http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135heCopyright 2026 The.sheep. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=11874857<div align="right" dir="rtl">אני לא יכולה להצביע על רגע אחד שהבנתי שהרוק אנד רול זאת האהבה שלי. מגיל צעיר ידעתי שהמוזיקה היא החיים שלי, ונכון אני לא בדיוק מתעסקת במוזיקה ואני לא מנגנת על שום כלי והדבר היחידי שאני ככ שמחה שלפחות הוא שלי, זה שאני אוהבת לשיר.אני חושבת שרק השנה התחלתי לממש את הרצון שלי להיות בהופעות רוק אמיתיות. אז לראשונה נסעתי לרוק עצמאות בידיעה שזה לא כמו פעם. שהרוק כבר קצת פאסה והאנשי הרוק קצת נעלמו, וילדי שנות ה90 כבר אינם. הגעתי לשם מרוגשת כי סוףסוף אני אחווה הרגשה אחרת בלי אנשים שאני נתקלעת בהם מדי יום. אני מודה שזאת הייתה חוויה אחרת אבל בטוח לא כמו שהייתה פעם. במיוחד שאביב גפן לא הופיע. אולי בגלל שהוא לא הופיע הרגשתי שאני חייבת לחזור הביתה ולשמוע שיר שלו.. שיר או שניים. הרגשתי פיספוס ענקי שלא הצלחתי לשמוע אותו בין כל ההמון. אני מודה שתמיד היה לי אליו רגש כלשהו, תמיד התעיינתי כשהוא הושמע, אבל לא עשיתי מזה יותר מדי. אז חזרתי הביתה ובאמת שמעתי שיר או שניים..ומשיר או שניים זה הפך לקצת יותר ואחרי 'האם להיות בך מאוהב' או 'אמש' התחלתי לחקור על השנים הללו.. שנים של יצירה, שנים של מילים אמיתיות ומוזיקה</div>Sat, 26 Jun 2010 01:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=11874857http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=11874857http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10973099<div align="right" dir="rtl">תמיד חלמתי שתהיה לי שכבה מהסרטים. תמיד הייתי רואה תמונות של שכבה מעליי, כזאת מלוכדת, קצת מרתקת. השתוקקתי להיות חלק מהאושר הזה. ועכשיו, בדיעבד, כשאני נזכרת על השנה הנוכחית, שממש עוד רגע מסתיימת לה כמו כל דבר חולף.. אני מבינה שהמשאלה שלי התגשמה; הייתי חלק מתוך עולם ומלואו.. עולם אמיתי, רגוע, מצחיק, מעייף, מעציב, מכעיס, מרתק, מגובש וכדומה.. להזכר ברגעים הקסומים יחד, להזכר במוטו הקבוע של הכיתה, של השכבה.. בבדיחות הפרטיות שרק שלנו. באהבה האינסופים שהקדשנו אחד לשני בלי שמנו לב אפילו. לראות את התמונות הישנות בתוך המחשב שנשכבו מזמן וכיכבו בפייסבוק או במקושרים בזמנו.. ולפתע דמעה יורדת.. דמעה אוהבת וזוכרת את אותם רגעי אושר האלו.. את החיוכים שבתמונה שגורמים לבכי מר של פרידה. אפילו הביה"ס עצמו, המורות והשיעורים המעייפים שגרמו לכל אחד ואחד כעס ואושר בו זמנית, הופכים לרגע לכאב בלב שזוכר כל רגע.. ועכשיו כשהמסך כבר ירד והחזרות הסתיימו ומסיבת הסיום כבר חלפה.. וההנאה שלאחריה נגמרה.. אני רואה אותנו - שכבה. שכבה אחת. כמו בן אדם אחד. שכבה כ"כ מגושת, כ"כ מרגשת. מלאה בהומור, בכישרון, באהבה, באכפתיות ואפי</div>Thu, 18 Jun 2009 01:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10973099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10973099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10794089<div align="right" dir="rtl">לפתע העולם עוצר מלכת ומדינה שלמה מתלכדת כאילו היו גוש סלע שלא מתפרק,חזק, עומד או בעצם פאזל כזה שחסרים בו כמה מליוני חלקים.. אז יש צפירה ועשרות טקסים, שרים להם, שרים לכם. איך הייתם ומה עשיתם או בעצם כמו שכולם אמרו 'ומה עוד יכלתם להיות', ורוקדים