http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541heCopyright 2026 חלומות בהקיץ. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12477530<div align="right" dir="rtl">העברתי את הזמן בלחפש "עידן דקל" בגוגל (זה תחביב מוצלח!) ואז בטעות הגעתי לבלוג הזה. שלי. בהתחלה חששתי קצת לחיי - מה אם הוא/מישהו שמכיר אותו באמת היה גם מגיע לכאן? אז נשמתי כמה נשימות עמוקות והזכרתי לעצמי שהסיכוי שהוא יבוא לדפוק מחר על דלת הבית שלי קלוש. במקרה (באמת!) הגעתי לדף הפייסבוק של "אנג'ל: יום במשרד" וראיתי שוב את הפרומואים של זה-סלאש-מותו וחייו של ליאם או'לירי. זה עדיין עצוב כל כך שביטלו את מותו וחייו, ולא אכפת לי שאני בדיליי של שנתיים (?). זו הייתה חוויה של פעם בחיים, ואני רוצה עוד. הלוואי והייתי יכולה לחזור לאותו כנס עולמות ולהישאר שם לנצח. נשמע כמו פרק בעל-טבעי. מה שמזכיר - סיימתי על טבעי, השלמתי את הפרקים שפספסתי במחשבות פליליות, עכשיו אני מסיימת את הפרקים שפספסתי בבונז. בין הדברים הטובים בבונז זה שדייוויד בוריאנז משחק שם דמות נהדרת שנותנת לי אפשרות לשכוח את הסבל שעברתי במהלך הצפייה באנג'ל. לקחו דמות מושלמת (אנג'ל) והפכו אותה לכלבלב. עם ילד. והילד שלו מכוער. קונור, קורדיליה ו-ווסלי צריכים לעבור לאיזה יקום מקביל ולהישאר שם, תודה ולהתראות. נתנחם בצפייה בלופים בבאפי. ב</div>Sat, 07 May 2011 21:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12477530http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12477530http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12249571<div align="right" dir="rtl">* למרות שסדרות של HBO זה לא ממש הקטע שלי התחלתי עם דדווד (Deadwood) בכל זאת, בכל זאת קיבלת ציון של 9.2 ב-IMDB. אז ראיתי פרק וחצי, עצרתי בעצם כדי לבדוק איך קוראים לחתיך ההוא מהסדרה... ואז התברר שזה לנון מאבודים! שהוא לא כזה חתיך אבל בהחלט דומה לג'ון לנון האחד והיחיד. אני עדיין לא ממש מבינה את העלילה הכללית ויש לי נטייה לפרוש מסדרות מסובכות שכאלה, אבל אני דיי נואשת. * גם סיימתי את מד מן, את כל ארבע העונות שהיו עד עכשיו. אני מודה שזו סדרה לא רעה, אבל היא לא כזאת טובה כמו שאוהבים לסגוד לה: אולי בגלל שהטלוויזיה המיינסטרימית שטפה לי את המוח, אני תמיד מעדיפה לצחוק על רגעי מתח. למרות שאני חייבת לציין את הפרק המעולה שהיה (אני חושבת שזה עונה 4 פרק 7), פגי ודון נשארים ביחד במשרד רק הם... תמיד אהבתי את השיפ דון/פגי. למרות שאני חושבת שפגי הולכת להיות לסבית. זה ממש יהרוס הרבה דברים, בגלל שזה יוצר ניגוד אינטרסים קל בדון/פגי (אבל אני בטוחה שיש הרבה פאנפיקים שמסתובבים להם ברשת ובהם דון הופך לאישה. וואו, מחשבה מטרידה - דון דרייפר עם שמלה ורודה ולפיסטיק). ובסוף, דון התחתן עם המזכירה שלו!!@#$ איכס!! מי</div>Tue, 04 Jan 2011 11:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12249571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12249571http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12104344<div align="right" dir="rtl"> וואו, העונה השלישית של מד מן מעייפת. מעצבנת. נגררת. לא נגמרת. ובכל זאת אני ממשיכה לראות אותה, כי כבר ראיתי את שתי העונות הראשונות, וזה רק שלוש-עשרה פרקים, ואם חצינו את ים סוף נעבור גם את זה. הבעיה היא, שאני אתאיסטית. נשארו לי עוד שני פרקים עד לסוף העונה, ואז