http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268בנסיון למצוא איזון..heCopyright 2026 Virginia. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/68/52/67/675268/misc/19990815.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=12734213<div align="right" dir="rtl"><p>שלום, אני גלי ואני לא בסדר.</p> <p>אם תפגשו אותי ברחוב ותשאלו מה שלומי - וודאי אלבש את החיוך הכי מקסים שיש לי ואומר "הכל בסדר, מה קורה?"</p> <p>גם אם תתעקשו ותשאלו איך הבריאות, החיוך שלי לא יוותר וישקר לכם ש"מסתדרים. לאט, לאט. הכל בסדר"</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני כחודש נפלה הפצצה. הענן השחור שמלווה אותי מגיל 12 - יומיים לפני הבת מצווה שלי, ליתר דיוק - התחיל להוריד גשם. מה גשם? מבול. ברד.</p> <p>וזה לא שלא שמעתי את התחזית. וזה לא שלא התקרר קצת לפני. אבל למכה הזאת לא הייתי מוכנה. אין מעיל מספיק גדול לעטוף אותי בקור הזה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום, חודש אחרי, או 16 שנים אחרי, תלוי מאיפה מתחילים לספור, היתה לי הבנה. סבתא שלי, שתהייה בריאה, לא סובלת ולו מסיבוך אחד של המחלה הארורה הזו. כבר 50 שנים היא חולת סכרת - וכלום. טפו, טפו, טפו. תמיד אמרתי שאפשר לכוון שעון לפי זמני הארוחות שלה. אמא שלי תמיד התלוננה שהיא אובססיבית לגבי אוכל. נכון. הכל נכון. האישה הזאת לא נתנה לסכרת לנצח את הגוף שלה. רק את הנפש. סבתא שלי התנוונה. היא לקחה את הסכרת במשרה מלאה. הסכרת ניהלה לה את החיים. מתי אפשר לצאת, מתי צריך לאכול, הכל. הסכרת ניצחה אותה וסבתא שלי לבשה את תדמית ה"חולה" בכבוד ובאדיקות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום זה זמנים אחרים. הסכרת לא מנהלת אותך, אתה מנהל אותה. ואם אתה מסתובב עם משאבה - העולם קטן עליך. אתה קובע את השעה שאתה קם, את השעה שאתה אוכל, אתה יכול לאכול מתוק, לנסוע להודו, הכל. אני לא נתתי לסכרת לנהל אותי. למעשה, לא נתתי לה מקום בחיים שלי. אני התעקשתי לחיות חיים רגילים, שמתי את הסכרת בצד. אני לא אהיה "חולה" כל החיים שלי כמו סבתא שלי. אני לא אוותר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואז הסכרת ניצחה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היא באה ואמרה "שמת אותי בצד? רצית לשכוח אותי? אין בעיה. נראה אותך שוכחת אותי עכשיו" והתחזית השתנתה ממעונן חלקית לגשם מקומי. והרופא עיניים אמר "יש לך רטינופטיה סכרתית בלתי משגשגת" ואני אמרתי "טוב, בוא נשים את זה בצד" והרופאת משפחה אמרה "יש לך לחץ דם גבוה וכולסטרול גבוה" ואני אמרתי "טוב, אני צעירה, זה רחוק ממני" ושמתי את זה בצד. ולאט לאט השמיים הקדירו. והנפרולוג אמר "עוד 6-7 שנים, דיאליזה". ואז ברד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ושום דבר לא בסדר. אני לא בסדר. סבתא שלי נהפכת לנכה מול העיניים שלי. הגב שלי שבור וכואב כבר 9 חודשים אחרי תאונת דרכים. ההמוגלובין A1C שלי עומד על 10 נקודה משהו. הלחץ דם לא יורד גם עם תרופות. אני משתעלת ומקיאה על בסיס יומי. הדיאטה דלת הנתרן-פחממות-חלבונים-כולסטרול החדשה שלי דואגת להשאיר אותי בשירותים שעות נוספות. אני עייפה וחלשה מכדי לעשות משהו שכולל הליכה של יותר מעשר דקות או עירות מעבר לשעה 10 בלילה. הכליות שלי בדרך לגן עדן של כליות. אה, ואמא שלי לא מדברת איתי. היא כמובן טוענת שאני לא מדברת איתה, אבל האינטרקציה האחרונה שהיתה לנו נגמרה בשליחת SMS מצידי שאומר "אמא, ממש פגעת בי. איך את יכולה להגיד עלי דבר כזה? את לא מכירה אותי בכלל?" ומאז לא שמעתי ממנה. גם לא כשגילו שהכליות שלי לא מתפקדות כמו שצריך. גם לא כשהמצב של סבתא שלי התדרדר. ונמאס לי לשחק איתה משחקי כבוד טיפשיים. ונמאס לי להתאכזב ולהפגע ממנה...</p> <p>&nbsp;</p> <p>שלום, אני גלי. כשאתם רואים אותי ברחוב, בבקשה, אל תשאלו מה שלומי.</p> <p>הכל בסדר.</p></div>Wed, 07 Sep 2011 22:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=12734213http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=12734213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11964599<div align="right" dir="rtl"><p>אני מתחילה לחשוב שבחיים כבר לא אמצא איזון.</p> <p>לא בחיי, לא בנפשי ולא גופי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אפילו האנשים הקרובים אלי ביותר חלוקים בדעותיהם עלי. חלקם אומרים שאני חזקה, יותר חזקה מהרוב. חלקם אומרים שאני חלשה, עדינה שברירית - שאיני יודעת להתמודד.