http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097"שמתי לב שמכל הברואים בעולם, יש סיטואציות שנבראו במיוחד בשבילי, וכולן מקיפות אותי בהומור...אני חייבת לפזר בשטח פירורים מהחוויות האלו בקורותיי היומיומיים האופייניים לי. בכל פוסט אביא חוויה כזו ואם אחת נוספת תידחף, אני לא אמנע בעדה." heCopyright 2026 adiblogerit. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13455219<div align="right" dir="rtl">נושאת את הכתובת על גב ידי, את ראשי על כתפיי, אף על פי ונכנסת אל תוך הבניין, פניי לראיון. רגליי מוצאות מעלית שנלחצת לבוא. השעה מדייקת, והזמן נעמד לצדי ניצב בהמתנה במבואה השקטה. היא אינה מגיעה ולא מובילה לשום מקום. המעלית. החליטה להקפיא אותי. סובבתי סביב עצמי עם משב הרוח, משלבת ידיי לפנים ולאחור לצדדיי ולמעל מתהלכת אנה ואנה עד דופן הקיר וחזרה. אין מכיר ואין נפש חיה בסביבה, לא צבים ולא יער, פרט לצו עיכוב יציאה מהבניין וצו חיפוש מעלית תקינה.האדמה מתחילה להפסיד אנרגיה ודקה נוספת יורדת עליי: את לא תספיקי, רוחשת. אני מביטה בבהילות אל תוך כל המספרים שבשעון, אל כל המספרים שבמעלית, מנסה לתפוס את הזמן בידיים לסגור עליו לאחוז בו היטב, אך מכונת הזמן הודפת אותי החוצה, והזמן נעלם למקום אחר אל ממד בלתי ניתן לעצירה. "עמוד רגע, אני צריכה לדבר אתך," קוראת לו, אך הוא ממשיך לדהור. רק מסובב את ראשו ובעיניים מדויקות מבקש שאתאם פגישה עם המזכירה שלו. לפתע המראה המקומית שעוקבת אחר צעדיי מזכירה נוכחות: "בואי בואי", יוצאת אליי, קוראת לי בחדווה ואני באה, מתקרבת אליה בפנייה נרגשת: "מראה מראה שעל הקיר מה את מציעה?</div>Sun, 09 Sep 2012 13:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13455219http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13455219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13348721<div align="right" dir="rtl">עינו האחת פקוחה למחצה עינו השנייה מרוכזת בה, ישוב על כיסא מתנודד רגלו הדחלילית באוויר וקיסם נעוץ בין שיניו המאפירות. טוב נו, לא בדיוק דמות השומר שניצב בפתח החניון של הקניון אליו הגעתי, אבל הרהורים חסרי גבולות נשאו אותי לשם וגם המחסום שבדרך כלל עומד בכניסה לא נכח על מנת לעצור אותי. התקדמתי לאטי ובלמתי מעט לאחר עמדת השומר המרותק. "שלום", הכרזתי בחיוך רחב פותחת חלון מצפה שהוא יפתח הדלת. שפתיו נעות, ייתכן מדבר אל עצמו קמעא. המתנתי עד שיסיים את השיחה המסתורית ויתפנה לבדוק את תכולת רכבי, והוא הגיע. גבותיו התקבצו ובאו יחד גשר אפו התחדד ועיניו השקועות התמקדו בי ארוכות. לאחר שסיים להביט בי בשאלה, השליך מפיו את הקיסם ואז פתח ואמר: "ראית מה עשית?" שאלתו נותרה באוויר כאילו מחכה שינתקו אותה ממקורה ותוכל לנחות על הארץ. ניסיתי להבין אותו לחבר את הנקודות לדלות ממוחי תשחצים דומים, אך תחושה ערפילית קיננה בי שלחידה היומית הזו אין לי פיתרון. אין לי אפילו שמינית רעיון, אני במחסום רעיוני. כשיש מחסום לא מתנגחים בו ולא לוחצים עליו פשוט קופצים מעליו אל העולם שמעבר. הסתכלתי לעבר השומר במבט משתאה, מבט עצור, תמים</div>Wed, 04 Jul 2012 15:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13348721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13348721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13270997<div align="right" dir="rtl">ירושלים - הנני כאן, הולכת אלייך מסונוורת, צועדת בצעדים מהירים אל עבר הכותל המערבי הבוהק. שומעת אותו קורא לי ואני צופה בו, וככל שאני מתקרבת אליו, לבי הולם בחוזקה כמו מנסה לפרוץ את מחסום הגוף ולהתרפק על אבניו. רק אפלס את דרכי בין המתפללות הצדקניות במטרה לחלוק אתן את השורה הראשונה של האבנים האדירות ואגיע. הגעתי. שפתיי נושקות