http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285הסיפור הראשון שלי פה, סיפור על החיים של בני נוער, מוזמנים להיכנס ולהגיב :PheCopyright 2026 כותבת סיפור - "כמעט". All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12762206<div align="right" dir="rtl">פרק 34 :P דלת חדרי נפתחה באיטיות, ומאחוריה נגלה אליי אורן עם עיניים עצומות. "את לא מתלבשת או משהו נכון? אני יכול להיכנס?" צחקתי קלות והשבתי:" כן כן בטח, מפגר". "מה תחשבי איזה פאדיחה עם בדיוק היית מחליפה חזייה או משהו.. את אחותי הקטנה, לא בדיוק מראה מלבב". "בסדר בסדר שכנעת אותי" עניתי בחיוך, "מה אתה צריך?" הוא התיישב על מיטתי באנחה גדולה. "נטלי מחרפנת אותי". "אורן? הכל בסדר?" "כן, נראה לי" הוא ענה מבולבל. "שנייה אתה בטוח שאתה מרגיש טוב, הכל במקום, לא נפלת החלקת משהו?" "אוי נו עוד אחת שמתחילה.. כן זה עדיין אני וגם לי אין מושג איך בחורה הצליחה לסובב אותי ככה". טפחתי לו על השכם, "אחי היקר, תאמין לי שזה רק לטובה, הגיע הזמן להתבגר". "אם הייתה לי בחירה הייתי מעדיף לא לפגוש אותה.. עושה לי חיים קשים". <spa</div>Sat, 24 Sep 2011 00:20:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12762206http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12762206http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12505731<div align="right" dir="rtl">הקדמה לסיפור חדש... לא יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות עם הקטע הזה, אבל אני מקווה שאני אצליח לכתוב בעקבותיו איזה סיפור טוב.. בקשר לסיפור כמעט, אני רוצה ממש להמשיך אותו, אבל קשה לי.. קצת במחסום. נראה לי שאני אמשיך אותו בשלב יותר מאוחר.. בינתיים תקראו את זה.. אני אשמח לביקורת בונה נכנסתי לחדר שבו רקדו כולם. ראיתי כמה חברות מנופפות לי לשלום. התקרבתי אליהן, מחייכת בנימוס. דיברנו כמה דקות. לאחר מכן, הן נכנסו לרקוד. נשענתי על הקיר עם הקולה שלי, חושבת על היום שהיה לי. יום משעמם למדי, כמו כל השאר. ואז ראיתי את עומר. הוא פילס את דרכו בין כל האנשים כשראה אותי, מחייך את החיוך שהוא מחייך תמיד כשאנחנו נפגשים. חיוך מאושר כזה, כובש. ועם זאת, ביישן, תמים. חיוך עומר. בדרך החיבוקים שלנו קצרים מאוד. רק לשנייה הוא כורך יד סביבי, כמו מתוך הכרח, ואחר כך מתנתק במהירות. חיבוק ביישן. אבל הפעם החיבוק שלו היה שונה. הוא חיבק אותי עם שתי ידיו, לפרק זמן די ארוך, ולאחר מכן השאיר יד אחת מסביב לעורפי. הוא שאל לשלומי בהתלהבות שלא אופיינית לו. עניתי לו בחיוך שהכל בסדר, כרגיל. הוא המשיך</div>Sat, 21 May 2011 18:04:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12505731http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12505731http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12345063<div align="right" dir="rtl">הוא כבר היה מוכן ממזמן.. פשוט לא היה לי זמן להעלות אותו.. יאללה 33 :) אורן הביט בשעונו. המחוג הגדול עמד קצת אחרי המספר 11 והמחוג הקטן עמד על המספר 3. טוב באמת שהיא נזכרה לבוא הביתה. מה היא בכלל עושה בחוץ בשעות האלה? הוא הביט בדמותה המתקרבת . היה