לכבודכם, וכל צעד וצעד משמש נופל אחר. השמות שלכם מופיעים על המרקע.. ועוד אחד ועוד אחד. זה לא נגמר, העצב לא פוסק, הדמעות לא עוצרות. ואז עוד שיר, ואישה אחד בצד וירח חצי מלא.. בטח חצי מלא.. חצי אנשים, חצי חיילים, חצי מהפלוגה ועולם שלם לאדם אחד. אז ברגע אחד הכל נהיה שלם ונשבר, גם יחד. ואז אחרי שערב יום הזיכרון מסתיים ונרות האיבה כבים; הסלע כבר לא כ"כ סלע עומד והפאזל שוב מפורק בתוך הקופסא, והחיים ממשיכים כהרגלם,ויש רק כמה משפחות שהכאב לא עובר ולא נרפא, גם ביום הזה וגם בימים אחרים. ופתאום יום העצמאות מגיע וכל העצב שהיה עשרים וארבע שעות קודם לכן.. כאילו לא היו. יהי זכרכם לברכה, גיבורים. נזכור ולא נשכח. </div>Tue, 28 Apr 2009 15:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10794089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10794089http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10752619<div align="right" dir="rtl">עלובה </div>Thu, 16 Apr 2009 19:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10752619http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10752619http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10693007<div align="right" dir="rtl">אני מתה מפחד. אומנם לפחד זו הטעות הכי גדולה שלי כרגע אבל אין לי כ"כ מה לעשות כנגד. היום, הבנתי שזה באמת עומד להסתיים.. ולהגיד את האמת, כואב לי. אני לא רוצה לעזוב ורוצה לעזוב כמעט באותה מידה. הזכרונות שעולים בי בימים האחרונים מחזירים אותי לתקופות שחורות בחיי שרק אני נזכרת כואב לי שוב. אני רוצה שהכל ישתנה. שזאת תהיה באמת התחלה חדשה. התחלה שמעולם לא הייתה לי. התחלה הכי טובה שיכולה להיות. אני אוהבת את האנשים שאיתי, וההרגשה שהם יעלמו עם הזמן מפחידה אותי. עד שסוףסוף מצאתי את מקומי לצד 2 בנות מקסימות שנותנות לי להרגיש כ"כ טוב עם עצמי, שיודעות מה אני מרגישה ויודעות מה להגיד גם אם זה רע, לצד ילדים אחרים, פשוט אחרים ממה שהייתי רגילה בשנתיים האחרונות. מצד שני, אני רוצה להכיר אנשים חדשים,חבריות חדשות, אהבה. אך עדיין העובדה המצטערת שהכל הולך להגמר תוך 3 חודשים בקושי מעלים בי דמעה כואבת וזוכרת. זה הזמן באמת לנצל כל רגע לצידכם. הלוואי ותמשיכו להיות איתי גם בשנים הבאות. שוב מקום חדש, שוב כיתה אחרת, שוב בית ספר שונה, שוב משטר אחר, שוב עולם חדש. ___________ חג שמח אנשים, ובלי הרבה מצות!</div>Thu, 02 Apr 2009 00:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10693007http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10693007http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10679044<div align="right" dir="rtl">אני יכולה לחפור ולחפור, ולטחון את הנושא. או שבעצם לקצר ולהגיד רק משפטים אחדים. משפטים שבאמת מסכמים הכל; אני אוהבת אתכם. ואני באמת שלא יודעת מה אני אעשה בלעדייכם כשהכל הסתיים. (L)</div>Sat, 28 Mar 2009 22:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10679044http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10679044http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10652933<div align="right" dir="rtl">לפעמיים הייתי רוצה לחלום כאילו אני חייה בסדרה ספרדית שבנויה מאהבה,דמיון וחלומות. נדהמתי לגלות שוב את הסדרות הקסומות שהחזירו אותי לילדותי, שנתנו לי להרגיש חלק