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז מה אני באמת? אני כבר לא יודעת...</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשגיליתי עכשיו שהתלונה שלי "הלכה לאיבוד" איפושהו בין המשטרה לפרקליטות, התחלתי לבכות. הייאוש הציף אותי, ידיי עדין רועדות, ושוב אני מוצאת את עצמי בלי כוחות להתמודדות עם העולם שנמצא מחוץ לדירה שלי. לעבודה כבר לא אלך היום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מצד שני, אני לא מוכנה לוותר. אני לא מוכנה לוותר לו. לא עברתי את כל זה לחינם. אנשים אומרים לי שאני את שלי עשיתי, שכבר "ניצחתי" בקרב מולו. אני לא מסכימה. אני אנצח כשהוא יבוא לדין ולא דקה אחת לפני. אני לא אתן לתיק הזה להעלם. אעשה מה שצריך. דיברתי עם הפרקליטות, דיברתי עם המרכז לנפגעות, דיברתי עם המשטרה. אם יש צורך אני אלך לכל אחד ואחד מהמקומות האלו עד שימצאו את התיק שלי. אני לא אוותר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ומותר לי לבכות. מותר לי לרעוד ולהתייאש. זה לא אומר כלום. התחלתי משהו ואני מתכוונת לסיים אותו. חזקה או חלשה. לא אכפת לי להשבר - זה לא כאילו באמת התאחתי מתישהו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מותר לי לבכות. זה לא אומר שאני צריכה לוותר.</p></div>Sun, 08 Aug 2010 13:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11964599http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11964599http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11940051<div align="right" dir="rtl"><p>הגעתי אליך אחרי 10 שנים של חרדות נוראיות מרופאי שיניים.&nbsp;</p> <p>כבר קבעתי תור לטיפול בהרדמה כללית, כי הפחד גבר על ההגיון, אבל כולם המליצו עליך ואמרו שאתה רופא ממש טוב. אמא שלי היתה מטופלת אצלך, אבא שלי, אח שלי, גיסתי... כולם.</p> <p>הגעתי עם אבא שלי, ילדה בת 27, רועדת, מפוחדת, דומעת. היית מאוד עדין וסבלני איתי. הלכת איתי שלב שלב. נתת לי לרעוד ולבכות והרגעת אותי. בטיפול הראשון שעשית לי, צחקת עלי שאני מרעידה לך את הכיסא.&nbsp;</p> <p>אחרי כמה טיפולים, שכנעת אותי לבוא לבד, בלי אבא שלי, בכל זאת, ילדה גדולה. היית תומך, קשוב. היית אבהי.</p> <p>אחרי חודש כבר הפסקתי לפחד כשבאתי אליך. עדיין טיפה רועדת, עדיין לחוצה, אבל הרגשתי בטוחה. סמכתי עליך בכל מאודי.</p> <p>אחרי שכל הזמן התעקשתי לא לדעת איזה טיפולים אתה עושה לי, הגעתי למצב שאני נכנסת לחדר ומודיעה לך שאני מוכנה לעקירה. אני. הכנת מהר את מה שצריך לפני שאתחרט. חיבקת אותי, עודדת אותי, נגעת בי הרבה, בצורה "סחבקית" שכזאת. בצורה אבהית.</p> <p>סיפרת לי על הילדים שלך. יש לך בת בגילי, סיפרת לי בגאווה עד כמה היא חכמה ומצליחה. סיפרת לי בתסכול על בנך הצעיר והמרדן. סיפרת לי בעיניים נוצצות על הנכדה שלך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בפעם האחרונה שבאתי אליך אמרתי לך שאני גאה בנו על ההתקדמות שעשינו. באמת הייתי גאה. סיפרתי לכל מי שמכיר אותי שאני הולכת לרופא שיניים בלי הרבה חרדה. אני, שכמה חודשים קודם לכן לא הצלחתי לקרוא ספר רק כי היו בו תיאורים של טיפולי שיניים. אני, שלא הייתי מסוגלת לנהל שיחה על שיניים מבלי להתחיל לבכות.</p> <p>ואז, שמתי לב שאתה נוגע לי בחזה "בטעות" יותר מידי פעמים. עשית לי סתימה שלא כאבה, אבל לא הפסקת לגעת בי, כאילו כדי להרגיע אותי, אבל לא הייתי לחוצה. ליטפת אותי, צבטת אותי בחביבות. לא הורדת ממני את יד ימין, גם בזמן שיד שמאל ניסתה לארגן את כל הציוד (כי אסיסטנטית - אין לך).</p> <p>בסוף הטיפול התחלת לדבר על השפתיים שלי. אמרת לי שיש לי שפתיים עבות ויפות, כמו שלך. הרגשתי שלא בנוח. אמרתי שלאמא שלי יש שפתיים דקות, שלי יש את השפתיים של אבא שלי. רציתי ללכת. המשכת לדבר על השפתיים שלי, דחפת לי מראה ליד ואמרת לי להסתכל עליהן (תודה, אבל אני יודעת איך השפתיים שלי נראות). ביקשת שאתן לך נשיקה. רציתי לברוח. להעלם. להקבר באדמה. הרגליים שלי נשארו משותקות. שיכנעתי את עצמי שהכל תמים פה, אני סתם היסטרית. הרי אתה סבא. הבת שלך בגיל שלי. אתה מכיר את כל המשפחה שלי..</p> <p>נתתי לך נשיקה על הלחי. נתתי לך נשיקה על הלחי ושנאתי את עצמי.</p> <p>לך זה לא הספיק.</p> <p>"את לא יודעת לנשק" אמרת לי. תפסת את הפנים שלי ונתת לי נשיקה על השפתיים.&nbsp;</p> <p>שלחת ידיים ו"חיבקת" אותי חזק.</p> <p>שברת אותי.