http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472הרפתקאותי כבזבוז פוטנציאלheCopyright 2026 נזק תמידי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=13098696<div align="right" dir="rtl">תקציר של הזמן האחרון, כי פאק, לא כתבתי כבר ארבעה חודשים: -יצאתי במשך כחודש עם בחור בעל שם של עץ. היה קליל ונחמד, ואחרי חודש בערך גם העניין התחיל למצות את עצמו, וגם התחלתי להתקרב לבחור מהקיר טיפוס. -נפרדתי מבחור שם של עץ, והתחלתי לצאת עם בחור טיפוס. היה ממש מגניב ונחמד עם בחור טיפוס. -כשאני ובחור טיפוס התחלנו לצאת, הסברתי לו שלפני שיצאתי עם בחור שם של עץ, יצאתי עם בחור עם אותו שם כמו שלי, והוא ממש פגע בי בזה שהוא נפרד ממני בלי שום אזהרה או סימן מראש שמשהו לא בסדר, ובמיוחד בלי לדבר איתי על זה, אלא פשוט החליט את זה ונפרד ממני. כמו שאמרתי, זה ממש פגע בי, ואמרתי לבחור טיפוס שאני לא רוצה שזה יקרה שוב, אז אני צריכה שאם משהו לא בסדר בינינו, הוא ידבר איתי על זה (אפשר לראות כבר מעכשיו שזה לא יגמר טוב). -קיבלתי קידום בתפקיד שלי בבסיס. עכשיו אני כבר לא מדריכה (למרות שאני עדיין תופסת המון כוננויות חילוץ. המון.) ובמקום זה התפקיד שלי נקרא "מש"קית תיאום" שזה בעצם אמור שלגבי הרבה מאוד דברים בבסיס אני מסדרת מי משתמש ומתי. שזה כאילו יש לי המון כוח, אבל לא באמת, כי אני חייבת לתאם למי שרוצה, אבל אני ב</div>Sat, 10 Mar 2012 18:12:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=13098696http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=13098696http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12887546<div align="right" dir="rtl">אז הי, שוב יש לי דלקת גרון. קיבלתי שני גימלים, מה שאומר שאני צריכה לחזור לבסיס רק ביום חמישי. שזה נחמד, גם כי זה כמעט רגילה, אם כי מאוד עייפה ומקובצ'צת עם הרבה מאוד תה, וגם כי לפני שראיתי את הרופאה של הבסיס והייתי צריכה להעביר הדרכה כמעט התמוטתי. הדבר הטוב: אם הייתי מתמוטתת, זה היה מול הרבה מילואימניקים שכמה מהם רופאים. אז, מערכת יחסים קלילה כן? לפני איזה חודש היה אייקון, וחוץ מזה שהיה אדיר ומופלא וקסום כמו שכנס מד"ב ופנטזייה צריך ליהיות, גם פגשתי בחור נחמד והתחלנו לצאת. ואנחנו עדיין יוצאים, ומה שנחמד בכל הקשר הזה, הוא שהוא קליל. מה זה אומר? אשכרה דיברנו על זה, והסכמנו שמה שזה אומר הוא שלשנינו אין מושג לאן אנחנו רוצים לקחת את המערכת יחסים הזאת, ושלשנינו יש בעיה עם רגשות רציניים ומחויבות רומנטמית. ככה שמה עומד לקרות? אנחנו לא ממש יודעים. אבל נחמד לנו להפגש בסופי שבוע כשאנחנו מצליחים. ולעשות דברים או להסתגר בחדר שלי (וזה תמיד בחדר שלי, כי הוא דוס וההורים שלו לא יודעים שאנחנו יוצאים כי הם כנראה יתחרפנו אם כן). ואנחנו נמשיך לעשות את זה עד שנחליט שאנחנו יכולים להפוך את זה ליות</div>Tue, 22 Nov 2011 18:11:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12887546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12887546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12789013<div align="right" dir="rtl">אני יושבת בחדר עם ידידה שלי כליל וידיד שלה אביב. אנחנו בפנימיה שאני לומדת בה, והחדר הוא החדר העליון ביותר במגורים, שצריך לעלות בעוד גרם מדרגות קטן מעל הקומה השנייה כדי להגיע עליו. זה חדר די מאופש, עם שטיח מקיר לקיר חום, ושתי מיטות צמודות לקיר. אבל כרגעאין לי שותפה לחדר אז יש לי את החדר לעצמי. יש גם טלוויזיה שיושבת על שולחן, ושולחן עם כיסאות ליד הדלת. הדלת פתוחה ואפשר לראות את החצר הפנימית של המגורים, איפהכמה אנשים יושבים בספסלים ומדברים. כליל ואביב מעשנים, ומציעים לי גם. אף פעם לא עישנתי קודם. אני לוקחת סיגריה ומדליקה אותה ונושמת. זה מפתיע אותי שזה לא מחניק אותי כמו שחשבתי. זה סתם מרגיש כמו נשימה מעופשת. אחרי כמה זמן שאנחנו יושבים ומעשנים ומדברים, אנחנו יוצעים מהחדר ויורדים למטה אל עבר בית הספר. כשאנחנו נכנסים לאולם הוא מלא במורים, ויש מזנון מפוצץ באוכל ומלצרים מסתובבים עם מגשים ואליהם משקאות או מאכלים