אותן, והתיק שלי ישוב על רצפת הרחבה, נדבק לקדושה חווה את עוצמתה. הנחתי עליהן את כפות ידיי בזו אחר זו, אחר זו אחר זו? משום מה, זכור לי שעוד בראשית חיי עלי אדמות נבראתי עם שתי ידיים עשר אצבעות וארבעה עשר פרקים, אבל על הכותל ממש מולי ניצבות ידיים רבות ופרקים בהמשכים: מימין יד ומשמאל יד הפושטת צדקה, מלמטה יד ומהצד המצמידה פתק לרקה, ויד מלמעלה משגיחה. כל יד מיוצגת באמצעות קול חרישי הנושא תפילה. לכל תפילה נשמה, וכל נשמה גרה באותיות הבונות מילה, ואני בקרן זווית עטופה ביניהן בתוך פסקול החומה. אני קוראת את מילות התפילה וכמו עוטה על עצמי מעיל של אדישות לא ממש נמצאת בתוכן. מוזר. לאן כל ההתרגשות נעלמה. אולי אם אתנער או אעצום את עיניי, אך הן מעדיפות לנדוד מן הסידור אל התפילה הווירט</div>Sun, 20 May 2012 11:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13270997http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13270997http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13230205<div align="right" dir="rtl">יום אביבי מיוחד, עננה תכולה לבנה הבליחה בשמים כחולים ושיקפה תפאורה אלוקית מושלמת, השמש בקעה ממעל ונשאה קרני אור זחוחות, ציפור אמרה שירה בלי לזייף,האוויר נתמלא בריח אבקנים ואלרגנים שבאו להסתופף מספר צעדים לפני אפי, והאופטימיות השאירה לי ולרכבי מקום טוב בלב החניון, אליו פסעתי. בהגיעי אליו, לחצתי קלות על השלט של הרכב לפתיחתו. הוא לא הראה כל סימן התרגשות או היענות מסוימת. קראתי לו ללא הרף והוא לא הקשיב. הייתכן שהחליט לשבות או למרוד? עברו בראשי מחשבות רבות כמו סרט ארוך לא יוצלח. לבסוף סיכמתי עם מחשבה שובבה להיכנס אל הרכב מבלי לחכות להזמנה מצדו. תיאמתי עמדות בין המפתח למנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי במהירות במלוא הנוכחות. ישבתי במשך שתי חצאי שניות רצופות עד שהעינית של האזעקה תפסה אותי והחלה לפתוח בצרחות עולות ולא יורדות. ניסיתי להרגיע אותה. עשיתי בשבילה הכול: פתחתי את מכסה המנוע כדי שתתאוורר, עשיתי היכרות עם המנוע, עם המצבר ושות', הצעתי לה לשתות מים ותגובה הולמת אין. פשוט כלום לא עזר. היא המשיכה לצרוח בהיסטריה קולנית מסרבת להירגע. לפתע, מכל המהומה הרבה, הבחנתי בבחור ישראלי תמיר וחביב הנושא ביד</div>Thu, 26 Apr 2012 11:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13230205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13230205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13135662<div align="right" dir="rtl">לילה ללא שינה. מיותרת. החסרתי פעימה, אשלים אותה מאוחר יותר יחד עם הטיסה לווינה. טיסה נוספת לזלצבורג ובה הצטופפנו במיניבוס אווירי. עצמתי את עיניי על מנת להתעלם מההמראה הלחוצה, אך להפתעתי היא חלפה במהירות, ושוב יכולתי להרגיש את רגלי המטוס נוגעים בקרקע. עיניי נפקחו באחת. חצי שעה של טיסה והספקתי לישון שעה.באד גסטיין זהו שמה של העיירה ה'גנגסטרית' בעלת הניב הצורם לאוזניי - אליה הגענו לעשות סקי. בינתיים, יצאנו לדמיון מודרך בסביבה, אך הקור האוסטרי החזיר אותנו למלון. לא, זהו לא גל הקור האחרון ששטף את אירופה, כי למחרת הגיעה אלינו שמש חביבה.השמש הכייפית והמושבים המחוממים ברכבלים חיממו לי את הלב וגם מקומות אחרים. אהבתי את הרעיוןואת קלימרו שליווה אותנו, אהבתי את הטרמפ עם Taxi אופנוע השלג, אהבתי את המסלולים המיועריםבכפר הטירולי שבהרים ובעצם, אחסוך תיאורי גלישה, כי מרוב דיבורים לא היה זמן לגלוש.ואז, הגיעו אלינו מזחלות השלג. העלייה אל המסלול הייתהשקטה, חוץ מהלב שלא הפסיק לרשרש.