ניתן לראות בבירור שהיא קופאת מקור על פי האופן שבו חיבקה את עצמה והידקה את הסריג אל גופה. ועוד היא עם מכנס קצר, מסכנה. אבל הסבל שלה משתלם, המכנס הזה עושה אותה כוסית בטירוף. הוא הוריד את הסווטשירט שלבש במהירות והתכונן להביא לה אותו. כשהיא הייתה קרובה מספיק לזהות אותו היא נאנחה. "מה אתה עושה כאן אורן?" נטלי שאלה במבט מיואש. הילד הזה פשוט כמו חמור עיקש. "לא הסכמת להגיד לי איפה את אז החלטתי לחכות לך עד שתחזרי הביתה." הוא חייך חיוך מתוק והביא לה את הסוויטשירט. היא נענתה להזמנה ברצון ושמה אותו עליה. "שבי" הוא ביקש , והיא התיישבה לידו. "דבר" היא ציוותה. אך הוא ישב בשתיקה, פתאום מתוודע לעובדה שהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. שעתיים אתה כבר יושב מחכה פה, לא יכולת לחשוב מה אתה רוצה להגיד? חתיכת טמבל. "היום אולי?" היא שאלה בציניות. "נפר</div>Sun, 27 Feb 2011 12:44:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12345063http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12345063http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12312556<div align="right" dir="rtl">חזרתי וזה :) עכשיו אני אחרי ניתוח קטן ויש לי מלא זמן בבית, אז אני מנצלת אותו.. משתדלת לא הלזניח ככה יותר לעולם!! פרק 32- "כמעט" רגליי הובילו אותי כמו מעצמם אל הפינה הקבועה שלנו. קבועה, מי ישמע, ישבנו בה בדיוק 4 פעמים. אבל עדיין- היא איכשהו הפכה להיות שלנו. כשהתעמקתי יותר ויותר במחשבות שלי , הבנתי כמה אהבתי את האנחנו הזה. אבל האמת היא שלא הייתי סגורה על עצמי בשיט. לא ידעתי מה באמת אהבתי- אותו, או את הרעיון של חבר? או אולי את אריאל בכלל? כבר כל כך קשה לחיות עם המחשבת האלה. עצרתי לשנייה במקום מביטה מסביבי. איפה אני בכלל? ניסיתי לזהות את המקום אבל היה חשוך מידי. הראש שלי התחיל לכאוב ולפתע תקפה אותי גם בחילה נוראית. התכופפתי ליד אחד השיחים ופשוט הקאתי את הנשמה. סעמק. פשוט זין אחד גד-"רון?" שמעתי קול מאחוריי. "אני פה" מלמלתי, שומעת צעדים. "הכל בסדר?" "יהיה טוב" . "כבר טוב!" הוא אמר, אופטימי מתמיד. לא כל כך אופייני לו. נראה לי שהוא די התרגש לראות אותי. "האמת היא שלא" אמרתי אחרי הפסקה קטנה. "למה ככה? כל יום ללא שמחה הוא יום מבוזבז". הבטתי בו. הוא חייך אליי את החיוך קולגייט</div>Tue, 08 Feb 2011 19:39:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12312556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12312556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12158025<div align="right" dir="rtl">"רון, בואי! זה מתחיל!" רצתי במהירות מהחדר שלי לסלון, לפינת הטלויזיה. "כמה שניות" אמר אורן. "מה כל כך דחוף?" שאלה אמא. "כן, מה באמת אתה רוצה להראות לנו?" "סבלנות" הוא אמר, חיוך מסתורי על פניו. מוקדם יותר באותו היום, הוא סיפר לי מה בדיוק קרה, כלומר מה ההורים הולכים לראות בטלויזיה. "הנה!" הוא קרא בהתלהבות. לפנינו הופיעה פרסומת לחברת אופנה מצליחה. במרכז השוט עמדו שני אנשים, בן ובת. הם החזיקו ידיים בגשם שוטף, מסתובבים ברחבי העיר, מועדונים, קולנוע, מסעדה, ובסוף בבית כלשהו, כל פעם מחליפים בגדים. רק בסוף הפרסומת, כשניתן היה לראות את פניהם של הדוגמנים בבירור, זיהינו כולנו את אורן. אמא פלטה קריאת התפעלות. "מה זה מאמי? אתה מדגמן?" "כן" הוא חייך. "ראיתי פרסומת לפני כמה זמן שאמרו שהם צריכים לאיזה סוכנות, אז אמרתי למה לא? זה אחלה כסף". "וואו, יפה לך" אמר אבא בחיוך. "חחח כן, הם קיבלו אותי ישר" הוא השוויץ.