http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266"לא רק שדבר אינו טוב או רע מלבד במחשבה שעושה אותו כזה, אלא שדבר אינו קיים כלל, מלבד המחשבה שמקיימת אותו" - סמואל באטלר.heCopyright 2026 Holdan. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13770537<div align="right" dir="rtl">אתם מצפים ממני לקבל פקודות בכניעה, מזה שהמציא את הריקנות. להלל את זה שנתן לי להרגיש כאב געגוע וסבל מאמץ, רק בשביל שאדע איך להעריך את הטוב. שאודה כי נבראתי שלם עם מידה לא מבוטלת של יכולת הגיון, כאשר בד בבד ניתנה לי גם היכולת לשאת במראם של אלו שאינם זכו לכך. אבל מעל הכל, אתם מצפים ממני שאעריך את מי שהעניק לי את היכולת לשמור על מוסר, כאשר מסביב המוסר גובל בין חלקי ולא קיים. אז לא תודה, איני מעוניין בכך. אני בהחלט מסוגל להבחיןבעצמי בין "טוב" ו"רע". אבל איך זה היה לפני שנחשפתי ליעד? הלוואי והייתי זוכר. הייתה משמעות כלשהי גם אז?!,בוודאות! הרי לא יתכן שכמעט עשרים שנה חייתי רק על מנת לשמור על הגזע שלי, כמו כולם. היו ערכים, וגם אנשים אחרים. אבל אולי זו טעות, ואני לא מסוגל להשלים עם זה. אוליזה פשוט מרגיש לי סתמי לחשוב שפעם היהאחרת. כיצד ניתן לשאתהמחשבה הזו? שלחיים יש תכלית אחת ומטרה אחת, רחוקה ככל שתהיה. כזו שאפשר להשיג ולהגשים אותה, ואז הכל ריק. מפחיד, עדיף להאמין מלכתחילה, כי אין כל מטרה. </div>Mon, 06 May 2013 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13770537http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13770537http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13640223<div align="right" dir="rtl">הינה עוד אבן מונחת לה בערמה. אחת מיני רבות. מגג המבנה הסביבה נתפשת לי כגוש לא מובן וחסר צורה, אך למטה אני רואה עוברי אורח, עוצרים לייד וסופקים כפיים. מתרשמים מהאלגנטיות מהצורה והדרך, משתוקקים לראות את התוצר הסופי. אני יורד למטה. חלק מסויים מתוך נימוס, וחלק אחר למעןאוכל לראות בעצמי. הם שם עדיין, חלקם לוחצים לי את היד ומחבקים, אך אניעדיין רואה גוש לא ברור. אכזבה גדולה. הלקאה עצמית, תחילה על שזה לא טוב מספיק, ולאחר מכן מתוך ההבנה שאולי נבצר מיכולתי להיות מרוצה. ואז משהו קטן משתנה בי ואני מבין הכל. הפלייה שלהם מהמצב הנוכחי, רק ממחישה כמה רחוק עוד ניתן להגיע. זה נותן לי כוח והמון והשראה לדרך. בחלום זה קצת אחרת, לשם אני אגיע.</div>Sat, 19 Jan 2013 22:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13640223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13640223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13513066<div align="right" dir="rtl">ממנה נולדת, עלייה גדלת, בחיקה תמות . מחק אשליה זו מראשך - עבורה לא באמת נלחמת, מעולם אין היא ביקשה הקרבה שכזו. את רגבייה לא טיהרת בדמך, ודבר לא שיפר את תחושותיה כאשר תקעת בה מוט ועליו מתנוסס דגל בגאווה. את המלחמה הזו, לחמת במקרה הטוב עבורך קרוביך, ובמקרה הרע עבורך. היא הייתה תמיד שם, מקבילה לכל חלומותיתך אך בד בבד גם לשאול. עורגת לתחושת שלווה, שאולי לא תגיע לעולם. מדוע שאלת? כי כך הן דרכי האדם, השמחה גורמת עצב לאחרים, ונהפוכו. והיא, תוכל לחיות רק כאשר תעזוב אותה לנפשה. לפניך, בזמנך וגם אחריך תהיה, אך אתה זילזלת במתנה זו, ובמקום לקדש אותה, האמנת שהיא מקדשת אותך, וברוב חוצפתך חשבת שאתה מטיב עימה. עם מה בדיוק ? עם מה ? אמא טבע, תזכור אותך גם כשאתה כבר ככל הנראה לא תזכור אותה, או בכלל. נראה אותך גיבור גדול עכשיו, למה אתה מסוגל</div>Wed, 17 Oct 2012 01:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13513066http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13513066http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13420991<div align="right" dir="rtl">"זה לא באמת שיר, חסר רגש אי אפשר ככה, בלי מילים,", חסר רגש? בלי מילים? בלי מילים?, הואברח כדי לא לפגוע באף אחד, הולך למקום אחר ומנסה נואשות להדחיק את העלבון. מי הם בכלל שישפטו אמנות? הם לא שמעו על הפואמות של מוצרט? בטהובן? בדם, יזע ודמעות נוצר, שלא יעליבו אותו, לא רק שהוא "שלו", אלא הוא גם עולמו שלו, וזילזול ביצירה מבחינתו הייתה שוות ערך לזילזול באדם שהוא. קצת לאחר מכן התיישב לו, כעוס, פגוע, ונרגש אךבעיקר היהבלי מילים, יושב לו ברחוב ומתחיל לנגן את המוזיקה, שרק לפני רגע פסלו ה"הם". המנגינה הייתה טעונה, חזקה ומהפנתת, כזו שגרמהלאנשיםלעצור ולהתבונןבו מנגן, בלי מילים. ניכר ברובם שאין הם יודעים האם הם אוהבים או שונאים, אך איש לא נשאר אדיש, לוטשים עיניים אל האדם שכלל וכלל לא נראה כחסר בית אך בכל זאת ישב לו וניגן לו על הרצפה ברחוב. ואז קרה דבר מוזר, אישה אחת התחילה לרקוד ומיד לאחר מכן עוד גבר. כשניה לאחר מכן, פרצה אחת הנשים מההתקהלות בבכי "סתם כי זה מרגש אותי", לפני שמישהו שם לב, נוצרה חבורה קטנה, מסביב ה"נגן הזה" כשכל אחד הגיב למוזיקה אחרת. הוא כבר לא כעס, לא היה לו מקום בראש לרגש</div>Fri, 17 Aug 2012 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13420991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13420991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13397434<div align="right" dir="rtl">מיוזע, דואב ונוטף, זה היה ללא ספק אחד הסיוטים הגדולים בחיי. הזיכרון המעורפל מטעה, אני זוכר בוודאות שיותר מפעם כבלו אותי, אך פעם אחת קמתי בבוקר וזכרתי שדווקא אני זה שקבלתי, משונה. התנאים השתנו, סוגי הסורגים, הסדים, שונה בעלילה אך תמיד באותה המסגרת ותמיד תמיד בעמדת נחיתות. לאויבים היה בסיס איתן ללא ספק, טיפשות מצידי לא לנסותלהעריך את דרגת עוצמת האויב. הסיוט היה מוחשי, כל כך אמיתי. הייתה בו מידה של יחסיות, אנשים מסביב מנסים לעזור, מושיטים יד לעזרה, אבל משהו עוצר מבעדם, סוג של כוח עליון שכמעט ולא ניתן לראותו מעורפל ע''י מסכת עשן. הם צועקים, ולופתים את גופי, קודם הראש ואזכל השאר, אבל נראה כי השד חזק מידי. החלום הזה חזר על עצמו, שוב ושוב. ניסתי לספר לחברים, קודם תמורת הקשבה, לאחרמכן תמורת כסף. אף אחד לא הסכים להאמין, והייתי חוזר לישון, בפחד ממה שכבר ידעתי שהולך לקרות. לפעמים, היה גיוון. דמיינתי שאני קם שוטף את הפנים, וזה לא עוזר, הסיוט נמשך. בעולם האמיתי אף אחד לא הצליח לעזור לי, לפרקים התחלתי להעדיףאת החברים שבחלום. יום אחד נמאס לי, נפלתי, הכאב היה כה מוחשי בחלום שיכו</div>Thu, 02 Aug 2012 23:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13397434http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13397434http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13352869<div align="right" dir="rtl">פח אשפה. לא רציתילהסתכל אחורה כשברחתי משם.