http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186אמא לארבעה ילדים... הם גדלים, ואני גדלה - איך יראו החיים? heCopyright 2026 אמא'לי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=11349840<div align="right" dir="rtl">כשסבא שלי הגיע הנה, הוא היה אדם זר בארצו. ובכל זאת, כשדיבר על 'המולדת' הוא לא דיבר על הארץ האירופית ממנה הגיע, הוא דיבר על הארץ המקורית ממנה הגיעו אבות אבותיו - 20 דורות אחורה. כשסבתא שלי הייתה צריכה לבחור לאן להגר אחרי השחרור (מאושוויץ כמובן), וניסו לשכנע אותה ללכת ל'סיר הבשר' האמריקאי, או ל'אקדמיה' האירופית, היא הייתה מאוד החלטית - אני הולכת למקום ממנו הגעתי (ואל תחשבו שהיא הגיעה מישראל) אתם נולדתם פה. אתם מכירים את השפה, את הדגל, את המורשת - אבל האם אתם באמת מפה? האם מורשתכם היא המורשת היהודית רבת השנים והסבל? האם שפת אמכם (לא זאת שלמדתם בגן) היא עברית? האם אתם רואים את עצמכם נשארים כאן גם כשרע, וקשה, בעיתות רעב, וצמא? תסתכלו עמוק עמוק בפנים - התשובה היא לא. ההורים שלכם הגיעו מארץ אחרת סבא וסבתא שלכם לא גרים כאן- בישראל הדוד/ה שלכם לא נלחמו על האדמה הזו. ההורים שלכם סה"כ רצו לעבוד - ופתאום נקלעתם לסיטואציה בלתי אפשרית. אני אספר לכם על ארי (שם בדוי כמובן) הוא גדל באמריקה, למד בבית ספר ממלכתי, שפת אמו ואביו- אנגלית. הוא חגג את החגים היהודיים אבל גם את החגים האמריקא</div>Wed, 28 Oct 2009 13:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=11349840http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=11349840http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10772956<div align="right" dir="rtl">מאז שהייתי ילדה קטנה, אני מחוברת לשואה הסיפור שלי הוא מוזר... סבתא שלי, לפני שהשתגעה ונכנעה לפרנויה, הרגישה שזה עומד לקרות לה. היא החליטה להפטר מהזכרונות שלה, מהר מהר - אבל לא ממש רצתה להכביד על הילדים, ולפסיכולוג הלכו רק משוגעים באותה תקופה. לכן, היא החליטה להשתמש בכלי ההגיוני היחיד - הנכדה שלה, בת פחות משנתיים. אז עוד האמינו שמה ששומעים לפני גיל 4, לא זוכרים. גדלתי ילדה עם מודעות אדירה לשואה, בגיל 7 התחלתי לקרוא באופן אובססיבי סיפורי שואה, כשאני מרמה את הספרניות של הספרייה העירונית בב"ש ולוקחת ספרי שואה 'בשביל אבא'. בגיל 17, בפולין, גיליתי את האמת - פשוט שמעתי דברים בקול של סבתא שלי, הסברים וזכרונות שהתחברו לי עם מה שראיתי. בגיל 30, כתבה אחותה הקטנה של סבתא את סיפור השואה של שלושתן - ואז גיליתי שאני יודעת דברים שאפילו אמי ודודתי לא ידעו. ועכשיו, אני אמא לארבעה, והגיע הזמן להעביר הלאה. אבל בלי ליצור טראומות. מאז גיל שנתיים, אספתי עוד סיפורים, של כל שאר הסבים והסבתות. אני מתחילה בקטן, בסיפורי הגבורה. סבא שהרביץ לנאצי, סבא ששיחרר רכבות, מחנות עבודה... לקטנים, אני רק אומרת א</div>Wed, 22 Apr 2009 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10772956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10772956http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10754269<div align="right" dir="rtl">לא בפעם הראשונה, אני רואה שספרים משתלטים לי על החיים.בפסח קראתי ספר (אני לא אמליץ עליו, כי לא אהבתי אותו). מאז שהייתי ילדה קטנה לא הפסקתי ספרים, וגם הספר הזה - דיכא אותי.הייתי בטוחה שספר על בחורה שמתמודדת עם בגידה, יעזור לי להיות גיבורה, וילמד אותי להתמודד. במקום זה הספר רק תאר את תחושת הבגידה, ולא את ההתמודדות כלל. הרגשתי בגידה... בכיתי... נכנסתי לדיכאון...הייתי אפאתית...איזו אכזבה!אחרי שהסתובבתי ארבעה ימים בצורה כזו, כאשר הילדים כבר התחילו לשים לב שאני לא בדיוק עצמי, וההורים שלי - שאצלם הייתי בחג, התחילו לדאוג, החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי.לקחתי חבילת דיסקים, שלוויתי מחברה טובה, ובהם המון סרטים וסדרות BBC המעובדים לפי ג'ין אוסטין.