http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667heCopyright 2026 יאסון. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11936477<div align="right" dir="rtl"> "כן,אני עוזבת אותו בשבילך," אמרה בלחישה והתקרבה אליו, מושיטה יד ללטף את לחיו הדוקרנית. "אותך אני אוהבת. אתה זה שאני רוצה. היחיד. וחוץ מזה שאתה הרבה יותר חתיך," הוסיפה במשיכת כתף אגבית," מה זה חתיך. שווה בטרוף... רק לראות אותך בלי חולצה..." הוא מצידו, לא יכל גם להימנע מכך וליטף הוא גם את לחייה, מביט אל תוך עיניה המדהימות. מרגיש ונותן להרגשה, להבנה הנהדרת הזאת למלא את כל כולו. מבין ומשלים עם ההבנה הזאת, מפנים אותה-למרות כל התסכול, הכעס, האכזבה והתיעוב העצמי וההדדי- הוא אהב אותה ככ... הוא לא יכל שלא... זהו ייעודו וגורלו, כמו גם ייעודה וגורלה ודבר אחר לא ישנה זאת. הוא היה האחד והיחיד, המלך והנסיך, האל הבלעדי והיא- לב ליבה של הממלכה בה שלט ביד רמה. הסיבה והתוצאה והכל הכל- למענה. בחיוך יכל לראות איך גם החיוך שלה הולך ומתפשט על פניה המתוקות. החיוך המדהים הזה שלה... ו</div>Sun, 25 Jul 2010 13:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11936477http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11936477http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11936466<div align="right" dir="rtl"> פריחה !!! אהובתי, לאחרונה אהבתי אלייך הופכת לנואשת יותר ויותר... הקרניים הסגולות</div>Sun, 25 Jul 2010 13:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11936466http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11936466http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11694693<div align="right" dir="rtl"> את לא אמיתית. זה לא יכול להיות. שנים של בדידות יקרות ערך, מקודשות, מייסרות, שנאספו ונאגרו יחדיו בעמל רב מנשוא לכדי אלומה זוהרת וייחודית משל עצמי מתפוררות, מתנפצות לי אל תוך ההזמנה המפתה שבהוויה היומיומית במחיצתך. מתיקות זרה. שייכות מוזרה. זה לא אני. לא ולא. אלו הם לא החיים שהתמכרתי אליהם. אבל את כה חמה למראה ובלתי מוטלת בספק ומשום מה אני אכן מתפתה ללטף את החלום. ואת אכן כאן - גופך הענוג מטיל צל שמתארך, הולך ותופס ממשיות ככל שמתמלא היום. מפורר בקלות את רצוני המחליד מאבק של שנים, שכבות על גבי שכבות של אכזבות והטעיות פוחזות, סוררות וממרות. אני נאבק בעצמי. מגרש את החשיכה שבי ושולח יד לאחוז בליבך הלבן כשלג, להתפתל סביב דמותך הנוצצת ככוכב מורה-דרך ולרקוד איתך את מחול התקווה שמעולם לא הייתה מנת חלקי באמת, משתוקק להתמזג לכדי ישות אחת עם כל מה שאת - נפשך, עתידך - בוהה כמכושף באגמי עינייך, שבוי כל כך בגבעות חיוכך וחושב לעצמי- זאת היא מולדת ראויה.מהרהר- אולי הפעם זה נכון. אולי סוף סוף זה קורה ואת אכן כאן ואת אכן שלי ואני אכן שלך, כל כך כל כך ושנינו שפויים. שלווים. מוצא</div>Sun, 04 Apr 2010 12:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11694693http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11694693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11635384<div align="right" dir="rtl"> ראיתי אותך מגיחה אל תוך עולמי עשרות פעמים. עינייך אומרות אהבה, הליכתך-גאווה. שפתייך מבקשות תשוקה וליבך-קרבה.