</</div>Sun, 14 Nov 2010 22:50:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12158025http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12158025http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12131430<div align="right" dir="rtl">אריאל ישב על כיסא הגלגלים ליד המחשב של מיכל, כשהיא ישובה עליו. הם שיטטו ביוטיוב, מחפשים שיר טוב לשמוע ברקע. צוחקים לרוב, ומנשנשים עוגה שאמא של מיכל הכינה. אריאל כבר הכיר את המשפחה שלה, בעקבות הזמן הרב שהוא החל לבלות בביתה. הוא הרגיש שהפצעים שרון הותירה בלב שלו מתחילים להגליד. הוא היה צריך להתאהב מחדש, ומיכל הייתה מטרה מושלמת. הוא ידע כמה רון תקנא כשהיא תשמע, ובינו לבין עצמו הוא הודה שזאת הייתה המטרה העיקרית שלו. אבל בדרך, הוא הצליח להכיר את מיכל לעומק, והאמת, שהוא הופתע. אנשים חכמים לפניו כבר אמרו שאין זה חכם לשפוט בן אדם על פי המראה החיצוני, או על פי מה שהוא משדר. מיכל הייתה ממוצעת למדי במראהה, ושידרה חולשה שכזאת, מסכנות. אבל הוא לקח את הסיכון. היא התגלתה כילדה שכיף לדבר איתה (לפעמים יותר מרון), מצחיקה ברמות מטורפות, ועם זאת, מציאותית. ביישנית, אבל יודעת לתפוס ביצים כשצריך. היה לה חבר אחד, וגם זה היה מזמן. תסביך צומי? אפשרי ביותר, אבל למי אין? הוא למד לאהוב את המראה שלה, העיניים החמות, והחיוך המתוק. הלחיים עם הנמשים שנראה היה שעם הזמן מספרם הולך וגדל. והגוף, הוא שם לב באיח</div>Sat, 30 Oct 2010 22:15:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12131430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12131430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12117979<div align="right" dir="rtl">"רוני" דורין מלמלה בלילה. "הא?" שאלתי חצי ישנה. "מה עם רותם?" "מה איתו? את אמורה לדעת". "לא דיברנו מלא זמן". "למה?" "סתם..." "דורין?" התרוממתי מהמיטה. בתגובה היא התרוממה גם. "מה?" <span style="font-size: medium;"</div>Sat, 23 Oct 2010 18:27:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12117979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12117979http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12029542<div align="right" dir="rtl">יעל ודורון ישבו מחובקים בביתו של דורון, מקום המפגש הסודי שלהם. "קרה משהו?" הוא שאל כשראה שהיא מהורהרת ולא מרוכזת בסרט שהוקרן. "סתם, מחשבות". "דורין?" הוא ניחש. היא הנהנה בשקט. "את לא אשמה במה שקרה, את יודעת. יש אנשים משוגעים כאלה, ופשוט היה לכם מזל רע." "זה לא עוזר שאתה אומר את זה, זאת אשמתי". "לא זאת לא, יעלי". "איך זאת לא? אני אמא שלה, הייתי צריכה להבין שמשהו עובר עליה, להגן עליה מהכל, לצפות שמשהו כזה יגיע מצדו של ירון. לא הייתי צריכה לגלות על כל העניין מהחברה הכי טובה שלה, שבטוחה שאנחנו הורים גרועים". "למה אכפת לך מה החברה חושבת? את יודעת שעשית את המקסימום שלך בגידול של דורין". "אז זהו, שלא. אני לא האמא הכי טובה שיש. בזמן האחרון אני ויוסי כבר לא כל כך מרוכזים בגידול שלה, אלא בבעיות שלנו, בגירושים העתידיים .