</p> <p>הידיים שלך טיילו נמוך מידי על הגוף הקפוא שלי. להעלם. לברוח. להקבר. הכל רק לא לעמוד פה.</p> <p>חייכתי אליך בנימוס (למה????). הובלת אותי למשרד שלך. התיישבת ליד המחשב, ליטפת לי את היד, וקבעת לי תור לשבועיים אחרי. "שיהיה לי זמן להתגעגע שליך" אמרת והמשכת ללטף אותי. להתאדות. להעלם. להתעורר. רק לא להיות פה.</p> <p>"בואי, תני לי נשיקה" אמרת.</p> <p>למה לא הלכתי? למה לא סירבתי? למה נתתי לך להמשיך? למה האדמה לא פצעה את פיה ובלעה אותי?</p> <p>תפסת שוב את הראש שלי וניסית לקרב אותי אליך, התנגדתי טיפה, מלמלתי משהו. שוב נישקת אותי על הפה.</p> <p>"טוב, להתראות" אמרתי בנימוס ופניתי לצאת. אני שונאת את עצמי.</p> <p>באת אחרי ושאלת "מה זה?" והתכופפת ללטף את הקעקוע שליטפת בפעם שעברה, כשעוד חשבתי שאתה בנאדם טוב, *אבהי* (איך שהמילה הזאת מחלחלת אותי כל פעם מחדש).</p> <p>"מתי הספקת?" ליטפת לי את הרגל. מתי הספקתי? לפני שלוש שנים, שזה בערך שנתיים ו9 חודשים לפני שהכרתי אותך. הקעקוע הזה לא חדש לי. הוא לא חדש לך. אל תלטף אותי!!!</p> <p>ואז קמת ושוב חיבקת אותי. מרשה לידיים שלך "ליפול" על התחת שלי. שוב. להעלם. להתאדות. להקבר. רק לא להיות פה.</p> <p>ניסית שוב לנשק אותי. סובבתי את הראש (עם כל הקונוטציות שזה מעלה בי), אז בתמורה, ליקקת לי את האוזן. להעלם. למות. למות. למות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אמרתי לך להתראות בנימוס והלכתי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אמרתי לעצמי להתאפק. לנשום עמוק. להגיע לאוטו. אסור להתפרק אפילו צעד אחד לפני.</p> <p>&nbsp;</p> <p>להעלם. להתאדות. לברוח. למות. להבלע באדמה. לטבוע. הכל. הכל רק לא להיות פה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו אנחנו חודשיים אחרי. אחרי התלונה במשטרה. אחרי העימות, כשהסתכלת לי בפנים ואמרת שלא נישקת אותי על השפתיים. אחרי שאמרת לחוקר שלא נגעת לי בחזה, אלא ב"שורש הצוואר". אחרי שהצלחתי לצעוק עליך (כי כל כך פחדתי להיות מנומסת).</p> <p>חודשיים אחרי, כשהתיק בפרקליטות, ואתה פועל בקליניקה שלך כרגיל (עכשיו כבר יש לך אסיסטנטית?). כשלי העלו את מינון הכדורים כי נכנסתי לדיכאון קליני.</p> <p>&nbsp;</p> <p>חודשיים אחרי, אני עדיין שואלת "איך יכולת?"</p> <p>&nbsp;</p> <p>להעלם. להתאדות. לברוח. לטבוע. להבלע. למות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>למות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>(אבל אומרים שכתיבה מרפאה)</p></div>Tue, 27 Jul 2010 01:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11940051http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11940051http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11812355<div align="right" dir="rtl"><P>בקשו מגלי שתלמד אותם לצחוק</P> <P>כשכל מה שהיא עושה זה לשתוק.</P> <P>בקשו מגלי שתלמד אותם לזכור</P> <P>כשהיא רק רוצה להשאיר הכל מאחור.</P> <P>בקשו מגלי שתלמד אותם לבכות</P> <P>כי את זה היא יודעת לעשות.</P> <P>ובלי הרבה מילים,</P> <P>בקשו ממנה לחיות.</P> <P>ומה עכשיו?</P> <P>&nbsp;</P> <P>הם מתדפקים על דלתה אחד אחד</P> <P>ההוא שאיבד אב, אם או אח, ההוא שנשאר לבד.</P> <P>הם מחפשים בה את הכוח, את התשובות</P> <P>והיא מחזקת אותם ומחיה אהבות.</P> <P>עומדת איתנה ומשיבה אותם לדרכם</P> <P>אך לעולם לא ממשיכה לצעוד לידם.</P> <P>&nbsp;</P> <P>חתולי רחוב פצועים מוצאים דרכם אליה</P> <P>שתאספם אל ביתה, אל בין ידיה</P> <P>שתצילם, תאכילם, תשקמם</P> <P>אף שאינה אוהבת אותם.</P> <P>לעולם לא תשאירם בגפם.</P> <P>לא תעזוב אותם שימצאו את מותם.</P> <P>&nbsp;</P> <P>ומי יציל אותה?</P> <P>מי יחזירה לדרכה?</P> <P>&nbsp;</P></div>Thu, 27 May 2010 20:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11812355http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11812355http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11667132<div align="right" dir="rtl"><P>אחרי המלצותיה החמות (והחוזרות) של תומרותם, החלטתי לשים פעמיי לכיוון מרפאת הסכרת שלי ולבקש שיחליפו לי את האינסולין מקצר (Humulin R) לקצרצר (Novorapid). ההחלפה בוצעה והחל מיום חמישי האחרון, אינסולין קצרצר זורם בעורקי (בערך). חמישי - שישי - שבת בולו (מלשון "ביליתי אותם". עברית שפה קשה) בהיפויים מאסיבים וראשון התחיל ב 4 שעות במרפאה סכרת.