http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902heCopyright 2026 מאחורי העיניים. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11192257<div align="right" dir="rtl">הפרק הבא עדיין בשלבי כתיבה, אבל (אבל זה לא תמיד רע.) המנויות היקרות שלנו קיבלו הצצה קצרצרה. רוצות לקבל ספויילרים שכאלו? להרשם בתור מנויות זה לא כזה קשה. המשך יום מקסים.</div>Wed, 26 Aug 2009 22:28:00 +0200lihi_12@hotmail.com (מאחורי העיניים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11192257http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=652902&blog=11192257http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11181074<div align="right" dir="rtl">אני מאוד מצטערת שהפרק עולה אחרי כל כך הרבה זמן, אבל אתם יודעים, זה סוף החופש ואני משתדלת לנצל את הזמן הפנוי הזה כמה שיותר לפני הלחץ של הלימודים (כי ככה זה כשנעשים חולים באמצע הקיץ, והדבר היחיד שעושים זה לישון ולבזבז את הזמן). הפרק היום קצר במיוחד, אבל בעיניי הוא מספק - ביעקר בגלל שהוא נותן הרבה בסיס להמשך. בכל מקרה, חשבתי שעדיף לפרסם את מה שיש בינתיים. מבטיחה שהפרק הבא יהיה ארוך ומפנק במיוחד, כי לפי מה שהולך אצלי בראש יש למה לחכות. פרק 3 "מה?" שאלתי אותה המומה, מאיפה היא הביאה את זה בכלל? למה שאני אתרחק ממנו? "אמרתי שתתרחקי ממנו." היא חזרה על דבריה. "את הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, לי. לא מגיע לו להתאהב בך כשאת עוזבת עוד פחות מחודש. ובכלל, הוא טוב מדי בשבילך. לא מגיעה לו מישהי כמוך." המבט המזלזל בעיניה אמר את הכל. הרגשתי דמעה רטובה חוצה לי את הלחי באיטיות. "אוי, את בוכה, מסכנה." איימי צחקה בקרירות ויצאה מהחדר. ידעתי שהיא צודקת, אני אחזור לארץ והוא ישאר פה. עדיף להפסיק את הכל לפני שזה בכלל מתחיל, אמרתי לעצמי שוב ושוב. "איימי! לי! בואו לאכול!" בקי צעקה מלמטה. הסתכלתי על עצמי במרא</div>Sun, 23 Aug 2009 03:48:00 +0200lihi_12@hotmail.com (מאחורי העיניים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11181074http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=652902&blog=11181074http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11153707<div align="right" dir="rtl">אני ממש מקווה שבפרק הזה אני אזכה לעוד תגובות, הערות והארות. תהנו. פרק 2 "את יכולה בבקשה להסביר לי למה?" הצעקות מהמטבח נחלשו בהדרגה, "למה? בבקשה, תסבירי לי" הקול של בקי התרכך לפתע. "אמא, אמרתי לך! די!" איימי צעקה ויצאה מהמטבח. "הן לא תמיד ככה..." אדם התנצל. ישבנו בסלון כשבקי ואיימי רבו על משהו לא ברור במטבח. הרגשתי איך העיניים שלי נעצמות. "את עייפה הא? את יכולה לישון איתנו בחדר, אני אביא את המזרון מהחדר של איימי בשביל תום, עדיף שלא תהי לידה כשהיא עצבנית." הוא ממש מלאך, אדם הזה, חשבתי לעצמי. מדהים איך הוא ניחש את מה שהרגשתי. חיבקתי את תום ואותו והתקדמתי אל החדר. נשכבתי על המזרון הקטן, ושקעתי בשינה. "אתם תלכו לחנות בגדים ההיא, ואני ובקי נלך לחנות ההיא של הבישול, מה אתם אומרים? ניפגש כאן בעוד... שעה." אימי קבעה ומיהרה אל עבר החנות אליה כל כך רצתה להכנס מהרגע שבו הגענו לקניון. איימי ואדם הלכו לבית הספר, ובקי אמרה שהיא צריכה לקנות כמה דברים ושיהיה נחמד אם נטייל קצת בזמן שהם שם. הוצאתי מהמדף מכנסי ג'ינס כהים והלכתי למדוד. "הם נראים עלייך ממש טוב." תום חייך אליי כשיצאתי מהתא. "תודה, מ</div>Fri, 14 Aug 2009 04:08:00 +0200lihi_12@hotmail.com (מאחורי העיניים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11153707http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=652902&blog=11153707http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11145695<div align="right" dir="rtl">בלי הרבה חפירות מקדימות, הנה הפרק הראשון. תהנו! פרק 1 הנוף מחוץ לחלון של המכונית התחלף, והבתים הראשונים של העיר נראו באופק. "נו מה אתם אומרים ילדים? תראו איזה נוף!" אימי קראה בהתלהבות מהמושב הקדמי. לא הבנתי בכלל למה אנחנו עושים את זה. עוד מלפני שהגענו לפה היה לי ברור לחלוטין שאני לא אוהב את קנדה. ובכלל, הזמן עבר לי מהר מדי. שלושת השבועות שעברו מאז שאמא החליטה שהיא נורא רוצה לחזור לקנדה, כי היא ואבא התגרשו ואין לנו מה לחפש בארץ, ובכלל דודה רבקה שם והיא נורא מתגעגעת לאחותה ולמולדת שלה, ומאז שהיא הודיעה לנו שנאריך קצת את חופש חנוכה (מסתבר שקצת בשבילה זה להפוך את החופש לחופש של חודש, אבל על זה אני לא יכולה להתלונן) כדי לנסוע לאותה דודה רבקה, ולראות איך אנחנו מסתדרים שם, בקנדה, שלושת השבועות האלו עברו נורא מהר, שבקושי הספקתי להרגיש, והנה אני יושבת באוטו בדרך לבית של אותה דודה רבקה מפורסמת. "אני מוכן לעבור לפה מעכשיו." חייך תום. בקושי יכולתי להאמין שאנחנו אחים, אז תאומים? אנחנו כ"כ שונים, לצערי. תום ירש את הגנים של אמא, הוא גבוה ושרירי, ויש לו בדיוק את אותו השיער השטני שלה, ואותן עיניי</div>Tue, 11 Aug 2009 13:40:00 +0200lihi_12@hotmail.com (מאחורי העיניים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=652902&blogcode=11145695http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=652902&blog=11145695