<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>Boooooom.</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=630182</link><description></description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 תות בשוקולד.. All Rights Reserved.</copyright><image><title>Boooooom.</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=630182</link><url></url></image><item><title>FiRST post</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=630182&amp;blogcode=10738427</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;אז....שלום, אמ, אני לא אגיד איך קוראים לי...אלא! אתם תקראו לי שי/שוקו מה שמתחשק לכם.אני ילדת חולת אנורקסים לשעבר, עד שהלכתי לפסיכולוגית, בעצם בוא נגיד שזה עדיין לא לשעבראני עדיין חושבת שרזון זה יפה, פשוט הרבה לא מבינים את זה, אנחנו חושבות חיות ונושמותרק כדי לספור קלוריות, אני לפחות, כול סיום ארוחה הייתי מביאה איתי מחשבון מהחדר של ההוריםוהולכת למחשב, זה התחיל לי מגיל 9, שזה בכלל קשה, בביצפר תמיד אבל תמיד אמרו לי:&quot;תראי אותך,את אנורקסית&quot; לא ממש התיחסתי אני לא מהילדות ה&quot;נפגעות&quot; מכול שטות שאומרים להן, אני חיה את עצמי.ואני לא חיה בשביל אחרים, אני לא אשתנה בשביל אף אחד, אבל כשאמרו לי שזה יכול להגיע למקרה של מוות,אז התחלתי להרים את עצמי בידיים, עם כוחות חדשים, וזה קרה רק בגיל 15 כששקלתי 31. אמא שליראתה את המצב והחליטה שדברים דיאטטים בכלל לא נכנסים לבית הזה! בשום אופן, היינו משפחה דיאטטית כזוהרבה ניסו לשמור, כשהלכתי למועדנים לפני זה שאמא שלי גילתה את הדבר, היה איזה ילד אחד, קצת שיכור,ומתחיל לדבר איתי הוא אומר כזה:&quot;מה נשמע בובה&quot; ובול תכף עומד ליפול, החזקתי אותו אז הוא &quot;תודה&quot;ואז הוא הזמין לשנינו&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 13 Apr 2009 11:44:00 +0200</pubDate><author>nobody@israblog.co.il (תות בשוקולד.)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=630182&amp;blogcode=10738427</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=630182&amp;blog=10738427</comments></item></channel></rss>