http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365heCopyright 2026 אווה פופ. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13911204<div align="right" dir="rtl">אני מראה לו את הדירה ונזכרת שאין הרבה מה להראות. יש בה חדר ואולי חצי סלון וחצי מטבח ושירותים. היא לא יפה במיוחד, אבל פה אני גרה- אני אומרת בטון מתנצל בכאילו- והוא מחייך בכאילו ואומר בתגובה שהדירה שלו גרועה ב...טוב, בהרבה יותר. המקרר שלי ריק, יש בו סודה, וודקה, ושאריות של יין זול של סגל- אני יודעת את זה עוד לפני שפתחתי אותו -אבל בכל זאת מציעה לו לשתות כדי שאוכל להתנצל בתירוץ המוכר של "לא ציפיתי לחברה". זה לא בדיוק תירוץ, אני חושבת לעצמי, באמת שלא ציפיתי. הוא בוחר ביין, ואני בוודקה, ובסיגריה שמסמנת סגירות. הוא פותח את החלון שלי ויש בו סורגים ואין בו נוף. נוף יפה, הוא לוחש- ואני מתקפלת. יש איזו שיחה שנרקמת בינינו על הבורסה ועל השכר ועל המקצוע ועל איזה טיול עם החבר'ה מהצבא באיזה חוף- אני מנסה להתעניין אבל לא מתעניינת- המחשבות נודדות, אני מאפרת ושואפת, מזיקה לריאות שלי בכוונה, מסתכלת עליו ומפנה את המבט. הוא ממשיך לדבר, ואני מקשיבה- לא לו, אלא לטון הרוטן של המחשבות שלי. השיחה גוועת, והתשוקה הופכת לסטטית. הוא אומר שיש לו כבר כסף, כבר מספיק אולי כמעט לדירה במרכז העיר- הוא חושב שהוא יכול ל</div>Tue, 17 Sep 2013 01:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13911204http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=13911204http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13905484<div align="right" dir="rtl">עכשיו אני כנראה מישהי אחרת. _______________________________ הוא אמר לי שהוא התגעגע אליי וירקתי לו בפרצוף, וכשהוא עמד שם קפוא פשוט הסתובבתי והתרחקתי משם על עקבים גדולים בנעליים שטוחות. ועכשיו, כרגיל, אני מתחרטת על זה. אני שונאת להירדם לבד. בא לי ג'ויינט.</div>Wed, 11 Sep 2013 01:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13905484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=13905484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13902189<div align="right" dir="rtl">את בכלל היית אמורה להיות סופרת. לבלות ימים שלמים בחדרים צפופים שמכוסים בטפטים אפורים ומלאים בעשן של סיגריות. היית אמורה לעשן ולכתוב, לעשן ולהקליד, לעשן ולשכוח. לא לאכול, ולא לשתות, ולא לישון מתוך הכרח. רק לשבת בחדר השכוח שלך, בצידה המערבי של הציוויליזציה שנמצאת בדרום של תל אביב, ולא לחשוב על שום דבר שלא קשור למילים. ואולי בכלל לא היית אמורה לחיות בתל אביב. היית צריכה לעבור לאיזה קיבוץ מבודד או אולי לחוות בודדים, לקנות לך גיטרה אקוסטית זולה ולנגן צלילים שחוקים של נוסטלגיה נירוטית שכמהה לימים אחרים. היה צריך להיות לך עשב בפה, כמו אז, בימים הנהדרים של הילדות בצפון- ונעלי בוקרים וכובע קש. את הכובע היית אמורה לחבוש בבוקר, למרות שהיית בכלל צריכה להתעורר בצילו של העץ, ליד הגיטרה שלך, ולכתוב שורות פשוטות שמרכיבות שירים פשוטים, מהסוג שמנגנים בשני אקורדים. ואולי את האקורדים היית אמורה לנגן על הבמה. היית מלבישה לך שמלה אדומה