</P> <P>אין לי תלונות. האינסולין החדש משפיע אחרת על הגוף, אבל ככל הנראה הספיגה שלו הרבה יותר טובה - מה שיוריד במינונים. אז בנתיים זו תקופת הסתגלות. נסיון להבין מה המינונים שאני צריכה. אני מרוצה. המצב הולך להשתפר.</P> <P>&nbsp;</P> <P>תגובות יתקבלו בברכה (כולל תיקונים לכמות הפחמימות המשוערכת שלי)</P> <P>&nbsp;</P> <P>&nbsp; <COLGROUP> <COL width=69> <COL width=64> <COL width=269> <COL width=73> <COL width=81></COLGROUP> <B><FONT color=#000000>22/3/10</FONT></B><B><FONT color=#000000>סוכר</FONT></B><B><FONT color=#000000>אוכל / ספורט</FONT></B><B><FONT color=#000000>פחמימות</FONT></B><B><FONT color=#000000>אינסולין</FONT></B><FONT color=#000000>09:45</FONT><FONT color=#000000>189</FONT><FONT color=#000000>לחמניה לבנה גדולה</FONT><FONT color=#000000>60-70</FONT><FONT color=#000000>מושהה7 </FONT><FONT color=#000000>13:00</FONT><FONT color=#000000>176</FONT><FONT color=#000000>סלט + טחינה + לחמניה שחורה + ביצה קשה</FONT><FONT color=#000000>50</FONT><FONT color=#000000>מושהה 8</FONT><FONT color=#000000>15:35</FONT><FONT color=#000000>142</FONT><FONT color=#000000>פסק זמן קטן</FONT><FONT color=#000000>12</FONT><FONT color=#000000>רגיל 3</FONT><FONT color=#000000>17:30</FONT><FONT color=#000000>118</FONT><FONT color=#000000>לחמניה לבנה גדולה עם מיונז ועגבניה</FONT><FONT color=#000000>~70</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>19:00</FONT><FONT color=#000000>188</FONT><FONT color=#000000>ספורט – עיצוב וחיטוב</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>20:00</FONT><FONT color=#000000>213</FONT><FONT color=#000000>ספורט – אירובי</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>20:50</FONT><FONT color=#000000>147</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>21:10</FONT><FONT color=#000000>172</FONT><FONT color=#000000>קנלוני גבינות + 4 שסק</FONT><FONT color=#000000>~60</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>23:24</FONT><FONT color=#000000>395</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>02:25</FONT><FONT color=#000000>483</FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000><BR></FONT><FONT color=#000000>4 מושהה</FONT></P></div>Tue, 23 Mar 2010 12:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11667132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11667132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11643923<div align="right" dir="rtl">השבוע, אני מודה, אין לי יותר מידי לעדכן. זה לא שלא עשיתי בדיקות, דווקא עשיתי (פשוט לא הרבה), אבל הן לא יכולות לשקף כלום.. למה?<div>אז ככה, השבוע ביום ראשון עשיתי את הלא יעשה (לפחות מבחינתי) ואחרי כמעט 10 שנים (של סיוטים בלילות), הלכתי לרופא שיניים. ואפילו לא בהרדמה מלאה.</div><div>הרופא חביב (בדרכו העממית משהו) וכשהוא התחיל את הטיפול, הוא נתן לי צ'אפחה וצעק עלי להפסיק לרעוד, כי אני מרעידה לו את הכיסא. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כנראה שיש לי איזשהו כפתור ביולוגי של "רטט" שנלחץ תמיד כשאני נכנסת למרפאות שיניים.</div><div>הטיפול עבר בשלום. רבע שעה של רעידות ודמעות שקטות, וברחתי כמו חדשה אל זרועותיו של אבי. עממה? כבר שהתעוררה שפתי התחתונה מההרדמה המבורכת, התחלתי להרגיש כאב קטנטן במקום שבו נעשתה ההזרקה. אוקי, כאב זה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו, במיוחד כזה של זריקה - קטן עליי. עממה (כבר אמרתי?)? בהיותי הכישרון שאני, במקום התפתח זיהם קטנטן שהלך וגדל מיום ליום, עד שהגעתי למצב שבוא היום כל מה שאכלתי זה חומוס בכפית, כי <b>פאקינג </b>כואב לי!!</div><div>אז כמו שאפשר להבין, לא בדיוק אכלתי כמו שצריך השבוע. ולא היה לי ז*** לעשות יותר מידי בדיקות. יום ראשון אני שוב אצלו, מקווה שהמצב ישתפר.</div><div><br></div><div>ושוב, תודה עצומה לתומרותם המקסימה. רק אלוהים יודע מאיפה נפלת עלי.</div><div><br></div><div>סוף שבוע נעים!</div><div>(ויומולדת שמח לאמא שלי!)