http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556פשוט, היומן האלקטרוני שלי.heCopyright 2026 its me bitches. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13403998<div align="right" dir="rtl">שנתיים. וואו, גיל 15 זה כל כך קטן...שנתיים זה המון זמן. מה שנתיים? לפני רגע נעלמת לי, עוד לא הספקתי להפרד... כמה הספקנו לעשות בזמן הזה. התחלנו שתי כיתות, וסיימנו בית ספר, ובין לבין היה עולם ומלואו. ואת לא שם. נדמה כאילו רק אתמול ראיתי אותך, וקולך כבר הספיק לדעוך. מה אני יכולה להגיד שעוד לא אמרתי במהלך השנתיים האלה? מה אוכל להוסיף לכל שארית חיי? כי דבר לא זז, וכלום לא מתחדש. נשארו הזכרונות והתמונות ולא ייתוופסו להן עוד. אם הייתם שואלים אותי בשישי לאוגוסט 2010 איפה אני אהיה בעוד שנתיים, הייתי אומרת: מה זה שנתיים? איפה אני אהיה מחר? איפה גוני תהיה מחר? איך שנתיים יעברו בלעדיה? איך אני אשמור על השפיות שלי? שנתיים לא יכולות לעבור, זה בלתי אפשרי." והשמיים לא נפלו. והשמש שוקעת וזורחת כל יום מחדש, ואני עסוקה בעוד דברים, ובתכנון העתיד שלי. עתיד. לך לא יהיה עתיד. אין לך עתיד. יש לך קבר, ונצח, ונשמה ענקית וזכרון. אני שונאת ללכת למקום הזה. ל"בית החדש שלך". זה לא בית. יש שם שקט קר, לא ציוץ של יגו ונביחות של מיה.יש שם ריח של חוץ, לא הריח שלך. יש שם אבנים, לא ספות וכריות. יש צינור ה</div>Mon, 06 Aug 2012 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13403998http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=13403998http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13345813<div align="right" dir="rtl">אז אחרי שהתכוננו, העלנו הצגת סוף י"ב, צחקנו והיה לנו אפטר, אפשר לחשוב על זה קצת לעומק, ולהכנס לשוק ואפילו קצת לפחד כשחושבים על סיום פרק בחיים. המחשבה על החיים תמיד מפחידה אותי מחדש. הם כל כך גדולים, ובנתיים הכל מסתכם במילה אחת שאנחנו לא מבינים את משמעותה. זה לא סרט, או משחק מחשב שאפשר לעשות "ריסטרט" ולהתחיל מחדש, להעביר קדימה או אחורה לאן שרוצים, לחיות שוב ושוב רגעים שאהבנו, ובסוף כשזה נגמר לצאת להגיד קאט ולהמשיך בחיים אחרים. זה ייגמר מתישהו...אין לנו מילה בנוגע לזה ואין לנו מושג מה יקרה אחר כך. זה מפחיד. אז ככה פתאום, כשאנחנו בני 18ואומרים לנו: סיימתם 12 שנות לימוד!! הרגע הזה מהנה, וצריך לנצור אותו אצלנו לתמיד, כי הוא לא יחזור עוד. אבל אני חושבת על זה רגע... או שניים... זה הכל התחיל בכיתה א'. כשבאנו קטנים ומפוחדים, וחשבנו לעצמנו כמה גדולים האלה מי"ב, ואיך נגיע לשם? איך אני אגבהה, ואיך אני אפסיק לבכות מכל דבר? איך אני אכיר חברים, איך אני אצבור ביטחון? איך הם לא מפחדים להיות כל כך גדולים? ונגמרת שנה, ועוד שנה, ואני שמחה שיש חופש גדול כי אני לא אוהבת לקום מוקדם בבוקר, ואני לא אוה</div>Mon, 02 Jul 2012 19:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13345813http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=13345813http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13240519<div align="right" dir="rtl">באמת עברו שנים מאז שכתבתי פה. את האמת, עברו שנים מאז שכתבתי ... שום סיבה מיוחדת, אולי אני מעדיפה להתרכז בדברים הטובים במקום ברעים. בכל מקרה, עכשיו בדרך חזרה הביתה עברתי ליד המועדון נעורים שלנו, ושמעתי מבפנים את הצעירות צווחות ושרות בקולי קולות את "קח אותי" של היהודים. אחרי שהתגברתי על הזיופים הנוראיים וחשבתי איך כל השכונות מסביב שומעות אותן- הוצפתי גל מטורף של תחושה נעימה ומעיקה בו זמנית. תחושה של געגוע. וכמיהה. כמיהה למשהו שמעבר להשגתי. מעבר להישג יד אנושית. אני מתגעגעת לימים בהם אנחנו היינו בנות 15, בכיתה ט', חסרות כל דאגות, שרות בקולי קולות עם איריס או שירלי או אביב. אני מתגעגעת לתמימות, לחופש, לשעמום שבשלמות. היו לנו חיים מושלמים, פשוט לא ידענו את זה. לא היה מישהו להתגעגע אליו, לא היה ריח של סוף כלשהו באוויר, לא היה צורך לדאוג לעצמנו או לעתיד או לחברים שלנו. היה טוב. היה מספיק טוב כדי להתגלגל ממקום אחד לשני בחיפוש אחר ריגושים, אנשים חדשים, מקומות חדשים. ובעצם, היו המון פעמים שהאנשים החדשים באו אלינו. והיה לנו מצויין עם זה. היינו מין אטרקציה- בנות גזית במועדון החדש שלהן.</div>Tue, 01 May 2012 22:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=13240519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=13240519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12723361<div align="right" dir="rtl">"אחריו, יבוא הסתיו ותתחיל עוד שנה בלעדייך" התחלנו את י"ב. השנה האחרונה. ומעבר לכל ריגוש ושמחה, עצב ופחד מהעתיד, עומד החיסרון. את כל כך חסרה פה. בהכנת השלטים, ברעיונות היצירתיים, בהוואי השכבתי, בלעשות רעש. בכל השטויות האלה של י"ב שהם הכי את, שכל כך ציפית להם ... את מפספסת אותם גונצ'. למה אנחנו חווים אותם ואת לא? למה? הרבה ילדים לא הגיעו מסיבות שונות, וזה כאילו את עם עילי והמשפחה בחו"ל , אבל את לא. את שם. לבד.. רע לי עם זה. איכשהו הצלחתי להבין שאת לא פה, ואת לא חוזרת. כי זאת עובדה. אבל הסיבה היא זו שלא מובנת, וכל כך הרבה שאלות עדיין רצות בראש, שאלות שלא נקבל עליהן תשובה לעולם. אני יכולה לראות שאת לא פה, אבל לא מרצונך ואני מפחדת שלא טוב לך שם. אני יודעת שלנו לא טוב שאת לא פה איתנו. אני מסתכלת סביבי בשנה האחרונה וכבר יודעת שאני לא אראה אותך, אבל בכל זאת ... כשאני שוכבת באוהל בדשא המרכזי של הבית ספר, כי החלטנו להקים מאהל ולישון שם בלילה האחרון, אני חושבת, ושואלת, ומתוסכלת מחוסר תשובות. מתה את? לא, פשוט לא. גם אחרי שנה וקצת. פשוט לא. מוות זו מילה כל כך גדולה, שאי אפשר באמת</div>Thu, 01 Sep 2011 22:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12723361http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12723361http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12678848<div align="right" dir="rtl">איך אני שונאת את זה שאני מתאפרת ממש יפה, לובשת את השמלה החדשה אחרי שהתלבטתי שנתיים מה ללבוש, שמה אתה בושם המדהים שלי, מסתכלת במראה ואשכרה מרוצה מהתוצאה (!!!!!!) אבל איןמי שיראה אותי ככה &gt;&lt; כאילו יש הרבה, בחתונה הזאת היו מלא אנשים ... אני פשוט לא מכירה אותם, והם בני 25+ ...