http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578כבר לא צפור שבורה, אלא צפור עם שבר שהתאחה. עכשיו גם אמא לגוזל אחד קטן ומיוחד. המטרה החדשה היא להתכווץ. חצי שנה. שלושים קילו. מ-ע-כ-ש-י-וheCopyright 2026 צפור מתכווצת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=13679408<div align="right" dir="rtl"><p>כבר שנים שלא הייתי פה. </p> <p>אם להודות על האמת, לא באמת חשבתי שאחזור לכאן אי פעם. <br />אני במקום אחר, כך אמרתי לעצמי, כבר לא שבורה, עדיין דוגרת(רוצה גוזלה קטנה), אבל עם גוזלון קטן בן שנתיים (אוטוטו).<br />ובכלל, למי יש זמן בכלל להתעסק בבלוגים ובמכאובים כשיש שדון קטן שצריך לרדוף אחריו בכל רחבי הבית????</p> <p>&nbsp;</p> <p>והנה, אני כאן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז מי שלא מכיר אותי מוזמן לקרוא אודות הבלוג, או בהיסטוריה.</p> <p>על קצה המזלג, וזה ממש בקטנה: אני משוגעת עם קבלות, שורדת גילוי עריות ושאר אלימויות נגד נשים. <br />אני גם אישה מאושרת היום, אמא גאה, אישה אהובה ולמרבה <span style="text-decoration: line-through;">ההפתעה</span> שמחתי גם נחשקת.</p> <p>ואני גם שמנה. מאוד. </p> <p>&nbsp;</p> <p>ולכן התכנסנו כאן היום.</p> <p>המטרה הרשמית-רשמית: דיאטה. אבל זה יותר מורכב מזה, כמו שאתם בטח יכולים להבין.<br />המטרה הרשמית: לרזות 30 קילו, מה שיאפשר לי להיכנס להריון יותר בקלות ולהביא עוד תינוק (אני אישית אשמח לבת) לעולם, ולנסיך שלי.</p> <p>המטרה הלא רשמית: הילדון, שמעתה והלאה יענה לשם "גמד", כבר מתחיל להבין. אני לא רוצה שהוא יתבייש בי כשאבוא לקחת אותו מהגן. <br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>האמצעים: קבוצת הרזייה, תפריט נורמלי והקפדה, הליכות, נסיך שתומך ו... אתם (או לפחות הבלוג).<br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>זה לא הולך להיות פשוט, אבל אני <span style="text-decoration: line-through;">מאמינה </span>משתדלת להאמין בעצמי. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אז... </p> <p>נתחיל?<br /></p></div>Wed, 20 Feb 2013 15:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=13679408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=13679408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=12160786<div align="right" dir="rtl"><p>אתמול הייתה הפעם הראשונה שבה דיברת איתנו, בדפיקות קטנות שכאלו, מין מורס שכזה.</p> <p>גוזל שלי, כבר חמישה חודשים אתה חי בתוכי ואני עדיין לא מאמינה שהכל תקין, שאתה שלי. שאתה שלנו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפעמים אני תוהה איך אצליח לגדל אותך בכלל. אתה תהיה נסיך קטן, ואני הרי צפור. כבר לא שבורה, אבל עדיין עם צלקת על הכתף.</p> <p>מצד אחד, יש אנחת רווחה שאתה גוזל, ולא גוזלה (וכן, אני מכירה את כל הסטטיסטיקות ואת כל הסיכונים, ועדיין...). ולא רק בגלל המובן מאליו, אלא בגלל כל הדברים הקטנים מסביב. איזו מין אמא אהיה, אמא שלא באמת יודעת לעשות קוקיות ו/או צמות? אמא שתמיד הייתה טום בוי?</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל די מהר גיליתי שאתה גוזל. עוד לפני שהרופאים אמרו, אמרתי לנסיך (שדווקא רצה נורא לגדל נסיכה קטנה) שהפעם יש בן.</p> <p>וכשהרופאה אמרה "יש לו בולבול גדול", הסתובבתי כמו אמא פולניה גאה נפוחת חזה ימים ארוכים<img title="קול" src="../moodicons/cool.gif" alt="קול" width="15" height="15" />.