</div></div>Fri, 12 Mar 2010 15:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11643923http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11643923http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11625708<div align="right" dir="rtl">לפני כמה זמן החלטתי להתחיל לתת מקום לסכרת בחיים שלי. בעקבות ההחלטה התחלתי את הבלוג הזה, אני מנסה לעשות בדיקות ובגדול, מנסה לקחת את עצמי בידיים. התחלתי גם לקרוא ולהגיב באופן יומי בפורום הסכרת התפוז - משהו שמעולם לא עשיתי בעבר.<div>החשיפה לחולי סכרת אחרים זרה לי. אמנם גדלתי עם סבתא חולת סכרת ועם דוד (בערך) חולה סכרת, אבל הפרש הדורות והגילאים עשה את שלו, אני מניחה, כי לרוב לא ראיתי כל קשר בין הסכרת שלי לשלהם. הייתי, בעיניי, חולת הסכרת היחידה בעולם שלי. ולא היה מקום לאחרים.</div><div>בפעמים הספורות שהשתתפתי בפורומים כאלו או אחרים של חולי סכרת, כגון קייטנה, קבוצת תמיכה ושאר ירקות, הרגשתי זרה ומנוכרת. ה"אני יודע מה את עוברת" הזה נראה לי כל כך מזוייף. אף אחד לא ידע מה אני עוברת. והנה כמה דוגמאות:</div><div>בגיל 13, שנה עם סכרת, הקייטנה של האגודה לסכרת נעורים הייתה באילת. אני חשבתי שזה הולך להיות גן עדן! מהר מאוד הבנתי שללכת ברחוב ולצרוח "אנחנו חמודים! אנחנו מתוקים! אנחנו סווווווווווכרתיים!" זה לא כוס התה שלי. אני בכלל עוד הייתי בירח דבש שלי, הם היו בשלב ה-אני אוכל מה שארצה ואזריק אח"כ. היה שלב שהתקשרתי בוכה לאבא שלי עד שהוא כמעט בא (מכרמיאל!) לקחת אותי. אבל שרדתי את זה ונשבעתי לא לחזור.</div><div>היתה פעם שנסעתי למפגש של צעירים במשרדי האגודה. כולם שם תקפו את אלו שלא היו מאוזנים ולא שמרו על עצמם. אני הייתי בשקט, לא רציתי לחשוף שאני אחת מ"אלה", מהרעים.</div><div>פעם שלישית ואחרונה היתה לפני כמה שנים, כשרק התחברתי למשאבה ורציתי להצטרף למעין תכנית "חונכים" כזו של בני 20+ עם סכרת שיחנכו ילדים ומתבגרים. הלכתי למפגש אחד בו כלום היו בגישת "סכרת זו לא מחלה, זו דרך חיים". אמרתי להתראות ותודה על הדגים וברחתי כל עוד נפשי בי.</div><div>ביום רביעי האחרון החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. אולי כי אני בוגרת יותר. אולי כי אני מנסה "להתחבר" לסכרת שלי. ואולי כי מישהו הבטיח לי שזו לא קבוצת אוהבי סכרת.</div><div>פורום בוגרים זה קבוצה של חולי סכרת נעורים בגילאים 20-60 כזה, כשהרוב התרכזו באיזור ה 40 ומעלה. הם נפגשים כל יום רביעי אחרון של החודש להרצאות קצרות בנושאים שונים שקשורים בסכרת ולשיחה קבוצתית.</div><div>הגעתי למפגש עם ראש פתוח. עד שהתחילה ההרצאה היו "שיחות מסדרון" שכאלו ואני בעיקר הסתכלתי מהצד. לפני ההרצאה עשינו סבב של - אני גלי, בת 26, מנהלת אדמניסטרטיבית, 15 שנים עם סכרת. יפה. אחרי זה המרצה (אב לנערה סכרתית) הרצה לנו על נפלאות הויטמין D וכמה הוא חשוב לנו וכמה זה אסון אם אין לנו את זה, היה נחמד.</div><div>עשינו הפסקה קלה, המרצה הלך, ואז חזרנו לדבר סתם ככה, בלי נושא מסויים. על השולחן היו מונחות 3 צלחות: אחת עם קרקרים מלוחים, אחת עם עוגיות ללא סוכר ואחת עם וופלים רגילים. כשחזרנו מההפסקה, שמתי לב שהצלחת שהתרוקנה, באופן "מפתיע", היתה הצלחת של הוופלים עם הסוכר. אז הרגשתי בבית.&nbsp;<img src="/moodicons/lashon.gif"></div><div>היה כיף ומוזר וזר ומעניין לשמוע ולספר חוויות סכרתיות כאלו ואחרות ושמי שלידי מבין אותי. באמת מבין אותי. בדברים הקטנים.. למשל, אחרי כמה שנים עם משאבה, אתה לומד להעריך את ההזדמנויות שיוצא לך לסבן את <b>כל</b> הגוף, בלי לדלג על חלק מפלח ישבן שמאל, או מסביב לאיזו נקודה בבטן.. היתה מישהי ששאלה כל כמה זמן אנחנו מחליפים את הדוקרנים ה"חד פעמיים" לבדיקות דם. אני רגילה לשתוק בשאלות מכשילות כאלו, כי אני רגילה שמתנפלים עלי כשאני אומרת את האמת. אבל כולם אמרו את אותו דבר - לפעמים שבועות וחודשים - עד שזה כואב, עד שמישהו אחר מבקש ממך לעשות בדיקה.. היתה גם מישהי שאמרה שהיא מתעצבנת כשקוראים לה "חולת" סכרת (בדיוק מהאלה שאני שונאת), אבל הרגשתי מספיק בנוח להגיב לה ולהגיד שלדעתי זה להפך, זו מחלה. היא הסבירה שהיא לא אומרת שסכרת היא לא מחלה, אבל שהיא לא "חולה", היא סכרתית. אני לא יכולה להגיד שהסכמתי, אבל הגישה שלה בהחלט יותר בריאה משלי.</div><div>בקיצור,, היה נחמד "להריץ דחקות" עם חולי סכרת אחרים, לשמוע חוויות ודעות שונות ולחלוק סיפורים. עד כמה שאף אחד לא יודע מה אני עוברת, זה נחמד שיש עם מי לחלוק את הדברים הקטנים האלו. סיפורי היפו, סיפורי היפר וכולי. זה אחרת מלספר לחברה הכי טובה או לאבא הכי טוב. אני בהחלט מתכוונת ללכת גם בפעם הבאה.