http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516heCopyright 2026 LifeLess~Lullaby. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11205278<div align="right" dir="rtl"> סוף סוף הצלחתי לברוח מהכל ולא להסתכל אחורה זה סוף סוף נגמר. אני לא חוזרת לשם יותר. תודה לאל. - איך לעזאזל היא מסוגלת לעשות את זה? אטומה סתומה אני בוכה, מתייפחת, צורחת, שותקת כלום לא עוזר, כלום לא משנה את דעתה הקרה. אני מחבקת, ובוכה, ומחבקת, ובוכה, ומקשיבה. לא בוכה בשביל שתשמע בוכה בשביל לבכות כל כך הרבה דמעות ולא אכפת לי. אני לא מנגבת אותן, אני לא בודקת איך השיער שלי נראה שיתפוצץ העולם. ומה מנחם אותי? הדבר היחיד אולי שבשבילו יש לי סיבה לחיות. כמעט הדבר היחיד. זה כל כך כל כך פתטי שבא לי להקיא. אבל כבר לא מעניין אותי! אני רק רוצה לבכות על זה. לא. זה כבר לא זה בשבילי. זה הוא. לאן הגעתי? כל החיים שלי סובבים סביב זה. זה נורא. לא אכפת לי. למה הפכתי לאדישה? הפסקתי לחפש כבר לא אכפת לי. חוסך שברון לב, אבל המחיר הוא ריקנות כואבת. - שיר שמדבר אלי כרגע. כל יום אני שומעת שיר שמתאים לי זה נחמד Help, I have done it againI have been here many times beforeI hurt myself again todayAnd, the worst part is there's no-one else to blameBe my friendHold me, wr</div>Mon, 31 Aug 2009 01:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11205278http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11205278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11187072<div align="right" dir="rtl">לפעמים יותר זה לא טוב מכלום. הכל פשוט חומק לי בין האצבעות ואני נשארת קרחת מכל הצדדים. ובכל זאת אני מרגישה הרבה יותר טוב. יותר חופשייה, פחות מתוחה. הלב שלי כבר לא מכווץ באופן קבוע. אולי עדיף להיות עם פחות מחויבויות, אבל מתפנה לי הרבה זמן פנוי ואני לא בטוחה שאני לגמרי אוהבת את זה. אבל.. לא משנה! אני שמחה! זה מה שחשוב. סוף סוף זה נגמר. אני לא מתגעגעת. אבל למה לעזאזל כל פעם שאני חושבת על זה שאני הולכת לראות אותו עוד שבוע, נותנת לי מין הרגשה ממש מוזרה, כמו שהלב כואב אבל מהתרגשות. בהתחלה חשבתי שזה מהכעס ואולי קצת מבוכה, אבל אז קלטתי שאני מרגישה כמעט אותו דבר גם כשאני חושבת על זה שאני אראה אנשים שאני אוהבת אחרי כל כך הרבה זמן. מה קורה לי? למה לעזאזל זה לא עובר? אני לא אוהבת אותו יותר. אני יודעת שלא. אני באמת לא משקרת לעצמי. אני חתכתי. אז מה הקטע של ההתרגשות הזאת? כנראה שאני אצטרך לחכות לשבוע הבא כדי לגלות..</div>Tue, 25 Aug 2009 01:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11187072http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11187072http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11140974<div align="right" dir="rtl">'את כל כך יפה כשאת שותקת' 'את כל כך יפה כשאת שותקת' 'את כל כך יפה כשאת שותקת' 'את כל כך יפה כשאת שותקת' המילים שלו ממשיכות להדהד בראש שלי. במשך שעות. מי הוא חושב שהוא?</div>Sun, 09 Aug 2009 21:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11140974http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11140974http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11132168<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שיש לי דברים הרבה יותר גרועים בחיים, שיש דברים שאני צריכה הרבה יותר לדאוג להם. אבל אני פשוט לא שולטת בעצמי, זה כל כך מעצבן אותי! ואפילו אין בזה שום דבר מעצבן. למה אני תמיד חייבת להיות כזאת רכושנית? כזאת מטומטמת? איך יכול להיות שזה מציק לי. אפשר לחשוב מה קרה. אבל זה