התיישבתי בחוסר סבלנות במושב רכבל פרטי. רגליי התנועעו לאחור ולפנים כמו בצעדה, הרוח לטפהאת פניי בנעימות. לקחתי חלק נכבד מהאוויר</div>Thu, 22 Mar 2012 10:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13135662http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13135662http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13052718<div align="right" dir="rtl">ברקים, רעמים, משחקי אור וחושך, רוחות עזות, חיזיון אור קולי ותופעות לוואי אחרות ביום החורפי הסוער.המקום: בית הורייהזמן: שעת ערב ערה לפני הספירה של הדקותבעודי ניצבת במפלס העליון, היה עליי לרדת במהירות על אל המפלס התחתון. לעתים, על מנת לחסוך אנרגיה, מאמץ, זמן וקילומטראז׳ של מדרגות צריך הסעה. הרמתי את ידי כדי לעצור טרמפ, והנה בדיוק מולי נעצרה מעלית חביבה ופנויה. הרגשתי שכל הדלתות פתוחות בפניי אז מדוע שלא אכנס אליה. טרם הכניסה אליה ובמהלכה דאגתי להכריז בקולי קולות אל יושבי הבית: ״אני נכנסת אל המעלית, אם תתרחש הפסקת חשמל, תדעו שנתקעתי ואל תשכחו לבוא לחלץ אותי״. התאמצתי להרשימם בשטויות שלי. חזרתי שוב ושוב על ההודעה ההזויה עד שזכיתי לתגובה אוהדת: ״כנסי, נראה אותך״ עתה לא יכולתי לסגת ונבלעתי בתוכה מחויכת. לחצתי קלות על הכפתור הקרוב והיא החלה במסע ללא חשש. למראה הביטחון שנסכה בי, נשאר החיוך טבוע על רשמי פניי.לפתע, הנעימה פסקה והאורות כבו, המעלית נשתתקה ונעמדה דום. אפקט מעולה, אבל מה עם ההמשך?! בתחילה לא ידעתי איך להגיב לזה, דברים רבים עמדו בדרך למוחי. ואז זה הגיע: "אוי, אוי לא, או או, אויש,״ ב</div>Sun, 12 Feb 2012 19:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=13052718http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=13052718http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12987069<div align="right" dir="rtl">המסע שלנו במערב ארה"ב, ב- Midwest, כמעט מגיע לסיומו. שתי טיסות אחרונות ואנחנו בבית. ניו יורק. טיסת היעד הראשונה מבין השתיים שברשימה, מזג האוויר שם לא מבשר טוב והאווירון שלנו בושש להגיע. השמים כמעט נפלו עלינו, אבל התקווה החזיקה אותם. היא התיישבה לידנו, מסמנת לנו שעוד נספיק להגיע אל הטיסה השנייה. אף אחד לא הבטיח לחכות לנו, ובכל זאת אפפה אותנו עננה אפורה של אופטימיות.חמש שעות טיסה מאוחרות הובילו אותנו לניו יורק. דקה לאחר הנחיתה על הקרקע הגשומה, הכרוז הודיע לכל הנוסעים לשחרר חגורות, להדק מעילים ולהוריד בזהירות מזוודות מראשי הנוסעים. כל נוסע ללא טיסת המשך נצטווה להישאר במקומו ולפנות את המעבר לאחרים. בתרגום חופשי: אל תפריעו לנו להתבטא החוצה. בינתיים, הזמן דחק כי נותרו לנו עשרים דקות אל היעד הבא. לחץ אחז בנו ולא הרפה רגע לפני היציאה אל הריצה האולימפית הבינלאומית.דלת האווירון נפתחה. אור גדול נכנס מסונוור מן המצב, משב של אוויר אמתי נשאף, ואנחנו נפלטנו אל החוץ מכוונות היטב להתייצבות בטיסה לישראל. המרתון הפרטי החל בחששות כבדים (התוהים אם נאחר אם לאו) - אותם נשאנו על גבנו יחד עם התיקים. מבטים חטופ</div>Tue, 10 Jan 2012 00:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12987069http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=12987069http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12884512<div align="right" dir="rtl">סן פרנסיסקו, קליפורניה. תפילת ליל השבת כה מדהימה, אני ואחיותיי רחוקות כ-7000 מיילים מהארץ והלב מרגיש קרוב כאילו השכינה קפצה אלינו לשברירי שניות. כמעט טבעתי מההתרגשות שהתיישבה היטב בפינה בסיסית טובה בבטני. סעודת השבת הטעימה הגיעה לסיומה, ואנו שלושת המוסקוטריות עושות דרכנו חזרה אל המלון ברחובותיה התלולים של העיר הקסומה, הכוללים עליות חדות וירידות שאינן נגמרות. הפעם, היינו בצד של הירידה (ככה זה כשלרגע יורדים מן הארץ) וניווטנו למלון מבלי להיעזר ממש בברקסים הרגילים, פשוט נתנו לרגליים ללכת במקומנו, והן הלכו. מהמיקום שלנו, גשר של זהב לא נראה בסביבה, אבל הילטון (שוב גבעה נותנת את הטון) דווקא כן.