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בן שלי, </p> <p>אני אוהבת אותך כל כך. מחכה כבר להרגיש בעיטות רציניות. מפנטזת על עיצוב החדר, רבה עם הנסיך בשאלות הרות גורל דוגמת "מיטה לפני או אחרי".</p> <p>&nbsp;</p> <p>אמא.</p> <p>איזו מחשבה מפחידה.<br /></p></div>Tue, 16 Nov 2010 18:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=12160786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=12160786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11979061<div align="right" dir="rtl"><P>מכירים את התחושה הזו שאתם קמים משינה, ופתאום הכל משתנה, ואתם בטוחים שאתם עוד בחלום?<BR></P> <P>גם אצלי זה כך. נסעתי לחו"ל לסופ"ש. הייתי חייבת להתאוורר קצת אחרי <a target='newWin' class=blog href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&amp;blogcode=11889172">סבב הגיהנום </A>שעברתי. <BR>בדרך משדה התעופה, עצרנו בקופ"ח- לתת את המנה החצי שבועית.<BR>לסמן וי וללכת.<BR>הלכנו לישון.<BR>בצהריים התקשרנו כדי לשמוע מה הלאה.<BR>"מה זאת אומרת? את לא יודעת שאת בהריון?"<BR> <IMG src="/moodicons/huh.gif"> <BR>מי חשב בכלל??? מי האמין בכלל? (הנסיך טוען שהוא חשב, אבל הוא תמיד היה אופטימי מעצבן ביותר) </P> <P>&nbsp;</P> <P>אז כן, זו הודעת הריון <IMG src="/moodicons/smile.gif"> </P> <P>כבר שמונה שבועות אנחנו הורים <STRIKE>בפוטנציה</STRIKE>, והיום העזנו ללכת לבדוק דופק.<BR>אומרים שאם יש דופק, הסיכון פוחת משמעותית.<BR> אומרים שעכשיו אפשר לשמוח.<BR><BR> אבל אפחד לא הכין אותנו לזה שאחרי טיפולי הפוריות יגיע ההריון, ורק עכשיו מותר לנו להתחיל באמת לשמוח.... בזהירות....<BR><BR><FONT color=#c000c0><STRONG>&nbsp;(זו טיוטה, היא <STRIKE>תתפרסם</STRIKE> מתפרסמת רק אחרי הבדיקה. אמן שתתפרסם. אמן.) </STRONG></FONT></P></div>Sun, 15 Aug 2010 16:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11979061http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11979061http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11889172<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: justify;"> הרבה זמן לא כתבתי.<br>אני כבר לא נמצאת בספירת האינטרנט כל כך הרבה כמו פעם. <br>החיים (והם טובים, רוב הזמן) מביאים אותי למקומות אחרים, משאירים אותי עסוקה, בלי הרבה זמן למחשבים. זה לא בהכרח רע.<br><br>אבל לפעמים צריך גם להקיא החוצה.<br><br>הטיפול לא עובד.<br>כלומר, הוא עובד, אבל לאט לאט.<br>עברנו שלב- אנחנו עכשיו בשלב ההזרעות. למי שלא יודע מה זה אומר, עושים את החיים פשוטים יותר, ומזריקים את הזרע ישירות לרחם.<br>ההזרעה הראשונה לא הצליחה. אנחנו עכשיו במחזור השני של הטיפולים.<br>כבר חודש וכמה ימים אני מקבלת זריקות הורמונליות, ושום דבר לא זז. הזקיק לא רוצה לגדול.<br>הגוף שלי כבר עייף. אני מרגישה את זה עם כל זריקה, עם כל דקירה. <br>זה לא בלתי צפוי, אבל הייתי מעדיפה שכשימאס לגוף שלי הוא יגיד "די, תפסיקו להציק לי, אני נכנס להריון".<br>והוא לא עושה את זה.<br><br>הנסיך נסיכותי כתמיד. תומך, ומכיל, וכואב גם הוא. וכל מה שאני רוצה זה להביא לו נסיכון או נסיכונת קטנה. וזה לא קורה.<br>סיכמנו כבר שבספטמבר אנחנו לוקחים חופש ארוך. לנוח. לתת לגוף להחזיר כוחות. אבל חשבנו שעד ספטמבר נצליח לעשות שני מחזורים, ובינתיים רק אלוהים יודע מתי יגמר המחזור הזה.<br><br>זה מעליב, העובדה שהגוף לא משתף פעולה. פעמיים שלוש בשבוע אני נשכבת באולטרסאונד, ושום דבר לא זז. נאדה.<br>זה כואב, המבט הזה שיש לנסיך בעיניים, כשהוא רואה ששוב כלום לא זז.