שלי. זה הדבר שלי. זאת אני. אני ממשיכה להטיף לאנשים לעשות את זה. לשכנע. וכשהם עושים את זה, אני מתעצבנת. אני כל כך מטומטמת. אני לא יכולה לסבול שמתנהגים לזה כמו אל עוד סתם משהו. מתלהבים וקופצים אבל, לא חושבים על זה במשך שעות. איך יכול להיות שאני היחידה שעושה את זה? זה לא סתם. זה לא עוד אחד. זה הפך אותי למה שאני. זה שינה אותי. אולי אני דרמה קווין. אולי זה באמת סתם. לא אכפת לי. זאת אני. וזה לא יעבור. אני לא אפסיק. זאת לא עוד אובססיה קטנונית של ילדה מפגרת שאין לה דברים אחרים שיעסיקו אותה בחיים. אוי אם הייתם יודעים על מה אני מדברת.. אוקיי קראתי ספר מדהים ולא היה לי כוח לכתוב פוסט חדש. הקטע הזה כל כך דיבר אלי, ואם לא הייתי קוראת את הספר עצמו (ומגלה שהעלילה לא קשורה אלי אפילו קצת וטוב שכך) הייתי בטוח</div>Thu, 06 Aug 2009 22:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11132168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11132168http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11117894<div align="right" dir="rtl">אני אולי יצירתית והדמיון שלי מפותח, אבל אל תחשבו לרגע שמה שכתוב פה מומצא. הלוואי שזה היה מומצא. שוכבת על המיטה, מכווצת לכדור, מחזיקה את הבטן, שומעת מוזיקה. כל כך כואב לי. פיזית. הבדידות חלחלה מהנפש לגוף. ואני יודעת שזה לא רעב כמו בכל יום בשבוע האחרון, ואני לא חולה. אני יודעת. אני מכירה את הגוף שלי. גם כשנדמה שאני מתנתקת, אפילו לזמן קצר ממנה, היא תמיד עורבת לי בפינה, מחקה להזדמנות לתקוף. לרגע שבו אהיה חלשה, לבד. מוזר, אף פעם לא חשבתי שזה יגיע לכזאת קיצוניות. לא חשבתי שזה אפשרי. לא חשבתי שבאמת ארגיש כאילו מישהו מחזיק לי את הבטן ומסובב אותה, לא מהסיבות האלה. בטח לא במקום הזה. אולי הטריגר היה העייפות. הרי הכל נגרר משם. ואולי בעצם השיר של אלאניס מוריסט - אנאינוואיטד, שיר שהמילים שלו לא אומרות לי כלום בנוגע לחיים שלי, אבל בכל פעם, ובאמת בכל פעם, שאני שומעת את השיר הזה, אני בוכה. מתייפחת. אני לא יודעת מה גרם לזה. לא קרה שום דבר שונה באותו יום. אני רק יודעת שזה כאב. מאוד. איך זה יכול להיות? הרי החיים שלי כל כך פשוטים בהשוואה לאחרים. לא קורה שום דבר מיוחד, לא לי לפחות. איך זה יכול</div>Sun, 02 Aug 2009 02:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11117894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11117894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11087107<div align="right" dir="rtl">החלפתי את כסיסת הציפורניים, בלעיסה כרונית של הצמיד חוטי פלסטיק שהכנתי. מאוד קשה להשתפר, לשפר, כשכל העולם הקטן שלך מתפורר עליך. למה אלוהים לא נותן לי הזדמנות? אז, חברה אחת ניסתה להתאבד, חבר אחד חולה בסרטן. למה אני חייבת להיות כל כך רגישה? למה אני חייבת לקחת הכל ללב? למה אני לא יכולה פשוט להיות שמחה שהיא לא הצליחה? הלב שלי מרגיש כבד יותר ויותר מיום ליום. אני מפחדת שיום אחד הוא יהיה כבד יותר מדי, ואני כבר לא אוכל לסחוב אותו. אם היא היתה מתה, אני לא יודעת מה הייתי עושה. אני חושבת, שהיה נפער מין חור כזה. בכולנו. וכל פעם שהיינו ביחד, וכל פעם שהיינו צוחקים, או שוכחים אפילו לשנייה, החור היה גדל. ומזכיר לנו את נוכחותו המאיימת. איך זה יכול להיות שזה קורה לכל החברים שלי? אני חושבת שכבר חוויתי הכל אצלם. סרטן נסיון התאבדות הפרעת אכילה זהות מינית לא ברורה אלכוהוליסט מה הדבר הבא? אולי תנסו לנחש זה יכול להיות משחק מעניין.