שמעתי על זוגות כאלה של בנות 17-18 ו30 .. לי זה לא קורה חחחח והמשפחה שלי ראתה אותי (יופי.) וחברה טובה ראתה אותי ככה והחמיאה לי ( (: ) אבל .. בא לי שחברה מהשכבה או משו יראו אותי ככה. כי הם לא מכירים אותי ככה. וכיף לי להשקיע, אבל מאכזב קצת שבסוף לא זוכים לראות את זה. לילה טוב</div>Fri, 12 Aug 2011 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12678848http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12678848http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12666322<div align="right" dir="rtl">למה הן בוחרות לא לשתף אותי? אני מאז ומתמיד אוזן קשבת. דאמ, הדבר שאני הכי טובה בו הוא להקשיב. אני בוטחת בהן, בכל מילה שהן אומרות לי, ובסוף מסתבר שזה ההפך הגמור ממה שחשבתי. ולא רק זה, היא הולכת ומספרת את זה לאדם אקראי ששאל אותך סך הכל מה את מרגישה? לו היא אמרה הכל, ולי לא? זה אפילו נחשב לשקר לי. אני לא משקרת. אולי אני אסתיר את האמת ... אני לא אשקר. בטח שלא לחברות שלי. לשתיהן אני באמת יכולה לספר הכל. אבל אני צריכה לשמוע מאנשים אחרים את האמת. למרות שאני מגנה עליהן בכח. משו בי לא בסדר? זה מרגיש לי חרא.</div>Sat, 06 Aug 2011 01:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12666322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12666322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12657438<div align="right" dir="rtl">אני מאמינה שבעוד 50 שנה, בשיעורי היסטוריה במדינת ישראל ילמדו על המהפכה הטכנולוגית המטורפת שמתרחשת בעשור-שניים האחרונים וממשיכה להתפתח, ועל המהפכה החברתית שקרתה בארץ שלנו בתחילת העשור השני של המאה ה21. אני מאמינה ששנים אלו והמעשים של העם המדהים שלנו, שלא מוצא חן בעיניו שרודים בו אז הוא קם ועושה משו, יהיו למודל לחיקוי לעשורים ולמאות קדימה במדינת ישראל, בהנחה שעדיין תהיה מדינת ישראל... מה שלא בטוח בכלל ... אני מאמינה ש"מדינה במחאה" היא לא סתם ססמה או שם שנזרק לאוויר בהתאם למצבנו היום, אלא כינוי נכון למהפכה לא מובנת מאליה בכלל שמתרחשת כיום, בזמננו אנו. ואנחנו זוכים לראות היסטוריה בעיצומה.</div>Mon, 01 Aug 2011 20:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12657438http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12657438http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12652810<div align="right" dir="rtl"> שבוע הבא לפני שנה בדיוק, זה התאריך המקולל. בעוד שבוע לפני שנה בדיוק השתנו לי החיים באופן הכי קיצוני שהכרתי עד היום, ואני מקווה שעוד אכיר. בעוד שבוע לפני שנה, הלכת מאיתנו. הלכת ממני.אלוהים שנה. 365 ימיםכמה מתבגרים בשנה. ועוד בשנה הזאת בכלל.ואיך היית חסרה לנו. כמה דמעות נזלו מהעיינים. וכמה רגעים של חוסר תקווה ואובדן כל רצון להיות פה. להשאר. לחיות. למדתי הרבה.למדתי שאין כמו האנשים שמסביבך. מסביבי. הם תמיד יעזרו לי בדרכם המיוחדת.למדתי לאהוב, ואם לא לאהוב לכבד, את כל מי שאפילו עובר לידי. לא חשוב מאיזה דת וגזע הוא.למדתי מה אנשים מסויימים חושבים עליי. למדתי איזה רושם אני משאירה לפעמים, לטוב ולרע.ולמדתי שיש הרבה מה ללמוד. ואסור לאבד תקווה. ואסור לאבד את הרצון לחיות. הרבה ממה שעשיתי או אמרתי או חשבתי בשנה האחרונה היה בשבילך או עלייך.