<br><div style="text-align: justify;">זה כואב, כי אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות. חזרתי לדיאטה. אני משתדלת לחשוב מחשבות טובות, אבל זה לא פשוט.<br></div><div style="text-align: justify;">זה כואב, שכל מי שמטפל בי מצהיר שהוא לא מבין איך עוד לא נכנסתי להריון, ואני מרגישה שוב ושוב כמה שאני נכשלת.<br></div><br>סבא שלי נפטר לפני חודש. לא הצלחתי להכנס להריון לפני שהוא נפטר, וזה כואב.<br>לאחי נולדה תינוקת מקסימה, ואני לא יכולה שלא לסבול מכאב לב כשאני רואה אותה.<br><br>קבוצת תמיכה לנשים בטיפולי פוריות תפתח בעיר מגוריי אחרי החגים. אני כל כך מקווה שאני כבר לא אצטרך אותה.<br>אחרי החגים אנחנו עוברים ל'מגרש של הגדולים'. להפריית מבחנה.<br><br>אז היאוש קצת מזדחל, אבל אנחנו עדיין מחזיקים מעמד.<br>מחצית מאיתנו לפחות. אני קצת פחות.<br> </div></div>Sat, 03 Jul 2010 11:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11889172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11889172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11659463<div align="right" dir="rtl">פעם הייתה לי משפחה גדולה. אוהבת. חמה.<br>פעם, זה אומר כשעוד לא זכרתי הכל. כשעוד שתקתי. כשלא דיברתי.<br>וכשהתחלתי לדבר, המשפחה התחילה להתרחק.<br>והיום אין לי קשר לצד שלם במשפחה שלי. צד שהרחיק אותי, החרים אותי,<br>וכשהגיע לחתונה שלי (כי אבא שלי ביקש) אפילו לא אמר לי מזל טוב.<br><br>בצד השני ישנם אנשים יקרים. <br>סבא שלי, איש מדהים. יקר. קטן ומקסים. אני קוראת לו דרדסבא.<br>סבא שלי גוסס.<br>אין מילים אחרות להגיד את זה.<br><br>הוא לא יהיה כאן עוד שנה. אני מקווה שהוא יחיה עד שתוולד פיסטוקית, האחיינית הראשונה שלי, עוד חודשיים.<br><br>סבא שלי גוסס, ובקרוב לא ישאר לי סבא.<br><br><br>ומילה אישית: אחרי הפוסט הקודם הגיעו עשרות תגובות. זה קצת המם אותי. עד עכשיו זה היה הבלוג האישי והפרטי והדי קטן שלי.<br>תודה לכל הקוראים הקבועים שעדיין כאן.<br>חיבוק גדול.<br></div>Fri, 19 Mar 2010 23:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11659463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11659463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11620707<div align="right" dir="rtl"><div style="text-align: justify;">את א' פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בסביבות גיל 15.5.<br>הייתי ילדה בודדה, שמנה, מסוכסכת עם עצמה ועם הסביבה. הוא היה מבוגר יותר (הרבה יותר), מבנה גוף חסון, שיער אפור. אוי, כמה שהתאהבתי בו.<br>היינו ביחד כמעט שנתיים. עד גיל 17.5. בערך.<br>שנתיים. <br><br>אחרי הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי, הוא התנצל. אמר ששתה יותר מדי. שלקח טריפ אחד יותר מדי. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה התירוץ. בתור מתנת התנצלות הוא לקח אותי למלון אחר הצהריים, ופינק אותי עם איזה סרט שרציתי לראות, שמפניה ותותים. לא כל כך קשה לשמח ילדה בת 15.5 ששמחה שסוף סוף מישהו אוהב אותה.<br><br>כשהוא התחיל לספר לי על זה שהוא חולק הכל עם החברים שלו, הובכתי. ותבינו איך מוח שעוות אצל ילדה שעברה התעללות מינית עובד, בכלל לא עלתה האפשרות להתנגד. מעולם לא הייתי יפה. מעולם לא הייתי חתיכה אפילו, שנאתי את עצמי כל כך ופתאום, להראות את עצמי לאנשים אחרים, מה פתאום? אבל בלי קשר, קול קטן-קטן לחש לי שגבר שאוהב באמת, סטייל ריצ'ארד גיר את האשה היפה שלו, בחיים לא יבקש דבר כזה.