עוד את העונה הרביעית שלדעתי השבוע משודר באמריקה הפרק האחרון שלה. מד מן ממשיכה לזכות בגלובוס הזהב ובפרסים וכולם ממשיכים להלל ולומר "best show on TV" אבל בשלב מסויים אני לא מאשימה את אחיו של דון דרייפר שהוא תלה את עצמו. עונה 3 פרק 12 פרק לא רע בכלל, בדיוק רגע לפני שעמדתי לוותר על העונה הרביעית. אני אוהבת שהם משלבים אירועים היסטוריים אמיתיים ומראים את הדמויות עוברות ומשתנות בהתאם לשנות ה-60. אני חושבת שזה מה שתפס בסדרה הזאת - היכולת שלה להיות כל כך מדויקת, תלויה על הפרטים הקטנים שמהם בנויה החברה האמריקאית. הפעם זה היה רצח קנדי ואחריו רצח הרוצח שלו (הארווי לי אוסוולד), והיה מדהים לראות איך כולם עוצרים את החיים שלהם בבת אחת ובוכים על מישהו שהם לא הכירו. את בטי הרצח מוטט סופית, היא הייתה לא יציבה כבר הרבה זמן והגילוי שדון בעצ</div>Sat, 16 Oct 2010 15:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12104344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12104344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12101853<div align="right" dir="rtl">אני שונאת להתכונן למבחנים במתמטיקה, כל השעות האין סופיות של חזרה על עוד ועוד תרגילים. לא שזה היה אכפת לאלוהים הגדול שקבע לי השבוע מבחן במתמטיקה. במקום לראות סדרות מצאתי את עצמי מהדקת את היחסים עם ספר האלגברה של בני גורן. קטע לא קשור: יש לי יד ימין שתי התנפחויות קטנות כאלה, כאילו עקץ אותי יתוש וגירדתי את זה קצת. חוץ מזה שלא הרגשתי שום דבר, וזה בכלל לא מגרד. מה זה יכול להיות? כמובן שצד ההאוס שלי ישר חושב שזה בגלל שנגעתי היום בריאות האלו של החזיר (מעבדה בכימיה). כמובן שהיה כפפות והכל, אז אני מקווה שאלו פצעי תירגעי-כבר-היפוכונדרית. אז מה יש לי היום? הדבר הראשון והכי חשוב: להלל את העונה השנייה של גלי. וואו, איך שהפרקים החדשים תפסו אותי לא מוכנה. תחילת העונה השנייה הייתה רדומה, באמת הייתי קרובה ללהספיד את הסדרה - ואז בא הפרק השלישי, אולי הפרק הכי טוב של גלי. למרות שגם הוא קצת בצורה של ספיישל-פרק ולא סתם עוד-שיעור-של-קלאב-גלי, אבל הוא מעולה. בפרק כזה, דילוג על כמה שניות זה פשוט פספוס. כמו שכבר כתבתי, גלי זאת סדרת קומדיה. כלומר, אין עלילה שחשובה במיוחד. אבל היא לא קומדיה באמת כי</div>Fri, 15 Oct 2010 12:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12101853http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12101853http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12099233<div align="right" dir="rtl">יש את הפוסט ההוא במומלצים של מישהי שלא רוצה לעשות צבא. היא בגיל שלי, ואני תומכת בדעה שלה. חבל שלי אין מספיק אומץ כדי באמת לעשות את זה. אני אעשה צבא, כי זה מה שכולם עושים. אני אמכור את נשמתי לאותו גוף שאחראי למוות של המוני אנשים, גם אם הוא השתדל שלא. זה צבוע, כל כך, אני יודעת. והלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו אחר. אבל אני רוצה להיות רופאה. אני רוצה לעשות משהו בחיים שלי, ונכון לעכשיו אני לא רואה את עצמי עוברת למדינה אחרת. וכדי לגור בישראל, צריך לעשות צבא. זה כל כך מטופש, שאני רוצה לצרוח. אבל ככה זה עובד - אנשים לא מסתכלים עליך אם אתה לא עושה צבא. מעט העבודות גם ככה תמיד מסתכלות יותר יפה על אנשים עם עבר צבאי. אפילו אם עשית קפה במשך 3 שנים, עדיין "היית שם". עלית על מדים, עברת טירונות. הדבר