קטנים שתקועים על קיסם. אני רואה שם אתפליקס, וגם את טוביה, שני מורים למתמטיקה ופיזיה שהיו לי בתיכון. אני רואה שם גם את נתי, בחור שהיה בא לתיכון שלי אחרי שעות הלימודים ועוזר לילדים במת</div>Sat, 08 Oct 2011 12:47:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12789013http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12789013http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12751090<div align="right" dir="rtl">על התקופה האחרונה. -כמעט ונדפקתי בצורה קיצונית בגלל שעשיתי טובה למישהי. -התחילו איתי מכות, ובגלל שהגנתי על עצמי נאשמתי בעצמי באלימות. -ידיד שלי התאבד. -החבר שלי נפרד ממני. ?doI get points for breathing נזק.רוצה לישון עד שזה יסתיים.</div>Sat, 17 Sep 2011 17:53:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12751090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12751090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12745225<div align="right" dir="rtl">כשאמרת שאני נורא מוצאת חן בעיניך, ושאתה מחבב אותי, אבל שאנחנולאמתאימים בתור זוג. לא הבנתי את זה. פאק. http://www.youtube.com/watch?v=8RDdmfWsrsw נזק. מרגישה נורא. </div>Wed, 14 Sep 2011 14:06:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12745225http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12745225http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12653629<div align="right" dir="rtl">שחכתי את המטען לטלפון הסלולרי שלי אצל הגל. כשגיליתי את זה היה כבר לגמרי מאוחר מדי להשיג אותו חזרה בקלות, והסוללה של הטלפון התחילה לגסוס. אז מהר רשמתי את כל המספרי טלפון שאני ארצה\אצטרך להתקשר אליהם (ובו זמנית הרהרתי בזה שזה עצוב שאני לא יודעת אותם בעל פה, כי הם אנשים\דברים חשובים), ואז התחלתי לחפש מטען נוסף, ולתהות אם אוכל לקנות מטען בחנות כלשהיא. בסוף אבא עזר לי למצוא את המטען הנוסף. בהתחלה זו הייתה הקלה. ואז ניהיה לי קצת עצוב. ציפיתי לניתוק הקרב ובא. אולי אכבה את הטלפון ליום אחד. יאי רגילה! ביום חמישי יצאתי הבייתה,ואני לא חוזרת לבסיס עד יום ראשון הבא. כלומר שיש לי עוד שבוע שלם חופש. ואני ממש צריכה אותו. לא קיבלתילנוח אחרי הקורס ואני מרגישה די תשושה. עכשיו חופש. לפחות לשבוע. מסדר יציאה ביום חמישי: קצין: מה את עושה אם את רואה מ.צ? נזק: בורחת. קצין: לא... נזק: מרביצה לו ואז בורחת! קצין: ..... מותר לשתות ולנהוג? נזק: רק עם יש חברים מסוממים באוטו, ובתנאי שאני עייפה. קצין נותן למצחו מכה עם כף ידו. קצין: לכי. ביי. ממש מאוחר עכשיו. ואני לא צריכה להתעורר ל</div>Sun, 31 Jul 2011 00:48:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12653629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12653629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12540978<div align="right" dir="rtl">כי התיכון הוא התקופה הכי טובה בחיים. כשאמרו לי את זה חשבתי שזה יהיה ממש עצוב אם זה נכון. אין בעיה אם זה שהתיכון יהיה התקופה הכי טובה בחיים עד אז, כי היי, מי שבתיכון הוא בטווחגילאים של 15-18,ככה שהוא לא עבר כל כך הרבה, וזה הגיוני שהתיכון תיהיה התקופה הכי טובה בחיים שלו עד אותה נקודת זמן. אבל היא לא יכולה להמשיך ליהיות התקופה הכי טובה. החיים (פוטנציאלית)ארוכים מדי בשביל שתקופה אחת שנשלטת על ידי הורמונים ומוסד לימודי תקול תיהיה האחת הכי טובה. אחרי התיכון יש צבא. ואחרי הצבא יש המון אפשרויות. יש טיול ענקי. ולימודים אקדמאיים. ויזמות. ומערכות יחסים מתפתחות. והתפתחות אישית. ולמידה על איך העולם עובד באמת, כי כל תקופת בית הספר היא ממש לא החיים האמיתיים, ובטח שהצבא הוא לא החיים האמיתיים. ויכול ליהות שחלק מהדברים האלא יהיו לא נעימים אבל זה גם חלק מהעניין. ובשבילי העניין הוא התפתחות ושינוי. עד כמה אתה לומד על עצמך בתור בן אדם, ומשתנה בתור בן אדם בתקופה מסויימת. איכותה של תקופה נמדדת לא רק בכמה מהנה וכיף או עצוב ונוראהיה בה, למרות שזה פקטור רציני. היא נמדדת בגדילה ובשחיקה. תקופה