http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266את/ה חושב/ת שאת/המכיר/ה אותי? מעולה - עכשיו צא/י מכאן ובבקשה אל תספר/י על זה למישהו אחר, ובעיקר לא לי!heCopyright 2026 צ'וזיק. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=13929828<div align="right" dir="rtl">מצחיק. בשנה האחרונה יצא לי לדבר קצת עם כמה אנשים על תקופת התיכון שלי.בכל שיחה כזאת אמרתי שאני כל כך שמח שהשתניתי מאז, שאני כבר לא אותו אדם שהייתי.לפני חודש מצאתי במקרה את הגיבוי של הבלוג שלי. אמנם זה לא היה הבלוג הראשון שלי, שנכתב בשיא התיכון בתקופות בהן הייתי אדם לא טוב כלפי עצמו,אלא הבלוג השני שלי, שנכתב כבר ממש בסוף התיכון פינת המכינה, אבל עדיין מצחיק אותי לראות שעם כל השינויים הפנימיים שעברתי, יש כל כך הרבה דברים שלא השתנו.את הבלוג הפסקתי בתחילת השנה הראשונה שלי במכינה. תקופה מבולבלת עם עתיד דתי לוט בערפל אבל הווה עשיר ברגעים יהודים יפים.לפני שהתגלגלתי למכינה רציתי לזרוק מעלי את כל היהדות. הייתי לחוץ כי ראיתי את העתיד החילוני שלי מול העיניים, ולא ראיתי דרך להתקדם לכיוונו.ההורים לא הבינו למה אני מתכוון כשאני אומר להם שאני לא רוצה להיות דתי. ולמען האמת גם אני לא הבנתי לגמרי.הייתי כל הזמן בלחץ של איך אני כבר חוזר בשאלה מבחינה מעשית, ואיך זה מסתדר כלפי חוץ עם הלימודים במכינה דתית.ככל שהתקדמתי במכינה גיליתי נקודות ודברים חדשים על יהדות "קצת אחרת", הסברים יפים ומספקים להרבה דברים, טעמים</div>Sat, 05 Oct 2013 11:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=13929828http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=13929828http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12240612<div align="right" dir="rtl">אז איך גם אני אוכל להתפלל ככה, עם העיניים ההן שאתה יודע שהן בורקות? איך גם אני אוכל להתנודד, לבקש בעצמה, בדרך הייחודית, בנתיב הבלעדי שלי, בדיוק כמו האחרים... (כי תכל'ס כבר קצת נמאס לי רק להסתכל מהצד על חיים של אחרים, לראות אותם חווים עוצמות, גם אני רוצה לחיות!) בעיקרון, ה&quot;סוד&quot; הוא לדעת מהם הקשיים שלך, לזכור אותם תמיד. &quot;אדם שבטוח כל יום שאשתו אוהבת אותו במאה אחוז, יביא לה את הפרחים כלאחר יד&quot;, צריך לזכור שאין באמת מאה אחוז בחיים, שאתה כן צריך להיתלות במשהו (ומוזר שהידיעה שהחיים לא אחוזים במלואם, דווקא היא גורמת לך להיקשר לאין סופי ובעצם להבטיח לעצמך בטחון אמיתי, אבל זה נכון!). וכשהאדם לא לגמרי בטוח באהבה של אשתו, היחס שלו כבר יהיה לגמרי שונה, עם הרבה יותר כוונה, אמיתי. העניין הוא שצריך להכיר בקשיים, ואין לי באמת קשיים, אין לי סטירות. הקשיים שלי לא מתבטאים במקרים שקרו לי, אלא במה שאני קורה לעצמי, בחולשותיי ובתכונותי הרעות (ויש אצלי הרבה תכונות גרועות), והבעיה היא שבקשיים האלה הרבה פחות קל לחוש מאשר אם היתה לי איזו נכות או שכול או מכה מוחשית כלשהיא. וזה הצורך שלי- הרבה</div>Thu, 30 Dec 2010 21:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12240612http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=12240612http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12158185<div align="right" dir="rtl">לא יודע מאיפה נפלה עליי העצלנות הזאת. מילא כשזה בשיעורים, כשכולם לידי מסכמים ורק אני בוהה ברב ובדף הריק לחילופין. אבל אפילו עכשיו, כשאני מתכנן לכתוב פוסט על הבדידות שמתחילה להיות לי כאן, וכל התובנות שהבנתי פתאום ביומיים שלושה האחרונים, ולמרות שכל מבנה הפוסט ותוכנו כבר מסודרים לי בראש, ואני יושב פה עם המחברת הפתוחה, וכמה זמן שרק ארצה, ולמרות שאני מכיר את עצמי ויודע שאם אני רק אתחיל לכתוב, אפילו משפט, השאר יבוא לי לבד ובמהירות, ולמרות כל זה, את הפעולה הפשוטה של להרים את העט, ללחוץ על הצ'ופצ'יק הזה שיש לו למעלה, ולהתחיל לכתוב, אפילו את זה אין לי כח לעשות ובמקום זה אני כותב ישר לפלאפון כמו איזה אדיוט.