http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677and fly away...heCopyright 2026 Lynsey Wells. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=10505277<div align="right" dir="rtl">כן, התגייסתי, אני בקורס כבר 3 חודשים (פזמולדת היום האמת) ואני סבבבה, לא נהנתיותר מידי, אבל גם לא סובלת. הקורס מעניין אותי, והדברים שאני לומדת שם ילוו אותי לכל החיים. מאבחנת פסיכוטכנית זה לא סתם. זאת תורה שלמה שבנויה על הכרת האדם שיושב מולך, וזה יקר מפז. אני לא יודעת מה יהיה, הדברים עם דן זזים כל הזמן. אני שומרת בבטן, ואז ברגעים חלשים, הכל מתפרץ החוצה, ואז אי אפשר לקחת אותי ברצינות, כי הכל נשמע אימפולסיבי וממש שטותי, למה בגלל דבר קטן אני כל כך כועסת?. אני לא יודעת מה יהיה. כיף לנו ביחד, אבל לפעמים אני מרגישה שזה הכל, ולא מעבר. שאני לא באמת יכולה לדבר איתו. הצבא סיבך. הקורס הזה הפך אותי לבנאדם עמוק יותר, ואולי העומק הזה כבר לא מתאים לקשר הזה. אני לא יודעת מה לעשות, ואני לא יודעת מה יהיה. אני מרגישה קצת חנוקה. אבל כשאני חושבת על איך זה יהיה להיות עם מישהו אחר, מנסה ככה לדמיין איך זה יכול להיות עם כל מיני אנשים שאני מכירה. זה פשוט מרגיש לא נכון, זה לא מרגיש הקלה או משהו כזה, אפילו לא בכלל. אני באמת מקווה כשדן יסיים מסלול ואני אתחיל יומיות, אולי דברים יחזרו להיות נורמאלים, כי כ</div>Fri, 06 Feb 2009 22:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=10505277http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=10505277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9940114<div align="right" dir="rtl">אני יושבת מול המחשב, שומעת בריפיט את stairway to heaven והדמעות לא יוצאות. אולי הן פשוט לא צריכות לצאת. הרי..אין לי כל כך על מה לבכות, פשוט, בא לי. מדהים אותי עד כמה מהר דברים פשוטים מתסתבכים ועד כמה מהר הם מתפשטים בחזרה. עד כמה מהר אני יכולה לזרוק הכל ולסוע מפה ללונדון. עד כמה מהר אני מוותרת, ועד כמה לאט אני מגיעה להחלטות. כמה מהר הרגשות שלי נסדקים ומתחלפים ועד כמה לאט לוקח לי לשכוח, לסלוח ולהשלים עם דברים. עד כמה אני לא חיה פה, לא במציאות הזאת, ולא ברגע הזה. עד כמה זה מזיק לי, ועד כמה לא אכפת לי שזה מזיק לי. עד כמה היתי מאושרת בלונדון, ועד כמה שלא כזה כיף פה. עד כמה שאני בטוחה בעצמי לעומת העובדה שאני חושבת שאני שמנה. כמה זמן לוקח לי להתנתק. כמה דברים אני מתעלמת מהם, מעבירה לסדר היום כדי לא לשקוע ברגשות מיותרים. כמה זמן אני כבר בתוך הקשר הזה... כמה זמן נשאר לי עד הצבא כמה ארוך זה הולך להיות בתוך הצבא... כמה מהר אני מתעצבת וכל כך הרבה זמן עד שמשהו מצליח לעלות לי חיוך על הפנים. כמה הרבה אני מנגנת בגיטרה עכשיו, ומה היה קורה אם היתי מנגנת ככה כשעוד למדתי... כמה זמן ל</div>Wed, 24 Sep 2008 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9940114http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9940114http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9914989<div align="right" dir="rtl">הייתי בלונדון! וכן, היה מדהים, הרבה מעבר לציפיות שלי. הגר כמובן