http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501heCopyright 2026 unwritten. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/01/05/64/640501/misc/21054773.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12097698<div align="right" dir="rtl">כבר לא ממש תחילת שנה, עדיין לא סוף המחצית הראשונה, כבר עברה תקופת החגים, עוד לא חורף, כבר לא קיץ, סתיו אין ממש בישראל, אין בגרויות עדיין... טוב, איפה אנחנו? בתקופה בלי שם? אפשר להגיד שאנחנו בתקופה של יום רבין, אולי בתקופה של תחילת העומס, תחילת החורף... הכל בערך. השנה, בתור י'ניקים, אנחנו מארגנים בבית הספר את טקס יום רבין, שהשנה כבר לא ממש נקרא יום רבין, אלא טקס "לא לאלימות". בגלל שבית הספר שלנו נורא לימודי, אנחנו צריכים להארגן לבד את הטקס. בנוסף, עשו לנו סדנא של 5 שעות (וחצי... כי הייתה לנו מדריכה חופרת במיוחד) על חייו של רבין, על ההסתה, על הכל. באמת שזאת הייתה סדנה ממש טובה, והשיחות ממש אמרו משהו (למרות שממה שהבנתי, זה היה ככה רק בקבוצה שלנו, בגללי ובגלל עוד חברה... בשאר הקבוצות זאת הייתה תם עוד הרצאה משעממת). הסדנא הייתה טובה עד בערך השעה השלישית וחצי שלה. אז כבר נמאס. באמת, חשבתם שתצליחו להחזיק 80 י'ניקים בכיתה 5 שעות כמעט רצוף? be real. בגללש אנחנו צריכים לארגן את הטקס, כמובן שהזמרות (אהמ אני אהמ) נדרשנו לרגן את השירים לטקס. אני לא הספקתי לארגן, ולכן ה"אויבת" שלי (כן, יש לי אויב</div>Tue, 12 Oct 2010 20:16:00 +0200galsapir100@walla.co.il (unwritten)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12097698http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640501&blog=12097698http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12079331<div align="right" dir="rtl">חולה. שוב. here it goes again. כל שנה יש לי, בממוצע, בכל הימים ביחד, 3 חודשי מחלה. למה? אלוהים יודע. אנחנו תמיד מאשימים את המזגן בבית הספר. ואת הלחץ. כל כך לא רציתי להפסיד היום, את היום הראשון אחרי חופש כל כך ארוך. לראות שוב את כולם, להיות שוב במקהלה שלי בצהריים, ועוד יש היום לחברה שלי יומולדת בערב, שאני לא אוכל להגיע אליה, ויהיו שם אנשים ממש מגניבים.. אני די מבואסת. אבל לא נורא, יום טיפוח בבית (: חברה שלי התקשרה אליי ב6:30, אז כשהתעוררתי ב7, התקשרתי חזרה... "הלו, פוקסי?" *אמרה גל בקול צרוד של בוקר ומחלה*"פוקסיייי בוקר טווובב מה קורה??" *אמרה פוקסיה בקול שמח ומעורר התפעלות, ביחס לעובדה ש7 בבוקר* "התקשרת?" "כןןןןן אנחנו מחוץ לבית שלך!" "תהיי רצינית דקה. אני ערומה. אתם באמת בחוץ?" "כן! בואי! חוצפנית, את ישנה ערומה?!" "כן. כמו שצריך. אני בודקת מהחלון. ביי" *ניתוק* כמו מפגרת, שמתי בוקסר וחזיה, והסתכלתי מהחלון, לראות אם היא באמת בחוץ. עמדתי וצעקתי "פוקקקססייי?!" אבל לא הייתה תשובה. יואוווו לרצוח את הילדה הזאתתתת! באמת שרציתי להרביץ לה. אני מתה עליה (: החלטתי שאני צריכה קצת חופש</div>Sun, 03 Oct 2010 08:59:00 +0200galsapir100@walla.co.il (unwritten)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12079331http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640501&blog=12079331http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12066532<div align="right" dir="rtl">פתחתי את מחברת השירים היום. לא כתבתי בה חודשיים, אז כתבתי בה שני דברים קצרים וחדשים. חשבתי, שאולי במקום לפרסם את שני הדברים הקצרים והחדשים האלה, אני אפרסם דברים קודמים שכתבתי, ישנים יותר, שאהבתי, ואלך קדימה בזמן, אל עבר מה שכתבתי היום, כך שאולי, מתישהו, בבוא הזמן, כשתהיו מוכנים, סמוראים צעירים, ונפגש בזריחת החמה, מעבר לקשת, אפרסם גם דברים נוכחיים. הרמה ממש לא גבוהה, ההשקעה גם לא, אבל לפעמים פתאום עולה לי רעיון קטן לראש, ואני כותבת אותו. אז הנה רעיונות, לראייתכם - Idont