dir="rtl">"את חזקה הרבה הרבה יותר ממני, כל הכבוד" מעניין. אז זה מה שחושבים עליי מבחוץ? חזקה? אני מרגישה כל כך שבירה, כל כך לא מודה באמת. כל כך רוצה, כל כך זקוקה, כל כך. הרבה דברים. הרבה דברים רצים לי בראש.. והלוואי שהייתי מסוגלת להודות באמת. אני שבירה, אני צריכה, אני רוצה. אני לא באמת כזאת חזקה. אני נעלמת. אני נשברת. אני נופלת, וזה אפילו כואב מאוד. אני רוצה לשבת ולספר, ולהודות. ולהגיד מי אני באמת. אבל למה אני לא בטוחה? ממה אני מפחדת? ואם תלך ותעזוב אותי כאן בחושך לבד זה לא יהיה אחרת אפילו מהמצב שעכשיו. כי אני לבד. ובחושך. ואני לא רואה את האור שבקצה. ואמנם הייתי על הרגליים וכבר מצאתי את השמחה ואת התוכן שבחיים שלי. ואני אפילו הצלחתי להפוך עולמות ולשנות את השגרה שלי בכזאת קיצוניות. קיצוניות. שמי האמצעי. איפה האיזון שאני מייחלת לו כל כך הרבה אני שואלת את עצמי. מתי הוא יגיע? ומה אני עונה לך בכלל? אני לא יכולה ללכת ולהיעלם כי אני כבר יודעת שזאת לא אופציייה טובה ואני אפסיד. אפסיד כל כך הרבה אם אעלם עכשיו. בשניה אחת, להפסיד את הכל. או יותר נכון להפסיד את המעט. המעט שיש לי בידיים. בא לי ל</div>Sat, 11 Feb 2012 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13050338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=13050338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13034381<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני תוהה איך אני כזה כישלון בתחום ההקאות. מעניין אם זהפשוט פסיכוסומטי או שאני באמת עושה טעות פיזית. עד כמה זה קשה לדחוף אצבע או שתיים ולהקיא את חיי? בא לי להוציא את זה ממני. את כל האוכל הזה ואת כל המחלה הזאת. שתתנדף ממני כבר. למה היא רודפת אותי עדיין. גם עכשיו. נמאס לי ליפול. היה לי טוב. ידעתי שצפויה נפילה חזקה רק לא ידעתי שזה יכאב כל כך שוב. נגמרו לי הכוחות. </div>Thu, 02 Feb 2012 02:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=13034381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=13034381http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12913473<div align="right" dir="rtl">לבנה. כל כך לבנה שהשמש מסתנוורת ממנה. ואולי היא דווקא נהנת מי זה. להיות שונה, אחרת לא כמו כולם. היא גבוה. אפילו מאוד גבוהה. והעצמות שלה כל כך בולטות שלא בטוח שהכל בסדר אצלה בראש. היא הולכת, היא רוקדת, היא יוצאת, היא עושה שטויות. היא חוזרת הביתה. לבד. פושטת את השמלה, שחושפת תחתון וחזייה שנבחרו בטעם טוב. היא מורידה את העקבים שחושפים רגליים סקסיות וארוכות גם בלי עזרה של גובה. היא מפנה את הגב ומסתכלת לאחור. ממשת את הכתפיים ומרגישה את העצמות הבולטות האלה. היא נהנת מהמחשבה שעכשיו היא שווה. עכשיו היא אחרת. היא לא יודעת שהיא תתפרק יום אחד והכל יעלם לה. כרגע היא פשוט נהנת מהיותה היא. אז מה אם דילגתי על ארוחה? היא חושבת לעצמה.. זה לא משנה כלום.. גם ככה לא יזיק לי להוריד עוד קצת. זה יבוא לה בהפוכה שהיא לא תרגיש ובום. היא תמצא את עצמה שוב פעם במקום שחור ואפל. היא עומדת מול מראה. לבנה, פשוטה, עירומה. ועדיין לא מרוצה. לא מסתכלת בעין טובה על מה שהיא רואה. לא יודעת להודות על מה שיש לה עכשיו.. רק רוצה עוד קצת. או יותר נכון רוצה להיות פחות. פחות גוף, פחות שומן, פחות מעצמה. ואולי בעצם</div>Mon, 05 Dec 2011 14:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12913473http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12913473http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12709701<div align="right" dir="rtl">"היא אוביס הילדה הזאת.. היא יכולה להגיע למשקל נוראי.." אני שומעת אותך. כן