http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462heCopyright 2026 SECtion. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12153130<div align="right" dir="rtl">בשיעורים הראשונים של הקורס בהעצמת ילדים, האווירה בכיתה הייתה טובה. חשתי כל העת שדווקא אני זו שמעצימים אותה; המרצה נשאה אליי עיניים, כמו ממני תבוא לה הישועה, והיא מצאה אותי אתגר מעניין. זה נחמד לדעת שיש מישהו שחושב שאתה נבון ומעניין. המרצה הזו היא אישה מיוחדת לכשעצמה. מטופחת מאוד, חייכנית ואסתטית. יש בה משהו שאין לאחרים, ואולי מדובר בגישה שלה, שכולה אהבת האדם ודאגה לסטודנט. נהניתי מאוד בשיעורים, ואילולא הייתי תלויה בסטודנטית אחרת שהסיעה אותי הביתה, סביר שהייתי ממשיכה לפטפט איתה עוד קצת, עם המרצה, בניסיון לשאוב ממנה עוד ועוד פרטים חיוניים, ואולי לנסות להדבק בגישה האוטופית שלה. הבעיה בשיעורים הייתה הקפיצה מנושא לנושא. זו בעיה מוכרת באקדמיה; מרצים שלא עובדים עם מצגת שמכריחה אותם ללמד בסדר מסוים, נוטים לאבד את הרצף אחרי כל שאלה שעולה מאגף הסטודנטים. משום הקפיצה מסיפור לנושא, לנושא אחר, לסיפור אחר וכו', נשארנו רק עם החוויה הטובה, ואילו החרדה, הפחד והבלבול, נמנעו מאיתנו. לא נדרשה מאיתנו התמודדות. קבלנו איזה רושם של מציאות קשה, אבל נהדרת. לא חווינו את ההסבר על המחלה, הת</div>Fri, 12 Nov 2010 14:00:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12153130http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=12153130http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12133468<div align="right" dir="rtl">"אמר כ"ק מוהר"ן זצ"ל: הלא אם יידע אדם שיש במקום פלוני אוצר גדול, הלא היה מתייגע ורץ ומתאמץ לחפור ולמצואו... והלא, אני אוצר של יראת שמיים ועבודה תמימה, ומדוע לא מתייגעים אחריי למצוא אוצרי?" זו באמת סוגיה לא פשוטה; עד לא מזמן, נערות טובות ותמימות נחשבו לשיא הפריחה, לשרי אדומה ומתוקה שכולם רוצים לקטוף. רוב הנשים היו דואגות לעצמן, מחכות לאיש שיאהב ויכבד אותן באמת, ואליו הן היו קושרות את גורלן. ובכן, היום זה מעט שונה. בחורה נחשקת היא (לרוב) בחורה מוחצנת מינית; ברוב המקרים שפגשתי, היה מדובר בבחורות שאוהבות גופן ועצמן, רואות בשמרנות פרימיטיביות ואף חסרות בעיה בתשלום רב בדרך להשגת המטרה. לצערי, היום, אני לא נחשבת ביג מציעס (מציאה גדולה, ביידיש) (אני לא באמת יודעת יידיש על בוריה); בחורה בת 21, שמורה מאוד, לא מוחצנת מינית, לא אוהבת להתרועע, סולידית, לא מחפשת למצוא חן בכל מחיר, לא מוכנה להתפשר על קווים אדומים או עקרונות בעלי שורש ובסיס, מסוגלת לאהוב, יודעת להעריך ורוצה לתת. יש לי אופי; יש לי אטיטיוד; אני באמת חושבת שאני בחורה עם עולם פנימי עשיר ומרהיב, אבל זה לא משהו שאני מוצאת לנכון לחלו</div>Sun, 31 Oct 2010 22:58:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12133468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=12133468http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12118960<div align="right" dir="rtl">האינטרנט הזה הוא מחלה. הוא הורס את כולנו עד תום, הופך אותנו לשיבוטים, שיבוטים. לכפילים של הנטע הזר. מי ידע שכך יהיה? מי ידע שלא אדע כבר מי אני, מרוב הפנים הרבות שהרשת יצרה עבורי. אני הכל. אתם הכל. כולנו מושלמים כאן, אך חסרים באופן ניכר. אנחנו הופכים להיות חטטנים, עלובים, בודדים. כשיש קטלוג פרצופים כל כך נרחב, העולם מקבל משמעות אבסורדית בהרבה. אפשר להמיר כאב בסמיילי בוכה, ותחושת שביעות רצון באגודל מורם ומשורטט. לא צריך לדבר, לא חייבים להיות גאונים גדולים או מוחצנים ובולטים; הרשת מעניקה רשת ביטחון בדיונית. והרי, אין זה כך, וכולנו יודעים, אולם עודנו כאן, נרטבים מהפחדים של עצמנו מעצמנו. ואין לנו יכולות הישרדותיות משומנות, אלא יכולת וורבאלית מדושנת. אז אני יושבת ומהנהנת נמרצות לכל חתיך שבא לבקש את ידי המסתובבת לתומה ברשת. כולם פתאום שמים לב אליי, כולם מתעניינים בנפכי נפשי, בכישרונות שלי, בחלומות שלי. ובעצם לא, חלקם רק רוצים לדעת מה מידת החזייה שלי, ואחרים ישמחו לקבל את מספר הטלפון שלי. ולפעמים, לפעמים אני באמת משתפת עם זה פעולה. אני נגררת לדבר איתם בטלפון, ולא סובלת בהכרח.