אולי בחמישי, כשאני אהיה בבית ואכתוב למסך מחשב, כמו שאני רגיל, בלי לראות את המילים מופיעות באמת על דף ומקבלות משמעות מוחשית וקשורה לחיים שלי (במקום מחברת), וכשיש לי מקלדת ואפשרות נוחה לעבור כל הזמן על מה שכתבתי, לסדר מחשבות ורווחים (במקום בפלאפון מעפן), אולי שם אני אכתוב פוסט נורמאלי. בינתיים צריך לאסוף קצת כוחות להישאר פה עד סוף השבוע. לא בא לי שוב לחזור מוקדם ולראות איך ההורים קצת נלחצים מזה</div>Mon, 15 Nov 2010 00:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12158185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=12158185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12132041<div align="right" dir="rtl">אני חושב שהבנתי עכשיו למה כל פעם שניסיתי לסכם את מה שעברתי במכינה עד עכשיו לא הצלחתי. לפני שהגעתי למכינה, "הנחת היסוד" שלי היתה שכשאהיה גדול אני אהיה חילוני. גם עכשיו, חודשיים בתוך המכינה, כשאני חושב על העתיד אני לא רואה עצמי כדתי, אבל אני גם לא רואה את עצמי בכלל. הזמן שלי במכינה עובד רק בזמן הווה, בלי עבר ובלי עתיד. כשהגעתיהשבת לבית הבנתי כמה טוב לי בעצם בתוך הבועה של המכינה, כשאני יכול להיבלע בין עשרות ה.. תלמידים (אין לי מילה טובה לתאר את מי שלומד שם, תלמידים זה לא, ילדים זה כבר לא, לא יודע) וכמה זה שונה לעומת הבית, ששם מסתכלים עליי בשבע עיניים, ומתי קמתי לתפילה של שבת בבוקר, ולמי אכפת מזה?! ובתוך המכינה אני פשוט לומד לאהוב את הרגע, וזה לא רק החייםהכיפיים בפנימייה, כמו מעין קומונה קטנה נטולת "מבוגרים" או הבילויים בחדר מוזיקה עד אמצע הלילה, זה אפילו (ובעיקר) השיעורים, אני פשוט אוהב את איך שרוב הרבנים במכינה מעבירים את השיעור, זה פשוט מעניין אותי כל פעם מחדש, כל הדיבורים והמחשבות על המוסר, על החברה, על מה זהבאמת אמונה ואפילו גם השיעורים ה"דתיים" יותר, תפילה, גמרא, רמב"ם,</div>Sun, 31 Oct 2010 09:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12132041http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=12132041http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12050149<div align="right" dir="rtl">דרך הגב, כשאיני יודע אם מכוונת הנגיעה או כבדרך אגב. דרך הגב, כשאיני רואה את פנייך, התרות הן או נחות. נגיעה רכה, ואדמהּ לליטוף חיכוך, טעות, ואקווהו לתהות. אהבי אותי דרך הגב אהבי אותי בדמיוני השאירי פירור ועוד פירור אלקקם, ולא אשביע רעבוני חזרתי אתמול סוף סוף מהמכינה אני אנסה"לערוך" את כל מה שכתבתי שם על המכינה לפוסט אחד (הוא יהיה די ארוך) שאעלה בימים הקרובים </div>Mon, 20 Sep 2010 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=12050149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=12050149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11640890<div align="right" dir="rtl">לא התקבלתי. כמה חרא! לא התקבלתי למכינה, לא התקבלתי למכינה החילונית ההיא, לא התקבלתי למכינה החילונית, לא התקבלתי למכינה שכל כך רציתי ללכת אליה, לא התקבלתי. כמה נוח. עכשיו