http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037heCopyright 2026 לא יותר מידי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/15/33/56/563315/misc/15504037.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12084340<div align="right" dir="rtl">אני לא מבינה את עצמי. למה אני רוצה כ"כ להיות לצידך? האם נכנעתי לתורה שאני בעצמי הגיתי? אני לא רוצה להרגיש כ"כ... באמצע. חסר לי.. חסר לי הבאלגן שבחיי החברה היומיומית שלי, חסר לי ההידלקות הזמנית, הסוד של ההיא על ההיא ועל ההוא שדלוק לגמרי עליה והיא לא שמה עליו. זה לא שאין יותר כזה באלגן, הרי בלאגן כזה זה לא דבר שניגמר.. אלה שאני פתאום מרגישה קצת בחוץ. ואתה בכלל לא מקל עלי. היינו ידידים, התרחקנו-טיבעי. פיתחתי בעזרתך הבלתי מודעת תאוריה שלמה על היחס בין בנות לבנים (תאוריה שאגב הוכיחה את עצמה שוב ושוב). תמיד אהבתי את הגישה שלך, את היחס החם שלך ואת החיבוקים העוטפים שלך, שאתה מחלק לכל מי שבסביבתך. אבל חשבתי שזה כבר עבר, שהתרחקנו וזה כבר הפסיק להיות צורך שלי.. והנה אני, מחפשת את קירבתך, והפעם מבלי אפילו לשים לב. האם נפלתי לפח שאני בעצמי הגדרתי? אני חושבת שאני נשענת על דברים שהיו, כי אין דברים חדשים- אין אנשים חדשים או מעניינים יותר מידי בחיי כרע שיגרמו לי לרצות להתעסק בהם. אני רוצה מישהו חדש. מישהו שירעיד את עולמי כל פעם שיחבק אותי, או שאפילו יחייך אלי. אני רוצה, אבל כרגע אין מאיפה ל</div>Tue, 05 Oct 2010 21:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12084340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12084340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12058346<div align="right" dir="rtl"> מין אופטימיות שמחזיקה אותי מעל המים, מין כוח משנה כזה שכבר ממזמן עבר את העמדת פנים הקבועה. פיתחתי יכולות על? הכיצד ליבי נחמץ בכל פעם שאני רואה את ההודעות הללו, אך עוברת עליהן כאילו דבר לא קרה? אני כבר הבנתי שאני בנאדם רגיש לסביבה- כל דבר שנעשה נירשם ונחרט במוחי ובעיקר בליבי. יש לי כבר את הנאום הקבוע, שזה בסה"כ סתם בדיחה פרטית, שהם מפרסמים זאת כדי לעורר עיניין ובעיקר שאין מה לקנא, כי הלא את פירסמת מיליון הודעות מסוג זה, מבלי אפילו להקדיש שניה מחשבה בנושא.. אבל הפעם היה משהו שונה. הנאום נשכח, ההודעה ניקראה ואני פשוט ידעתי- הכל זמני. תחושה מוזרה השתלטה עלי, מין עירבוב של המון רגשות סותרים-לא סותרים, מין תחושה שאני לא יודעת ממש להסביר או להגדיר אותה. אני רק יודעת שאני רואה את ההודעות המאושרות כביכול האלה, ואז אני מסתובבת לצד השני ומגלה שאותם כותבים מתוסכלים ועצובים פי 10 ממני, והכי מוזר- לא מסתירים זאת כלל. אנשים מוזרים.<</div>Fri, 24 Sep 2010 00:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12058346http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12058346http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12044287<div align="right" dir="rtl">האמת, זה כואב. לא רק כואב, גם מתסכל ומבלבל. לא הייתי בסיטואציה כזו מכיתה ו'. עד שנפתרתי מזה, היום היה לי דה ז'ווה מטורף. וזה כ"כ כאב,עד שכל מה שרציתי היה לשכב במיטה שלי, לחבק את הכרית וללחוש לעצמי שהכל זמני והנה זה עובר.. אבל הייתי בבי"ס, והנה אני צריכה להתמודד לבד. לא יודעת איך אני מסוגלת לזה, אבל כעבור שעתיים זה עבר, וחזרתי לעצמי.. טוב, זה לא לגמרי נכון. זה אפילו קצת שקר. בתוך תוכי אני עדיין הרגשתי אאוט סיידרית, כואבת ומתוסכלת. אבל המופע חייב להמשך, ואין זמן לעצירות. אז חזרתי הביתה, המשכתי בשיגרה, אחר'צ הלכתי לשבט (אה כן, הספקתי גם להצטרף לצופים בשבוע שחלף) היה כ"כ טוב, שניזכרתי למה אני כ"כ אוהבת התחלות. הכל כ"כ.... נקי, חלק. אתה