http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967.Hey you, before the mirror, your eyes keep telling you liesheCopyright 2026 Sensorium. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/67/09/62/620967/misc/17997641.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=13020083<div align="right" dir="rtl"> פעמים רבות כל-כך בערה בי התשוקה לכתוב, ובכל זאת, נראה כי זה אף פעם לא הרגע המתאים. גם עכשיו לא. גשם בחוץ, מתופף על החלון. מזכיר לי את העולם שבחוץ, למקרה שאשכח. ואיך אוכל? הפיתויים כה רבים, כה מזמינים. והתשוקה הזו- לעוד, לעוד. חוסר המנוחה המבורך והנורא כאחד. אני לא מסוגלת יותר להיות לבדי, משהו מפחיד לי, כשאני לבד עם עצמי. משהו לא מסתדר. אני זקוקה להסחות הדעת, אני צריכה לערפל את חושיי, כדי להתעלם מהחושך המבעית הזה בפנים. אני תוהה, מתי תשקוט נפשי, האם אי פעם?קשה לי להאמין, הסערה המתחוללת בתוכי תרקד לנצח, תערער את שפיותי. רעם בחוץ, אחד חזק במיוחד. זמן רב שלא נרדמתי צלולה, בודדה ומבוהלת כל-כך. First we take Manhattan, then we take Berlin </div>Fri, 27 Jan 2012 04:09:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=13020083http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=13020083http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12766138<div align="right" dir="rtl">לזכר הזמנים הטובים, אני פורצת לך לבלוג כדי לכתוב לך כמה שאני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך. לא נפגשנו כ"כ הרבה זמן, זה בלתי נתפס... אנחנו חייבות לשנות את זה [ומהר!] בפעם הבאה שנפגש תצפי לכל הכיף שרק אפשר, כמו שרק אנחנו יודעות. האחת והיחידה, רעוציפר! ~עוזבת בצחוק מרושע~</div>Mon, 26 Sep 2011 09:32:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12766138http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12766138http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12432469<div align="right" dir="rtl">בוהה אני בעדכון האחרון שפרסמתי, אין בכוחי אפילו לקוראו. בכל זאת הנני זוכרת כי קרו והשתנו מאז דבר או שניים. חברים מתחלפים, רגשות משתנים, חו"ל, גיוס. החיים רצים לנגד עיניי ללא תחושת זמן, אךבסופו של דבר הכל כמעט אותו הדבר. מעריכה אני עד מאוד את התקופה שעברה עליי בין סיום בית הספר עד גיוסי לצה"ל, בהיזכרי בה חמימות עולה בעיניי וחיוך קל על שפתיי.תקופה נפלאה זאת היתה; הכל השתנה סביבי ללא הרף, אנשים באים ואנשים הולכים ואת כולם אני מעניינת ואין לי אף לא רגע מנוחה אחד. ועכשיו לאט לאט הם עזבו, מצחיק כי חשבתי שהאנשים שיילכו ויותירו אותי לבדי יהיו אלו המתגייסים לצבא, אך לא.. דווקא בחסרונם הרגשתי פחות בזכות האחרים, וכעת כשנטשו גם הם - בורחים מפניי האחד אחר השני - תחושת הלבד שבה סוף-סוף. הרי היא היתה חייבת. קשה לי להיות לבד, עם עצמי, אני מרגישה ריקה.כרגע ניצבת אני במצב בו הייתי רוצה לשנות את פני הדברים, אך אני יודעת שאין ביכולתי לעשות זאת. אינני מסוגלת לחדול מלחשוב על זה, אני מתגעגעת.