יהיה לי את התירוץ הזה כל הזמן, עוד משהו שאני יכול להגיד לעצמי, לרמות, "כן בטח, אני יכולתי סוף סוף לצאת מהחיים האלה ולחיות, ולפרוח, הייתי יכול סוףסוף- אחח, הייתי יכול אם רק הייתי מתקבל למכינה, אבל לא התקבלתי אז מותר לי," מותר לי להמשיך להיסחב אחרי המסלול הקבוע של החיים שלי, לשכב במיטה ולחלום בגדול, ולפחד לגעת הרצפה עם הרגל, להתחיל לצעוד, מותר לי, הרי בטוח הייתי עושה משו עם החיים אם הייתי מתקבל, אבל לא התקבלתי.. ואם זה לא מספיק, אחרי שקיבלתי את ה"לא" מהמכינה, נהייתי חולה בתחילת השבוע, פשוט קמתי בלילה והתחלתי להקיא, וככה כבר ארבעה ימים אני מקיא ומשלשל, וחרא לי,עד הבוקר אני ישנתייומיים כמעט ברצף, רק קמתיכל כמה שעותבשבילשירותים, הקאה וצחצוח שיניים.. ואין לי חשק לכלום. היום זה התחיל לעבור לי, כלומר הכאבי ראש נפסקו וכבר חזרתי ללמוד, אבל עדיין אין לי חשק לכלום. זה מדכא. כל העניין הזה לגמרי החזיר אותי אחורה בחזרה בשאלה,</div>Wed, 10 Mar 2010 22:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11640890http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=11640890http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11569955<div align="right" dir="rtl">מכתב ששלחתי הרגע לאמא שלי בדוא"ל (כבר פעם שנייה שאני שולח לה מכתב ככה, זה הרבה יותר קל בשבילי מבחינה רגשית): באמצע "שיחה" שהיתה לי עכשיו עם אבא, הגעתי פתאום לתובנה שאולי הבעיה היא שאני לא באמת מספר לכם מי אני באמת, אלא מי אני כמו שחשבתי שתרצו לשמוע. אז הנה אני: שלום, קוראים לי קלוד פרולו, אני בן 17 שנים, גר ב**********. כבר 17 שנה שכל מה שאני מנסה לעשות זה לרצות את החברה מסביבי- בין אם זה להיות הזה שמסכים להיות חזן בשבתות, כי מצפים ממנו, למרות שהוא לגמרי שונא את הקול שלו, ומפחד לגמרי מכל זיוף קטנטן. בין אם זה ללכת בכיתה ח' לבדוק את כל הישיבות הנחשבות שרציתם שאלך אליהן (דבר שהצלחתי למנוערק בזכות אחיותי, שאמרו שאם זה לא מתאים לי אז אני צריך להגיד את זה, ואף אחד לא יגיד את זה במקומי), או עכשיו בתקופה הזאת לבדוק בכל המכינות הדתיות "המעולות". בין אם זה להתנדב בכל דבר קטן ב*******, לפעמים לגמרי ללא תמיכה, רק כי היה לי ברור משום מהשזה מה שאנשים מצפים ממני לעשות. בין אם זה ככה. בין אם זה כך. וזה עצוב, בשבת מכינה שהייתה לי לפני שבועיים, כשסוף סוף העזתי שוב פעם, לראשונה מאז החופש הגדול</div>Fri, 05 Feb 2010 00:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11569955http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=11569955http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11519593<div align="right" dir="rtl">היא החזיקה מעמד איתי כמעט שבוע שלם, ואם זה היה תלוי בה אז זה היה לנצח. אבל זה לא תלוי בה. אני מסתכל על גופה,ידיים מתמסרות, רגליים שלעולם לא תברחנה. עיניה בורקות, תמיד. אני מביט על הניצוץ שבעיניה, בטוח שבשנייה הבאה הוא ידאך, אבל הוּא ממשיך, וּממשיך,וּממשיך, וּממשיך, וּממשיך. הוּא ממשיך. ביום הראשון הייתי בטוח שהפעם זה לא עבד, שהיא לא אוהבת אותי. כאילו היה בה משהו עצור, או מתמסר מדי. חיכיתי לשנייה שבה החיוך יקפא לרגע, ואיחר לשוב. חיכיתי לשנייה שבה ההצגה תחשף. הסקרנות חזרה אליי, חיכיתי כל השבוע. ההצגה לא נחשפה. אני מסתכל שוב על עיניה הבורקות, ניוטון אמר פעם שגוף שנמצא בתנועה קבועה הוא כמו גוף שלא זז בכלל. העיניים האלה צריכות להיעצם. ופתאום אני מבין שלא היתה הצגה. ידי שורטת, ידה עדיין