כן. נכנסתי הביתה כבר מזמן.. אני בחדר. הדלת פתוחה. את נכנסת ושואלת מתי הגעתי הביתה ואני עונה שמזמן. הפרצוף שלך נבוך ושלי קצת כועס. למרות שאת צודקת. אני לא אשחק אותה. אבל עדיף שתהיי בשקט. זה הסימן שלי. שמישהו יציל אותי. יציל אותי מעצמי. כן אני אגיד את זה שוב. הלוואי שהייתי אחרת. הלוואי שהיה לי מקום לברוח אליו שהוא לא קשור לדבר הנוראי הזה שנקרא אוכל. בין אם טוב ובין אם רע זה כאילו תמיד יהיה המקום שדרכו יהיה לי נוח להתבטא. וזה מלא בשנאה עצמית והרס עצמי. וכבר נמאס לי לחזור על איך שאני מרגישה אבל זה פשוט ככה. לא משתנה. ואני עדיין חולמת, ועדיין רוצה. ולא אני ממש לא מרוצה. הלוואי שהיה לי הסכם שעובד באמת עם עצמי. כל פעם שאת נשברת, תנשמי. קחי אוויר. אבל אני מודה ואומרת. שאשה לוויתן זה דבר שביר. וזה לא משנה שאני בן אדם עם עוצמה. וזה לא משנה שאני יודעת להתבטא דרך הגוף. וזה לא משנה שאני נהנת להגיד מה אני חושבת דרך הכתיבה. כי אני נשברת. ופוגעת. שוב ושוב. וזה לא נפסק באמת אף פעם. ובא לי להיות שונה ובא לי להיות</div>Fri, 26 Aug 2011 19:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12709701http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12709701http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12706309<div align="right" dir="rtl">אין מנוחה. אין רגע למצמץ. מנסה לנשום ולהתרווח לאחור אבל משהו נתקע בי. לוקחת עוד סיגריה, שואפת, נושפת את העשן השחור הזה שנכנס לתוכי. לכלום אין טעם. מנסה למצוא את הטעם לחיים האלה שנתנו לי בידיים דרך הזלילות שבסופן לכולן אותו הטעם בפה. טעם של בחילה. טעם של חור. טעם של כלום. כלום אחד שחור. ושוב, מנסה לנשום להתרווח לאחור. ולא מצליחה. זה כאילו שהגב תפוס, זה כאילו שמשהו תקוע לי בראש ולא נותן לי מנוחה. וכל פעם אומרת לעצמי את אותו הדבר. את רואה? את לא מרגישה עכשיו טוב יותר. זה הכל בועה אחת גדולה. עדיף שזה לא היה קורה. מרגישה תמימה, לא מבינה, מנסה לראות ולא רואה. זה כבר נראה שאת באמת חייבת. את לא יכולה בלי. את צריכה את הכדורים האלה שאולי יכניסו בך קצת חיים וחיוכים. ואהבה ושמחה. ואמת. בעיקר הרבה אמת וטעם מבפנים לחיים שלך. קצת קלילות, קצת טימטום. לא יזיק לי. לקחת את החיים בצורה אחרת. סמים. אבל חוקיים. מרשם מפסיכיאטר. זה אומר שזה חוקי.. לא? זה עדיין סמים. אולי צודקים האנשים שלא יכולים בלי לעשן מדיי פעם. בעצם מה רע בזה? לראות את החיים בצורה קצת אחרת, לצאת מהכבדות.. למצוא את הכיף והיופ</div>Thu, 25 Aug 2011 02:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12706309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12706309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12664907<div align="right" dir="rtl">לא לוותר. להילחם. קל לומר, קשה לבצע. היא מסתכלת על עצמה ובוחנת שוב פעם במראה. ואומרת שיט. איך זה קרה? ומצד אחד זה מפתיע אותה ומצד שני היא כבר רגילה. כל כך הרבה מעלות וירידות ושוב פעם מעלות ואז להילחם בשביל לרדת. היא כבר התרגלה. סיפור חייה. פחות נוצץ, מלא בוויתורים שמציפים את עצמם במצבי רוח וגועל נפש ואז היא קמה על הרגליים ואומרת שדי. וזאת הפעם האחרונה שזה קרה לה. קצת קשה לנהל את החיים ממלחמה למלחמה. אז כן. יש אנשים שיהיה להם קצת יותר קל בחיים ויש אנשים שיהיה להם קצת יותר קשה. אבל היא לא יודעת להתמודד. כל פעם שקורה משהו מכונן או אפילו קטן בחייה היא נשברת. היא לא חזקה כמו שהיא נראית או נשמעת. היא שונאת את העובדה הזאת. היא שונאת קצת את עצמה. וקצת את החיים. ומצד שני, אין לה מה להתלונן. אם היא תפקח את העיניים ותראה שיש לה שתי רגליים ושתי ידיים ותנשום עמוק. היא תראה שהמצב טוב יותר ממה