http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905I wanna heal, I wanna feel like I'm close to something real. I wanna find something i've wanted all along,Somewhere i belong.heCopyright 2026 Just Me =]. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905http://f.nanafiles.co.il/upload/102006/IsraBlog/298908/misc/7617910.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=13822672<div align="right" dir="rtl">איזה מוזר זה להכנס שוב לבלוג הזה... אני רואה פה בלוג של ילדה,נערה מתבגרת, ואני עושה את ההשוואה בין אז לעכשיו.. פתאום אני מבינה שאני כבר לא ילדה שהשתנתי שאני התבגרתי בצורה מאוד משמעותית,ושדברים שהיו חשובים לי פעם,כבר לא חשובים לי כל כך היום... עוברות בי כל כך הרבה תחושות עכשיו מעבר לגעגוע לתקופה של פעם,לתקופה של הילדות,שם הכל היה נראה קל יותר,לפחות בהשוואה לעכשיו. אני מתוסכת.. ואני שונאת את ההרגשה זו. אני מרגישה כי אין לי עם מי לדבר כי מכל כיוון ישפטו אותי או לא יעריכו או ינסו להתגונן מדבריי. כשאני משתפת בהחלטה שלי-שופטים אותו ומעבירים עליי ביקורת. כשאני מייעצת-זה לא טוב מספיק אז מתגוננים ממני כאילו שאני באה לזלזל או לתקוף. כשאני משתפת במה שפוגע בי,במה שכואב לי-אני מקבלת התגוננות יתר וחצים שנורים לעברי ללא הכרה. כמה עוד אוכל להתמודד מול המילים הללו? אני חושבת שרק לאחרונה אני מבינה,כמה כוח השפעה יש למילים,וכמה מזעזע זה יכול להיות אם לא משתמשים בהם בצורה הנכונה. אז אם אסור לי לשתף בהחלטות,בדעות,לתת עצות,לספר מה כואב לי ומה מציק לי,מה כן עליי לומר? האם עליי להיות כמו רובוט</div>Fri, 21 Jun 2013 15:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=13822672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=13822672http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=13085083<div align="right" dir="rtl">עבר הרבה זמן,כמו בכל פעם,מאז הפעם האחרונה שבה כתבתי פה.גם אין לי זמן כל כך,גם אין לי כוח,וגם מרוב תסכול וייאוש פשוט כבר אבד לי כוח להרבה דברים,הכתיבה,זה אחד מהם.התקופה האחרונה,פשוט מדכאת,מתסכלת,אין לי כוח לכלום,בין אם זה לקום בבוקר או בין אם זה ללכת לישון בלילה,אני מרגישה כאילו תלויה בין שמיים לארץ ואין בזה שום טעם.זה לא שחסרים דברים שיגרמו לי לאושר,יש לי חבר,שאני אוהבת ושככל הנראה,אוהב אותי חזרה.הולך לי טוב בלימודים,עם המשפחה הכל מעולה,יש מסביבי אנשים שאוהבים אותי ושכיף להם איתי,גם עם העבודה אני איך שהוא שורדת בגלל חלק מהבנות החמודות שזה באמת תענוג לעבוד איתן ולהעביר איתן משמרת.אבל לפעמים קורה,שרק דבר אחד,יכול למחוק את הכל פשוט.אין לי כבר כוח להילחם.ה' יודע כמה ניסיתי לא לאבד תקווהכמה ניסיתי להיות אופטימיתכמה ביקשתי שיחזק אותי והתחננתי שלא ייתן לי להישבר ולהרגיש את מה שאני מרגישה. אבל מסתבר שזה פשוט בלתי אפשרי.זה כבר זר.זה לא מרגיש כמו פעם.פתאום לחשב כל מילה,כל שיחה,פתאום לתהות האם אפשר לשאול משהו,שפעם לשאול היה דבר בנאלי בשבילי.הכל פתאום שונה....המרחק הזה....באמת שבר אותי.אז אולי אחר</div>Fri, 02 Mar 2012 17:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=13085083http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=13085083http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12904960<div align="right" dir="rtl">שוב דיכאון.. שוב הרגשת ריקנות בלתי מוסברת. עד מתי זה יימשך? זו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר כל כך הרבה זמן. למה אכפת לי? מה זה משנה כשאת מתה עבור מישהו. כשאת כלום. כשתמיד היית רק זה...