<br><br>אז ביקשתי זמן לחשוב, ואחרי שקיבלתי נקע ביד, הוא נסע לו לסיני להתאוורר ממני, ואני ישבתי בבית וחשבתי על זה. אפילו שאלתי שני אנשים מבוגרים שסמכתי עליהן. האחת אמרה לי "טוב, אז עכשיו אני אכיר זונה". והשניה אמרה לי שאולי הגיע הזמן לפנות למשטרה. שתיהן, אגב, היו מהממסד החינוכי.<br>זה היה באמצע י"א. אחרי שנה של מכות, ומין, שאולי לא היה מוגדר אונס, אבל בהחלט לא תמיד היה ממש מרצון.<br><br>החלטתי לעזוב אותו. באמת. באמת באמת.<br>אבל הוא כל כך אוהב אותי. ככה הוא אמר לי בטלפון. שהלב שלו כואב כשאני לא לידו. שהוא אוהב אותי. שכשאהיה בת 18 הוא יברח איתי לחו"ל, יקח אותי מהאבא הבנזונה שלי ומאשתו הכונפה. אז איך אני יכולה לוותר עליו?<br><br>אז נשארתי איתו. והסכמתי לעשות כמה דברים שלא עשיתי קודם. לא שכבתי עם החבר שלו. אבל כמעט.<br>העיקר שהוא יהיה מאושר.<br>והוא היה.<br>וזה החזיק מעמד.<br>כמעט.<br><br>ספטמבר. תחילת י"ב. אני נרגשת, כי עוד חודש, טיפה אחרי סוכות, יש טיול שנתי לאילת. ארבעה ימים. והוא הבטיח שיזמין סוויטה במלון מפואר, ושניפגש. וברור שאני אבריז מהטיול, זו בכלל לא השאלה.<br>אבל הוא רוצה משהו בתמורה. הוא רוצה שאשכב עם שני חברים שלו. ממש אשכב. <br>אני מסרבת.<br>אני מתחננת שיוותר.<br>"אם את לא מסכימה, את לא אוהבת אותי...".<br><br>אבל אני כל כך אוהבת אותו, עד שאני מקדישה לו שיר, בתוכנית לילה שהוא אוהב "stand by your man"...<br>הוא מתקשר. אוהב אותי. מוכן לתת לי צ'אנס.<br>אני מזמינה אותו אלי הביתה. כל המשפחה נוסעת לכמה ימים בסוכות. הוא יוכל לישון איתי לילה שלם. הוא יוכל למצוא תירוץ לאשתו המפגרת.<br>"אבל יש לי תנאי".<br><br>הפעם אני לא מוכנה. המטפלת שלי, שידעה מה הוא רוצה, מאיימת במשטרה. מאיימת שתספר להורים. אומרת שזה לא חוקי. שזו התעללות.<br>אסור לי להגיע למשטרה, כי דברים יכולים להתגלות. זה אסור.<br>אני מסרבת. <br>"אז זה הסוף" הוא אומר לי "יא חתיכת ###, כמה השקעתי ואהבתי אותך".<br>זה הסוף.<br><img src="/moodicons/sad.gif"><br><br>יומיים אחרי זה, אני לבד בבית. המשפחה שלי נסעה. דפיקה. הוא בדלת "התגעגעת?"<br>אני מרגישה את הלב שלי דופק. חזק. רואה אותו תופס אותי, ומאבדת הכרה.<br>כשאני מתעוררת, זה כבר מאוחר מדי. אני שבויה. זה יימשך כמה שעות.<br>ישאיר לא מעט צלקות, לא רק נפשיות.<br>באחת ההפסקות, רצתי לאמבטיה, חיפשתי משהו- סכין, חגורה, משהו להרוג את עצמי.<br>הוא צחק "כאילו שאת מסוגלת. אם אני ארצה, אני אהרוג אותך".<br>הוא לא הרג. ואני, כשכבר ניסיתי, לא הצלחתי.<br><br>ימים אחרי, הגיע הטיול השנתי. המטפלת והיועצת מחליטות לערב משטרה אחרי הטיול השנתי. שיהיה לי פסק זמן בטוח ושמח מחוץ לטווח הסכנה. לי כבר לא אכפת מכלום. הרי הוא יתפוס אותי בכל מקרה.<br><br>בערב הטיול, הוא מתקשר. אומר שהתגעגע. שאני חייבת לבוא לראות אותו במלון שקבענו, כי יש לו תמונות. שאני לא אעז לא לבוא, כי הוא יוכל לתפוס אותי תמיד.<br>אז הלכתי. כמו טעטעלה הלכתי. <br><br>נפגשנו בלובי. הוא חיבק ונישק. היה שם שבריר של שניה, שברירון, שהאמנתי שהוא מתגעגע. שהוא באמת אוהב. הרי ככה אוהבים אנשים כמוני. ואף אחד אחר לא יאהב אותי, נכון?<br>הוא ביקש שנעלה לחדר.<br>וזה לא שלא ידעתי מה הולך לקרות. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק איפה נמצאת הסכנה, ותמיד נכנסת אליה.<br>עלינו לחדר.<br>חיכו שם עוד שניים.<br>הרגשתי קטנה כל כך. לפחות הם נתנו לי לשתות לפני. תוך כדי. אחרי. לפחות הם כמעט לא הרביצו. לפחות.<br>"אף אחד לא יאמין לך אם תספרי, יא זבל".<br>צודק.