היא פרק זמן, שבנק</div>Tue, 07 Jun 2011 13:13:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12540978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12540978http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12450317<div align="right" dir="rtl">צה"ל. זה כבר די נמאס. תשעה חודשים שאני בעניין. אז, אוקי, הבנתי את המסר. ועכשיו נמאס לי. ממש בהתחלה הסתדרתי. אחרי זה נגררתי בעור שיני. אחרי זה היה סביר. ועכשיו חזרתי לקורס. וזה משמעת וזמנים ועייפות ולהגיע הבייתה פעם בשבועיים ליומיים מזופתים. וכל שנייה היא חשש ודאגה על מה הם יגידו, או יחשבו, או מה תיהיה התוצאה של זה. וזה תמיד יהיה משהו רע. הדברים הטובים הם נדירים ומעטים, והציפייה אליהםמלאה ביותר חשש מהזמן שבלעדיה. תשאלו אותי,אם אני חושבת שזה היה נכון בשבילי להתגייס במקום לעשות שירות לאומי. תשובתי תיהיהפרצוף חושב. ואז אמשוך בכתפי ואגיד שזה כבר לא משנה, ושאין טעם לחשוב על זה. צה"ל הוא הפרנויה שלי, שמהלך לו על הגבול שבין המודע והלא מודע שלי. ונמאס לי מזה. מחרתיים חזרה לקורס... רבאק? נזק. תוהה אם זה שהיא שכחה את המפתח לכיתה אצלה (שוב) יגרור ריתוק. אין לי כוח לריתוק.</div>Sun, 24 Apr 2011 19:03:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12450317http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12450317http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12408879<div align="right" dir="rtl">הכריך המתוק: חלה, קלויה קלות. חמאת בוטנים (בלי שברי בוטנים) וריבת אוכמניות. הכריך המלוח: לחם לפי המצב רוח, קלוי קלות. מיונז, אגבניות שרי, וסלמון מעושן. ממממממ. כריך! קלוי! עברית! הייתי צריכה להשתמש בגוגל כדי לדעת איך מאייתים 'חמאת'. אז כן, עזבתי (עם לא מעט עצב וחששות) את הבסיס הנוח והקרוב לבית, שם הייתי פקידת שלישות, ונכנסתי לקורס משק"י חילוץ והצלה. הקורס נמשך בערך שלושה חודשים, ואנחנו עכשיו בשבוע הרביעי. הולך לא רע בנתיים. החומר מעניין. ובאופן נחמד למדי המפקדים בסדר וגם האנשים שאיתי בקורס. פטישים הידראולים זה כיף. ואם כבר עברית תקנית,עד כמה שהם נחמדים,חלק מהמפקדים שלי לא יודעים אותה. שזה אירוני, כי בשיעורי "איך ליהיות מדריך טוב" שיש לנו בקורס, מלמדים שנורא נורא חושב לדבר בעברית תקנית כדי שהחניכים שלך לא יחשבו שאתה טמבל. אמר הסמל ואז אמר "עכשיו אני צריך שתי מתנדבים שילכו לכיתה ליד ויביאו שלוש כיסאות". אם למישהו יש טענות על שגיאות כתיב (לקח לי שלוש ניסיונות. קודם 'חטיב', ואז 'חתיב') או דקדוק בפוסט הזה, אני דיסגרפית, אז לכו. אבל אני משתדלת</div>Mon, 04 Apr 2011 17:00:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12408879http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12408879http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12342442<div align="right" dir="rtl">ראיתי אותה יושבת בסוף האוטובוס. התיק שלה מונח על המושב לידה . היא הניחה את הברכיים שלה על מושב שמלפנים, ככה שהיא ישבה במין תנוחת עובר שכזו. ובכתה. היא ניסתה קצת לעצור את זה. כדי לא לבכות ככה באוטובוס. אבל היא לא ניסתה באמת, וזה בכל מקרה לא היה משנה. היא מצמצה בעיניים החומות שלה והדמעות זרמו לה על הלחיים. מדי פעם היא ניגבה את הפנים עם השרוול של הסווצ'רט שלה, והמשיכה לבכות. אחרי כמה זמן היה נראה כאילו היא הפסיקה. אולי נגמרו לה הדמעות, או שהיא פשוט נרגעה. ואז הכתפיים שלה זזו בתנועות המפרכסות של בכי בלתי נשלט, ושוב הלחיים שלה נרטבו בדמעות. היא כרחה את זרועותיה סביב עצמה. חיבקה את עצמה, כי לא היה מישהו לידה שיעשה את זה בשבילה. תהיתי מה יכול לגרום למישהי לבכות כל כך. ככה באוטובוס. אולי משהו נורא קרה. אולי מישהו שהיא אוהבת מת, או נעלם לה מהחיים. אולי פשוט היה לה יום ממש ממש רע.</div>Sat, 26 Feb 2011 00:55:00 +0200likosan@yahoo.com (נזק תמידי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=619472&blogcode=12342442http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=619472&blog=12342442