פשוט כלום. לאנשים כול כך קל לעבור הלאה ולשכוח...כאילו מעולם לא קרה דבר,כאילו מעולם לא היית איתם בקשר. אז למה לי זה כל כך קשה? למה אני פשוט לא יכולה להגיד שלי לא אכפת? למה אני מרגישה שבכל פעם שאני שומעת את השם שלו הלב שלי מתכווץ ולא יכול לשאת את הצליל הזה? אני בקושי יכולה לנשום כשאני שומעת את השם שלו. או כשאני נזכרת בדברים שקרו פעם. למרות הכל... למרות שאני זו שנפגעתי ויצאתי כול כך קטנה ומושפלת... למרות הכל. אני זו שלא מצליחה לעבור הלאה ופשוט לשכוח ולאבד כול קצה של אכפתיות כלפיו. למה? האם באמת אין דרך בה אוכל להתנתק מן העבר הנוראי הזה? אין טעם בייסורים הללו.. אין טעם בכל מה שאני מרגישה.. אין טעם בזה שהוא כול כך חסר לי וכואב לי שאיבדתי אותו כשזה אפילו לא קרוב ללהיות הדדי. זה מרגיש כמו מעין בדידות מהיום שבו הבנתי שזהו...הוא לעולם לא יחזור. אני כול כך סתומה... באמת שאני טיפשה. זה כאילו שבג</div>Thu, 01 Dec 2011 17:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12904960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12904960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12899719<div align="right" dir="rtl">עד לפני כמה זמן...בכלל לא חשבתי שאני אכתוב את זה,או אפילו אחשוב על זה,או אבטא את זה. אבל אני מתגעגעת ברמות שאני לא מצליחה להסביר. אני רואה אותו מחובר לפייסבוק ואני רוצה לשלוח לו הודעה אבל אני יודעת שאין טעם להתעקש על משהו שהוא כול כך חסר סיכוי. לא אכפת לי מה היה פעם. אני רק רוצה שהוא יחזור... שישלח הודעה.. משהו.. רק סימן חיים אחד קטן... כאילו אני צריכה לדעת שהוא לא שכח אותי לגמרי. אני יודעת שאף פעם לא הייתי חשובה. אני יודעת שאף פעם לא היה לו אכפת. כבר השלמתי עם זה ממזמן.. אבל בעיניי זה לא ככה... אחרי כל השנאה שאגרתי וכל הכעס.. אחרי הכל. אין עוד כמוהו.. והוא תמיד מסתבר...יהיה חשוב. אף אחד בחיים לא יהיה כמוהו...ולא חסרים לי ידידים,לא מרגישה בחסרונם לפחות..יש לי כמה פה ושם אבל אף אחד לא כמוהו. פאק למה כל כך נקשרתי? למה הייתי חייבת להכיר אותו? מאחרים לא אכפת לי ככה.. אחרים לא חשובים לי ככה אם אני אאבד אחרים קרוב לוודאי שאני אפילו אצחק על זה אז למה פה זה לא ככה? למה כשמדובר בו אין לי את האדישות הזו שהצלחתי לסגל לעצמי בתקופה האחרונה? דמט. לא יכולה עם זה יותר :\ הייתי</div>Mon, 28 Nov 2011 21:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12899719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12899719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12897376<div align="right" dir="rtl">וואו כמה זמן לא כתבתי כאן,כבר כמעט שכחתי שיש לי בלוג. הדבר היחידי שמזכיר לי את העובדה שזה קיים,היא העובדה שאני פשוט בנאדם שחייב לכתוב ולשרבט משהו. אחרת אני לא מצליחה לשרוד את היום ולהעביר את הזמן. הכתיבה מרגיעה אותי,אפשר לומר שמוציאה ממני את המיטב. מה לעשות....מסתבר שאני חופרת :) התקופה האחרונה קצת מוזרה משום מה... מצד אחד דיי שמחה,מצד שני מתסכלת עד דמעות. ומאיפה להתחיל? בעבודה לא קורה שומדבר מיוחד,חוץ מהעובדה שאני לא מצליחה להסתדר כל כך עם הבנות שעובדות איתי,אני תוהה למה,העובדה שהן פרחות? או העובדה שאני פשוט יותר מידי שונה מהן? ברור למדי שאנחנו מעולם שונה לגמרי. אני שונאת הגדרות כמו "פריקית" או "פרחה" אבל זה הייחוס למעשה...הן פרחות,ואני נחשבת ל"פריקית" ששומעת רוק וצרחות כל היום...