עכשיו יכול להפתר מכל הדברים הרעים שעברו עליך, ולהתחיל מחדש. תמיד זה קסם לי, הדף החדש והנקי. ועכשיו, אני יושבת בבית ושומעת את קולם מהגן הסמוך. אני יודעת שיש מפגש ענק, אני יודעת שהוא במרחק של 10 צעדים מהביתי, אני יודעת שגם אחרי החופש ידברו על זה, הכל אני יודעת. ועדיין אני כבר לא כועסת עלי הורי שלא מרשים לי להסתובב בגנים ציבוריים בלילה.. בניגוד</div>Thu, 16 Sep 2010 22:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12044287http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12044287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12038598<div align="right" dir="rtl">אז יהיה טוב, ואת זה רק אני יכולה להחליט ! לא רוצה לכעוס יותר, לא רוצה להיותעצובהיותר, לא רוצה להשתפן יותר, לא רוצה לקנא יותר, לא רוצה להסתיר יותר, לא רוצה לברוח יותר, רוצה התחלה חדשה. התחלה שלי עם עצמי, שלי בלי 'מה יקרה' וה'מה יגידו', שלי, נטו, נקי, שלי בשביל עצמי בלבד . לא טוב לכם? לאצריך. לא רוצה יותר לחשוב עליכם לפני כל צעד, לא רוצה להתקע במקום רק כי אני לא אחת שפוגעת כן, אני אומרת משהו טוב על עצמי ! אחרי שראיתי כמה גועל נפש יכול צאת מבנאדם אני סופסוף יכולה להסתכל על עצמי ולהגיד 'כן, אני יותר טובה מכן, פי מיליון!' שונאת את המשחק שעד עכשיו שחקתן, וגרמתן לי להיות שחקנית *ין, אני פורשת. לכו תלקקו אחת לשניה ותרגמו לזה להראות פנאן, אני איתכן גמרתי. ואני מרגישה כזאת הקלה מטורפת. אני מסתובבת לי בבי"ס, אין אחד שמכתיב לי חוקים חברתיים ואין אחד שיגרום לי לעשות דברים שלא ניראים לי רק כדי לא לפגוע באחת שתיים שלוש. אני חופשיה. וטוב לי</div>Mon, 13 Sep 2010 19:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12038598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12038598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12026649<div align="right" dir="rtl">למה לכתוב רק בשביל לפרוק עוול, כשאני יכולה לכתוב כדי לחלוק את התחושה המוזרה-ניפלאה שנחה עלי ? מין רוגע כזה, סוג של "קמתי היום, ולמרותהכל, אני בטוחה שהכל יגמר טוב." שגם אם קרה משהו- עוד רגע וזה עובר. מין חיוך כזה שבא מאיזה מקום עמוק בתוכי, מקום שבו לא הכל מושלם, אבל הכל טוב. לפעמים אני שואלת את עצמי אם כשאתה שואל בנאדם מה קורה, מתי אתה באמת רוצה לדעת ומתי זה סתם לנימוס? בגלל טימטום שלי אני תמיד מאמינה שזה מתוך נימוס, ולכן עונה שהכל מעולה ומחייכת מין חיוך מאשר.. אבל אז אני שואלת את עצמי מה אני באמת מרגישה ולמה (שוב הפילוסוף הקטן מתעורר אצלי קצת). והאמת? הייתה תקופה מאוד ארוכה שהרגשתי שאני קצת משקרת; גם אם אפילו לא היה משהו שיכולתי לשים עליו את האצבע, תמיד ריחף שם משהו.. מעכיר. ועכשיו, כאילו משהו בא והסיר את ה"מרחף" הזה וגילה לי את השמש ביום הכי יפה בשנה. אני לא יודעת מה זה או למה הוא נזכר רק עכשיו, אבל אפילובימים שכל היום הכל לי כ"כ הפוך.. אני מוצאת את עצמי מחייכת חיוך אמיתי, ולא מבינה מאיפה באה לי כל הנחת הזאת. ואולי אני מתקרבת למקום הזה של האושר, של הקבלה העצמית, של הסיום חששות</div>Wed, 08 Sep 2010 01:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12026649http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12026649http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12018979<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה צורך עז להתנצל בפנייך, אבל אני בעצמי לא ממש מבינה על מה. אני שונאת את איך שאתה מביט בי. האם אני רק מדמיינת את המבט הזה? האם זו דרכו של המצפון להתעלל בי? האם באמת שגיתי בכך שחתכתי ככה? למה אתה לא יכול פשוט לדבר איתי, אפילו סתם להגיד לי בוקר טוב.. לא רציתי את הסיבוך