אינני מסוגלת להגיע למקום של שלווה. אני מנסה, לעיתים חושבת שכמעט והצלחתי, אך מרגישה שהיא חומקת מאחיזתי - נוזלת בין אצבע</div>Sat, 16 Apr 2011 17:44:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12432469http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12432469http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12190702<div align="right" dir="rtl"> אני כבר חיה על מין טייס אוטומטי שכזה, כל יום עבודה ואח"כפגישות עם חברים, פעם עם אלה ופעם עם אלה, ותמיד כולם נשארים עד מאוחר כ"כ כך שיוצא שאין לי זמן לעצמי כלל. בעבר הייתי זקוקה לזמן הזה שלי עם עצמי, הייתי חייבת לשהות לבדי מפעם לפעם, לחשוב. ולמרות שכעת אינני זוכה לזמן האיכות המשובח הזה הוא לא חסר לי כ"כ, ואני דיי מרוצה.לפני יומיים התכבד חשבון הבנק שלי במשכורת חביבה, חומרני ככל שיהיה אני חייבת להודות שזה מספק למדי.תמיד חשבתי שיהיה נחמד לעבוד בסטימצקי או בצליל אך מעולם לא ידעתי כמה שהעבודה תתאים לי, כמה היא תמלא לי את החיים וכמה איהנה מהחברה במחיצתה אני עובדת (ואני מדברת על העובדים, שמכבדים ונחמדים ואוהבים ולא מזלזלים למרות שאני קטנה מכולם בגילי במספר שנים לפחות, לא על הלקוחות שרק מזכירים לי את ערך המושג 'מיזנתרופיה'). תמיד הייתי בטוחה שאני אדם שלא אוהב שגרה, ובאמת הייתי כזאת. אך אני לא חושבת שהשתניתי מקצה לקצה כמו שהשגרה היום-יומית בה חייתי פעם כלל לא התאימה לי, אני לא יכולה בכלל להשוות את מסגרת התיכון למסגרת בה אני מצויה כעת. הם תמיד טוענים שאני מאוד מרוכזת בעצמי אך לאחרונה אני קו</div>Fri, 03 Dec 2010 20:50:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12190702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12190702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12149818<div align="right" dir="rtl"> היות ואין לי ברירה אחרת מאשר לקבל את הטיפול שרוצים שאעבור, החלטתי לקחת את כל העניין למקום חיובי ולנסות כן ללמוד משהו מכל הסיפור. ביכולתי להיות בסדר גמור, שבועיים, חודשיים, חצי שנה, ואז לעשות משהו מטומטם לחלוטין שגורם לכולם לאבד שוב את האמון בי. כך שאני כן רוצה ללמוד משהו, אני רוצה להיות בשליטה. אינני חושבת שצריך לקחת את הכל לנקודהכל-כךרחוקה, כפי שעשו כאשר העלו את האפשרות של אשפוז במוסד בחו"ל. אבל הפגישות עם החונך והשיחות הטלפוניות עמו בהחלט מקובלות עליי. השיר ברקע הבלוג הוחלף מ-Hundred Shores Distant של Crimfall ששירת אותי בנאמנות זמן כה רב ל-Victory Song של Ensiferum, לכבוד המאורע המשמח - הופעת הלהקה בארץ. בחמישי בלילה רעות ומרי אן הגיעו. דיברנו על הא ועל דא, אכלנו וצפינו בטלוויזיהונשפכנו דיי מהר. למחרת נסענו לקניון לא רחוק מהבית שלי כדי להסתובב ולבקר במקום העבודה שלי (אני מביאה לקוחות), רעות קנתה גופית הלבשה תחתונה יפה וספר מתכונים לקאפקייקס בעקבותיו החלטנו לאפות ביום שבת. גם מרי אן הצטיידה בספרים, קנינו מעט מצרכים בשופרסלוחזרנו הביתה. את שאר היום העברנו בצפיה ב"דקסטר" או סתם</div>Wed, 10 Nov 2010 09:47:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12149818http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12149818http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12130605<div align="right" dir="rtl"> דווקא בלילות בהם שעות השינה כהמוקצבות אין ביכולתי להירדם. בעוד כמה שעות אקום לעבודה, והרי אין כל סיבה שלא ארדם בהתחשב במחסור בשעות השינה מהלילות שלפני. ובכל זאת דווקא בלילה אני מוצאת את השלווה הזאת הניחבאת מפניי ביעילות רבה שכזו במשך היום. הלילה שקט, ורגוע, ונטול דאגות. זהו הזמן הזה בו אף אחד לא