http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412heCopyright 2026 פאווי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10689407<div align="right" dir="rtl">הלכתי לתחנה בנוחיות, למרות שהשעה כבר הייתה מאוחרת והייתי עלולה לפספס את האוטובוס. אני זוכרת שהרבה דברים הסיחו את דעתי בכל דרך שבה הלכתי היום. בדרך לתחנת האוטובוס שהייתי צריכה להביאני אל הפסיכולוגית היו אלה: שקית שנלכדה במערבולת רוח, כובע שהזכיר לי קטע מסרט והמכולת שהיינו לקוחות קבועים שלה ואז נעלמנו במפתיע. הגעתי לתחנה, ולא פחדתי כל כך. בדרל חשבתי על מה לדבר איתה. היו לי מספר נושאים שחשבתי שכדאי להעלות בשיחה. היו אלו: התפקוד הקוגנטיבי המתדרדר שלי, כיצד הso called חרדה חבתית שלי השפיעה על חיי האינטרנט שלי ובעתת-מבחנים.נזכרתי כיצד ישבתי במבחן במתמטיקה ובהיתי בדפים שהכנתי מראש, והמוח שלי לא היה בשליטתי. במקום לכתוב משהו ציירתי ציורים. ככה הגשתי את המבחן. מלא בגיבוב של שטויות מביכות ועיטורים.והנה, אני הולכת לקטוף עוד כישלון לאוסף הנרחב שלי. כישלון שהוא פרי של חוסר השקעה, חיסור של שלושים שיעורים ועצבות....עריכה בקרוב. אני לא במיטבי.</div>Wed, 01 Apr 2009 02:15:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10689407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10689407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10666773<div align="right" dir="rtl">תחנה ראשונההפגישהתחנה שנייההתוכנית להמשךנספחים(זהו שלד לפוסט עתידי שלא נכתב מחמת כאב בטן ועוד שלל תירוצים)</div>Wed, 25 Mar 2009 09:23:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10666773http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10666773http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10663560<div align="right" dir="rtl">Here come דלקת הגרון השנתית.אפסיד בגינה מבחן בהיסטורייה ואת שארית הביטחון בקיום :[</div>Tue, 24 Mar 2009 00:27:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10663560http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10663560http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10648733<div align="right" dir="rtl">הודעת מערכת:הבלוג, למרות עוללותו, עובר לכתובות חדשה.אם מישהו מעוניין (?), הוא מוזמן לחפש את שם הבלוג, שישאר זהה. שלום!</div>Thu, 19 Mar 2009 19:30:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10648733http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10648733http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10648691<div align="right" dir="rtl">הסאגה מתחילה!היום נערך המפגש הראשון בסדרת המפגשים הטיפוליים שקימבנו מקופת חולים כללית. בדרכי לשם למרות הנופח המרגיע של הסביבה, נתקפתי בעתה. התחילה לי בחילה והרגשה של מיאוס וביאוס כללי.אני ישבתי במושב האחורי לצד עיתון ישן ועטיפות, ומולידי ישבו בחזית, ודיברו על הא ועל דא. ניסיתי שלא להרגיש מעין אדים של אכזבה הורית טבעית. אני חושבת שהם באמת לא היו שם. אני חושבת שהם מכירים בבעיה...ואולי אפילו די מרוצים ממני. הגענו לבית עצמו לאחר שיטוט בשכונה היפה. המקום הוא "מועצה מקומית". זו&amp;amp;; עיר קטנה, פורחת ונקייה. שכנתה היא פתח תקווה הפרוורית והאפרורית (אקא מקום מגורי העכשווי). הבית היה גדול ונצבע בצבע שמנת שקט ומרגיע. דלת הכניסה נראתה פסיכולוגית-משהו. היא הזכירה לי את הכניסה לבית של הפסיכולוג מ"טיפול". נחמד, עכשיו אני אתחיל לדמיין שכל פגישה היא פרק. ירדנו למקלט הזה, שאמור לגרום למטופלים להרגיש "מנותקים", אני חושבת. בכל אופן, השיחה החלה. בתחילה לא הצלחתי לאזור אומץ ולפתוח את פי. אך לאחר זמן מה, נזכרתי שטיימ איז מוני, וגעירה ארוכה של דברי הבל לצד רגעי פיכחון נדיר יצאו ממנו. שטף הדיבור שלי באמצע</div>Thu, 19 Mar 2009 19:18:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10648691http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10648691http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10647171<div align="right" dir="rtl">צזיקי!</div>Thu, 19 Mar 2009 04:50:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10647171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10647171http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10647139<div align="right" dir="rtl">יש מילה שמתנגנת לי בראש ללא הפוגה, זה שם של גבינה יוונית. מישהו צועק לי אותה בראש בקולי קולות, אבל אני לא יודעת מהו השם.