שכל כך מרגיז אותי זה המקום הזה. אני באמת לא בטוחה בקשר לפוליטיקה ולמצב העולמי שהיה אז בשנת 1948, אבל האם זה באמת המקום שבו אנחנו צריכים את הארץ שלנו, המובטחת? בגלל שאנחנו יהודים, אנחנו חייבים לקחת את המקום הזה. הספציפי הזה. האדמה הזאת, "אדמת הקודש". בשביל בניינים ואדמה שאנשים (קצת דמיוניים) עברו על</div>Wed, 13 Oct 2010 19:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12099233http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12099233http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12077644<div align="right" dir="rtl">זה התחיל לפני שבוע (?), כשנזכרתי באופן פתאומי בשיר Viva La Vida של קולדפליי. עד לאותו רגע החיים המוזיקליים שלי היו דיי קולדפליי-less ושאר השירים שנכתבו בעשר שנים האחרונות. אני יותר מתחברת למוזיקה ישנה יותר, שנות ה-60 ומעלה - הביטלס, יו2, אלטון ג'ון, מייקל ג'קסון, אבבא, קווין, הבקסטריט בויז (כן! הם טובים!). פה ושם היו לי חטאים שכללו בעיקר סאונדטרקים של סרטים שונים, אבל אני מגדירה עצמי כמישהי יציבה מוזיקלית ששונאת ליידי גאגא. למה נזכרתי בשיר הזה? הפעם הראשונה והיחידה ששמעתי את ויוה לה וידה היה בפרסומת של דוקטור הו שהייתה בערוץ AXN לפני שנים. אין AXN בהוט כבר לפחות שנתיים, אבל דוקטור הו הייתה הסדרה הראשונה שראיתי באופן רשמי אז הנוסטלגיה הייתה מטורפת. השיר הזה ישר קישר אותי למי שאני הייתי פעם, אותה ילדה שסיימה את כיתה ז' וכל בוקר בחופש הגדול התייצבה מול הטלוויזיה ונדהמה כמה העולם גדול יותר ממה שהיא חשבה. אני זוכרת את השיר הזה טוב במיוחד בגלל שלא ידעתי בהתחלה איזה שיר זה. הייתי מקשיבה באובססיביות בכל פעם ששידרו את הפרסומת ההיא, מנסה לקלוט כמה מילים מתוך השיר ולמצוא איך קוראים לו. בסוף קלט</div>Sat, 02 Oct 2010 15:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12077644http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12077644http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12077145<div align="right" dir="rtl">אני: אני לא אוהבת לחם שחור! אימא: למה? אנ: כי שזה מגיע לאוכל, אני הקו קלוקס קלאן</div>Sat, 02 Oct 2010 11:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12077145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12077145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12075426<div align="right" dir="rtl">אז ראיתי את הפרק השני של אימפריית הטיילת (תרגום מפוקפק ל-Broadwalk Empire) והוא היה יותר טוב מהראשון, שבעיני היה על גבול הבלתי נסבל. כמו עוד סרט של סקרוזה שלא נגמר. בפרק השני עניינים זזו קצת יותר מהר, והתחילו בערך להיות כמה קווי עלילה שלא גורמים לי לפהק. אני פשוט לא מצליחה עם הסדרות האלו של ערוץ HBO (גם שואוטיים בעניין), כל פעם מחדש אנשים סוגדים להם ול"איכות" שלהן ואני רוצה לישון. לדוגמה, הסופרנוס. עברתי 9 פרקים של שעמום מוחץ עד שהחלטתי שלי נמאס, שאנשים יהנו מיצירת המופת שלהם וישאירו אותי עם האוס. על דם אמיתי חבל לי לבזבז משפט שלם, גם דקסטר נתקעתי באמצע העונה השלישית וזה אחרי הרבה פרקים ששחטו את הרצון שלי לחיות. הסדרה היחידה שאני לא שונאת היא The Big C החדשה עם לורה לייני המשעשעת (שאהובה עליי במיוחד מהסרט אהבה זה כל הסיפור), והיום בבוקר ראיתי שלושה פרקים של United States Of Tara וגם זה לא היה