</div><div><br></div><div>ולעינייננו:</div><div><b><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;"><br></span></b></div><div><b><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;">יום שלישי:</span></b></div><div><br></div><div> 10:00 193 שקית במבה קטנה 7 רגיל 7 ע"פ שעתיים 11:00 &nbsp; קצת וופלים של לואקר בלי לשים לב &nbsp; &nbsp; 12:00 241 &nbsp; &nbsp; &nbsp; 13:00 205 סלט+ ביצה קשה+ לחמניה שחורה 7 רגיל 7 ע"פ שעתיים 14:30 &nbsp; חתיכת עוגה 3 רגיל &nbsp; 17:00 253 &nbsp; &nbsp; &nbsp; 23:30 96 סנדוויץ' עם סלט כרוב אדום ומיונז 2 ע"פ שעתיים <b><span class="Apple-style-span" style="font-size: large;"><br>היום:<br></span></b><br><br> 09:15 195 שקית במבה קטנה 7 רגיל 7 ע"פ שעתיים 13:00 138 סלט+ ביצה קשה+ לחמניה שחורה 6 רגיל 6 ע"פ שעתיים 17:30 181 סנדוויץ' עם מיונז וגבינה צהובה 20:30 97 תפוח ירוק+ סנדוויץ' עם סלט כרוב אדום ומיונז &nbsp; &nbsp; &nbsp; <br><b><span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;"><br>***את זה אני מוסיפה אחרי שזה התפרסם - אני נשבעת שאני עושה טבלאות מסודרות!! אני לא יודעת למה הוא כל הזמן מבלגן לי את זה!!!***</span></b></div></div>Wed, 03 Mar 2010 21:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11625708http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11625708http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11622338<div align="right" dir="rtl"><p>טוב, אז אחרי חריגה קטנה ממטרתו של הבלוג הזה, אני רוצה לחזור אל הסיבה שלשמה התכנסנו כאן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל קודם ציטוט :)</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: left;"><br />I've stuck around, through thick and through thin<br />You cannot deny, I've always been in<br />But I've watched you stand, still as a snowman<br />But I don't see you change, you're always at meltdown<br /><br />Yeah I've been your crutch, your smell sight and touch<br />Yeah I took you home when you've drunk too much<br />But I can't survive, with you by my side<br />See I'll never get laid, while I'm running your life<br /><br />No I just don't wanna, so I'm walking away<br />There is nothing that you can do I will not stay<br />No I don't need drama, so I'm walking away<br />Yeah I am a girl with a lot on her plate<br /><br />So just cut me loose, learn to tie your shoes<br />There's somebody here, I'd like to introduce<br />So look in the mirror, look for the glass<br />'Cause you're not my problem, you are my last<br /><br />No I just don't wanna, so I'm walking away<br />There is nothing that you can do I will not stay<br />No I don't need drama, so I'm walking away<br />Yeah I am a girl with a lot on her plate</p> <p style="text-align: right;">טוב נו, שיר שלם. אבל למי שמבין, זה רלוונטי.</p> <p style="text-align: right;">&nbsp;</p> <p style="text-align: right;">אז היום הספקתי לעשות רק 2 בדיקות: בבוקר קמתי עם 193, אכלתי שקית במבה קטנה והזרקתי 7 רגיל ו7 על פני שעתיים, ושעתיים אחרי היה לי 241.</p> <p style="text-align: right;">לא ממש ברור לי למה. אוי, תוך כדי שאני כותבת, אני נזכרת למה. כי כשהגעתי לעבודה אכלתי כמה וופלים קטנים של לואקר. אוף, טוב, לפחות זה מוסבר.</p> <p style="text-align: right;">&nbsp;</p> <p style="text-align: right;">אתמול (ראשון):</p> <table border="0" cellspacing="0" frame="void" rules="none"> <colgroup span="1"><col span="1" width="257"></col><col span="1" width="258"></col><col span="1" width="86"></col><col span="1" width="86"></col></colgroup> <tbody> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" width="257" height="17" align="right">12</td> <td style="border: #000000 1px solid;" width="258" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">שקית במבה קטנה</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" width="86" align="right">154</td> <td style="border: #000000 1px solid;" width="86" align="right">09:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="18" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">סלט+ ביצה + לחמניה</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">352</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">13:11</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="18" align="right">5</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">קוראסון שוקולד גדול + עוד שוקולד</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="left"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">16:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">שבע וחצי רגיל ושבע וחצי ע&rdquo;פ שעתיים</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">עגבניות</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">310</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">18:30</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">ספורט</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="left">18:30 &ndash; 20:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="18" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">מרק אספרגוס + טבעול תירס+ עגבניות</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">201</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">20:30</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">עגבניות</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">243</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">23:20</td> </tr> </tbody> </table> <p style="text-align: right;">&nbsp;</p> <p style="text-align: right;">יצא הפוך, אבל לא נורא.</p> <p style="text-align: right;">&nbsp;</p> <p style="text-align: right;">שבת לא ממש בדקתי, אז נעבור לשישי, למרות שאני לא זוכרת מה אכלתי, חוץ מעגבניות. הרבה עגבניות:</p> <table border="0" cellspacing="0" frame="void" rules="none"> <colgroup span="1"><col span="1" width="258"></col><col span="1" width="86"></col><col span="1" width="86"></col></colgroup> <tbody> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" width="258" height="18" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">שתיים רגיל, שתיים ע&rdquo;פ שעתיים</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" width="86" align="right">321</td> <td style="border: #000000 1px solid;" width="86" align="right">05:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="18" align="right"><span style="font-family: Tahoma;">חמש רגיל, חמש ע&rdquo;פ שעתיים</span></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">71</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">13:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">119</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">18:00</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">131</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">20:45</td> </tr> <tr> <td style="border: #000000 1px solid;" height="17" align="right"><br /></td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">118</td> <td style="border: #000000 1px solid;" align="right">21:45</td> </tr> </tbody> </table></div>Tue, 02 Mar 2010 12:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11622338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11622338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11613406<div align="right" dir="rtl">אני מקווה שאתה שמח. אני יודעת שאתה שמח.<div>פעם, כשהתקשרתי אליך בוכה, אמרת לי שאתה כל כך אוהב אותי. שתקתי. אמרתי לך שאתה אוהב אותי רק כשרע לי. אמרת שזה בגלל שכשטוב לי "אני משפריצה את זה לכל עבר".</div><div>שתקתי. ידעתי שאתה מעוות. הרי באותו רגע "השפרצתי" עליך את כל הרע שלי. אתה הבנאדם היחיד בעולם שאוהב לראות את הקרובים לו סובלים. כשרע לי, טוב לך, אתה אוהב אותי. כשטוב לי, אתה לא יכול לסבול את זה.</div><div><br></div><div>ואתה זה שהטפת לי שאתה יודע אהבה מה היא.</div><div><br></div><div>אז אני מניחה שיש ערך מוסף בידיעה שלרגע קטן היה לי טוב, ועכשיו, בזכותך, שוב רע לי.&nbsp;</div><div>אתה בטח מתענג על הידיעה הזו.