היו פעמים שאמרתי את דעתי, וחשבתי איך את היית מגיבה.היו פעמים שעשיתי דברים וחשבתי לעצמי- את רואה אותי, אני יודעת. ואת יודעת שזה בשבילך.היו לי רגעים של זכרונות ממך, היו לי רגעים של עצב ותסכול, אבל בעיקר.. היו לי רגעים של הערכה אלייך, והוקרת תודה ענקית.הבנתי כ</div>Sat, 30 Jul 2011 19:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12652810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12652810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12619388<div align="right" dir="rtl">כן, לא אמרתי את זה בקטע של תרחמו עליי, לא בצביעות ולא בציניות .. התכוונתי לזה. פשוט אמרתי את זה עם חיוך כדי לא להראות את האומללות ... כן חסר לי אהבה דו צדדית וקשר עם מישהו. חסר. אני לא אגיד שבלי זה אין לחיי משמעות, ורע לי עכשיו ורק חבר יעשה לי טוב !!! לא להגזים. הכל טוב, והמצב עם החברהבקיבוץ טוב מתמיד, והחברות איתי בקשר ואני מרגישה שסובבים אותי אנשים איכותיים שעושים לי טוב :) אני שמחה, זה לא פוסט התלוננות כמו שהיה לי פעם של "הכל טוב ויפה, למה רע לי?" לא רע לי .. הגזמתי, אני לא אומללה. בגלל זה אמרתי את זה עם חיוך. החיוך היה אמיתי. טוב לי לחייך. באמת בא לי מישהו, כי אין דבר כזה שמחה מדי. לא? http://www.youtube.com/watch?v=-9xpi1kdFXk "בנאדם לשתות איתו, להעביר איתו את הלילה כי הלילה הזה מקרב לקיצו, מתמעט והולך"</div>Wed, 13 Jul 2011 22:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12619388http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12619388http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12551407<div align="right" dir="rtl">חלמתי עלייך אתמול. זה היה החלום הכי מקסים שחלמתי מאז שנהרגת. אולי הכי מקסים שחלמתי מעולם. חזרנו מבית הספר באוטובוס, אני ותמר במושב האחורי, תם מלפנינו ואלה עוד קצת קדימה, כל אחת בעיניינה. ואז, את הופעת. משום מקום, בכסא האמצעי שבספסל האחורי, ולא אמרת מילה. הסתכלתי עלייך. בהיתי לדקה ושתקתי. פחדתי שהשתגעתי!! שאם אני אגיד משו לא ידעו מה לעשות איתי כי אני רואה אותך, והן צריכות לשכנע אותי שאת לא באמת פה. הושטתי יד והסתכלת על ידי כשהיא מתקרבת אל גופך וליטפתי את זרועך בעדינות. אותו מרגש... אלוהים זה טוב. החספוס שבזרוע העליונה שלך, השערות בזרוע מתחת למרפק, הכל אותו הדבר. "את באמת" אמרתי, ולא יכולתי להוציא עוד מילה. רק הסתכלתי עליה. וואו, אלוהים. אותו מבט. אותן עיניים, אותו חיוך עם שיניים מושלמות אחרי הגשר שלך, אותם נשמים מתוקים, אותן גבות. לא יכולתי, ואני עדיין לא מצליחה להסביר את תחושת הגעגוע, את הכמיהה לפרצוף המתוק הזה. נראית אותו הדבר, ויפה יותר מאי פעם. כשתמר שמעה אותי היא הסתובבה וקפאה. את הסתכלת אליה במבט הכי אוהב שיש וחיכית שהיא תקלוט. כשהיא המשיכה לשבת במקום, בוכה את הדמעות</div>Sat, 11 Jun 2011 23:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (its me bitches)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619556&blogcode=12551407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619556&blog=12551407