פחדתי שמישהו יגיד לי "אופס סליחה, טעות שלנו, זה עדיין לא הרגע". נהוג לחשוב שאדם שבורח מדבר מה, יודע שהוא עשה משהורע.כשאני חושב על זה,ביציאתי הרגשתי מבוכה,חרטה, רצון אדיר לברוח, אדרנלין, ואף בושה. היתכן שאני חש אשמה על לא עוול בכפי? כן, הרגשתי גם אשמה מסיבה לא ברורה. יתכן כי בשל הריצה, החמצן לא מגיע למוח וכל כולי משובש ומחר בבוקר אתעורר לצלילות דעת, אך כעת כל שאני מסוגל לחשוב עליו הוא גופי הדואב המתחנן למנוחה, לצערו של הגוף, המוח הוא שנותן את הטון, והוא אומר "ברח"! (בפקודה). נלחמתי, בעיקר בשיעמום ובשיממון, בשפיות ובמוסר ולפעמים בניסיון לתקן את הפיוז השרוף בזרקור שמכוון עליי, היחיד שנועד להראות לסובבי הירוקים את פרצופי האמיתי, וכעת עולה בי רגש נוסף, הקנאה. הקנאה בחברי שמסיימים את השירות הצבאי שלהם אחרי שלוש שנים, של הצלת חיים\הגנה שוטפת על ישראל. יש עילויים, אך יש גם כאלו שגורמים לי לחשוב "את זה בטוח הייתי מסוגל לעשות". ועוד פעם האשמה הזו, האם אני אשם שלא עשיתי מספיק? הכל יכל להיות אחרת, אך בסופו של דבר הכל כבר נעשה. האם עליי להרגיש אשמה</div>Fri, 06 Jul 2012 23:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13352869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13352869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13303598<div align="right" dir="rtl">אחד הוא אני, שומע מוזיקה חזקה ברקע, שמחה וצהלה, ובצה''ל השני הוא, כמה קילומטרים משם "סתםמישהו" שמנסה להתאבד. האחד מחזיק במיקרופון, והשני בסכין. במוחם תמונות דומות. הטיול,זה שהצליח לחמוק ברגע האחרון, והשני זה שכמעט חמק. הראשון שסלל, והשני שהזדחל לו בעצלתיים במורדות ההר. אני עדיין לא יודע דבר , בינתיים המוזיקה נחלשת. תכף הכל יגמר, חשב האחד, נגיע בחזרה לבסיס. תכף הכל יגמר חשב השני, וחיוך קלוש עלה לראשונה מזה שבועיים של שתיקה על פניו. המחשבות, הגעגועים. הבית והמשפחה, האחד כמה טוב היה יכול להיות עם החסר היה שם, והשני כמה טוב לו לא היה היחיד כרגע. בעולם סוריאליסטי, אפשר היה לקרוא לזה "השלמה", בעולם שלנו נכון יותר המונח "תלוש". זה היה, הטיול האחרון לפני צה''ל אמר אזהראשון וחשב על השני. זה היה הטיול האחרון בצה''ל אמר השני וחשב על הראשון. זה היה הטיול האחרון, אמרו השניים, אחד ממרר על האדמה ואחד מתחתיה. </div>Fri, 08 Jun 2012 02:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13303598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13303598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13230134<div align="right" dir="rtl">ממרום כס מלכותו, יושב לו אדון החמה ומשקיף לו מעל כולם. "כולם נראים כל כך קטנים מכאן", השתעשע לו ביינו לבין עצמו. הכוח, אח וגיבור גדול הוא, העוצמה, אישה המתאימה לי בדיוק למידותי. שיכורמעצמו, לא הרגיש במה שמצפה לו מעבר לחלון. הוא ללא ספק עמד תמידבמקום שקל לשפוט בו את כולם, אך אף פעם לא יכל להתקרב אל האנשים הקטנים ולהבין מדוע עשו את שעשו. אין זהשינה לולמעשה, יותר מכל רצה לראות אותם מגבוה יותר, אך אוי לו, כי גילה שחסר שלב בסולם, ואדון החמה אשר היה עשוי מעץ עצמו, קיווה שבערוב הימים יוכל לקחת גופת אדם מעץ מלמטה, ולהשתמש בה כשלב, אך בשביל זה כמובן, היה צורך בלרדת אל העם - "לא בא בחשבון!". אדון החמה עומד במרפסת, המוות שהסתתר מעבר לוילון בבישנות, כבר עומד לצידו כעת. הוא לא יברח, ולא ירד למטה, "טוב מוות בצללים כאדון החמה מאשר לרדת