טוב זה דיי בולשיט,כי אני לא שומעת צרחות כל היום,ויש כמה שירים במזרחית שאני דיי מחבבת,לא שהן מודעות לזה כמובן... המקום הזה כבר עושה לי בחילה. המקום שופע בצביעות,ריכילויות ובסיכום של שני מילים: גועל נפש. אני פשוט מתה לקחת את הרגליים שלי משם ולמצוא עבודה אחרת שתספק אותי ותגרום לי להגיע עם לפחות חיוך בחל</div>Sun, 27 Nov 2011 18:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12897376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12897376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12791946<div align="right" dir="rtl">זה פשוט חזק ממני. אני לא יכולה לשאת את זה. אני לא יכולה לסבול את זה. לא רוצה לחוות את זה שוב. אני לא רוצה לאהוב. בשביל מה צריך את זה? זה כל כך מיותר. באמת שכל כך אין לי כוח לזה... פאק אני כזאת חרא שזה מגיע לי? -_- כי אם כן אני מוכנה לסבול הכל,אבל למה דווקא את זה? :\ ואני לא יכולה להרגיש אחרת. אני כועסת. אני מאוכזבת. אני שונאת. אני מתוסכלת. אני עצובה. אני בדיכאון. חרא לי. אין לי זין לזה. ולא בא לי אוףףףףףףףףףףףף בלאט לא בא לי!!!!! שמישהו יוצא לי את הלב מהמקום ולא יחזיר אותו לשם לעולם! אני רוצה להיות אדם נטול רגשות! למה זה כל כך בלתי אפשרי?! -_-</div>Sun, 09 Oct 2011 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12791946http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12791946http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12733244<div align="right" dir="rtl">באמת שאני לא מבינה מה קורה בבית הזה... בא לי לבעוט במישהו! לא,לא בסתם מישהו...בא לי לבעוט באבא שלי! בא לי לבעוט באמא שלי! מה נסגר??!?!? כאילו WTF. נמאס לי לגור בבית המטומטם הזה. אני-רוצה-לגור-לבד-בלי-כל-החרא-הזה-פה-מסביבי!!! יש כל כך הרבה דברים שצריכים טיפול בבית הזה ולאף אחד חוץ ממני לא אכפת! האבא הגאון שלי כל החיים בבית ולא מזיז ת'תחת שלו לעבוד אמא שלי קורעת את עצמה ובקושי רואה משהו מהחיים שלה וכל החרא נופל עליי פאק איט! אני רוצה לחיות! אני מרגישה כאילו תקעו אותי בתוך קופסה שאי אפשר לצאת ממנה. מה נסגר עם המשפחה המפגרת הזאת?! דיי כבר! נמאס לי שהוא לא עובד! נמאס לי להיות בלחץ בגלל הכסף כל הזמן! נמאס לי שלא מזיז לו מזה בכלל! נמאס לי מזה שאני כבר פאקינג כול כך הרבה זמן מנסה להוציא רישיון אבל לא יכולה לסיים עם החרא הזה כי אין לי כסף! נמאס לי לחשוב פעמיים לפני שאני מוציאה כל אגורה. נמאס לי שהוא כל היום בבית מזיין ת'שכל,רואה את אמא שלי הורגת את עצמה ולא אכפת לו,העיקר שהוא ישן במיטה נוחה,אוכל אוכל טוב וחיי על חשבון של אחרים כמו חתיכת חרא! שמתי זין על זה שזה אבא שלי! לא מ</div>Wed, 07 Sep 2011 14:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12733244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12733244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12693970<div align="right" dir="rtl">עדיף לבד. באמת עדיף להיות לבד. </div>Fri, 19 Aug 2011 12:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12693970http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12693970http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12676519<div align="right" dir="rtl">נשברתי.</div>Wed, 10 Aug 2011 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Just Me =])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=683905&blogcode=12676519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=683905&blog=12676519