מתקשר או מציק ואתה לא חייב לעשות שום דבר, הזמן הזה שהוא לא באמת זמן כי הכל פשוט עצר מלכת ואתה לבד. חופשי לחשוב וחופשי לנוח, חופשי לכתוב. ולתקתוקי השעון שבחדרי אין כל משמעות. זהו סתם רעש, ללא ספק. לא שום מדידות טיפשיות של דקות ושניות ושעות. אני מוצאת את עצמי חיה בין משמרת למשמרת, או מחכה שייצא פרק חדש של "דקסטר"ושל "דם אמיתי". השהייה בבית משעממת אותי ומכבידה עליי והלוואי ואצאממנו רק כדי להפסיק לראות את אותם קירות מוכרים, אותן תכניות טלוויזיה מאוסות ואותם אנשים בפייסבוק שלא מחדשים כלום גם הם.למרות זאת אני מוצאת את עצמי מתיישבת בכסא האדום מול המחשב, וכותבת, כי אין שום דבר אחר לעשות. את הפוסט הזה אני כותבת בהפרש של שבוע מהקודם, בעוד קודמו נכתב לפנימעל לחודשיים. כשהייתי עסוקה, מזגזגת בין טיולי</div>Sat, 30 Oct 2010 16:21:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12130605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12130605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12114228<div align="right" dir="rtl"> מוזר לי שהרוח הנושבת על פניי מלטפת אותן בחום, ולא מקפיאה את גופי ברעד. אני חושבת שהסיבה לכך שאינני אוהבת לשהות בארץ היא שלפעמים אני מרגישה שאני לא שייכת. כשאני בחו"ל זה בסדר, זה מותר, שם אני לא אמורה להרגיש שייכת כי אני באמת לא כזו. אולי זה בכלל כי כאן כבר ראיתי הכלואני מעדיפה לטייל ולראות מקומות חדשים. אני חושבת שבגלל זה הישראלים מטיילים כל-כך הרבה, ישראל קטנה ואין יותר מדי מה לראות פה. כבר הרבה זמן שלא עדכנתי. מצחיק לחשוב שפוסטים רבים כל-כך עסקו בשטויות, פוסטים על כלום, אך על החוויות המרכזיות שעברתי לאחרונה לא טרחתי לכתוב. אז אסכם בקצרה. בתחילת אוגוסט הגשמתי חלום וטסתי לפסטיבל Wacken Open Air שבגרמניה. הפסטיבל היה עבורי חוויה מדהימה, הכרתי המון אנשים- גרמנים ברובם, צפיתי בהופעות חיות של כמה מהלהקות האהובות עליי (ההופעות האדירות ביותר היו של Iron Maiden, Arch Enemy, Slayer, W.A.S.P, Kamelot, Alice Cooper), קניתי שטויות כגון קרן לשתות מתוכה ולסיכום,ממש נהניתי. בכל פעם בה אני מסתכלת על הצמיד הכחול שעל ידי הימנית חיוך קטן של סיפוק עולה על פניי. קצת פחות מחודש מאז חזרתי מגרמני</div>Thu, 21 Oct 2010 20:14:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=12114228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=12114228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11978766<div align="right" dir="rtl"> אני לא יכולה לכתוב, לא מצליחה. אני מנסה לכתוב את הפוסט על וואקן, עוד כמה ימים אסיים, אני מניחה. כבר הפוסט השלישי ברציפות עם ציטוט משיר של איירון מיידן, השתגעתי. תחילה היה זה מההתרגשות שלפני ההופעה שלהם בוואקן, כעת זה מההתרגשות שאחרי. בכל מקרה, כרגע אני מאזינה לתוכנית של "מת על מטאל" על איירון מיידן, נחמדה ממש, האזינו גם אתם- http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/658d7924-1ea3-4fce-8ba4-c4c64b1e7859.icast.mp3&amp;IndexID=371832&amp;name=iCast תחושת החזרה לארץ אף פעם לא נעימה, במיוחד כשחוזרים מהטיול אליו ציפיתם זמן כה רב. תחושה ש..