שיערך הזהוב מתנודד קלות ברוח הסתיו העצוב. עינייך הירוקות-אפורות מספרות על עולמות אחרים, זמנים טובים יותר. אפשריים. תקווה שלשם שינוי לא תהא מאוסה. ברוכה בבואה. הכל יראה אחרת באותם עידנים קסומים, מופלאים... גלקסיה חדשה תתפרש למרגלותיי... התעלות ריאלית לחלוטין... ובאותם חזיונות לא-מוגשמים, חלומות בהקיץ לא-לי, את ניגשת אליי וכל קומתך אומרת אצילות, מקדישה לי אתחיוכך ואת עולמך, מכפרת על חטאי העבר ופשעי העתיד, מכפרת על כל האכזבות כולן, על כל הדמעות הארורות כולן, על החורבן עצמו והשבר בכבודו, על כל מה שנעשה ומה שיעשה,במחווה אחת ויחידה, תמימה, של קידושין... ואוהבת אותי כל כך... ושלי כל כך... והנה, כך, לפתע פתאום, כאילו שר הגורל האמיתי לועג לשאיפת חיי העלובה, המלקה, בניגוד לכל הציפיות ולמרות כל הסיכויים הסבירים כולם- באמת הגעת... ועכשיו-מה אני אמור לעשות עם זה? "שובי שוב למחוזות דימיוני- ואשכון איתך שם לבטח, הערפילים לא יקחו אותך שוב, והאמת לא תתנפץ אל קירות חיי. </div>Mon, 08 Mar 2010 11:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11635384http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11635384http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11627243<div align="right" dir="rtl">היא אף פעם לא הבינה באמת מה היה הקטע הזה של בני אדם עם ים. מבחינתם זו סתם עוד שלולית גדולה. ההתגודדות האנושית הזאת סביב מאגר מים טבעי כזה או אחר היתה דבר שנשגב מבינתה, חסר טעם בעליל.יש לכם מים בבית, אנשים, מלאו אמבט והשתכשכו להנאתכם. למה כולם צריכים לראות את כל מפלי השומן האלה או את פרוות הגב שלכם?אם כי נאלצה להודות שאכן היה דבר מה מעניין באורבניות האפורה,המכוערת להפליא הזאת, המתנגשת בקו החוף הפראי הזה.נו,מילא.. ברומא- היה רומאי ועל חוף הים- היה נודיסט. אז היא השתרעה להבעצלתיים, אפוא,על המגבת, גופה בוהק בשמן שיזוף, מקושט בביקיני קטנטן, ורוד, עיניה מכוסות משקפי שמש שחורות, בלתי חדירות, מנערת אגב כך את תלתליה הזהובים משארית המים שדבקו בהם.היא הסתכלה ימינה ושמאלה, נשענת על מרפקיה, והציד החל... שמן מידי.רזה מידי.גבוה מידי.יפה מידי.מאולף מידי.מאולץ מידי.מבוגר מידי.צעיר מידי... יש להיות קפדנים, הזכירה לעצמה ועם זאת- בררנות יתר תוביל לכך שהיא תחזור לביתה שוב בידיים ריקות. ואת האמת? ממש אין לה כח לנזיפה נוספת. אחרי הכל, היא הייתה האחרונה מבנות כיתתה שנותרה ללא בחירה. ואז-ראתה או</div>Thu, 04 Mar 2010 18:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11627243http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11627243http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11626963<div align="right" dir="rtl"> הוא קרב אליה לאט, תווי דמותו התמירה מתמזגים לה באופן מושלם, קסום כמעט, עם החשיכה המתערבלת סביבה. ידיו, גזעים של עצים בפני עצמם, חזה הבטון שעיצב את גופו לכדי מסה של שרירים רוטטים, מצפים ופניו... פניו היפות... 