http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031לנשום זה חיוני.heCopyright 2026 קליאו/נופר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031http://f.nanafiles.co.il/upload/62006/IsraBlog/67031/misc/6182006.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=14348606<div align="right" dir="rtl">מישהי מקסימה הזכירה לי עכשיו כמה יופי היה בחיבור בין כל מי שעבר פה בבלוגיה באותה תקופה שכתבתי באינטנסיביות. מדי פעם אני נכנסת לפה לקרוא קטעים ישנים שלי אבל לא משאירה מילה כתובה אחריי. הצצתי עכשיו בגיל שכתוב בצד ליד השם שכבר קו נטוי בינו לבין שם העט שהמצאתי וחיבתי אליו עודנה נושמת - 31. כמה מילים ותחושות שפכתי כאן בגיל 18, 19...והכל עדיין פה מתועד. איזו זכות. אם מישהו מפעם עדיין פה - לחיצת יד וחיבוק וירטואלי ודרישה בשלום ותקווה לטוב. ואולי מדי פעם אחזור לאיזו מילה. פתאום נוצר בי החשק.</div>Thu, 02 Jul 2015 22:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=14348606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=14348606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=13975927<div align="right" dir="rtl">מתחיםכובדאחריות נשימות קצרות מדי זיעה באמצע החורף חמסין תחושת כבדות ומתח שקשה ממש לפרק והתמודדות עם אחריות שמקצרת לי את הנשימה וגורמת לי להזיע ואין ממש סיבה, אין ממש היגיון, אבל אני מזיעה באמצע החורף ויש חמסין מוזר. החמסין הזה מזכיר לי עשר שנים אחורה תקופה וזמן אחרים עם אותו מזג האוויר, אותו סוג האור הזה. אני נקרעת בין רצון להימנע ולהסתגר מהעולם ולא לשתף ולא להשתתף, לבין רצון מנוגד בדיוק להתערבב ולהתחבק ולשתף ולהשתתף ולהיות חלק ממשהו גדול יותר שמורכב מעוד אנשים כדי לא להיות רק בתוך הראש של עצמי. אני רוצה להגיב אחרת, אני רוצה להיות השינוי שאני רוצה שיהיה לי כדי שהוא באמת יתרחש (ושוב, הבנת כובד האחריות, כמה שהכל עליי, כמה שכל דבר ודבר תלוי באיך שאני ובבחירות שאני בוחרת וזה מעיק עלי באופן שקשה לי למצוא מילים מספיקות לתאר). כרגע, אני לא יודעת מה נכון. בכלום, בכלל. ואם אני מרגישה, אז אני מפחדת לבחור במה שמרגיש לי. כמו שיתוק.</div>Wed, 27 Nov 2013 11:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=13975927http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=13975927http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=13715152<div align="right" dir="rtl">לדבר עם ב עושה אותי עצובה. הרגשה דומה לזו שכבר שנים יש לי איתו, אבל במינון הרבה יותר נמוך, עכשיו כשכמעט אין ביננו תקשורת. ועדיין. כמעט ישר משהו בי נכבה ויורד כלפיי מטה. אני לא יודעת למה. אולי זו תחושה של אובדן שפשוט משחזרת את עצמה בכל פעם שאני איתו במגע. אני לא בטוחה אפילו אובדן של מה בדיוק, אולי זה אובדן של עבר שלא קשור אליו בכלל ואולי זה האובדן שלו שתמיד יהדהד לי כשנהיה במגע ואולי זה בכלל האובדן של עצמי שקצת קורה באופן הזה כשאני נהיית ככה עצובה ללא שליטה. זה אפילו לא עצב פעיל, יותר כמו עצב שקט שמתגנב מהדלת האחורית ואני לא ממש יודעת לשים עליו את האצבע למקור. יותר טוב לי לא לדבר איתו בכלל ועדיין בכל כמה זמן מתעוררת בי סקרנות לבדוק מה קורה איתו, הוא נתקע לי במחשבות עד שאני עושה את זה. והוא תמיד שמח לשמוע ממני, תמיד יש לי את התחושה שזה ממש כיף לו שאני משמיעה קול (העליצות ממש פורצת לו דרך המילים והמסך של המחשב) על אף שהוא, סביר להניח, לא יזום בעצמו. הוא כזה, תמיד היה. אני מוצפת