הגענו להילטון. על מפתח שבת לא שמעו בעיר הקוסמופוליטית והליברלית, את חדר המדרגות הנסתר לא ראו, כי מי יטפס עליהן כשבסמיכות קורצות מעליות מצוינות. ביקשנו עזרה בפתיחת הדלת בטוענה שזוג כרטיסי המפתחות נשכחו ישובים בחדר בריתוק. נשלח אלינו קצין בטיחות חסר ביטחון. עשינו עלייה אל החדר, ובפתחו המלווה שלנו הוציא מחגורתו צרור מפתחות שקישטו אותה. את המפתח האמיתי הזה לא יכלו לשכפל לנו? שאלה רטורית הופנמה בתוכי. הדלת ה</div>Sun, 20 Nov 2011 19:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12884512http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=12884512http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12744926<div align="right" dir="rtl">לא תכננתי את הנפילה הזו, היא פשוט התרחשה כאילו מנסה לדבר אתי, לרמוז לי דבר מה. שאלתי אותה לפשר העניין,אך היא לא נענתה. בינתיים, אני תרה אחר תשובה. זה היה רומנטי ואפילו מלודרמטי אם הייתי מועדת במגרש הטניס באמצע משחק מותח רצועה, אבל הפעם זה לא מה שקרה.מעט לאחר חצות הלילה, כשהמחוג הגדול תכנן לישון (בחלום), ירדתי במדרגות הביתיות, מנתרת, כרגיל,ומדלגת על אחתמבלי שתרגיש.בעיצומה של התנופה האחרונה, המדרגה הקיצונית פרחה מזיכרוני, כאילו אינה קיימת. בעיני רוחי, רציתי להמשיך לצעוד אל המטרה, אבל משהו קרא לי לעצור, וקולו לא נשמע. עצרתי ללא כוונה, כשכל רגל כיוונה אל מקום אחר ובלבלה. בנקודה זו, הבנתי רק 40% מהנעשה. ציפיתי לנחיתה, שהתעכבה.שברירי שניות הרגישו כנצח בהילוך אטי. לבסוף, היא הופיעה במלוא העוצמה כאילו הכריזה מעל הבמה: "ק-ב-ל-י אותי." לא יכולתי להסתכל בעיניה, כי הכאב הביט בי בחדות. הבטתי בו חזרה כאילו מסמנת לו שירפה מעט או שייקח הפסקה.הכול כאב לי, אפילו הבגדים. אז, נזכרו לבקוע מגרוני צלילים והברות מקוטעים בשפה שכלל אינה מובנת לי, כך שתרגום אין בנמצא.סופר אימא לקחה את האינסטינקט האימהי שלה, והגי</div>Wed, 14 Sep 2011 01:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12744926http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=12744926http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12213790<div align="right" dir="rtl">השעה 17:00 אני יושבת מול המחשב בעבודה מסיימת את המשימה שהוטלה עליי (נגיד). המסמך שעליו אני עובדת מסכים עמי על כל מילה, כל שורה שנכתבת משתפת פעולה, ואז, אדי ריח של סנדוויץ' נוטף ריחות נפלאים מדלג מעל המחשב ומגיע עד אליי בריצה. על הדרך יכולתי להריח את הנבטים עם הירקות החמימים ואת הטחינה הנוטפת מהם, ולדמיין איך כולם מצטופפים בחברותא בעמקי הלחם המלא הטרי. הבטתי באוכל הלחם ובמלוא הפה הצפתי את הלחם במחמאות. רגע לאחר מכן, החלטתי החלטה גורלית שתשפוך אור על כל הסובבים: אלך להכין לי משהו דומה. בעודי צועדת אל עבר המטבח, המסדרון נראה טעים מתמיד והמטבח הריח כאילו משהו יתבשל פה. פה אתחיל במלאכת ההכנה, הכרזתי בלאט: הנחתי במצנם את פרוסת הלחם הבריא שלי והלחם התחיל להתחמם. הוא כנראה לא ממש אהב את המצנם או את העניין שעזבתי אותו רק לדקה, כי הוא החל להידבק אל המצנם. רציתי שהוא יבוא לקראתי אבל הוא נדבק אליו יותר ויותר. לא ויתרתי עליו. ניסיתי לשכנע אותו לצאת משם, אבל הוא התבצר. בצר לי, לבסוף הוצאתי סכין. הסכין נדחף אליו אל תוך המצנם, הציק לו ואיים עליו לצאת. הוא גילה סימני מצוקה והחל מתפורר לחתיכות.</div>Wed, 15 Dec 2010 17:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (adiblogerit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=640097&blogcode=12213790http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=640097&blog=12213790