ומסלסלת את השיער בתספורת קצרצרה ומתולתלת. היית מחייכת והשיניים שלך היו בוהקות, גם העיניים שלך היו בוהקות וגם השרשרת שעל הצוואר. הכל היה מסנוור או מסונוור מהאור של הזרקור שה</div>Sat, 07 Sep 2013 17:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13902189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=13902189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13879568<div align="right" dir="rtl"> אני יושבת באחת מרשתות בתי הקפה המוכרות בארץ, בחוץ, בשולחן עם מאפרה מפוארת ומלאה. בידי האחת אני אוחזת סיגריה בין שתי אצבעות, וביד השניה בבקבוק של דיאט קולה, כזכר להרגלים הישנים שלי. אני יושבת לבד, לעת עתה, מחכה לד' שתגיע, חושבת שהרבה השתנה... זה מתחיל בסיגריה. אני מעשנת היום רק נקסט. באופן עקרוני זה מטעמים כלכליים- אבל אני נוהגת להגיד שפשוט השתנה לי הטעם. אני כבר לא גרה בתל אביב, והדירה שלי כבר לא וורודה, והמציאות הפסיקה להיות מנצנצת ומלאה בפלסטיק זול. גם פלסטיק מתכלה עם הזמן, מסתבר, כמו החיים שהיו לי פעם. היא מגיעה. אנחנו מתחבקות. החיבוק שלי קר, קפוא, מופתע כמעט. אני לוחשת לה שהיא השתנתה, והיא, למרבה האירוניה, אומרת לי שנשארתי בדיוק אותו הדבר.עבר הרבה זמן, היא פוסקת, ואני בתגובה מאפרת את שארית הבדל שנותרה בידי, לוגמת לגימה ארוכה מהמשקה המוגז המגעיל שהזמנתי, ומרכינה את המבט. "את מוכנה להסביר לי, לאן נעלמת?" זה לא שנעלמתי. זה רק שטסתי להודו, והמשכתי לנפאל, ועשיתי באיחור אופנתי וגדול את הטיול שלא באמת עשיתי אחרי הצבא. גם בטיול עשיתי, עשיתי הרבה. עישנתי סמים, ועשיתי אנשים, וגם לא עש</div>Wed, 14 Aug 2013 17:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13879568http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=13879568http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13876648<div align="right" dir="rtl">הוא לא מונח שמניח את הדעת במיוחד כרגע. החלטתי לחזור לפה כהתמודדות סמבולית לקופת מעבר. אז נתחיל עם רשימת נוכחות? בכל זאת, עברו שלוש שנים...</div>Sun, 11 Aug 2013 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=13876648http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=13876648http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11701785<div align="right" dir="rtl">אני לא נרדמת. כשאני לא נרדמת אני נוהגת לעלעל באלבומים ישנים של תמונות ישנות, מהתקופה בה תמונות לא היו חוויה דיגיטלית אלא חוויה ממשית. האלבום האדום הוא היחיד שלקחתי מהבית הישן של אבא, שהפך היום לבית של זוג צעיר עם ילד שקצת הזכיר לי את עצמי בגילו... ובלי לשים לב אני מוצאת את הראש שלי שוקע בזיכרונות רחוקים, ואת היד, בניגוד כמעט גמור לתקופה האחרונה, מקלידה רגשות. לא הייתי ילדה יפה. הייתה לי צלקת קטנה על המצח, ומשקפיים מרובעים שלא התאימו עצמם למבנה העצמות של פניי. הייתי כחושה ושטוחה, לפחות בחלק הראשון של ילדותי, ולאחר שבגרתי מעט הפכתי למלאה, עגלגלה, או כמו שאמא הייתה נוהגת להטיח בי- עגלה- נתונה לתאוות השוקולד והבצקים. תקופה ארוכה היה לי גשר בשיניים, זוהר וכסוף, שמנע ממני לחייך. לשיער שלי הייתה צורה