אני חוטאת וח</div>Sun, 24 Oct 2010 00:58:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12118960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=12118960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12048805<div align="right" dir="rtl"> לא היה לכם סיכוי לפספס את ההתקף הפסיכוטי הזה; אם בכל זאת פספסתם, סביר שאתם לוקים במרעים בישין. אלוהים יודע, אולי חירשות, אילמות או קומה. דומני שניתן לשמוע את צעקותיי עד סוף העולם. עד החלל. אני לא רוצה לדעת מתי נדלקת אצלכם נורה, אולם שמעתי אותה מתפוצצת עם נפילתי הפתאומית על הרצפה, היישר לתוך גיהינום דביק. הכאבים היו איומים לאין ערוך; זו הייתה מסכת עינויים כבדה. האוויר מיאן להישאב לגופי הכבד. מוחי היה מרוקן, משובש, מבולגן. כמו החדר שהשארתי מאחור, בניו-יורק. הדחפים שלי מילאו כל מיכל היגיון, כל חלקת מציאות. ניסיתי לעזור לעצמי לקום ולברוח למקום אחר, ברם לא הצלחתי למצוא את רגליי או את הנשמה שלי בתוך ההמון. הרוחות והשדים כולם הביטו מתוכי, רקדו לי על הפיפי הלוחץ. חנק אותי ריח הטיגון של חיי על המחבת החרוכה במטבחו של אדון העולם. אולי הם עומדים לאכול אותי, כל האנשים עם המדים שנאבקים בי כעת, עם לחם וגבינה וזיתים. כל מיני תהיות עברו לי בראש באותו רגע; סרטון ארוך חלף לנגד עיניי. ראיתי שם את עצמי, את הכל, את כולם. יכול להיות שזה היה רגשני מידי, אבל גם די מעייף. הפופקור</div>Sun, 19 Sep 2010 15:52:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12048805http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=12048805http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12039744<div align="right" dir="rtl">ובכן, כל אדם רוצה מה שהוא לא יכול להשיג, או מה שלא קיים בנמצא. נשים (ועסקינן בפנויות) מתחלקות לכמה קטגוריות: 1. אלה שיש עליהן קונצנזוס [חיובי\שלילי]. 2. אלה ששנויות במחלוקת. 3. אלה שהן בלתי נראות. כשאת קונצנזוס חיובי, את לא שואלת את עצמך למה. את פשוט נכנסת לזוגיות ומשחקת בגלגל המזל. כשאת קונצנזוס שלילי, את מיואשת. כשאת שנויה במחלוקת, את מנסה לפתח מן 'מולטי טסק' פנימי ולהתאים את עצמך לבקשות הכל. כשאת בלתי נראית, את מוותרת על הכבוד שלך ומתחילה לפעול. צרחות, אובססיות, בגדים פרובוקטיביים, קללות, מגפי עור בשיא הקיץ. או מתאבדת. מיותר לציין לאיזו קטגוריה אני שייכת, אם כן. אביב גפן היה אומר על זה משהו טיפשי וצרוד, נניח. אבל שלמה ארצי סתם היה עושה מזה קיסריה. חתיכות העץ שמעליי מסתובבות במהירות ומקררות את מזגי. אביב גפן שר קצת ברקע ואני כותבת ומוחקת, משתדלת לתפעל את המילים שלי, כך שיעידו עליי את הכי קרוב למדויק. זה קצת קשה להודות שאת שייכת למאה ה15, שיש לך בעצם קראש כבד על הידיד האידיוט שלך שבכלל מחפש נופרים בבריכה הדימיונית שלו, שאת צריכה ללמוד לא להתנצל ולא להביט אחורה ושאת</div>Tue, 14 Sep 2010 12:01:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=12039744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=12039744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=11725808<div align="right" dir="rtl">זה היה יום קייצי, היינו אני ואתה, או אתה ואני, בתל-אביב - עיר הפשע והקטע.אני זוכרת את החום, כמו חום יולי-אוגוסט שלא לחינם זכה שיכתב על שמו שיר. היה באמת חם בחוץ, כמו גם בבטן שלי. רציתי שהשמיים ישחירו, נסיר את משקפי השמש ונעמוד אחד מול השניה ונסתכל. אתה חושב שהיית אומר לי משהו?בעיניים היפות שלך מסתתר גורלי השחור, שקטן וגדל בהתאמה עם האישונים שלי. ולא היה לי הרבה מה לומר כמו הרבה מה לצעוק. רציתי שתדע שהזמן שלנו ביחד לא מספק אותי, האופי של הקשר לא מספק אותי, ובכלל, הדרך שבה אני צריכה להסוות את התחושות שלי, רק כדי שלא תחשוב שאני ווירדית חסרת צורה - לא סיפקה אותי מעולם.אילו יכולתי, הייתי סורגת אותך לסוודר ולובשת. רק ככה אתה יכול לחבק אותי בלי שזה יהיה אסור, החורף היה הופך לקיץ, והקיץ היה מאבד משמעות. הייתי מתה בידיעה שיש לי משהו שלאף אחת לא יהיה. אתה סרוג עליי, בהיר וחגיגי.הלכנו על הגשר, הגשר הזה שמחבר באופן אבסורדי בין קניון עזריאלי לקרייה, ולא גישרנו על הפערים, רק כיסינו עליהם בשכבות זיעה. ניסנו לחפות על הטפטפת בשלל נושאי שיחה, שתיקות, בהיות והבזקי חיוכים.הזמן חלף מהר, כרגיל. המעברים החדי</div>Sun, 18 Apr 2010 02:42:00 +0200sapheark@walla.com (SECtion)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=633462&blogcode=11725808http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=633462&blog=11725808