'והכל בגללי...' ,חשבה, מוחמאת. "לא". אמרה. הוא חייך. ' החיוך המקסים הזה. המתוק הזה.' "מה לא ?", שאל כלא מבין, מתישב לידה על המיטה, מלטף את גב כף ידה. "לא. אני לא רוצה." השפילה את ראשה. "למה לא ? לא הגיע הזמן כבר ? דיברנו על זה...", המשיך לחייך, ידו מזדחלת לה במעלה ידה, אל מרפקה, אל כתפה... במורד חזה... השנייה במעלה רגלה... כאילו היו בעלות חיים משל עצמם... והוא עצמו קרוב כל כך... נשימתו על לחייה הסמוקות, החמות כל כך... היא התכווצה, מתכנסת לתוך עצמה, מנסה להרתע. "אני מפחדת..." "זה בסדר, גם אני...", הרגיע אותה, מתחיל להתעסק בכפתורי חולצתה. חולצת הכפתורים המשובצת כחול וירוק. אמא קנתה לה אותה. אמא. אבא. הם יכעסו. "די...", מלמלה, אדישה למגע ידו. "מה די ?", שאל בשקט, כבדרך אגב,לא ממש מתעניין, עוסק בשלו. "די, בבקשה..." "למה, חמודה שלי ? זה בסדר,</div>Thu, 04 Mar 2010 16:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11626963http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11626963http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611877<div align="right" dir="rtl"> "איפה חנית?" פלטה בין נשיפה לנשיפה. ללא ספק ההליכה הקשתה עליה את הדיבור."חניתי? אני לא מבין...""איפה החנית את האוטו שלך, אדיוט?! אתה אמור לקחת אותי הביתה, לא?! לא אמרת שאתה רוצה להשקיע בי? לתת מה שעושה לי טוב? ואל תגיד לי שאין לך אוטו בכלל! עכשיו אני מסתובבת והולכת, אין לי זמן לבזבז על ילדים קטנים שלא מחזיקים אפילו אוטו!""אה!" ההבנה ניצתה בפניו והוא הביט סביבו. ימינה ושמאלה לסירוגין. הוא גירד בראשו וניסה נואשות להיזכר."הנה- שם!" קרא בשמחה והצביע לעבר אחת הסמטאות, לא הרחק מהם, מספר דקות משם."למה שם?",נזפה בו,"למה לא יותר קרוב לחוף? למה אני צריכה ללכת את כל זה עכשיו? לא מספיק שאני עושה לך טובות בלי סוף? נתתי לך לקנות לי קפה! נותנת לך לקחת אותי הביתה! ועכשיו גם ללכת את כל זה?""אני מצטער...",ניסה להצטדק,"לא היו חניות פנויות... את יודעת איך החוף בתל אביב בקיץ...""בחיי,אתם...",סיננה ופסעה לכיוון שהצביע עליו,"נו! יאללה! אין לי את כל הזמן שבעולם! יש לי עוד מיליון דברים לעשות היום!" ואז- כך, לפתע פתאום,הבין מה היתה המשמעות של הדפיקות המהירות בליבו. הוא התרגש עד לאין שיעור. זה קורה! זה ב</div>Thu, 25 Feb 2010 19:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11611877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611822<div align="right" dir="rtl"> היא הושיטה יד לתיקה האפור, המחורר והמלוכלך, הוציאה סיגריה מגולגלת ומצית זיפו חבוטה, ממוללת אותה באצבעותיה השמנמנות, מושכת באפה בקולניות ויורקת ליחה לצידה. היא הדליקה אותה ותוך רגע אחד עשן מחניק אפף את שניהם. הוא השתדל בכל מאודו שלא להשתעל, למרות סלידתו ארוכת השנים מנושא זה, שלא תעלב, שלא תכעס ושלא תלך לו עכשיו, משהיה כל כך קרוב... 'צריך לתת לה להרגיש נינוחה. בטוחה. היא מוצאת חן בעיניי.' שינן לעצמו שוב ושוב. "יש לזה ריח טוב",שיקר,"מה זה?""מה זה כבר יכול להיות, טמבל?",רטנה,"זה גנג'ה. גראס. נראה לך באמת שאני יעשן את הזבל שמוכרים בארץ הזאת?! אני? רק טבעי אני!""אה." פלט בעצבנות והביט סביב במהירות, מוודא שאף צבעתכלכל חבוש כובע כחלחל לא התגנב לשדה ראייתו בלי ששם לב."כן, אני רק חומרים טבעיים. לא מתקרבת לזבל הזה, כמו כל דבר אחר במדינה הזאת ובאנשים האלה. רק זבל מסביבי...""אני מניח...""מניח מה?""שאת צודקת...""בטח שאני צודקת.העולם היה מקום הרבה יותר טוב אם היו בו רק אנשים כמוני.""