של פלטה ישרה ששיווקה לי מראה מבוגר ועייף. לא הייתי ילדה יפה, והיופי לא הטריד אותי. הייתי מתהלכת ברגליים יחפות על הדשא של הקיבוץ, קוראת כל ספר ראוי לקריאה- וכל ספר היה ראוי לקריאה- ומביטה בשמיים הכחולים-לבנים, בונה בהם צורות של ארנבים, וארמונות, ונסיכות שהיו יפות ממני, אבל רק במידה האנושית. </div>Wed, 07 Apr 2010 01:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11701785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=11701785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11659177<div align="right" dir="rtl">אז ארזתי את עצמי, לקחתי פסק זמן מהחיים ונסעתי לשבועיים לצפון. נשמתי קצת, ישנתי קצת יותר, אגרתי כוחות וכמעט וחזרתי לעצמי- או לפחות לעצמי שעצמי רוצה להיות. הכרתי בחור. מסוג הבחורים שמשתמשים וזורקים. העברתי איתו שני לילות של שמפניה, תותיםוסקס, כשהוא גונח וצוחק ומלקק את שפתיו, ועזבתי אותו בטרםהוא הספיק לעזוב אותי. הפסקתי לכתוב. הכתיבה העמידה אותי מול הרגש, ובתקופה האחרונה לא רציתי להרגיש. למקלדת יש תחושה שונה פתאום, הטאצ' דעך, היופי שבמילים הפשוטות אבד, ועודנו אבוד. אני מחכה לרגע בו המקלדת תרגיש לי מוכרת שוב, כמו גם לרגע בו ההרגשה לפיה הרגש אסור תרגיש לי זרה. קיבלתי טלפון מידיד מהעבר. הוא ביקש שנפגש, וסרבתי. את הקשר ניתקנו אחרי שהואדרש שאגיש תלונה נגד הבן זונה ש"גנב ליאת הגוף", כדבריו. בשיחה הוא שאל מה שלומי, ואם יש לי מישהו. אמרתי לו שטוב, ושאני לבד. "גם אני לבד. ואני מתגעגע", הוא לחש בטון מחליא ומתקתק ונאיבי כמעט- "לבדידות יש השפעה שונה על אנשים", עניתי- וטרקתי את הטלפון. החזרה לעבודה הייתה מוצלחת. הבוס אמר שחסרוני הורגש, ואניהסמקתי. העורכת שלי קבעהאיתי פגישה והעמיסה עלי מש</div>Fri, 19 Mar 2010 20:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11659177http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=11659177http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11604250<div align="right" dir="rtl">ברגע אחד טבעו לי העיניים בשלולית מלוחה של דמעות. הבטתי על הכוס הריקה שמונחת מולי, והנחתי את ראשי על היד- במטרה להניח את המחשבותולמצוא להן מנוח. לא מצאתי, אז צייצתי לכיוון הבר-מן, והוא מילא לי את הכוס. "יום קשה?", הוא שאל בעליצות מקצועית ורובוטית- "תקופה כזו", לחשתי, והוא מהל את המשקה בעוד קצת אלכוהול והניח אותו מולי. נאנחתי בחוזקה, מקיאה את האויר מראותיי, מביטה במראות שמאחורי ובוחנת את הסיטואציה. בסיטואציות קשות אני נוהגת לבחון אנשים אחרים- במטרה להתנתק מעצמי ולמצוא פורקן בחיים שהם לא שלי. הבר היה מלא באנשים הדורים, חלקם בודדים וחלק מכונסים בתוך בני לוויה מזדמנים. בקצהו השני הייתה חבורה של ילדים בני 18 שחגגו את עצם היותם בגירים, וגרמו לי לנשוך את השפתיים ולהתגעגע, רק לרגע, להרגשה שהרגשתי ביום בו הייתי אני בת 18...