<br><br>יומיים אחרי, כשעוד סימן הסיגריה על הירך, והמכות היבשות, וכשעוד כל כך כואב, בלעתי כדורים.<br>והוא שוב צדק, לא הצלחתי למות.<br><br>והוא שוב צדק, לא האמינו לי.<br>המטפלת החדשה שלי (כבר הייתי "גדולה מדי" למטפלת הראשונה) תהתה איך יכול להיות שדיממתי, אם לא הייתי בתולה.<br><br>וכשהוא התחיל לנסוע ליד בית הספר שלי, עוצר לידי ופוקד עלי לבוא איתו, עליתי. בטח שעליתי.<br>קיוויתי שהפעם הוא באמת יהרוג אותי. אבל יש לא מעט דרכים להרוג בן אדם, מסתבר.<br><br>לא נסענו הרבה. עשר דקות. חיים שלמים.<br>הם היו הרבה יותר הפעם. חמישה. והוא. "זונה, מה שלא נותנים באהבה לוקחים בכח".<br>שיקחו, שלא יקחו, כאילו זה משנה מה אני אומרת בכלל.<br>לקחו. בטח שלקחו. <br><br>חברה הלכה ליועצת. אמרה שהיא מפחדת שמשהו נורא קרה. <br>סיפרתי. בטח שסיפרתי. פחדתי. כאב לי הגוף. דיממתי ימים.<br>(אחרי זמן התברר, שהייתה הפלה)<br>לא הסכמתי משטרה. לא הסכמתי רופאים. לא הסכמתי לספר. כלום.<br><br>המטפלות הזמינו את ההורים לשיחה: "לא בטוח שזה אמיתי. אבל גם אם לא, זו זעקה לעזרה".<br>בטח זעקה. עד היום אני זועקת לפעמים.<br><br><span style="font-weight: bold;">בשביל הילדה ההיא, בת ה-13 מלפני כמה ימים. בשביל בת ה-15 מהיום, שאף אחד לא מבין איך לא שמו לב. בשביל כל הילדות, שאף אחד לא רואה.</span><br><br><span style="font-weight: bold;">שתדעו לכן, וגם לכם, יש עם מי לדבר. צלצלו 1202 לנשים, 1203 לגברים.</span><br style="font-weight: bold;"><span style="font-weight: bold;">זה קשה, אבל זה אפשרי. באמת.</span><br></div></div>Mon, 01 Mar 2010 16:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11620707http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11620707http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11547237<div align="right" dir="rtl"><br>עבר המון זמן מאז שכתבתי כאן. המון.<br>לא כתבתי, כי אני שקועה בעולמי שלי, בעבודה, בלימודים, בחיים, בלה בלה בלה.<br>לא כתבתי כי אני מאושרת, כי אני לא רוצה לדבר רק על החיים שלי כנפגעת.<br><br>אז לא כתבתי.<br><br>ומה השתנה?<br>לא הרבה.<br>האיקקלומין לא עזר.<br>התחלנו פיורגן (זריקות).<br>זה לא פשוט, כל ערב צריך להזריק לי. פעם אני ופעם הנסיך (אם הוא בבית הוא עושה את זה).<br>התחלנו לפני שבועיים. כמות מינימלית של 25. זה כלום. הכמות הממוצעת היא פי שלושה.<br><br>והיום במעקב הרגיל הזקיק קצת גדל, אבל בדיקת הדם, שהיא זו שקובעת, לא מבשרת טובות.<br>זה לא משפיע.<br>עדיין לא.<br><br>אוף.<br>גיסתי אמורה ללדת במאי.<br>לגיסי יש ילדה קטנה ומקסימה.<br>לכולם יש ילדים.<br><br>ועכשיו אני יושבת ומרחמת על עצמי.<br>יש לי בדיוק עשר דקות לעשות את זה, עד שאני רצה לעבודה.<br></div>Mon, 25 Jan 2010 11:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11547237http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11547237http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11284223<div align="right" dir="rtl"><DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>כשהייתי קטנה חלמתי לרדת לרחוב יום אחד ולהיעלם, אני מניחה שהסיבות לכך מובנות.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>חשבתי לעצמי ששום דבר לא יהיה יותר גרוע ממה שקורה. מה יעשו? יאנסו אותי? ירביצו לי?</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center><a target='newWin' class=blog href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&amp;blogcode=10938750">פעם אחת</A> ניסיתי לברוח, ולא הייתי ממש מוצלחת בזה. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>כשרק הגענו לארה"ב, התפרסם ספורה של ג'ייסי דוגארט. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </DIV> <P style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; <a target='newWin' class=blog href="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/78/55/62/625578/posts/19525371.jpg"><IMG style="WIDTH: 200px; HEIGHT: 250px" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/78/55/62/625578/posts/19525371.jpg" border=0></A></P> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>למי שלא מעודכן, <a target='newWin' class=blog href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%92%27%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99_%D7%93%D7%95%D7%92%D7%90%D7%A8%D7%93">ג'ייסי </A>הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>אבל השנה היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים. ואחר כך חשבתי לעצמי שאחרי הכל גם אני הייתי קורבן. נכון שלא נחטפתי. נכון שהייתי בקרב המשפחה שלי, אבל הם היו יותר מתעללים מאשר תומכים. ואחר כך החלטתי, ככה ביני לבין עצמי, שזה בכלל לא העניין. ואי אפשר להשוות. ואסור להשוות. וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>כמה רוע יש. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>בארה"ב, אמרו בTV במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center><STRONG>58,000.</STRONG></DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>בארה"ב יש את כל התרבות הזו של לקשור את הילד בחגורה כשיוצאים, וראיתי מגרשי משחקים שלמבוגר אסור להיכנס אליהם אלא אם כן הוא מלווה בילד, ויש מערכת התראה שנקראת "<a target='newWin' class=blog href="http://en.wikipedia.org/wiki/AMBER_Alert">אמבר</A>" במקרה של חטיפת ילדים (שכמובן קרויה על שם ילדה שנחטפה ונרצחה), ועדיין- 58,000 ילדים נחטפים כל שנה.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>יצאתי מהארץ בדיוק אחרי הרצח המזעזע של נועה גולדרינג. בתחילת משפט הרצח של רוז. בדיוק כשהאם המרעיבה עדיין צוחקת על כל העולם. בתחושה קשה שהמשטרה כאן לא עושה יותר, בטח ובטח לא לטובת קורבנות שותקים.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>מצד שני, בארה"ב, שבה יש מודעות לא מבוטלת, גם מפשלים. פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>גם בארץ יש ילדים שנעלמו. הרבה פחות מ58,000.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>את רוב הילדים, הקטנים לפחות, מוצאים. רובם נרצחים על ידי בני משפחה. אבל יש כמה ילדים שנעלמו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. ויש גם נערים ונערות שנעלמו להם, ופעם הייתי אומרת שאין מצב שבארץ יחטפו מישהו, ישאירו אותו בחיים ואיש לא ידע ואיש לא ישמע, אבל היום אני כבר לא כל כך נחרצת. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>לכו תדעו.