סבל מוחלט - למרות שאני מקווה מאוד שזה ילך למקום כלשהו. בעניין אחר, אני כמעט מסיימת את העונה הראשונה של שני גברים וחצי. בהתחלה זה היה בסדר אז המשכתי עד שנשברתי באמצע העונה, המשכתי ולקראת הסוף י</div>Fri, 01 Oct 2010 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12075426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12075426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12073410<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שהולך להיות בסדר, הם לא עומדים לזרוק אותי להחייאה על היום הראשון (אלא אם כן מישהו ממש יחליט למות). יהיו איתי עוד חדש אחד ועוד ותיק אחד, בנוסף לנהג. רוב הסיכויים שהדבר הכי חשוב שאני אעשה הוא למדוד לחץ דם. בכל זאת, עד עכשיו אני הצלחתי להתמודד עם סיטואציות מפחידות בשיטת "מה הכי גרוע שיכול לקרות" - אני הולכת לצלול בלילה, הדבר הכי גרוע שיהיה זה כריש בא ואוכל אותי. זה יכאב אבל בסופו של דבר אני אמות אחרי כמה דקות. לפחד מכאב זה מטופש, ואם אני מתה אין שום טעם לפחד מזה. עכשיו זה מקרה אחר. אני לא יכולה לומר לעצמי "הכי גרוע ש...", כי הכי גרוע זה שמישהו ימות. מישהו ימות, יאבד את החיים שלו, יפסיק להתקיים בגלל מה שאני עשיתי או לא עשיתי. כמובן שזה לא פשוט, אבל אני הלכתי למד"א בדיוק מהסיבה הזו. אני אוהבת רפואה, אני אוהבת אתגרים והזדמנויות להתנסות בדברים חדשים ומרתקים. אני שמחה שיצאתי במשמרת הכי ארוכה, ואני רוצה להתחיל ולבדוק אם אני יכולה להתמודד עם זה. אבל אני מפחדת. אני מפחדת כמו שמעולם לא הייתי, מפחדת כל כך שאני לא מודה בפני עצמי. אני מדחיקה את זה, כי אני הבן אדם הגרוע ביותר בלפחד. </div>Thu, 30 Sep 2010 20:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12073410http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12073410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12054602<div align="right" dir="rtl">הפעם אני הולכת לסדר את זה בצורה שאפשר לקרוא את זה גם אם לא חיים בתוך הראש שלי. א. The Event אז הסדרה החדשה הזאת עשתה קצת גלים לפני שהיא עלתה, אבל גם היא נתפסה למלכודת הזאת של "הממשיכה של אבודים". קודם פלאשפורוורד נפלה שם והוכיחה שזה לא עובד, כי אפשר ללכת לאיבוד רק פעם אחת. זה שהולך לאיבוד פעמיים הוא פשוט אידיוט. הבעיה העיקרית שלי עם הסדרה זה שאין לה שם מתורגם! כמובן מתבקש לקרוא לה "האירוע", אבל בגלל הלוגו שלה התרגום הרשמי קרא לה "האיRוע", וזה ישר עשה לי אסוציאציות לשתי פקאצות מדברות באייסיקיו. לצורך הרגע הזה בגלל שאין לי כוח להעביר לאנגלית בכל פעם, אני אקרא לה "דה איבנט". אז מה יש לנו? אני הייתי בטוחה שמדובר בעוד סדרה סטייל 24, אבל קצת יותר מתוחכמת. ההפתעה הראשונה היא שמדובר בכלל בסדרת מד"ב! ההפתעה השנייה היא שהרופאה הלסבית של ER נמצאת שם בתפקיד ראשי! (קראו לה קארי אם אני זוכרת נכון, ואם כבר מדברים על אבודים אני זוכרת שהדמות יצאה עם דמות אחרת ששיחקה אליזבת' מיטשל האהובה והמוכרת כג'ולייט מאבודים. אני לא אהבתי אותן ביחד בגלל שכל הזמן חשבתי שג'ולייט בוגדת בסוייר). אז לנושא שלנו. אנ</div>Wed, 22 Sep 2010 13:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (חלומות בהקיץ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682541&blogcode=12054602http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682541&blog=12054602