שהוא מרגיש. וזה נמאס. וזה מציק. וזה מכוער. ושוב פעם היא מרחיקה, היא מקרבת, היא עוזבת כי לא נוח לה. היא נלחמת בעצמה. נלחמת בחלק הדוחה הזה. ואומרת עכשיו הכל יהיה יותר בסדר. אני יעמוד ע</div>Fri, 05 Aug 2011 13:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12664907http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12664907http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12532529<div align="right" dir="rtl">וזה שוב פעם מכה בי. המעגל הזה לא מפסיק. קשה לי. </div>Fri, 03 Jun 2011 16:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12532529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12532529http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12518527<div align="right" dir="rtl">איבדתי את הראש. עייפות שמגבירה את הרעב.צצבא שנותן לי אוכל שמישהו אחר עשה לי. חדר אוכל מלא בבנות, חלקן אוכלות חלקן פחות. כתוב על היד לא לאכול וצוחקים. טריגר שמחזיר אותי לנקודה אחרת. לצד ערכים וחשיבות התפקיד שאני הולכת לעשות יש את העצמות הרזון העייפות החולשה שמושכת אותי. אני מתגעגעת מצד אחד מצד שני יש דברים שיותר חשובים. הראש נאבד. אני מרגישה את עצמי שמנה יותר. אני יודעת שאני מסוגלת להילחם בזה. את תרזי, את תצליחי להיות מצויינת בקורס, את תצליחי להיות מצויינת כמפקדת. אפשר בכלל לשלב? נכנסת לבלבלות. מרגישה את החיוך על השפתיים למרות שאני רואה את הכרס שצמחה לי. אני מתנחמת באימרה שאני יכולה ואני יודעת שאני יכולה להילחם בזה. אני יכולה לרזות. הכל טמון בהחלטה. הסופי שבוע הם הזמן היחידי בבית. לפעמים ההפרעות הורסות את הזמן הזה ולפעמים קצת פחות. זה מבאס וזה עדיין נמצא בקו מחשבה אמנם קצת יותר במאוחרה של הראש. מנסה למצוא ביטוי במילים למה שאני מרגישה בפנים. זה קצת קשה. להיות טובה בין טובות זה קשה. זה אתגר. זה מקשה. אבל תורם. עוד לא הייתי בסיטואציה כזאת טוטאלית שנתנה לי לשכוח מכל ה</div>Fri, 27 May 2011 22:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12518527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12518527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12446978<div align="right" dir="rtl">כל כך מעט זמן, כזה שינוי מהותי. אני מרגישה אותו בכל הגוף אפילו בראש. לא האמנתי שזה יבוא כל כך מהר. שאני אצליח אפילו במעט לשנות את אופן המחשבה שלי. להסתכל על דברים קצת פחות שטחיים. להבין שיש דברים שחשובים לי אפילו קצת יותר מאשר האופן שאני נראית בו כלפי חוץ. אני לא אהיה יפת נפש ולא אשקר ואגיד שהכל נעלם כאילו לא היה. זה תמיד ישאר חלק ממני ותמיד יהיה לי חשוב באופן טיפה חולני. אבל אני מרגישה קצת אחרת. מרגישה שחשוב לי ללמוד להיות בן אדם יותר טוב, חשובים לי ערכים וחשוב לי להיות בן אדם טוב ולעמוד בציפיות של עצמי. זה מרגיש לי כיף. נכנסתי למדים ונכנסתי למסגרת שונה ואינטנסיבית וקשה. הרבה מאוד תחרות הרבה מפגשים עם אנשים שלא הכרתי ומחשבות אחרות משלי. מעניין לי וקשה לי ועצוב ושמח גם יחד. אני מעריכה יותר. מעריכה יותר את החברות שלי ואת תחושת הבית שמחבקת אותך ולא מרפה. וזה תמיד מקום חם לחזור אליו וזה מקום נעים ואפילו פחות מאיים מפעם. אני מרגישה טובה יותר וראוייה יותר. ורוצה להפסיק להיאחז בעבר כל כך חזק. ללמוד לשחרר. לקחת הכל בפרופורציות. ללמוד להתמודד. בא לי דרך חדשה וטובה יותר. אני מתחיל</div>Sat, 23 Apr 2011 11:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא מוצלחת במיוחד.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=695211&blogcode=12446978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=695211&blog=12446978