נגמר, ועכשיו כלום. וזה לא שרע בארץ, בכלל בכלל לא. מאז חזרתי יצא לי כבר להיפגש עם חברים, לצאת לסרט, לתל אביב, למסיבה. אבל זה לא אותו הדבר, ואת תחושת השחרור, החופש והשלווה שהרגשתי בגרמניה לא אוכל להרגיש פה לעולם. כרגע אני מחפשת עבודה נוספת, אני מנסה לחסוך די כסף כדי לטוס עם חברות לאמסטרדם באוקטובר. מה שיהיה קצת קשה, היות ואני באמריקה עם המשפחה כמעט כל חודש ספטמבר. The ritual has begun Satan's work is done </div>Sun, 15 Aug 2010 12:49:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11978766http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=11978766http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11939525<div align="right" dir="rtl"> זה מן כישרון שלי, להרוס הכל ברגע שהעניינים החלו קצת להסתדר. מן שאננות כזו שעוטפת אותי ומשאירה בי הרושם שיהיה בסדר לא משנה מה, כי כבר השגתי וכבר הצלחתי ושום דבר לא יכל לקלקל, אבל הרושם מוטעה ואני תמיד מקלקלת וחוזרת באופן מפליא ממש, כמעט לנקודת ההתחלה. שוב בכי ושוב שכנועים ותחנונים ותקווה לקצת חמלה והתחשבות. וזאת אשמתי לחלוטין כי זה כבר היה לי בידיים ואני פשוט ריסקתי את זה על הרצפה, ואזאףהרשיתי לעצמי לכאוב ולבכות, חצופה. אבל זה מבאס אותי מכל-כך הרבה סיבות. קבענו להיום פגישה עם ארתורו, עוד אחד עם פנים מאוכזבות ממעשיי. לא שעשיתי יותר מדי, ולא שזה כזה ביג דיל, אבל מבחינתם זה כן. אני מקווה שהפגישה תעזור ושבכל זאת יתאפשר לי לנסוע לבסוף. הרי פעם כבר הפכתי 'לא' מוחלט ל'כן', אמנם מוחלט פחות. אני רק מקווה שאצליח לבצע את המטלה בכמה ימים, כאשר בפעם הקודמת לקח לי כמה חודשים, וזאת רק בתנאי שמבחינתם, לא חזרתי באמתלנקודת ההתחלה, אלא רק כמה צעדים לאחור. לפני מספר חודשים כאשר הם הכריזו עליי באופן רשמי כאלכוהוליסטית וטענו כי אסור לי לגעת באלכוהוללנצח, זה נראה לי כמו סוף העולם. ועכשיו, לא. אולי</div>Mon, 26 Jul 2010 22:04:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11939525http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=11939525http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11915892<div align="right" dir="rtl"> אז דבר ראשון, אני טסה לוואקן! הטיסה בעוד 18 יום ואני כל-כך מצפה לה כבר. נעביר יום ולילה בברלין ולמחרת ניסע למתחם הפסטיבל כדי להתמקם. קשה לי להאמין שאזכה לראות בהופעה חיה להקות כמו Alice Cooper, Arch Enemy,Iron Maiden, Kamelot, Motley Crue, WASP, Slayer, Soulfly, Equilibrium ו-Gojira. כמובןשאצפה בלהקותנוספות, אבל ההופעות של אלו חשובות לי במיוחד. גםהצפייהב-Orphaned Land בחו"להולכת להיותחוויה. השבועיים האחרונים היו נחמדים. לילה לבן בתל אביב עם תום ועדי, למחרת זהר הגיעה לכמה ימים, הנשף של השכבה, האפטר פארטי לנשף, כמה ימים באילת ויומיים בירושלים אצל דבורה. דווקא באילת כשלא ממש היתה לי האפשרות לכתוב יצא לי לחשוב הרבה על דברים שכן הייתי רוצה להביע בכתב.ועכשיו כשאני בבית, אני לא מצליחה. בראשי המחשבות מאורגנות בסדר שנראה לי הגיוני, והן נקיות וטהורות. אך כשעובר הזמן וברצוני להעלות אותן על הכתב זה פשוט לא הולך. אבל היום אני נורא שמחה אז בכלל לא אכפת לי. די נו, זה היום הכי משעמם בעולם בערך, ובכל זאת פשוט כייף לי. Demons are inside you, and</div>Thu, 15 Jul 2010 20:44:00 +0200may_koral@walla.com (Sensorium)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620967&blogcode=11915892http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=620967&blog=11915892