קצת מהכל. המון קרה (שוב) בחודשים הספורים שחלפו. אני מתחילה להבין שהדברים לא פשוט "קורים" באינטנסיביות אלא שא</div>Sat, 23 Mar 2013 00:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=13715152http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=13715152http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12219935<div align="right" dir="rtl">כמו השמיים כך גם החיים משתנים תמידית. הצבעים והאור בהם מוצגים הדברים, הקצב של התזוזה, כמות העננים, הצורה שלהם...אפשר להרגיש שתקופה של שינוי רודפת תקופה של שינוי או פשוט לראות את זה כמשהו מתמשך שהוא המציאות. שינוי מתמיד, לפעמים מהיר ולפעמים איטי יותר, מרווח או עמוס יותר, אבל תמיד תזוזה, ותמיד שינוי. בלהבין את זה, יש פתאום הרבה יותר היגיון לדברים והרבה פחות רצון להילחם. בלקבל את זה, יש הקלה. ועכשיו לתכלס. ישנן תקופות שבהן התזוזה לקראת השינוי היא הדבר העיקרי, ואז יש הרבה מחשבות/דיבורים/כתיבה/חלומות לקראת. תקופה בה מה שאני רוצה מוגדר לקראת, הכל מכוון לרגע בו יעלו הזדמנויות. ואז יש את הרגע בו נכנסים לתקופה של ההזדמנויות עצמן. דברים מתחילים לקרות ולזוז. אם אני מוכנה ובשלה מאוד, אחרי תהליך ארוך של מודעות, אז אני עפה על השינוי הזה כלפיי מעלה ונהנית מהצלחה מאוד ברורה. זה קורה לי עכשיו בתחום מסויים וזה מאוד משמח אותי (לשון המעטה). אם זה קשור בנושא שיש בו ספקות, פחדים, קשיים, ביחס יחסית שווה לעוצמת הרצון, אז נדרשת החלטה פנימית מודעת יותר, לקפוץ למים. וזה בדיוק מה שאעשה עכשיו. הערב אחרי ש</div>Sun, 19 Dec 2010 00:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12219935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12219935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12135732<div align="right" dir="rtl">אזור מוכר. כמיהה שתופחת ומתחילה לסגל לעצמה מקצב פעימות הוויה עצמאי. רצון שהופך לצורך שהופך להכרח. קשר, שיתוף, לחלוק, סוג מסויים של תקשורת, מערכת יחסים מסוג אחר. משהו שיכול להיות נעדר מהמערכת ולא רלוונטי לחלוטין למשך X זמן יכול פתאום להפוך את צבעיו ופתאום להיות נוכח כאחד הצרכים הכי חשובים. נקודה, אין שאלה. באמת שהנפש שלנו היא דבר מורכב...אני רואה את כל אי ההתאמות הקטנות בפינות שונות וזה מתסכל אותי. מישהו שיצאתי איתו בקיץ והיה מאוד מעוניין - גם בי אבל אפילו יותר פשוט במערכת יחסים, ואני לא הייתי מעוניינת בו, לא מספיק, וידעתי שאני רוצה מערכת יחסים אחרי שאעבור ולא לפני. וכאן אני פוגשת מישהו שבאמת מעורר בי גם עניין וגם משיכה, משהו שלא קרה לי מאז הפעם האחרונה שהייתי במערכת יחסים (ומי שקורא פה לאורך זמן יודע מתי זה היה...) אבל הטיימינג איתו כנראה לא מתאים, כי בעוד זה נראה הדדי מאוד, הוא אולי לא באותו מקום כמוני מבחינת הרצון במערכת יחסים כרגע. לפעמים כל העניין הזה של אהבה מרגיש לי כמו להיות בחדר חשוך מלא באנשים שמנסים ללחוץ אחד לשני את היד בעיניים מכוסות. נראה לחלוטין מקרי אם ומתי זה יצליח להתח</div>Tue, 02 Nov 2010 10:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12135732http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12135732http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12133939<div align="right" dir="rtl">הכל בחוץ לבן צמרירי של ערפל. אני מקלפת תפוז והניחוח שהוא מפיץ במטבח מחזיר אותי פתאום עשרים ומשהו שנה אחורה לחורפים של הגן. ריח של מעילים ספוגים בגשם מעורבב בהסקה ישנה - זו עם הסלילים