</div>Wed, 22 Jul 2009 23:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11087107http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11087107http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11054548<div align="right" dir="rtl">מתכון בטוח לדיכאון: לוקחים תבנית גדולה בצורת לב, בצבע אדום. מוסיפים 2 כוסות של התבודדות חצי כפית של שירי דיכאון 5 ליטרים של חבר שנפגע מערבבים ושמים בשמש, לתת לזה להתבשל במיץ של עצמו. אחר כך מוסיפים 4 כפות של עצבים חצי כוס ריבים 3 כוסות הורים ועוד 2 כוסות של לבד. שמים בתנור ומוציאים את התבנית כשהלב הופך שחור. ולמי שלא רוצה לאכול את העוגה אחרי שהיא מוכנה - פשוט לזרוק לפח. אני מתחילה דרך חדשה רוצה לצאת מהמצב הזה.</div>Sun, 12 Jul 2009 17:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11054548http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11054548http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11048767<div align="right" dir="rtl">חלולה עיניים מזוגגות טעם מלוח, מוכר. כבר התרגלתי. בטן מסתובבת. מוכר. כבר התרגלתי. נקודת השבירה שלי נמכה בכמה סנטימטרים. והייאוש עובר אותה. הרבה. רעבה. חלולה. ריקה. לא רוצה לאכול. זה לא מה שימלא את החלל. את הריק. מה ימלא? אני כבר לא חושבת שאפשר למלא אותו. הוא גדול מדי. עמוק מדי. שחור מדי. שואב אותי גומר אותי לאט לאט אני נעלמת ואף אחד לא רואה. מה הטעם שמישהו יראה? זה לא יעזור. כבר לא אכפת לי. אני לבד. כבר התרגלתי.</div>Fri, 10 Jul 2009 22:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11048767http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11048767http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11020185<div align="right" dir="rtl">Life is a stage, in witch we all play. World is a sea, of sarcastic lust. I'd like to be a part, of the global game. But I'm left behind. Choking on the dust. I don't know, what I'v been told. Perents love, is awful cold. Instead of nurture, they just scold. Choking on the dust.</div>Thu, 02 Jul 2009 00:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11020185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11020185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11016542<div align="right" dir="rtl">איזה כיף זה להיות הילדה שעליה נכתבו חוקי מרפי? [משפט זה נאמר בציניות מרירה] איך כשהכל מתחיל להסתדר, הכל מתחיל להסתבך? למה לי לא יכולים להיות חיים נורמליים? שיואו אני כל כך אגואיסטית!!!!! בכל זאת, הוא עובר את כל זה. לא אני. אני פשוט יושבת ושונאת את עצמי. שונאת עד כאב. איך אני יכולה לשבת ולקטר על החיים המסריחים שלי, כשבעצם יש לי מזל כל כך טוב? אני בריאה. אני חיה. אני פשוט מגעילה את עצמי. אני מרגישה מין תחושה כזאת, התחושה הזאת שאני מרגישה צורך עז להרביץ למשהו, לעשות משהו חזק. לחתוך את עצמי לנשוך להרביץ לקיר משהו. רק משהו כדי להעביר את המחשבות האלה. לא את הדמעות. אני כבר לא שונאת את הדמעות. אני אוהבת אותן. הן עושות אותי אנושית. מי שאני. שוב, שוב אני כותבת על עצמי. די כבר מפגרת! די! אז אולי כדאי שאני אשפוך אור קצת על מה שקרה, כי ממש לא בא לי לקבל תגובות של- 'תפסיקי לשנוא את עצמך! את סתם מחמירה עם עצמך!' וכל השיט הזה. אז מה הדבר הכי גרוע שקרה לכם השבוע? נפלתם? שברו לכם את הלב? אני יודעת שרוב הבעיות, גם שלי, שנראותנוראיות ככל שהן נראות, אפילו לא משתוות למה שקרה ה</div>Tue, 30 Jun 2009 22:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (LifeLess~Lullaby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637516&blogcode=11016542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=637516&blog=11016542