לא היית משתעממת מזה?""משתעממת?! מה פתאום?!הייתי מתענגת על זה, לראות את עצמי בכל מקום, בלי לריב, בלי שיציקו לי, שיד</div>Thu, 25 Feb 2010 19:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611822http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11611822http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611576<div align="right" dir="rtl">היא עלתה מן הים ולו על מנת להשליך חול נוסף על מדורת תשוקותיו. המים נטפו ממנה והלאה, אפילו הם סולדים ממגע עורה החשוף, המטונף. עור כזה, שאפילו האוקיינוס הגדול מכולם לא יוכל לשטוף. עור כזה אפל, שאפילו השמש הזוהרת מכולן לא תוכל להאיר. כה אפל היה... דשדושה המסורבל בינות לגלים דומה היה לאגדה עתיקה על מפלצת מעמקים שהגיחה מעולמות אחרים, גדולה, מכוערת ושמנה... הוא ניגש אליה מהסס, חושש. "איך קוראים לך?" שאל. "לי?" שאלה בחיוך, חושפת שיניים שחורות-צהובות,כגופה הנרקב של דבורה זקנה."ולמה אתה רוצה לדעת?" "סתם,"ענה ומשך בכתפיו,"סתם חשבתי לעצמי שבגלל שאני כאן לבד ואת כאן לבד נוכל ללכת לשתות יחד איזה קפה...את יודעת...לא בריא להיות לבד..זה משעמם..." הוא ניסה לחייך אליה את אחד מחיוכיו הביישניים,אבל במקום זה שלח אליה את אחד ממבטיו הנודעים-המפוחדים... היא אמדה אותו במבטה שלה, המזלזל, המתנשא, אומדת אותו מכף רגל מטופפת בעצבנות ועד לשיערות ראשו הדלילות, המדובללות. היא גיחכה למראה עיניו המתרוצצות הנה והנה בחוסר נוחות. "למה לא,"אמרה לבסוף,"ניתן לך לפנק אותי קצת... גם ככה שכחתי את הארנק בבית..." הוא חיי</div>Thu, 25 Feb 2010 17:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11611576http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11611576http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11589674<div align="right" dir="rtl"> בליל הריחות, השפות והפרצופים מעביר אותי על דעתי: גברת זקנה שמבקשת מהרוקח הממושקף באיטיות מורטת עצבים, נצחית ומתסכלת לממתינים המשתעלים מאחוריה, סוגדי השעון האלה, שירעיף עליה מכל טוב מרכולתו וגם קצת מהכדורים הכתומים האלה ומהנוזל הכחול הזה, נראה איך הוא... בחור שצעיר כשם שהוא חצוף ויהיר, שמתמקח עם מוכר הסיגריות על שקל אחד פחות. מה זה יעזור לו ? בחיי, אפילו מסטיק בזוקה עולה יותר היום. מלצרית צעירה עוד יותר ממנו מפלבלת בעיניה לעומתי במבט של מי שעייפה כבר מעולמות שאני עצמי טרם שמעתי עליהם כלל, גילה בטח מחצית מגילי. מעניין אם היא תסמיק כשאחייך אליה... 2 קוטרים נרגנים אפורי שיער בטוחים שאם היו נותנים להם לנהל את הממשלה ואת "אגד", העולם היה מקום הרבה יותר נעים לחיות בו, משיח או לא. 2 נשים מצועפות בשביסים מתלוננות האחת בפני השנייה על השלישית שכלל לא נוכחת שם כדי לזכות במשפט צדק וסניגוריה ראויה לשמה לכל הדעות, אלוהים או לא אלוהים. נהג משאית שמן ושעיר שואג פקודות לסבל הרזה והמגולח שלו, ובחור נאה לוחש מחמאות לבחורה היפה שלו, מערכות יחסים על כל סוגן... ובתוך כל התוהו ובוהו הזה, מלחמת</div>Sun, 14 Feb 2010 16:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (יאסון)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=677667&blogcode=11589674http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=677667&blog=11589674