מתמסרת. רגלי בועטת בה, והיא עדיין לא קמה, כמו לא תקום לעולם. ******************* הורדתי את כפפת הסכינים מידי, והנחתי את היד על עיניה של הפרימטה. מוריד את העפעפים לכסות את עיניה שנשארו בורקות. פניה כבויות כעת,פניה היו כבויות כבר שבוע. אולי הפרימטה הבאה תהיה חכמה יותר, אולי היא תצליח להש</div>Tue, 12 Jan 2010 12:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11519593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=11519593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11515132<div align="right" dir="rtl">בכלל לא תכננתי להתעכב בטרמפיאדה הזאת. כשהגעתי בשמונה בלילה כבר היו שם כמה אנשים בתחנה.היו בן ובת ממכינה באזור, והיא צחקה כמו שאפשר לצחוק רק בטרמפיאדות של הלילהכולם הסתכלו עליהם, הם הכניסו עניין לציפייה המשעממת, היא נהנתה, זה היה ברור,היא צעקה על מכוניות, חיקתה נהגים שעצרו "רק לפה, קרוב", היה בה משוחרר שכזה.הוא נהנה ממנה, כמו כל הטרמפיסטים שהסתכלו עליה וחייכו, והמעשים המפגרים שלה נראו לי כל כך נכונים.לידי ישב איזה גלוח-ראש, קצת עצוב, בטח מאחר. נראה מוכר, משהו בפנים שלו הזכירלי משו, וכשזה קורה זה בטח כלל או דתל"ש או הומו, לפחות דו, אבל הוא היה נראה לימוכר קצת יותר מהזדהות שבשתיקה בין דתי לשעבר אחד לדתי בהווה.אמר שהאוטובוסהאחרון כבר עבר, הגלוח הגניב אלי מבטים פעם בכמה זמן, ושתק. גם אני הבטתי עליו מדי פעם, מהצד. כברהרבה זמן שלא נמשכתי לבחור. והיתה שתיקה והיו מדים. הוא הציע שנלך ברגל לתחנה,אחרת, 100 מטר מאיתנו, אולי שם יהיה יותר קל לתפוס טרמפ, בלי כל האנשים מסביבנו.אחרי כמה זמן עדיין לא הסכמתי איתו, אבל אמרתי לו שנלך.אז הלכנו. בדרך שאלתי אותומאיפה הוא. יא דפוק, הוא ענה, אני מכאן, אח של חבר</div>Sun, 10 Jan 2010 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11515132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=11515132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11495102<div align="right" dir="rtl">יום ראשון, 14:30עוד מעט תעבורנה כבר חמש שעות של נסיעות והמתנות לאוטובוסים, ועדיין לא הגענו למכינה..זה עוד אחד מהדברים שאני אוהב בנגב, המרחק, הידיעה שאתה באמת מנותק מהבית.באחד הקיבוצים באזור שהאוטובוס נכנס אליו יש רפת מיוחדת-במקום רפת אחת גדולה יש לכל פרה מתחם של 3x3 מטר,עם גגון משלה וחציר משלה.במחשבה ראשונה זה נראה מגניב, וכאילו יש לפרה חופש ומרחב (כמו התרנגולות מהביצי חופש של הטבעונים..)במחשבה שנייה, זה מדכא, הפרות חיות שם כל הזמן לבד, אין להן עם מי להסתובב, וזה מדכא.אפשר להשליך הרבה תובנות מהקטע הזה על החיים, אבל אין לי כח וזה גם בטוח ישמע אדיוטי ופלצני.יום שני, 11:30כולם במכינה הזאת נוגעים אחד בשני כל הזמן, אני רואה נערים מתחבקים באמצע שיעור, באמצע תפילת שחרית. לא מדובר בחיבוקים ארוכים ורגשנייפ כמו בקבוצות תמיכה. זה מין חיבוק אגבי, צדדי, חיבוק של "אחים". באופן כללי, כולם פה "אחים" וחברים טובים אחד של השני. אני תוהה אם זאת תוצאה של העובדה שהם חיים פה במכינה אחד עם השני 24 שעות ביממה, או שאולי מראש מי שבא למכינה הם רק טיפוסים "אחים". איך הם מצליחים? איך הם מעזים לגעת אחד בשני? ואם אני</div>Thu, 31 Dec 2009 23:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (צ'וזיק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=643266&blogcode=11495102http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=643266&blog=11495102