האדומים, הבוערים - ורצפה עם שאריות בוץ מבחוץ. מגפי פלסטיק צבעוניים. הריכוז הכי גדול של חיבוקים לרגע נתון, היה שם. להיות קטנה, לדעת שאני יכולה (אולי זה לא תמיד קורה, אבל אני יכולה) להיות עטופה מתי שאצטרך, מתי שארצה. האופן בו הסביבה משדרת לך כל הזמן, שאוהבים אותך. זה משהו שהולך לאיבוד בחלקו כשמתבגרים. ריח מדומיין של שניצל טבעול ופתיתים מטוגנים בבצל בצהריים. אני לגמרי מגדלת את הילדים שלי בארץ, כשיגיע הזמן. בטוחה שאין את ההרגשה הזו, הספציפית, הריח הזה, בשום מקום אחר בעולם. אני מורכבת מפסיפס של הזכרונות שלי. לפעמים אני חיה אותם כל כך חזק שקשה לי להרפות מהדברים הכי קטנים. ולפעמים זה ההיפך הגמור והמוחלט. המצלמה שלי בארץ, וזה טוב שתישאר שם. יש דברים שהייתי חייבת להרפות מהם בכוח, והכי בטוח לי להמשיך בכך, כמו סוס למטרה, בלי לפזול לצדדים. אני זוכרת מתי לבשתי סוודר מסויים ואיזו תחושה היתה לי באותו רגע עם אותו</div>Mon, 01 Nov 2010 10:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12133939http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12133939http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12116189<div align="right" dir="rtl">אני משחקת משחקים עם השליטה. רוב הזמן אני זו שמנצחת. כשהיא מנצחת הבלגן חוגג. הברז נפתח, או שיש איזו פירצה בתוכי שמתחיל לזרום ממנה לאט לאט זרם דק של מים שהופך במהרה לשיטפון. הטריטוריה היא של הרגש, ולרגש יש היגיון משלו שלא נועד להבנה. אני אדם שפועל מתוך תשוקה, ומכוון על ידי התשוקות שלו. ביום יום אני הופכת אותן למשהו שאני יכולה להתמודד איתו בצורה פרקטית, לסוג של מסלול הליכה. כשאני מתמסרת לה בתוכי במאה אחוז, מתמסרת למין סוג של פנטזיה או משאלה בלתי ממומשת שהספיקה לצבור כבר משקל לא מבוטל בתוכי, זו כמו אש שמתלקחת ושורפת את כל המסלולים. להיכנע לה ולתת לה לעשות שמות בתוכי, זו התחושה הקרובה ביותר ללקבל את המשאלה הכמוסה שאינה מגיעה, שאינה מתממשת, ולכן זו התחושה הקרובה ביותר לקתרזיס. אבל זה לא קתרזיס. אני בטוחה, עכשיו, שזה מה שמרגישים אנשים שיש להם בעיית התמכרות. נראה לי, שהרגע מצאתי את ההתמכרות שלי. אני מכורה לחבלי התשוקה שלי, ואני חסרת אונים מולה, נתונה לחלוטין לחסדיה. העוצמה שלי היא העוצמה שלהם כשהם מובילים אותי, וכשהם מביאים אותי להתנגש בקיר הברכיים שלי הופכות חמאה ואני נופלת תחתיי. איפה זה</div>Fri, 22 Oct 2010 19:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12116189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12116189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12115017<div align="right" dir="rtl">אני זקוקה לאיזשהו סוג של תקשורת אנושית שמתנהלת מחוץ למחשב. ושוב אני מגלה שאני לא מסתדרת טוב עם חופשים...לא מוצאת כל כך את המקום שלי כשמדובר בעוד אנשים כרגע. אני פוגשת אנשים בבי"ס, והם אחלה, אבל זה עדיין לא נדבק אליי. גם לא מצאתי אף אחד שאני רוצה שמשהו "יידבק" איתו. נראה שפעם זה היה יותר קל מעכשיו...