אחרי מנה מוגברת, שכללה את אמה, שכנוע, S&S ועוד מדומיהם, הצלחתי להתגבר על עצמימעכשיו - צריך לשמור...:)</div>Fri, 17 Apr 2009 08:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10754269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10754269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10710333<div align="right" dir="rtl">פסח החג האהוב והשנוא עלי ביותר אני אוהבת את ההרגשה של אחרי - כשהכל נקי, והכל מסודר, וכל המטבח זוהר מנייר אלומיניום מנצנץ. את הריח של הגפילטע, והמרק... את הטעם של החרוסת (חוץ מזה אין הרי מה לאכול בפסח) אבל אני שונאת את הלפני כל היום מנקים, מוציאים, מכניסים, שוטפים, ממרקים, מחליפים, מכבסים והכל בלחץ, כי תכף פסח יגיע אני זוכרת את פרפר נחמד, הבובות לא ידעו מי זה פסח, ובסוף הגיע מישהו שקוראים לו פסח. ואני (שאווירה כבר הבנתי אז) שנאתי אותו מראש. הילדים שלי מסכנים עכשיו. אמא בלחץ, אין לי זמן אליהם, אין לי זמן לעצמי, והבית נראה כמו סדום ועמורה לא נורא - עוד יומיים והכל ישתנה פסח שמח לכולם!</div>Mon, 06 Apr 2009 10:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10710333http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10710333http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10671681<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון אנחנו חיים קצת הפוך. בעלי היקר בבית, עם הילדים (כמובטל הייטק), ואני יוצאת לעבודה. "מה את אומרת?" הוא שואל אותי "אולי את תעבדי קצת יותר, תהיי המפרנסת, ואני אהיה עקר הבית?" השאלה הייתה בצחוק כמובן, אבל הדמיון כבר התחיל להמריא.... אני קמה כל בוקר מוקדם, מתלבשת ומתארגנת בניחותא. אוכלת ארוחת בוקר עם הילדים, ונפרדת בנשיקה (אולי מקפיצה אותם לבית הספר והגנים, אם זה מספיק מוקדם). מגיעה לעבודה, שם אני כבר בוסית, כי התקדמתי בסולם הדרגות (הרי לא נעדרתי בשביל מחלת ילד, וישיבה מאוחרת כבר לא מהווה בעיה), זורקת פקודות למזכירה, מרימה טלפונים, מרגיעה, מפשרת, צועקת וכו'. בצהריים, יוצאת לארוחה עסקית, עם לקוח או אחד מהעובדים שלי (כדי לשמור על יחסי אנוש תקינים במשרד) - הרי הזמן הזה הוא לא על חשבון הוצאת הילדים מהגן, אני יכולה להרשות את זה לעצמי עכשיו, כשאני לא עקרת הבית... כשמסתיים היום, אני נכנסת לאוטו (רכב מנהלים קטן ומאובזר, חסר בוסטרים ונקי מבמבה, משחקים, ועבודות מהגן) ומרימה טלפון הביתה, לבשר שאני בדרך. כשאני מגיעה הביתה, הילדים קופצים עלי, אני שואלת לשלומם, ומקשיבה לסיפו</div>Thu, 26 Mar 2009 21:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10671681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10671681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10662804<div align="right" dir="rtl"> ילד שלי, הגענו היום, למסיבת הסידור שלך, ועוד לפני שההופעות התחילו - הדמעות נשפכו מעיני... אחותך הגדולה לא קינאה (דבר נדיר), אחיך התינוק שיתף פעולה, ואחותך הקטנה גם הייתה מאושרת. סבא וסבתא הגיעו גם - והיו מאושרים וגם אני, אני הייתי מאושרת ובעיקר הייתי נרגשת לראות אותך מופיע, מניף את הפומפונים ממש לפי הקצב (הרי תמיד היית מתבלבל), לראות אותך הולך בטור, ולא סוטה ימין או שמאל, לראות אותך רוקד ליד כל החברים... פתאום מהילד שלי, הפכת ל'ילד בכיתה א' או לחלק מהקבוצה. פתאום לא היית לבד, היית עם כולם, והחלפת מבטים, ובדיחות - ואני לא הייתי שותפה ההופעה הייתה מרגשת, השירים היו יפים, כולם רקדו ודיקלמו מעולה, ובשיר הסיום כל העיניים דמעו (לא רק שלי, ראיתי גם אמהות אחרות) כשאבא שם מעליך את הטלית, ושר 'המלאך הגואל אותי', התרגשתי כמו ביום שבו הבאתי אותך לעולם... והתפללתי שהוא ישמור עליך - ממש כמו שאני אוהבת אותך... ואז היית צריך לקבל את הסידור. אמרו את שמך, ואני ראיתי איך אתה מתרומם