הזה, אבל הרגשתי לא כנה איתך. דיברנו כל יום, הרגשתי שאנחנו ידידים טובים.. אבל אני לא יכולה ככה. אני לא בוטחת בך, ואני לא מאלה שמורחות קשר, כל קשר. ועדיין... אני מתגעגעת לשיחות עלכלום שלנו. סתם מישהו לדבר איתו, בלי יותר מידיי פוזה. אני רואה אותך במסדרון, פוגשת אותך בכיתה, נימצאת איתך במפגשים.. ויש קיר. וכשמבטינו ניפגשים הראשים מופנים לכיוון השני אוטומטית. אתה כועס עלי? למה אתה כועס? למה המצפון לא מניח לי? למה אתה לא יכול פשוט להגיד לי שלום, כמו שאתה אומר לשאנשים שאתה אפילו לא מכיר? האם היית מעדיף להיות בשקר? אני אגיד לך למה עשיתי אתזה- פעם, לפני שנתיים, עוד לפני שהתחלנו לדבר בכלל, הייתה לי חברה. קראתי לה החברה הכי טובה שלי. אני לא בנאדם שמאמין במושג "חברה הכי טובה" אבל היא גרמה לי להאמין שבאמת</div>Sat, 04 Sep 2010 01:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12018979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12018979http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12014851<div align="right" dir="rtl">התאריך הזה.. תאריך של רגשות מעורבים. קצת שמחה, קצת מבואסת, והרבה חוששת. הכל קצת חדש.. אולי קצת הרבה. הקירות החדשים, הילדים החדשים, והכל.. חדש. אהבתי התחלות, דף נקי ולבן. אבל משום מה, בינכם אני מעט מתוחה. אני לא בנאדם אטום מטיבעי, אבל הבנתי שזה הדבר שהכי ישמור עלי. חומה. מבחוץ חזקה וגבוהה, מבפנים רק מחכה שיפרצו אותה. מתוחה, מעט מבולבלת.. בעיקר חסרת ביטחון. התחלה חדשה, הא? נחיה ונראה.</div>Wed, 01 Sep 2010 21:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=12014851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=12014851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11890854<div align="right" dir="rtl">אווף, הכל בבלאגן. פעם היה לי בלוג כדי לעשות סדר. היום? הפסקתי לעדכן כי... טוב, כי לא ידעתי מה להגיד. אולי קצת סדר לא יזיק לי.. אולי תוך כדי כתיבה אבין את התחושה המוזרה הזאת עמוק בבטן. ~~~ היום אחשלי שם אקס חדש.. האקס שהיה שלך. שלא תבינו אותי לא נכון- התגברתי. לגמרי. אבל הריח הזה הזכיר לי את החיבוק שגרם לי לאהוב אותך- חזק, עוטף, מחמם. תמיד הייתי נכבשת מהדברים האלה. גם אתה, שהיה בנינו משהו, קטן, חמוד כ"כ ומושלם כ"כ.. גם ממך הוקסמתי מהמגע החם והאוהב, מהחיבוקים והנשיקות בוקר טוב.. מה לעשות- זה ממכר. והנה, אתה בדיוק שולח לי סימן שאלה במסן. באמת חבל שלא חשבתי על מיליון דולר.. או על שהכאב המוזר הזה בבטן יפסק. ~~~ איבדתי את החשק לכתוב על חיים, קיבלתי את החשק לחיות אותם.</div>Sat, 03 Jul 2010 23:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11890854http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=11890854http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11778779<div align="right" dir="rtl">אבל בחיים הכל עובר... לא? אני אעדכן מתישהו... שיהיה לי את הזמן עם עצמי.</div>Wed, 12 May 2010 16:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11778779http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=11778779http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11694719<div align="right" dir="rtl">עוד מכשול ועוד מכשול. אני אתגבר. תהיו בטוחים. אפול, אשבר, ארגיש מתוסכלת, פגועה, לא יבינו אותי.. ואחזור לעמוד. תהיו בטוחים. אני אצליח.. אני אתגבר. אני בטוחה.</div>Sun, 04 Apr 2010 13:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (לא יותר מידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=682037&blogcode=11694719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=682037&blog=11694719