למרות שערכתי רשימת טו-דו, לא יכולתי למחוק אפילו סעיף אחד בה, מחמת לאות פתאומית והורמנולית. ניסתי לסכם מסה מזערית של חומר למבחן הקרוב בהיסטורייה שמשתרע על פני תקופות כה רבות, אך הרוחות בראשי סערו ומחשבותי הרחיקו למחוזות אחרים. לאחר זמן מה מצאתי שברכיי פקות מהישיבה הלא נוחה ושנקודות מסוימות בגופי השיקו לראדיאטור והן שרופות ומגורות.לבסוף נואשתי מנסיונות עגומים לסיכומים או לפתירת תרגילים, והחלטתי להיות נורא נוסטלגית ולנהל יום אחד באותה הדרך שבה עברו מרבית ימי עד טבילת האש (אכתוב על זה בהמשך). על כן, הכנתי לי מאכל שערב לחכי (לחם עם קוטג' ושום- יש לי טעם נורא) ומשקה (שוקו מאבקה ישנה), והכנסתי לוידיאו (כן. יש לנו כזה) את אחת מהקלטות של סיינפלד וראיתי ארבעה פרקים ברצף ( הפרק עם ה"טיוי גאיי" ואל רוקר, הפרק שבו ג'רי יוצא עם מעסה, זה עם ג'ו ריפקין וזה עם ה"קבורקה"), ונהנתי מכל רגע, ופתאום שמחתי על החסימה הזמנית הזאת שמנוונת אותי. ושוב ייחסתי את זה למנגנון הגנה פרימטיבי שהגוף שלי</div>Thu, 19 Mar 2009 02:09:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10647139http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10647139http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10646501<div align="right" dir="rtl">גררתי את עצמי לכאן למרות שהרחם של מתפורר. כרגע הבנתי שכל מעשה הCOME CLEAN שלי נבע מן הסתם מכל ההורמונים שמשתוללים בי עכשיו. בגלל חוסר איזון כימי או משהו כזה אני מקבלת את אמ, "המשיח", כמו שחברתי נהגה לכנותו (לא הבנתי מדוע) בזמנים לא קבועים בעליל, ולכן אני תמיד לחוצה, עצבנית ורגשנית. בזמן שהפוסט הזה נכתב (באיטיות אופיינית, יש לציין), אמי מנהלת משא ומתן בנוגע להגעתי לסימנריון שיתקיים בעז"ה (לא, אני לא אומרת "בעז"ה" ברצינות, זו דרך הדיבור של המורה). מובן שהמורה, כדרכן של מורות לספרות, שלא רצו לקרוא את "אבא גוריו", ולכן הצטרכנו לקרוא את "גיא אוני" (בעעע) מתעקשת ומתעקשת שלא להניח לי לנפשי, אלא ממשיכה במגמתה הרגילה שהיא אימלול חיי בעזרת ניצול מרותה עליי. למשל, בדרך גאונית של הפיכתי לנושא שיחה. מסתבר שהמורה, שניחנה בתבונה, רגישות וחכמה עילאית פתחה בהחלפת רשמים אודותיי עם בנות הכיתה. הדבר כה פוגע בי וחורה לי.איני מבינה כיצד המורה יכולה להיות כל כך אטומה. כל שהיא עושה היא להגדיר את הבעיה. לסמן סביבי מעגל של "דחויה", ולסווגני כסוג ב'. כעת המאמץ לנהל שיחות יהיה קשה אף יותר. מי יערוב לי ששותפתי לשי</div>Wed, 18 Mar 2009 20:59:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10646501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10646501http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10644309<div align="right" dir="rtl">היום התחיל בפחד תהומי ונגמר בבריחה והכחשה של המציאות. פוסט-מודרניסטית, או לא?איני חדשה בבלוגיה, אני נמצאת כבר שנים מאחורי מסך המחשב בתור אורחת לרגע בשלל בלוגים. אני למודת-בלוגים כושלים, ואפילו התדרדתי לריב בלוגרים פתטי. (אגב, פתטיות עופפת אותי בכל העתות, אני יצור עלוב, מוגבל ומריר והייתי מתאבדת לולא העונה החדשה של סאות'פארק נפתחה בפרק כה כביר. בעצם לא, מכיוון שאז היו מתחילים לחקור את נסיבות מותי ולשאול אם הייתי נוהגת לבוא לבית ספר או להשתתף בשיעורים, או לתפקד חברתית וכל זה. ואז היו מגלים שאני לוקה בחרדה חברתית מקהה ומערפלת, הם היו נרגשים לשמוע עד כמה שהייתי נכה חברתית, והייתי הופכת למישהי שהתאבדה, והיו מדברים עלי. וזה מפחיד אותי.)אז מה אני בכלל, ולמה אני פה ברבע לשלוש בבוקר?רוב חיי מסתכמים בבריחה מסיטואציות אפשריות, התכוננות אליהן ולבסוף, לאחר שכלו כל הקיצין וכל שנותר הוא לחשוב באובססיביות משוגעת שאני לא מאמינה שאני כלל מסוגלת אליה, אני יכולה להכיר בפתטיות, במוגבלות, בחוסר הנכונות ובאדיוטיזם המוחלט שאני לוקה בו. אני מתחילה לחשוב שחרדה חברתית היא מעין רפלקס הגנה של הגוף. הגוף מכיר באפסי</div>Wed, 18 Mar 2009 02:28:00 +0200h_hadargarsiel@hotmail.com (פאווי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=625412&blogcode=10644309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=625412&blog=10644309