בחשיבות, לוחץ יד לרב העיר, מתחבק עם רב בית הספר, ואז פונה אלי בחיוך - בשביל התמונה. כשקראתם תפילה מתו</div>Mon, 23 Mar 2009 21:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10662804http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10662804http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10640202<div align="right" dir="rtl">יום שישי, 5 דקות לפני שבת. אני בחדר, מתלבשת לכבוד השבת, והגדולה מגיעה עם הטלפון הסלולרי :"סבתא רוצה אותך" אני לא באמת מבינה, הרי דיברנו לפני שעה.. "בת שלי" היא אומרת בקול שבור "חשבתי שתרצי לדעת שאבנר נפטר" אני המומה הדבר הראשון שעולה לי בראש זו הפעם האחרונה שנפגשנו. אני הייתי עם התינוק, אצל אבא ואמא - והוא בדיוק הגיע הביתה. נמוך קומה, רזה, כיפה לבנה גדולה על הראש, עיניים חמות וחכמות, וחיוך תמידי. דיברנו שיחת חולין, והתינוק שלי רצה לרוץ אליו - אבל גדר הפרידה ביננו, והוא ויתר. אבנר הוא שכן שלנו מאז שאני בת שש. הבת שלו, הייתה החברה התאומה שלי כל שנות היסודי. יחד גרנו ביישוב קטן, יחד עזבנו, ויחד בנינו בית בישוב גדול יותר. אני זוכרת את החממה שלו - שהייתה תמיד מלאה מכל טוב אני זוכרת את היונים שגידל אני זוכרת את הבית על העץ שבנה לנו ואת כל החיות שהיה אוסף ומטפל בהן... בהתחלה הוא היה 'אבא של נעמה', אבל עם הזמן למדתי להכיר אותו כאבנר. ובמהלך השנים יצא לנו לדבר, להחליף דעות ודברים. הוא היה אדם שעשה הכל בשתי ידיו, אדם מוכשר מאין כמוהו. הוא היה בעל חכמת חיים שלא תסולא בפז, נדיבו</div>Mon, 16 Mar 2009 20:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10640202http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10640202http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10614364<div align="right" dir="rtl">תולעת ספרים רעבה /מחווה לאריק קרל שמנעים את ילדותנו, ולגדולה שלי, שכל ערב שואלת מחדש 'אמא, מה אני אקרא היום?' באור מנורת הלילה הלבנה מוטלת על מיטה ילדה קטנה קטנה. שבת אחת,זרחה השמש החמה ו- פלופ! מן המיטה יצאה תולעת ספרים קטנה ומאוד רעבה.<SPAN lang=HE style="FONT-SIZ</div>Mon, 09 Mar 2009 18:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10614364http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10614364http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10608760<div align="right" dir="rtl">בוקר פורים הילדים קמים בחמש התינוק, קורא ספר במיטה... שם לב לכל פיל שמופיע בתמונה. הקטנה רוקדת ברחבי הבית, ומנסה לעוף שני הגדולים מנסים לקרוא במגילה אנחנו קמים לקול השעון המעורר - שמעיר את הילדים מהמולת הבוקר מהר מהר כולם אוכלים, ורצים אלי עם התחפושות. הבן הגדול מבקש עזרה ללבוש את שמלת 'משה רבנו' שלו הגדולה, לובשת את השמלה ואוזני מיני מאוס, ומבקשת שארכוס את הרוכסן הקטנה לא נותנת לי להלביש אותה - היא מנסה לעוף התינוק רואה את כולם, צועק 'פיל, פיל' אבל רוצה להחזיק את התחפושת כמו דובי - לא מתחשק לו ללבוש. 15 דקות אח"כ וכולם לבושים, מאופרים ומדגמנים לאבא (שחייב תמונות, כמובן) אני מתלבשת, שמה כובע של מכשפה, צוחקת ברשעות ולוקחת את כולם לאוטו. ההתחלה די מבטיחה... מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. הקטנה מבקשת שאקרא לה חיפושיתי כל היום התינוק מחליט שהוא 'אוצ'ה פורים' אבל אז זה מגיע... אמא... תפסיקי את השירים האלה... עדיף מי שנכנס אדר... אמא, נכון שהשיער שלי נראה יפה? אמא, המטה שלי מראה כמה אני מנהיג, נכון? 'הי, ' אני חושבת לעצמי 'ממתי השיער שלך צריך להיות יפה? ומי בכלל ביקש ממ</div>Sun, 08 Mar 2009 08:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא'לי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=623186&blogcode=10608760http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=623186&blog=10608760