למטה ולהיות תלוי לחסידיו של האור, אל המקום שיש בו חום ואנושיות. "לא אמות כעלוב נפש שכזה". ממרום גילו צפה אדון החמה בזריחה. הוא צחק על הטיפשים מלמטה, שנהנים ממנה כמו שהיא, מסתכלים עלייה ונפעמייםמיופיה, כשהם רחוקים כל כךולא מנסים להשיגה. הוא חמ</div>Thu, 26 Apr 2012 09:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13230134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13230134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13084518<div align="right" dir="rtl"> איש גדול בעולם קטן. איש שמן וקצת מוזר מתפוצץ מצחוק באוטובוס, הוא עומד ליד דלת היציאה האחורית למרות שיכול לשבת. כולם מסתכלים עליו במבט חושד "הוא בטח מפגר" "איזה מין בן אדם עומד כשהוא יכול לשבת?" "מי צוחק ככה סתם בלי שום סיבה אם לא מפגר". כולם מעלים השארות, ואני תוהה בייני לבין עצמי: אם הוא היה בוכה, גם אז היו חושבים שהוא מפגר? איש שמן וקצת מוזר מרקד לו בגמלוניות באוטובוס, אנשים מקפידים להתרחק, חלקם חושבים בשלב זה שהוא עוד יהרוג את כולנו, "שניה לפני התקף" הוא לא מסתכל שמאלה או ימינה, רק בוהה בחלון ונהנה מהחיים, כל השאר מודאגים. כולם חוץ ממני, וגם ממני שתוהה לעצמי: אם הוא היה מפרכס, גם אז מי שלא יכול לעזור היה שומר מרחק? איש שמן וקצת מוזר נמצא במקום כלשהו בעולם, אני כבר ירדתי מזמן מהאוטובוס. שאר האנשים שנתקלו בו הרגישו שלל של רגשות שלילים כלפיו, מבלי באמת להכירו. הם בזים לו ומודים לאל הטוב, שעשה אותם "רגילים". בד בבד, הם בוכים ומיבבים על חייהם הקשים, הפרנסה הקשה, הבעיות עם הילדים. כל אחד בתחומו, בוכה על צרותיו. ובמקום אחד בעולם, יושב לו איש שמן, וכבר לא ממש</div>Fri, 02 Mar 2012 12:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13084518http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13084518http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13007484<div align="right" dir="rtl">אני כבול ללא אזיקים,עירום כאשר כל בגדי עליי הולך ללא כל תחושה או פקודה שהמוח נותן לגוף, ובאופן גורף חסר דופק בעליל משפט, עוד רגע ויחרצו את גורלי,התוצאה ידועה מראש כי החוקים שבאורם גדלתי מסתתרים בצילה של חוקת הפוסק המקומי כאמור, לא הופתעתי כאשר ציוותוני תחת אל הילל בן שחר. מחתת לכנפי השאול, חיפשתי נקודת אור שתעיר את דרכי בעייני ובכל יום כשלתי. האנשים אשר סבבו סביבי, ביקשתי להדחיק כל קשר אליהם. פוחזים מכל הסוגים, בעלי אומץ אך חסרי שפיות, כאלו שהדרך לא אבדה להם, המפה הובילה אותם בדיוק למקום בו דרכו כפות רגלי. ביום ההוא, ארור וללא מנוח, שבו הבנתי בדיוק לאן נפלתי, נפלה גם תקוותי, ועל הארץ שכבתי, ושם, במקום הכי נמוך, ראיתי את ההשתקפות שלי. מלנכולית, לא מוכרת, זקה וחיוורת, זה בהחלט הייתי אני. מעולם לא שמתי לב לאגם הזה בתחתית בגיהנום. לראשונה מזה שנתיים וחצי האגם החזיר לי מעט מצלילות דעתי. חיש מהר טבלתי לי שם, בטרם ישימו לב קמתי נקי וטהור, לא רק שאף אחד לא זיהה אותי, איש אפילו אינו ראה אותי. לגיהנום שער כניסה אחד, שהוא גם שער יציאה אחד בלבד. אליו מועדות פני. התחלתי לרוץ ל</div>Fri, 20 Jan 2012 12:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Holdan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=678266&blogcode=13007484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=678266&blog=13007484