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>אולי יום אחד ימצאו ככה את הילדה (כבר לא) <a target='newWin' class=blog href="http://www.tracingmissingpeople.com/neoaoe-ooaoei-aiue-ioaoocei/aienoaoa-aooae/">אלכסנדרה ברנדט</A>, את <a target='newWin' class=blog href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%93%D7%99_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%99">עדי יעקובי</A>, <a target='newWin' class=blog href="http://police.gov.il/ezrat_haziboor/Nedarim/Pages/KtinimShowForm.aspx?ID=4">אנדרי בזרוצקו</A> או את <a target='newWin' class=blog href="http://police.gov.il/ezrat_haziboor/Nedarim/Pages/KtinimShowForm.aspx?ID=11">רוזי רוזנס</A>. </DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>כשגדלתי קצת, היה קליפ בMTV שדיבר כל כך מהמיית לבי והקרין תוך כדי תמונות של ילדים נעדרים (חלקם ברחו, חלקם נחטפו) ועדיין רציתי כל כך להיות אחת מהם.</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center><a target='newWin' class=blog href="http://www.youtube.com/watch?v=NNre5neZ6QI&amp;feature=fvst">run away train </A>של להקת Soul Asylum</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>&nbsp;</DIV> <DIV style="TEXT-ALIGN: justify" align=center>שמרו על הילדים. זה כל מה שיש לי להגיד.</DIV></div>Thu, 01 Oct 2009 21:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11284223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11284223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11265118<div align="right" dir="rtl">אחרי חודש מדהים בחו"ל, מלא מלא מלא באהבה ובקיטש,<br>חזרנו הביתה.<br><br>יש כל כך הרבה דברים לספר, ולהגיד.....<br><img src="../moodicons/cool.gif"> גיסתי <a target='newWin' target="newWin" class="blog" href="../blogread.asp?blog=625578&amp;amp;amp;blogcode=10847186">שוב </a>בהריון, מה שממלא אותי אושר, אבל מכאיב קצת פה ושם.<br><br><img src="../moodicons/smile.gif"> היה הנסיך, שהתגלה שוב כאדם המדהים, המכיל, האהוב והסקסי ביותר בעולם.<br><br><img src="../moodicons/blink.gif"> נסענו עם הוראות הרופאה לקיים יחסי מין פעם ביומיים, אחרי שיומיים לפני הנסיעה גמרתי לקחת איקקלומין, כדור ליום.<br><br><img src="../moodicons/huh.gif"> כבר כמעט חודש יש לי בחילות, שאני לא מצליחה להסביר. <br><br><img src="../moodicons/sad.gif"> ולא, אני לא בהריון.<br><br><img src="../moodicons/sad.gif"> שתי בדיקות הריון מוכיחות את זה.<br><br>אלוהים יודע למה יש בחילות (ואם לא אלוהים, למיב בטח יש משהו להגיד שיעזור<img src="../moodicons/blink.gif">).<br>זה היה יכול להיות רומנטי מאוד להכנס להריון במהלך ירח הדבש, אבל עכשיו הסתכלתי על השעון וראיתי שאני בסך הכל חודשיים וחצי במרפאת פוריות, מתוכם חודש לא הייתי בארץ.<br>יש תקווה? בטח שיש!<br><br>אני הולכת להתגבר על הג'ט לג, ולקרוא מה עבר עליכם בחודש הזה.<br><img src="../moodicons/hug.gif"><br><br></div>Thu, 24 Sep 2009 10:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11265118http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11265118http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11161048<div align="right" dir="rtl"><br>אז ארזנו מזוודות ויצאנו לדרכנו <img src="/moodicons/cool.gif">...<br><br>נחזור עוד חודש וחצי בכוחות מחודשים.<br><br>תהנו לכם, <br><br>מקווה שלא תסבלו מהחום,<br><br>שהחדשות לא תהיינה רעות וקשות,<br><br>ושתהיה <font style="color: rgb(192, 0, 192);" size="6">שנה טובה!!!!!</font><br></div>Sun, 16 Aug 2009 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (צפור מתכווצת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11161048http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625578&blog=11161048