אולי היום יש לי יותר ציפיות, פחות דברים מספקים או מעניינים אותי. מצד אחד אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי בתקשורת בלה בלה וזה כנראה מכוון אותי באופן טבעי, ומצד שני אני בודדה. מבודדת אפילו, איכשהו. אני בעצמי אולי לא יודעת להגדיר בדיוק איך ומה אני רוצה מהדברים כי רציתי לגור לבד, אני רוצה לגור לבד. ואני לא מעוניינת יותר מדי להיות מוקפת בפטפטת. אני רוצה מהשנה הזו בעיקר השקעה, פוקוס, פירות יצירתיים, סיפוק מוסיקלי. כשאתחיל לנגן עם אנשים זה יהיה אחרת. כבר בתזמורת אני מרגישה יותר "חיה" מהבחינה הזו. אבל קשה לי בזמנים שבין לבין. ובימים האחרונים קשה לי באימון, אני מרגישה שמשהו במוח שלי ננעל במשהו כמו אוטיזם... אני יודעת שאני מאוד אינטנסיבית. אני רואה את זה, ולא ממש שולטת בזה. אולי אני לא ממש רוצה לשלוט ב</div>Fri, 22 Oct 2010 08:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12115017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12115017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12114290<div align="right" dir="rtl">הממממ. בשבוע האחד שיש לי להתאפס על עצמי, אני מתאמנת כל היום ומגלה שזה דווקא כבר לא כל כך עושה לי טוב. מצד אחד, זה נהדר להיזרק לתוך ההשקעה הזו ומצד שני, לא בריא לי להיות נעולה בחדר עם עצמי כל היום. אני שמחה במובן כלשהו שזה ככה, לא יודעת להגיד בדיוק למה. אבל אני יוצאת קצת מאיזון. הצלחתי להסתנכרן עם לוח הזמנים החיצוני, וזה טוב. זה היה שווה את זה, בשביל זה. אבל אני מרגישה פתאום בדידות מאוד גדולה. וזה לא בשביל להגיד שרע, כי הכי טוב לי כאן בעולם. אבל פתאום אני מרגישה מקום שנמצא בחסר. לראשונה זה המון זמן, אין לי שום רצון או צורך להיות בתקשורת עם כל החברות שלי. היתה תקופה שרציתי לשנות את כל הפטפטת שלי עם כל העולם ואישתו, ופתאום זה פשוט כבר שונה. הצורך שלי, המקום בתוכי שמחפש להפיג בדידות כלשהי, לא מחפש את החברות. פה המקום גם לציין שיש לי משפחה עכשיו כמו שלא הרגשתי אותה שנים. הקשר שלי עם המשפחה שלי עכשיו כל כך בנוי ומספק, ואחרי תקופה זהירה של בדיקה ראיתי שאני באמת יכולה לסמוך עליה. זה בנה מקום יציב בתוכי שלא היה שם קודם, נראה לי. הצורך שלי עכשיו בקירבה ובשיחה ובחיבוק הוא צורך בזוגיות. משהו שהי</div>Thu, 21 Oct 2010 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12114290http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12114290http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12103593<div align="right" dir="rtl">רצה. אני כזאת, כשמשהו מדליק אותי אני רצה לעברו. לפעמים אני מוצאת את עצמי אחרי זמן כלשהו בסביבה לא מוכרת שלא שמתי לב שבחרתי בה בזמן הריצה ואז אני צריכה זמן לעצור רגע ולהסתכל סביבי. אולי אלה הפולסים שלי. אני יכולה ממש לרצות מישהו ולרצות להתקדם ישר למקום הכי נעים של האמצע, ואז אם פתאום הדבר הכי קטן צובט לי מהר מדי אז הלב שלי כמו ראש של צב בורח פנימה. זה מצחיק אותי בשלב הזה, יותר מכל דבר אחר. אני לא רוצה לברוח. אני גם לא רוצה להילחם בעצמי - יותר כמו למצוא דרך טובה, ובקצב הפנימי שלי (שקצת סותר את עצמו לפעמים, אבל העיקר שאני מבינה...), להתקדם בכיוון אחד בשביל לתת לעצמי מה שאני באמת רוצה (בשלב הזה אהבה חדשה וקשר שגם יתמוך את מה שאני עושה כאן איכשהו) בשילוב עם הצרכים הבסיסיים של האישיות שלי שנוכחים מאוד מאוד בתקופה הזו (שיהיה לי את המרחב שלי, להרגיש בשליטה על מהלך העניינים כשמדובר בהתקדמות עם מישהו, את הזמן שלי ואת המקום שלי לעצמי בשקט. סוג מסויים של פרטיות עצמית מוחלטת, תמיד הימצאות של בועה כזו בתוך כל מרחב). אולי אני זקוקה להיות זו שמכוונת. אני לא טיפוס ביישן כשזה מגיע לדברים האלה, כשמישה</div>Sat, 16 Oct 2010 07:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (קליאו/נופר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=67031&blogcode=12103593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=67031&blog=12103593