אז- כשהעולם נראה בידיים שלי. אני לא בוכה. גם בתקופות כואבות אני נותרת עם עיניים יבשות- כשהבטן מתקפלת והלב מכביד על החזה. אבל אתמול, בבר ההוא, הרגשתי שאני נקרעת מבפנים. היה לי קר, למרות החום של הימים האחרונים. הצמרמורות טיפסו לי על הגב, וליטפו את כל כולי- מפשיטות אותי שכבה</div>Sun, 21 Feb 2010 18:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11604250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=11604250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11564904<div align="right" dir="rtl">אחי, דניאל, התחתן לפני פחות משנה. את מי שהייתה החברה שלו, והפכה לאחרלאשתו, לקח לי המון זמן לחבב- או לפחות לא לשנוא... כשנפגשנו לראשונה, היא עשתה עלי רושם של נסיכה שגדלה בבית אוהב, ועוטף, ומחמם, עם משפחה שהייתה תמיד שלמה- ותמיד מושלמת. היה לה שיער ארוך וחלק שמסתלסל בקצוות- ועור פנים של בובת חרסינה עדינה. היו לה מותניים צרות, ורגליים דקות שאפשרו לה ללבוש בגדים במידה 0- ולעזאזל, היא אכלה בכל יום את מה שאני אוכלת בשבוע. הדבר המכעיס ביותר בכלילת השלמות שבתור בחורה אנימחויבת לשנוא- היה שהיא התגלתה כאינטליגנטית להפליא.מסוג האינטליגנטיות שמתעניינותבספרות, ובהיסטוריה, ובמציאות. היא הייתה גם נחמדה, לא בדרך הקיטשית אליה נקבות רבות נוטות להידרדר, אלא בדרך חמה, נעימה, אמיתית... שנאתי אותה, את הכלבה המושלמת בה אחי החליט להתאהב, ושנאתי בנוסף את עצמי הפתטית ששונאת אישה אחרת רק בגלל שהיא מהווה לה תחרות. בסופו של דבר, שנאתי לשנאה שחשתי כלפיה העפילה על השנאה עצמה- והפכנו חברות. היא, שהייתה באותו הזמן סטודנטית שנה ראשונה בפקולטה הדו חוגית להיסטוריה וספרות, הייתה זו ששכנעה אותי ללכת בדרך בה בחרתי. "הכסף</div>Tue, 02 Feb 2010 17:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11564904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=11564904http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11544338<div align="right" dir="rtl">כשנפגשנו הוא חייך בחיוךשנראה יותר כמועווית של כאב. הוא הביט בי ולחש דרך הקמט שנוצר בין שפתיו לעיניו שאני "נראת טוב". "תודה", אמרתי, בעודי מתיישבת כשפניי מכוונת לשולחן העץ המעוטר בפסים בגוון חום בהיר שמתמזגים זה עם זה ויוצרים גילופים שמושכים את העין. העין שלי רצתה להמשך לדבר מה שהוא לא העין שלו, לכן נתתי לה לנוח על אותם עיטורי עץ משמימים שעזרו לי לנשום. ישבנו בבית קפה, כשפניו המעוותות לחיוך של כאב מביטות בפניי שלי שמביטות על שולחן העץ המעוטר, והמתנו שהזמן יעבור. והזמן לא עבר. הוא הוציא סיגריה, מלברו, ואני שאלתי מתי הוא התחיל לעשן. הוא לא ענה, ואני הבנתי, והוצאתי סגריה משלי, וינסטון לייט,במטרה לשאוףאותה למלוא ראותייולחפש בעשן נחמה. "מי אנחנו?", הוא שאל אחרי שבדיל הסגריה שהיה בידוכמעט ונגמר, "זאת אומרת, כזוג". הבטתי בו במבט ספק מבולבל ספק ספקני, עם מצח מקומט ופה פעור מעט- רק מעט- מחפשת את המילים. "אנחנו יחידים" אמרתי בסופו של דבר, והוא אמר שהוא מבין. "אתה לא מבין", פסקתי, "כולנו יחידים. גם ההגדרה של עצמנו בתוך קשר מגדירה אותנו כיחידים. אתה מגדיר את עצמך, כיחיד, בזה שאתה מציג את עצמך כ</div>Sat, 23 Jan 2010 22:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (אווה פופ)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663365&blogcode=11544338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=663365&blog=11544338