היתה מדהימה, עשינו רק כיף וצחוקים, לא רבנו אפילו פעם אחת. ראיתי את כל לונדון, חרשתי אותה עם הרגליים, ברכבת ובאוטובוס. בילינו המון, הינו במסיבות והכרנו אנשים מדהימים. אכלנו טוב (והרבה) ובכל זאת עם כל ההליכות הצלחתי לשמור על משקל רצוי:) היה לנו בעיקר קר וגשום, אבל אני אוהבת את מזג האויר הזה, ועוד כשהוא בלונדון? אז בכלל. עכשיו כל מה שאני רוצה זה לחזור לשם, אבל יש לי לעשות צבא. ולא, לא ממש בא לי. זאת התקופה הכי שווה בחיים שלנו ואנחנו כבולים לתוך מסגרת, ואני ממש לא אוהבת מסגרות. אני יודעת שאני צריכה לעשות את זה, ושאני גם חייבת. ואני מתכוונת לעשות את הצבא במלוא המרץ והנחישות, כי אם כבר אז כבר לא? אבל ברגע שאני משתחררת...אני לא פה. לונדון מזה מחכה לי. לונדון שינתה לי את הפרספקטיבה, עשתה לי סוויצ' בראש. חייתי כ"בוגרת לגילי" כבר יותר מידי זמן...הגיע הזמן לחיות כמו בת 18 לשם שינוי. בלי לחץ, בלי דאגות. מה שיהיה יהיה, ומה שיהיה, יהיה טוב. אני זורמת, ואתם? עוד שנתיים בלונדון הבנויה.</div>Fri, 19 Sep 2008 00:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9914989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9914989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9841692<div align="right" dir="rtl">האם אי פעם- שיקרת – אני אשקר אם אני אגיד שלא. גנבת-את השאלון הזה למשל:P התנשקת- כןJ עישנת- לא, איכס. התאהבת ממבט ראשון- אין כזה דבר... <P dir=rtl style="DI</div>Mon, 01 Sep 2008 11:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9841692http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9841692http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9656283<div align="right" dir="rtl">ממ קשה לי להתחיל משום מה=/ סיימנו בצפר, לתמיד והחופש שאני מרגישה הוא אדיר. אני עובדת, אני מופיעה אני נהנת והכי חשוב, אני הרבה יותר רגועה. כשאין את המשקל הזה של המבחנים והבגרויות על העורף, הכל נראה טוב יותר ואנהי מרשה לעצמי להיות מאוד אופטימית. זהו! זה סגור! אני טסה ללונדון ב5 לספטמבר לשמונה ימים שלמים! אני חוזרת למקום שהכי מתאים לי בעולם. אם איפשהו אני ארגיש חופשיה באמת, זה שם. אני טסה עם הגר והולך להיות פשוט מעולה! אני יודעת שיהיה טוב, פשוט יודעת את זה. אני ודן מתחזקים יותר מרגע לרגע, עדיין קשה לו כמובן, אבל הוא מתחיל להצטיין. אני חושבת שברגע שהנחתי לדברים לזרום, ולא להלחץ מזה שאנחנו לא כל הזמן ביחד, הורדתי גם הרבה לחץ ממנו ועכשיו הוא באמת יכול להתרכז. אני אוהבת אותו כל כך. נזכרתי לא מזמן באיך התאהבתי בו, בכמה זמן זה לקח עד שהבנתי מה זאת באמת אהבה, אהבהאמיתית היא אהבה שמתבשלת על אש קטנה, לאטובטוח. איך האהבה הזאת ביטלה את כל מונחי האהבה שהכרתי לפניה. איך עכשיו המשמעות של אהבה היא אחרת בעיני. ואיך שכל האהבות לפני דן,דרך גורם ההשוואה,לא היו אהבות בכלל. אני לא רק מאוהב</div>Mon, 28 Jul 2008 17:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9656283http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9656283http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9288571<div