ממשהו גדול ומיוחד. הלוואי ויכלתי לחזור לאותם רגעים, לאותם הימים. להצמיח כנפיים דמיוניות ולעוף לתוךהחלומות המופלאים של הילדים, של התמימות והקסם של הגיל ההוא. המנגינות שאני לא יכולה לשכוח, הנוסטלגיה שלא עוזבת אותי לרגע בתקופה האחרונה, נותנת לי הרגשה אחרת שמוציאה אותי מהמציאות הטובה והאכזרית שאנו חיים בה. הפשטות כ"כ מופלאה לפעמיים עד שאני לא יודעת איך פתאום כלדבר הופך להיות כ"כ מסובך. החוקים שבנינו לעצמנו, שחוסמים לנו את היופי של החיים.. מתי נדע לשבור את המחסומים שאנחנו בעצמנו בנינו וגידלנו. ~ אם רק נוכל לעצור לרגעולהקשיב.. כמה יופי יש בשירים.</div>Fri, 20 Mar 2009 22:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10652933http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10652933http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10617197<div align="right" dir="rtl">לפעמיים ואולי אפילו רב הזמן אני נוטה לא להסתפק במה שיש לי ומנסה שיהיה לי עוד ועוד.. לפעמיים ואולי רב הזמן אני נוטה להרגיש לא שייכת בקבוצת חברים ומרגישה לבד ... אבל באמת שאין לי דרך להודות לכם על ההרגשה העילאית הזאת שאתם גורמים לי כל פעם מחדש בלי כוונה בכלל.... אני כ"כ שמחה שזכיתי בכם. אתם באמת משהו מיוחד. אני אוהבת את החברים שלי.</div>Tue, 10 Mar 2009 13:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10617197http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10617197http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10598292<div align="right" dir="rtl">ארוכה ביותר .. הדרך לשכוח אבל הכי בטוח.. זה מרחוק.</div>Wed, 04 Mar 2009 23:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10598292http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10598292http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10488337<div align="right" dir="rtl">בעודי מסתכלת על הרשימה בתוך המועדפיםשלי אני נתקלעת באתר שלכם, באתר החי שמזכיר את מותכם. אני תוהה למה אני לא נכנסת לעיתים קרובות יותר כמו פעם, ואיך שכחתי בכלל שהאתר הזה נמצא אצלי במועדפים. אני נכנסת לאתר, שוב. ומדפדפת בין קטע לקטע ונזכרת איך קראתי את אותו הקטע בדמעות, ברגש, בעצב, בכעס. אולי אחרי שנה וחצי, הדברים שקעו, אבל מידי פעם שיוצא לי באמת לחשוב על המשפחה, להכנס אל תוך ביתם ולדמיין לעצמי את החיים המתנהלית כל יום, כל היום, לפתע הלב נצבט כשאני רק מתארתאת ההרגשה שהם מרגישים יום יום, בלעדייך.. בלעדֲייך. לפעמיים הדמעות שוב מציפות ולפעמיים אני מסלקת את המחשבה מראשי ולא נותנת לה לתת לילשקוע במחשבות האלו, שוב.אני נכנסת לתוך המכתבים שכתבו לכם, שתקראו מלמעלה וחושבת כבר שאין יותר מה לכתוב, שהדף הזה הוא כבר היסטוריה, שהוא מיצה את עצמו ולא יכתבו בו יותר. אני מדפדפת בין המכתבים ומוצאת את עצמי קוראת את שורות ההספד של המשפחה המצומצמת שלך וכל מילה ומילה מרגשת יותר מהקודמת לה. "היית אדם כ"כ חיובי, שמח ואוהב." מצחיק, אבל אמיתי לדעת שאני מכירה אותך לאחר מותך.. המילים נחרטות בליבי ומשפט אחד עושה את את</div>Mon, 02 Feb 2009 16:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (The.sheep)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=634135&blogcode=10488337http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=634135&blog=10488337