want to watch it Idont want to see i'm falling into you'r arms theres no one to rescue me i'm falling down so hard it feels like a bad dream but you'r so peacful minded Ijust want to scream. כן, אני מודעת לעובדה שזה מ-מ-ש קצר, זה רק בגללש אני לא מצליחה להיות מרוכזת מספיק במוזה שנופלת עליי בשביל להמשיך את זה באותו הרגע, ואחר כך אני שוכחת (: עוד אחד? אחל לי בהצלחה הגד לי כי אצליח בדרכי הארוכה רגלי על אבני חצץ אניח ואיש לא יעצור אותי עד שאלייך אגיע עד שאראה את פנייך עינייך הבורקות מאור מסנוור אש</div>Mon, 27 Sep 2010 17:58:00 +0200galsapir100@walla.co.il (unwritten)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12066532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640501&blog=12066532http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12064148<div align="right" dir="rtl">רקע - ירושלים. עם כמה שהעיר מלאה, עם כמה שהעיר חיה בלילות, כל הברים, המועדונים, בני הנוער - היא איכשהו תמיד תרגיש לי שלווה. 'אווירת ירושלים', כמו שאני וטוליליי (או בשמה המלא: טל-החברה-הכי-טובה-שלי-שמנגנת-על-נבל-ומפוצצת-סטייל) קוראות לה, היא אווירה שישר נותנת רוגע, בניגוד ליציאה בת"א או אילת, או אפילו קיסריה, ותאמינו לי, ניסיתי כבר את כולן. 'אווירת ירושלים' הזאת, היא ללא ספק אווירה, שיש רבים שלא ירגישו אותה בכלל. כשהולכים ל'ירח' ביום שבו כל החברים שלך יוצאים, וכולם שם, והכי מצחיק בעולם, או כשהולכים ל'אמריקאים', וחצי עולם נמצא שם, אתה מרגיש במקום עם חיים, אולי אפילו יש שישוו אותו לת"א במובנים מסוימים, אבל הקירות מאבן ירושלמית תמיד יבצבצו, תמיד יהיו שם, בין הפיגומים שלעולם לא יעלמו, לחתולות, כי בירושלים אין חתולים. רק חתולות. אישית, כשאני הולכת ברחובות ירושלים, אני תמיד ארגיש מאויימת קצת. מאויימת ממי שאני עומדת לפגוש, ממי שעומד לזהות אותי (כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בפרצופים ושמות אני ממש לא טובה, מה שגורם להרבה מקרים מביכים בסגנון "את גל!" "כן, אני גל! מי אתה?"), מאוימת</div>Sun, 26 Sep 2010 19:37:00 +0200galsapir100@walla.co.il (unwritten)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12064148http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640501&blog=12064148http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12060118<div align="right" dir="rtl">בעקבות בכי בלתי נשלט, במשך הרבה יותר מדי זמן, ויותר מדי תחושות, שבאות לעיתים תכופות מדי, החלטתי לחזור לכתוב בבלוג. ההרגשה הכללית - טובה. אני תמיד זוכרת, שביחס להרבה מאוד אנשים אחרים, מצבי מעולה. יש לי הרבה חברים, שאוהבים אותי מאוד, ויעשו בשבילי הרבה מאוד דברים. הולך לי טוב יחסית בלימודים, וכבר עבדתי בכמה עבודות, למרות שאני אפילו עוד לא בת 16. כסף לא חסר (למרות שתמיד אני ארצה יותר), אוכל ממש לא צריך יותר, גיטרה, שירה ופסנתר, יש, ובתכלס - החיים יפים. אממה? הפרפקציוניזם אוכל אותי מבפנים. כל פעם שאני מסתכלת במראה, הכאב הזה של "את שמנה", או "לכי להתגלח כבר יא קוף!", או אפילו "ממתי את כזאת מכוערת?!" לא מרפה. מחמיאים לי הרבה. זאת לא הבעיה. ברחוב, החברים, המשפחה... אבל זה אף פעם לא יספיק לי. בתור אחת שיצאה, חזרה, יצאה שוב, חזרה שוב, ולבסוף יצאה - בואו נקווה שסופית - מאנורקסיה, הנושא תמיד מפחיד אותי. כל מחשבה שבאה אליי, אני ישר משתדלת לפנות מהראש, לנזוף בעצמי על כך שנזפתי בעצמי, ולהעביר נושא. גם אם הנושא הקודם עדיין תקוע אי שם. אני ילדה בעייתית. (רואים? עברנו נושא.) רמת ריכוז של קרקר יב</div>Fri, 24 Sep 2010 22:33:00 +0200galsapir100@walla.co.il (unwritten)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640501&blogcode=12060118http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640501&blog=12060118