align="right" dir="rtl">התחזקתי. או שנהיתי אדישה, אחד מהם. אני מוצאת נחמה בין הידיים שלו, ככל שהן מתחזקות סביבי ונהיות שריריות מסוף שבוע לסוף שבוע. הוא תיאר את הצבא כ- "קשה, אבל טוב" ואני מרגישה אמת עם התיאור הזה. הרי הצבא הוא סיטואציה מאוד מיוחדת, שאי אפשר למצוא שווה לה בכל שלב אחר בחיים. והוא, שלקח את הצבא באקסטרים סוף סוף נהנה ומרגיש הגשמה עצמית. אני מבינה אותו. למרות שאי אפשר להבין לגמרי לוחם קרבי אם אתה לא אחד כזה בעצמך. אבל אני מבינה אותו בכך שאני תומכת בו. ואמשיך לתמוך בעיניים עיוורות ועצומות חזק חזק, כדי לא לתת לתמונת הסבל להיכנס לתוך הראש שלי. זה מה שהוא רוצה. והסבלהואחלק מההגשמה העצמית הכוללת. אספתי את עצמי. בניתי חומות וחיים חדשים. חיים של ביחד וחיים של לחוד. והחיים של לחוד הם לא תמיד לחוד, חברים הם מרכיב כל כך חשוב בהתחזקות שלי. וחלקכם היתם מדהימים, תודה. ככל שעובר הזמן אני עומדת מול תקופת מעבר. מהבטוח ללא ברור. מ12 שנים של מסגרת אחת לשנתיים של מסגרת אחרת לגמרי, והאופציות? הן רבות. אני בטוחה שלא משנה מה יהיה לי בצבא, אני אמצא את עצמי מחדש, אגבש עוד חלק בזהות שלי, ואדע אולי לאן</div>Sun, 01 Jun 2008 12:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9288571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9288571http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9042556<div align="right" dir="rtl">אני לא יכולה יותר. אני לבד, אני כל כך לבד. ולאף אחד לא אכפת, וגם אף אחד לא מבין. אני יושבת פה, מול המחשב בפעם האלפיים בערך עם דמעות בעיניים. אני בוכה כמעט כל יום, וכשאני בוכה, זה כמעט כל היום. אני פשוט התפרקתי, נשארתי שאריות ממה שהיתי פעם מהאורי המצחיקה החזקה, השנונה, המאושרת. אני יודעת שאף פעם לא היתי ילדה שמחה במיוחד, אבל מאז שדן נכנס לי לחיים, נוספה לי עוד סיבה גדולה לחייך לגביה, ועכשיו? עכשיו הוא כל הזמן יוצא לי מהם. אני לא יכולה לחיות לפי לו"ז צבאי. לבכות לכל אורכו של השבוע ולשמוח בסופו, זה גומר לי את כל האנרגיות והנשמה. עברה כבר כמעט חצי שנה מאז שהוא התגייס, וכל מי שאמר שהזמן משפר את הגעגוע-טועה. אני מרגישה אותו דבר אם לא יותר גרוע מאותו יום שצפיתי באוטובוס מסיע את אהבת חיי לבסיס. זה קשה לנהל מערכת יחסים על בסיס סוף שבוע שני. ועוד אתמול הוא עזב לשלושה. שלושה שבועות שכוללים בתוכם את היומולדת שלו ואת השנתיים שלנו. ואתם יודעים מה? כבר נמאס לי. נמאס לי להיות החברה שמחכה באדיקות שחבר שלה יחזור הביתה, מהבחירה הגרועה שהוא עשה. כן, אני חושבת שהוא בחר רע. הוא במקום שהוא ל</div>Mon, 21 Apr 2008 16:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=9042556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=9042556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8842749<div align="right" dir="rtl">אתמול ממש נשברתי. התפרקתי לדן בטלפון, לא הצלחתי לשלוט בזה לצערי. תוך כדי התייפחות אמרתי לו שקשה לי, שאני מרגישה שאני מתרחקת, שאני חיה ע"פ הבחירה שהוא עשה ושהוא אפילו לא מרוצה ממנה. אז בשביל מה כל התמיכה והטירחה? שממילא הוא חוזר הביתה עצוב, ושגם