</div><div><br></div><div>אתה חיי על המוות של אחרים.</div><div>הדברים הראשונים שעלו בראשי אחרי שחזרתי מההלוויה של אחיך, אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראיתי אותך, היו:</div><div>1.אתה בטח כועס שהוא גנב לך את התהילה.</div><div>2. משהו בתוכך בטח שמח על זה, תמיד רצית סיבה להיות מדוכא ואפל, והנה, מונחת לפניך הסיבה האולטימטיבית. (וכמה שאתה יודע לנצל את הסיבה הזו..)</div><div><br></div><div>אז הנה, מעל במה זו אני נותנת לך את כל הקרדיט. רע לי. עכשיו אתה יכול להתחיל לאהוב אותי.</div><div>רק תעשה לי טובה, תעשה את זה מרחוק.</div><div><br></div><div>ואל תערב אנשים שרק ניסו לעשות טוב למשפחה שלך.</div></div>Fri, 26 Feb 2010 14:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11613406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11613406http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11609349<div align="right" dir="rtl"><P>כי כאן מותר לי. כאן אני יכולה להגיב בלי מריבת עולם.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אתמול כשהתקשרת והיית עצבני ומתוסכל וכועס, הבנתי אותך. הבנתי את הכאב שלך.</P> <P>ורציתי לעזור. באמת שרציתי.</P> <P>התרחקתי מחברה שלי, למרות שאני רואה אותה פעם באלוהים יודע כמה, למרות שגם היא עוברת דברים והיתה צריכה אותי באותו רגע.</P> <P>הקשבתי לך, עניתי בקול רגוע, ניסיתי לדבר אל ההגיון שלך. שאין לך. ניסיתי להרגיע אותך. אפילו שדיברת אלי בצורה כל כך מגעילה. אפילו כש-כהרגלך בקודש- ירקת עלי את כל השחור שלך וציפית שאני אעמוד ואספוג את הכל.</P> <P>אבל לך זה לא הספיק. ברגע שחברה שלי שאלה אותי משהו ואני "העזתי" לענות לה, אתה התפרצת. דרשת שאני אהיה איתך ורק איתך. דרשת שאספר את כל מה שאני יודעת ואתה לא. הסברתי לך שאני איתך, אבל אני גם איתה. שוב ביקשתי שתדבר אלי יפה, שלא תכעס ולא תדרוש ממני שום דבר. אני הרי בצד שלך. פתאום התחלת להאשים אותי באנוכיות, במחשבה שכל העולם סובב סביבי. אמרת שהמשפחה שלך מתפרקת ואני חושבת רק על עצמי. ולמה? רק בגלל שביקשתי ממך שתדבר אלי יפה, שלא תוציא את העצבים שלך עליי. כי הזכרתי לך שכל הנושא הזה לא קשור אלי בכלל ושאני לא חייבת לספוג את ההתנהגות הזו שלך. אני כבר לא חברה שלך. ואמנם אכפת לי מאוד מהמשפחה שלך, אבל לא אני גרמתי למצב הזה. אני צופה תמימה מהצד. אל תשכח את זה. אל תשכח שאם יש מישהו שניסה לעזור לך בכל המצב הזה, זו אני.</P> <P>אבל אצלך הכל זה שחור לבן. אם זה לא קיצוני ודרמתי, אין לזה משקל. שוב&nbsp;דרשת שאמחוק את עצמי ואהיה קשובה אך ורק לך. צעקת עלי. קיללת אותי. ואני הייתי אמורה לעמוד דום ולספק את הסחורה.</P> <P>הרי, זה לא בדיוק מה שהביא אותנו לבית חולים באותו לילה נוראי לפני שנה? כבר שכחת?</P> <P>אז ניתקתי. אמרתי לך שאני לא צריכה לספוג&nbsp; ולסבול את ההתנהגות הזו שלך וניתקתי. שמתי את הטלפון על שקט והמשכתי עם חברה שלי. כל הזמן טוחנת לה בראש את כל הסיטואציה. ואיך שאני מבינה אותך ורוצה לעזור לך אבל לא מוכנה שתתנהג אלי ככה.</P> <P>אחרי כמה זמן שנרגעתי, הדלקתי שוב את הטלפון, ושוב התקשרת. כמו תמיד. אמרתי שאענה לך בקול רגוע, בתקווה שנרגעת ושנוכל להמשיך את השיחה כמו אנשים נורמאלים. אבל אתה היית מלא ארס. אמרת שאני הבנאדם הכי מגעיל שאתה מכיר, מרוכזת בעצמי ועוד כל מיני נפלאות וניתקת.</P> <P>&nbsp;</P> <P>מה עכשיו? מה יצא לך מיזה? את הידע שרצית לקבל לא קיבלת. את הבנאדם היחיד שהבין אותך ותמך בך - הרחקת. שוב נשארת לבד עם הכעס שלך ועם הדרמה. וכמו שאמרת בפעם הראשונה שעניתי לך "אני הולך לפוצץ את זה". לפוצץ את מה? אתה לא חושב שהמשפחה שלך עברה מספיק? לא עדיף לשבת ולדבר? לאן כל הצעקות והדרמות הביאו אותך בעבר? הרי כל פעם שאתה צועק עליהם ורב איתם, הקרע רק גודל. ואתה הכי פוגע בה. <STRONG>בה!</STRONG> ואם זה הגיע למצב כזה שלא משתפים אותך בדברים כל כך קריטים, אתה באמת חושב שמריבה תפתור את זה? מה תעשה? תגרום להם לכלול אותך בכוחניות?</P> <P>&nbsp;</P> <P>כשאתה למטה ומושיט יד לאלו שלא נפלו איתך, זה לא כדי שהם יעזרו לך לקום, זה כדי למשוך אותם למטה איתך.</P> <P>לא חבל?</P></div>Wed, 24 Feb 2010 13:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Virginia)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=675268&blogcode=11609349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=675268&blog=11609349