</div>Thu, 09 Sep 2010 14:36:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=12029542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=12029542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=11975572<div align="right" dir="rtl">פרק חברים, פרק :)אורן רץ לו בקלילות על חוף הים, נהנה מהאוויר הפתוח ומהריח הנעים. הוא כבר כמעט עבר את החצי, את המקום שבו נהג להסתובב ולחזור הביתה. הוא רץ בדר"כ בחופים מבודדים, אהב את השקט שבהם. לפתע, הוא הבחין במרחק במשהו כהה על החול, בערך בגודל של גוף אדם. הוא מיהר להתקרב, והחוויר כשגילה כשזהו באמת בנאדם, שוכב בתוך שלולית דם. הוא היה הפוך, ולכן התכופף כדי להפוך אותו . הוא הסתכל לרגע בפניו של האיש, ולאחר מכן התיישב בחבטה גדולה על החול, ראשו מסוחר. זה היה עומרי, הילד הטוב שהדרדר לסמים. הוא נהג למכור לו מדי פעם. לאחר שחיכה כמה רגעים כדי לעכל, רגעים שידע שהיו קריטיים ויקרים, הוא התרומם ושלף מכיסו בזריזות מכשיר נייד. הוא חייג במהירות את המספר של מד"א והודיע שמצא אדם פצוע על חוף הים. הוא מסר את כתובת, והמוקד התחייב לשלוח נציגים תוך דקות ספורות. הוא התכופף כדי לראות את פניו בירור, ולאחר מכן ניסה לעורר את עומרי באמצעות סטירות על לחיו.לפתע עומרי התחיל להשתעל בחוזקה, אך עדיין לא פקח את עיניו. אורן ניסה להושיב אותו ולעזור לו לפלוט את המים שהיו בריאותיו. לאט לאט עומרי הראה סימני התאושש</div>Fri, 13 Aug 2010 20:45:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=11975572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=11975572http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=11922666<div align="right" dir="rtl">הייי, יש פרק !לא כתבתי הרבה זמן כי.. משהו עובר עליי. בואו לא ניכנס לזה..אבל בכל זאת החלטתי להעלות פרק שהיה לי שמור..אני יושבת עכשיו לכתוב.. מקווה להרביץ קצת קצב..יהיה טוב !בשעה שש בערב בדיוק נשלח אל דורין הסמס הזה : נסיכה, אני מתגעגעת! מתי נפגשות? מירדן. הבת של ירון. דורין נכנסה לפאניקה. כמו שהיא רגילה. ומיד אחרי זה קיבלתי שיחה לנייד. "הלו?" "רוני.. היא.. שלחה.. ואני.. לא יודעת.. מה לעשות.. ירון.." נשמע קולה של דורין. "דוריני! תירגעי. תפסיקי לבכות, תנשמי עמוק, ותספרי לי מה קרה". יכולתי לשמוע שהיא מנסה להסדיר את הנשימה שלה וניסיתי לעודד אותה. "יופי דוריני, תמשיכי לנשום בקצב טוב. עכשיו תגידי לי איך זה קשור לירון? הוא עשה לך משהו עוד פעם?" "לא.. הוא לא עשה לי כלום. לא שוב בכל מקרה. הוא גם ככה עשה מספיק. " היא א</div>Sun, 18 Jul 2010 23:48:00 +02005101995@walla.co.il (כותבת סיפור - "כמעט")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=627285&blogcode=11922666http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=627285&blog=11922666