שם הוא כל הזמן עצוב. אז דיברנו, עד כמה שהשעת ת"ש נתנה לנו. הוא שאל אותי אם אני רוצה הפסקה, אבל אף פעם לא היתי מאמינה גדולה בהפסקות, כשצריך אותם זה כבר אומר שמשהו פה לא טוב. וידעתי שאני לא צריכה הפסקה. כי אני לא רוצה להיות עם מישהו אחר, אני לא צריכה זמן בנפרד ממנו, אני צריכה אותו פה פשוט. וכל הרגשות התערבבו לי. אבל דן תמיד יודע מה להגיד לי במצבים האלו, ואיך לתמוך בי ולהרגיע אותי. אני לא רוצה להפסיק את זה, ממש לא, אני פשוט לא מסתדרת טוב עם הסידור של שבועיים לחוד ויום וחצי ביחד. איכשהו יצאתי מהשיחה בהרגשה כל כך טובה ובטוחה, עם אנרגיות מחודשות לעבור עוד תקופה ארוכה כזאת. כי יש על מה להלחם, יש הרבה אהבה והמון עתיד. פשוט מדהים אותי איך שיחה קטנה עם הבנאדם המדהים הזה יכולה לסדר לי את הכל בראש, ולהבהיר לי מה אני רוצה. אני רוצה אותו, ורק א</div>Wed, 19 Mar 2008 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8842749http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=8842749http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8572076<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת מה לעשות, אני חושבת שקצת שברתי אותו. אוף, הצבא הזה, אני לא יכולה לדבר איתו בכלל, ואני כועסת, אני כ"כ כועסת וכשאני כועסת אני לא רואה כלום. לא אותו, לא אהבה ולא שום דבר, אני כועסת, מטומטמת, שברת אותו.</div>Mon, 04 Feb 2008 23:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8572076http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=8572076http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8154370<div align="right" dir="rtl">אז כן, חבר שלי התגייס. בוכים כל הזמן שהדמעות כבר הפכו לתכשיט בלוי שעונדים כל הזמן, והעיניים האדומות והנפוחות למחלה מתמשכת. אתמול הוא עזב לשבועיים ואפעם שבועיים לא נראו לי נצח כמו שהם נראים ליעכשיו. אני ילדה חזקה, ואני יודעת את זה וכשאני מדברת איתו בטלפון כשהוא שבור, אני מחזיקה ואני מחזיקה חזק רק לא ליפול ולהראות שגם לי קשה נורא, כי זה רק יחליש אותו יותר. אבל אתם יודעים, הזמן עובר והתרגלתי להיות עם עצמי רוב הזמן, אני פשוט מרגישה שאני צריכה איזושהי פעולה מקלה, קניות, מסאג' או קפיצת בנג'י קלה. השנה הזאת פשוט זוועתית...כולנו חשבנו שזאת רק תקופה רעה, אבל האמת, אני חושבת שזאת פשוט שנה קשה. אני חייבת להגיד שאני אולי מחכה קצת לצבא, לריענון מסגרת ולגלות יכולות וכוחות חדשים בי, אני יודעת שיגיע הצבא אני לא אהיה כזאת מאושרת, אחרי הכל טוב לי בבית אבל אתם מכירים אותי (חלקכם לפחות) אני משתעממת מהר ולא מתמידה וחייבת ריגושים חדשים כל הזמן (חוץ מבמערכת יחסים מסתבר) ואני חייבת סוויץ' נעים ומאתגר. כמה שהריחוק ממנו קשה לי הוא נותן כל כך הרבה הערכה למה שיש ביניינו, אני מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שהו</div>Mon, 10 Dec 2007 11:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Lynsey Wells)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=65677&blogcode=8154370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=65677&blog=8154370